אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שורשי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי


הסכסוך הערבי-ישראלי נתפס, אצל חלקים מן הציבור, כקונפליקט סביב נושא הפליטים ושאלת "השטחים הכבושים" ממלחמת ששת הימים (יוני 1967). לפיכך, מציאת הסדר לבעיות אלה תביא , לכאורה, לסיום הסכסוך בין העולם הערבי לישראל.

המציאות סבוכה ובעייתית בהרבה: שורשי הסכסוך עמוקים ונטועים עוד בראשית הציונות ואופיו הלאומי התגבש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת "מעצמות ההסכמה" פיזרו בנדיבות הבטחות למנהיגות הערבית בדבר הקמת ממלכה ערבית בין חצי האי ערב לתורכיה, ומאידך פעלו באופן אשר לדעת הערבים היוו הפרה גסה ומשפילה של הבטחות אלה.

הערבים מעולם לא ויתרו על "אף שעל" מן המרחב שהובטח להם אז, בשחר המאה שעברה, והכשילו כל הצעה לפתרון שהועלתה על השולחן, מאז ועד עתה.

סכסוך עתיק יומין זה משליך במישרין על עמדות הצדדים גם היום, אך, מסיבות שונות, אין הציבור הישראלי נחשף למקורותיו, לא דרך מערכת החינוך ולא באמצעות העיתונות לסוגיה.

הרקע המדיני-הדמוגרפי :

בתקופת השלטון העותמני בארץ ישראל, שנמשכה עד אמצע 1918, ארץ ישראל לא היוותה יחידה אדמיניסטרטיבית נפרדת ולא נחשבה לארץ ערבית. הבריטים מצאו בארץ (על שני חלקיה – ממזרח וממערב לירדן) אוכלוסייה דלה, אשר מנתה 689,000 נפש, מהם 85,000 יהודים, כ-60,000 נוצרים וכ-550,000 מוסלמים, אשר הורכבו מבני עמים שונים, ובהם סורים, בני עמים תורכיים וסלאביים, יוצאי מסופוטמיה ומצריים. רוב האוכלוסייה הותיקה, לרבות "הישוב הישן" של היהודים, התרכזה באזורי ההר. אוכלוסיית מישור החוף, הן היהודית והן הערבית, הייתה אוכלוסיית מהגרים. כל האוכלוסייה המוסלמית ורוב האוכלוסייה הנוצרית הייתה דוברת ערבית. ערבים אתניים (שמוצאם מערב הסעודית דהיום) לא היוו מיעוט באוכלוסיית בארץ ישראל המערבית ובמיוחד באזור החוף, אם כי בארץ ישראל המזרחית הם היוו רוב מוחלט באוכלוסייה. (ראה דו"ח ועדת החקירה האנגלו אמריקנית לפלסטינה).

על אף שהישוב היהודי בארץ ישראל סבל מהתנכלות של האוכלוסייה המקומית ושל השלטון, היא לא הייתה על רקע אידיאולוגי-עקרוני אלא על רקע פלילי (שוד) כלכלי ודתי.

היהודים נתפסו כעוד מיעוט של מהגרים במגוון אוכלוסיות המהגרים בארץ, כמו הצ'רקסים, הדרוזים, החורנים תושבי סוריה, המצרים וקבוצות אחרות. על אף הרוב של דוברי הערבית בארץ, הייתה אוכלוסיית הארץ אוכלוסיית מהגרים ברובה הגדול, אשר לא ראו בארץ ישראל את "מולדתם" ובכלל – מושג ה"מולדת" עדיין לא התגבש בחלק זה של העולם באותה העת. יחס התורכים להתיישבות היהודית לא היה שונה מיחסם לטמפלרים הגרמניים.

מכתבי מקמהון-חוסיין

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ניסו הבריטים ששלטו במצרים להעביר את אהדת השבטים הערביים בחצי האי ערב ובמסופוטמיה לטובתם ולהפנותם כנגד התורכים. מראשית מלחמת העולם הראשונה קיוו הבריטים לשיתוף פעולה פעיל מצד הערבים בחצי האי ערב, כנגד האימפריה העותמנית. במסגרת זאת פעל "לורנס איש ערב" לארגון מרד של השבטים הערביים בחצי האי ובראשם השריף חוסיין איבן עלי, שליט חיג'אז, נגד התורכים.

במהלך מאמצי שכנוע אלה, שנערכו בפועל ע"י מושל מצרים הבריטי הנרי מקמהון– התקיימה חליפת מכתבים ממושכת בשנים 1915-1916 (10-15 מכתבים רשמיים ועוד כמות לא ידועה של "פתקים" ושיחות בע"פ, בעיקר ע"י שליחים) בינו לבין איבן עלי,"שריף מכה".

חוסיין איבן עלי דרש להתמנות ל"מלך הערבים" ולשלוט על כל מרחב "הסהר הפורה" המיושב בערבים, מערב הסעודית דרך סוריה (שכללה את פלסטין ,עבר הירדן ולבנון), עירק ודרום תורכיה. יש לציין כי מצריים וצפון אפריקה לא נכללו בהבטחת מקמהון, אם בשל היותן בשליטה צרפתית (צפון אפריקה) או אנגלית (מצריים) ואם בשל העובדה שעד שנות העשרים לא נתפסו תושבי ארצות אלה כערבים בעיקרם.

כפי שציינתי לעייל, גם תושבי ארץ ישראל המערבית ולבנון לא נתפסו באותה התקופה כבני העם הערבי, אלא כבני לאומים שונים הדוברים ערבית, עם אוכלוסייה לא מוסלמית חזקה. בהתאם לתפיסה זאת (ובשל אינטרסים בריטיים שנצפו כבר בתקופה זאת מראש) הבהיר מקמהון לאיבן עלי, במכתבו מאוקטובר 1915, כי אזור מערב סוריה – הכולל את פלסטין ולבנון – וכן אזור אלכסנדרטה שבתורכיה, אינם על טהרת הערבים, ועל כן יש להוציאם מגבולות "הממלכה הערבית":

(the two districts of mersina and alexandretta and portions of syria lying to the west of the districts of damascus, homs, hama and aleppo cannot be said to be purely arab, and should be excluded from the limits demanded. )

על אף שחליפת מכתבים זאת לא הבשילה לכדי הסכם מחייב, מכתבו של מקמהון לחוסיין איבן עלי מיום 24 לאוקטובר 1915 נכתב באישור ממשלת בריטניה ולאחר התייעצות עמה.

הערבים רואים בחליפת מכתבים זאת, עד עצם היום הזה, התחייבות בין לאומית פורמאלית להקמת מדינה (ממלכה) ערבית בכול שטח הלבנט, בין ערב לתורכיה – מעין מקבילה (מוקדמת בשנתיים) ל"הצהרת בלפור" שניתנה מאוחר יותר ליהודים.

אם כי מכתבי מקמהון מהווים, עד היום, את הבסיס לדרישה הטריטוריאלית הערבית, הם אינם מקבלים את ההסתייגות של מקמהון הנוגעת לאזור פלסטין, ומבחינתם כאילו לא נכתבה מעולם.

הסכם סייקס פיקו ונסיגה מהבנות מקמהון-חוסיין

עוד לפני כיבוש המזרח התיכון מידי התורכים, חילקו ביניהם הצרפתים והבריטים את אזורי השליטה במזרח התיכון, בהסכם סודי ביניהם – הסכם סייקס פיקו (16 במאי, 1916). בהסכם נקבע כי תוקם מדינה ערבית במירב האזור שבין עומן (דרום חצי האי ערב) לתורכיה.

אך בניגוד למכתבי חוסיין-מקמהון המוקדמים (אולם בהתאמה למכתב מקמהון מאוקטובר 1915), שמרו הבריטים והצרפתים לעצמם אזורים נרחבים ממרחב זה: צפון הלבנט (לבנון, חלקים מסוריה ומתורכיה) נמסר לשליטה צרפתית ישירה. דרום עירק וחוף המפרץ הפרסי של חצי האי ערב, נמסרו לשליטה בריטית ישירה. כך גם אזור עמק זבולון וחיפה.

ארץ ישראל המערבית, כולל ירושלים - עד קו סדום– רפיח, הוכרה כשטח חסות בריטי והייתה אמורה להיות תחת שלטון בין לאומי, הכולל את בריטניה, צרפת ורוסיה. הנגב ועבר הירדן הוקצו להקמת ממלכה ערבית בחסות בריטית. בסוריה הייתה אמורה לקום ממלכה ערבית בחסות צרפתית.

ההסכם הוסתר, רשמית, מפני הערבים , שבתקופה זאת כבר פעלו כנגד התורכים הן בחצי האי ערב והן באזור ירדן, אך שמועות בנושא זה הגיעו להנהגת השבטים הערביים וגרמו להתמרמרות רבה.

פירסום ההסכם ע"י רוסיה הסובייטית לאחר מהפכת 1918 גרמה לערבים אכזבה עמוקה, שכן הם ראו סתירה בין ההבטחות הבריטיות במכתבי חוסיין-מקמהון משנת 1915, לבין הסכם זה, בלי קשר להבטחות שניתנו ליהודים בשנת 1917 (הצהרת בלפור), שגם הן נתפסו כחלק מאותה "מזימה" בריטית של התכחשות להסכמות מקמהון-חוסיין.

הצהרת בלפור

הלורד ארתור ג'יימס בלפור

(נוסח ההצהרה ראה)

אינטרסים פוליטיים, וביניהם כאלה הנובעים מהסכם סייקס פיקו, הביאו את הבריטים לקידום רעיון "הבית הלאומי היהודי" בארץ ישראל. ייתכן שגם תחושת החוב המוסרי מצד הממשל הבריטי כלפי חיים ויצמן על תרומתו למאמץ המלחמה הבריטי תרמה לקידומו של רעיון זה. ממשלת בריטניה , באמצעות הלורד ג'יימס בלפור, מסרה לתנועה הציונית הצהרה, שבה נוסחו עיקרי המדיניות של בריטניה כלפי "הבית הלאומי" – היא הצהרת בלפור מיום 2/11/1917

ההצהרה כוללת

- הכרה בתנועה הציונית וב"פדרציה הציונית" (ההסתדרות הציונית) כמנהיגת התנועה הציונית

- אהדה לרעיון הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (פלסטינה)

- הבטחה לעזור ככול יכולתה להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל

- הבהרה כי הצהרה זאת לא תפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא יהודיות הקיימות

- הבהרה כי ההצהרה לא תפגע בזכויות ובמעמד הפוליטי של יהדות העולם.

הערבים ראו הצהרה זאת, שפורסמה באופן רשמי, כסותרת סתירה מהותית את המחויבויות הבריטיות כלפי הערבים כפי שנוסחו במכתבי מקמהון לחוסיין.

יצויין, שעל אף שהסכם סייקס פיקו קדם להצהרת בלפור, הצהרת בלפור פורסמה ברבים לפני פירסום הסכם סייקס פיקו, ועל כן היוותה הצהרת בלפור את הנסיגה הציבורית הפומבית הראשונה של בריטניה מהבנות מקמהון. האמנה הפלסטינית שנוסחה בשנת 1964 מציינת, כי הצהרת בלפור מהווה את תחילת גיבוש הלאומיות הפלסטינית, כתגובה לרעיון הבית הלאומי היהודי.

באפריל 1919, כשנתיים לאחר מתן הצהרת בלפור, נחתם הסכם וויצמן-פייסל, אשר הכיר למעשה בעיקרי הצהרת בלפור, אך בעקבות הלחץ הערבי עליו מיהר פייסל להסתייג מן ההסכמות והמעיט בערכן ובהיקפן (למשל – הוא ציין כי התכוון לתת לארץ ישראל המערבית מעמד אוטונומי בממלכה הערבית שבראשותו). עם כיבוש סוריה ע"י הצבא הצרפתי, הוגלה פייסל לעירק, וכוחו הפוליטי באשר לנעשה בארץ ישראל התמעט.

בעקבות הצהרת בלפור התחזקה התנועה הלאומית הערבית, אשר התנגדה להקמת בית יהודי במערב ארץ ישראל ולהגירה יהודית משמעותית לארץ ישראל, כמו גם להסכם סייקס-פיקו ולביצועו בפועל ע"י הצרפתים.

על רקע השתלטות הצרפתים על צפון ארץ ישראל והתחזקות הנוכחות היהודית בארץ, פרצו "מאורעות" תר"פ-תרפ"א (1920-1921) אשר הביאו לפגיעה ולרצח יהודים והפרו את הסדר הציבורי בארץ ישראל.

המנדט של חבר הלאומים לבריטניה

(נוסח כתב המנדט הבריטי בא"י ראה)

ביום 22/7/1922 נתן חבר הלאומים מנדט לבריטניה על ארץ ישראל, וזאת בהתאם לסעיף 22 באמנת הארגון בדבר מנדטים לשטחי אוייב לשעבר (גרמניה ותורכיה) שאינם יכולים לקבל עצמאות באופן מיידי.

המנדט כלל את כל ארץ ישראל, הן המערבית והן המזרחית, כשלגבי ארץ ישראל המזרחית נקבע כבר בכתב המנדט מעמד שונה, המותאם למצב בשטח בפועל (סעיף 26 בכתב המנדט).

כתב המנדט מאמץ במלואה את הצהרת ה-2/11/1917 (הצהרת בלפור) ומכיר במפורש בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי על ארץ ישראל

כתב המנדט קובע במפורש כי מטרת המנדט היא להקים את הבית הלאומי היהודי תוך שמירת זכויות הקבוצות הלא יהודיות הקיימות (בעת מתן המנדט) מבחינה אזרחית ודתית.

כתב המנדט מטיל על בריטינה להקים מוסדות לאומיים יהודיים (למעשה הוא מכיר במוסדות הציוניים הקיימים), לניהול אוטונומי של הבית הלאומי היהודי (סעיף 4 בכתב המנדט)

כתב המנדט, בסעיף 6 שלו, מטיל על בריטניה לעודד הגירה יהודית לארץ ישראל ולעודד התיישבות יהודית על אדמות הארץ, לרבות אדמות מדינה.

יש להדגיש כי כתב המנדט מבחין בין ארץ ישראל שממערב לירדן, עליה חלים סעיפי המנדט הנוגעים לבית הלאומי היהודי, לבין ארץ ישראל שממזרח לירדן (סעיף 25 לכתב המנדט) לגביה רשאים שלטונות המנדט שלא להחיל סעיפים אלה, ואשר נועדו מלכתחילה, עוד בהסכם סייקס פיקו ובועידת סן רמו, להקמה של מדינה ערבית.

מאידך, הזכות להקמת הבית הלאומי יהודי, המוביל למדינה עצמאית, בכול החלק המערבי של ארץ ישראל, לרבות שטחי יו"ש דהיום, בהחלט מעוגנת בזכות משפטית בין לאומית שהוענקה לעם היהודי בכלל ולהסתדרות הציונית בפרט, בהצהרת בלפור ובכתב המנדט.

כתב המנדט של חבר הלאומים מיום 22/7/1922, מהווה איפה הכרה בין לאומית חוקית חד משמעית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל המערבית כולה, זכות ההגירה לארץ ישראל, זכותו להתיישבות על קרקעות הארץ וזכותו להקמת מוסדות, שיאפשרו הקמה של מדינה עצמאית לאחר סיום המנדט.

כמובן שהערבים ראו בכתב המנדט הפרה גסה של ההבטחות שניתנו להם ע"י מדינות ההסכמה במכתבי מקמהון-חוסיין, וכך התייחסו גם לביצוע בפועל של הסכם סייקס פיקו שאינו מתחשב כלל בהבנות מקמהון. הם נקטו בצעדים מעשיים למניעת המימוש של "הבגידה הבריטית" – שהתבטאו, בין היתר, בפגיעה בישוב היהודי ובהתנגדות אלימה לשלטון הבריטי – מאורעות 1921-1922.

"מאורעות", ועדות חקירה,"ספרים לבנים" והצעות חלוקה – 1922-1947

על רקע המחאה התקיפה של ההנהגה והציבור הערבי (לא דווקא הפלסטיני – אלא הכלל ערבי) למנדט (מאורעות תר"פ-תרפ"א) והכוונה, כפי שהבינו מכתב המנדט, להקים מדינה יהודית בכול ארץ ישראל, מדינה שתהיה "as jewish as england is english" , ראו הבריטים צורך להרגיע את הערבים, ופרסמו "ספר לבן" – הספר הלבן של צ'רצ'יל משנת 1922, אשר, בין היתר מזכיר את ההסתייגות של מקמהון בקשר לארץ ישראל, ומבהיר כי מלכתחילה לא הובטחו ארץ ישראל והלבנון ל"ממלכה הערבית", אולם הדבר לא שכנע את הערבים, אשר עמדו בסירובם לוויתור על הבטחות מקמהון או צמצומן.

מאז ועד הקמת מדינת ישראל, ובעצם – עד היום, גילו הערבים (הן ערביי הארץ והן מדינות ערב) התנגדות עיקשת לכול פתרון שאינו כולל מילוי 100% משאיפותיהם הטריטוריאליות כפי שבוטאו במכתבי מקמהון-חוסיין – בבחינת הכול או לא כלום:

בין כניסת המנדט הבריטי לתוקפו בשנת 1922 ועד לסיום המנדט במאי 1948 עלתה הבעייה הארץ ישראלית על מדוכת הפורומים הבין לאומיים לעתים תכופות.

הבריטים היו ערים למתח ההולך ונוצר בין מימוש הצהרת בלפור וכתב המנדט, אשר הטיל עליהם לסייע בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל (לפי כתב המנדט – ארץ ישראל המערבית בלבד), לרבות סיוע בהתיישבות, רכישת קרקעות ועלייה, לבין הלחץ הערבי למימוש הבטחות מקמהון, לו נוספו טענות קשות בדבר קיפוחם: מתחילת השלטון הבריטי (1918) החלה הגירה מאסיבית של ערבים מן הארצות השכנות לארץ ישראל, במקביל לשיפור המצב הכלכלי בארץ תחת השלטון הבריטי והפעילות הכלכלית היהודית. הערבים הפכו להיות רוב מכריע באוכלוסיית הארץ, אך מוסדותיהם הלאומיים לא הוכרו ע"י השלטון הבריטי, שהיה מחוייב לכתב המנדט.

מדי מספר שנים פרצו על רקע זה מהומות קשות מצד הערבים, הן כנגד השלטון הבריטי והן כנגד הישוב היהודי.

גם "הספרים הלבנים" הבאים, זה של פאספילד משנת 1930, שפורסם בעקבות מאורעות 1929 ונסוג בצורה בולטת מכתב המנדט, והן הספר הלבן השלישי של בווין משנת 1939 (בעקבות המרד הערבי הגדול של שנת 1936-19939) אשר מנע לחלוטין את פיתוח הישוב העברי בארץ ישראל, לא סיפקו את הערבים, אשר רצו בביטול כולל של המחויבות הבריטית להצהרת בלפור וכתב המנדט ומילוי מלא של מחויבויות מקמהון ע"פ הפרשנות הערבית שלהן.

חוסר היכולת לגשר על הפערים בין הדרישות הערביות לדרישות הציוניות הביא להצעות אחדות לחלוקה פיסית של הארץ, למדינה יהודית ולמדינה ערבית, או להקמת מדינה פדרטיבית עם שני "קנטונים" לאומיים. שטח המדינה היהודית שהוצעה ע"י הועדות השונות נע מ-17% משטח א"י המערבית (ועדת פיל) ל-7% משטח א"י המערבית (וודהד). הערבים דחו בתוקף כל הצעה לחלוקה ולהקמה של מדינה יהודית עצמאית.

בועידת סינט ג'יימס (ועידת השולחן העגול) הועלה לראשונה רעיון "מדינת כל אזרחיה" – מדינה אחת, ערבית, עם מיעוט יהודי . רעיון זה אכן התקבל על דעת הערבים, אך נדחה ע"י היהודית שראו בו נסיגה מוחלטת מהצהרת בלפור וכתב המנדט.

בתום ועידת "השולחן העגול", פרסמו הבריטים את הספר הלבן של שנת 1939, שעיקריו – תוך 10 שנים תוקם מדינה עצמאית אחת בארץ ישראל, שתהיה דו לאומית, ואשר היהודים יהוו בה מיעוט. העלייה תוגבל ל-75 אלף נפש ב-5 שנים שלאחר פרסום הספר הלבן. נאסרה רכישת קרקעות ע"י יהודים . הפרלמנט הבריטי, על אף התנגדות של חלק ניכר מן הנציגים, אישר את המדיניות של הממשלה אשר נוסחה בספר הלבן, ומדיניות זאת הוצגה בפני ועדת המנדטים של חבר הלאומים.

חבר הלאומים קבע פה אחד שהספר הלבן נוגד את כתב המנדט, ודרש מבריטניה להציג בפניה מדיניות התואמת את כתב המנדט – דרישה אשר לא מולאה בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה ופירוק חבר הלאומים.

בתום המלחמה הוקמה ועידה אנגלו-אמריקנית לחקירת המצב בארץ ישראל. ועדה זאת המליצה על ביטול תקנות הספר הלבן, פתיחת שערי הארץ לעלייה, חידוש ההתיישבות היהודית בארץ והעברת השלטון בארץ כולה לנאמנות של האו"ם (אשר זה עתה הוקם ונתפס כממשיך של חבר הלאומים).

הערבים התנגדו, כהרגלם, לכול תכנית שאינה הקמת מדינה ערבית בכול שטח ארץ ישראל, כמובטח במכתבי מקמהון לחוסיין. גם הבריטים התנגדו למסקנות הועדה, וביקשו להקים ועדה אנגלו-אמריקנית חדשה –ועדת מוריסון גריידי. ועדה חדשה זאת נטתה לטובת התפיסה הבריטית של המשבר, וחזרה לחלוקת הרץ שהומלצה ע"י ועדת פיל. בשל התנגדות עזה מצד הערבים, היהודים והנשיא טרומן, נגנזו מסקנות ועדה מייעצת זאת.

עם כשלון הועדה, החזירו הבריטים את המנדט על ארץ ישראל לאו"ם וקבעו כי יסיימו את השלטון בפועל בארץ ישראל תוך שנה אחת. האו"מ מצא לנכון לבדוק את תנאי המנדט ואת קיומם, וערך דיון בנושא ביום 15/5/1947. בקשת בריטניה להחזיר את המנדט נידונה בעצרת הכללית, בה הוחלט על מינוי ועדת אונסקו"פ – לחקירת הנושא ולהצעה לפתרון הבעייה.

הדרישה הערבית למילוי המלא והמדויק של התחייבויות מק מהון לחוסיין, כפי שהם הבינו אותן (ועל אף הסתייגויות מקמהון במכתבו מאוקטובר 1915), הנה המוטיב החוזר באופן עקבי בכול הועידות ובכול המקרים של הדחייה הערבית של כל הפתרונות שהוצעו ע"י ועדות אלה.

ועדת אונסקו"פ ,תכנית החלוקה והחלטה 181:

הועדה החלה בפעילותה במאי 1947, על רקע לחץ של עלייה בלתי ליגאלית, פרשת "אקסודוס" התקפות ערביות על הישוב היהודי ומתח קשה בין הישוב היהודי והאוכלוסייה הערבית גם יחד, לבין שלטונות המנדט. על מנת לשמור על אופי נטרלי, לא שותפו בה נציגי המעצמות הגדולות.

הועדה ערכה סיורים במחנות העקורים באירופה, קיימה דיונים בארה"ב, באנגליה, בארצות ערב ובארץ ישראל. על אף החרם שהוטל עליה מצד ההנהגה של ערביי א"י, היא שמעה עדויות של הנהגת הישוב היהודי ושל מנהיגי מדינות ערב.

כל חברי הועדה תמכו, פה אחד, בסיום המנדט הבריטי בהקדם האפשרי. כך גם תמכו כל חברי הועדה באחדות כלכלית של ארץ ישראל

דעת המיעוט הייתה להקים מדינה פדרטיבית אחת, ובה "קנטון" יהודי ו"קנטון" ערבי.

דעת הרוב הייתה לחלק את הארץ לשתי מדינות לאום נפרדות, עם שיתוף כלכלי מלא ביניהן. בשונה מהצעות החלוקה הקודמות, כללה הצעת ועדת אונסקו"פ גם את הנגב בתחום המדינה היהודית, וזאת לאור סיור שערכו חברי הועדה בישובי "חומה ומגדל" היהודיים בנגב ולאורך קו המים לנגב, שהונח ע"י הישוב היהודי אך שימש גם את הבדווים.

המלצות הועדה (בדעת המיעוט ובדעת הרוב) הועברו לעצרת הכללית, אשר בדקה את הנושא והחליטה לקבל את החלטת הרוב לחלוקה מדינית של הארץ.

הדיון במסקנות הועדה ובהצעת החלוקה המדינית של הארץ נערך ביום 29/11/1947 (כ"ט בנובמבר), והתכנית אושרה ברוב קולות כהחלטה 181 .

בכך אושרה, באופן רשמי ומכח הדין הבין לאומי, הקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל, ולצידה מדינה ערבית-פלסטינית.

מסקנות:

- הסכסוך הלאומי בין יהודי ארץ ישראל והציונות לבין מדינות ערב, ערביי ארץ ישראל והתנועה הלאומית הערבית יסודו בהבטחות הסותרות שניתנו ע"י בריטניה לערבים (במסגרת מכתבי מקמהון), לצרפתים ולרוסים (במסגרת הסכמי סייקס-פיקו) וליהודים (במסגרת הצהרת בלפור).

- ההבטחות סותרות אלה יצרו אצל הערבים תחושה שהתחייבויות מק מהון לחוסיין הופרו ע"י הבריטים וחלק מן הזכויות המובטחות נמסרו , על חשבון הערבים, ליהודים.

- מאז 1916 אין כל נכונות ערבית להתפשר לגבי הבטחות מק מהון, והם דורשים, עד עצם היום הזה, את מילוין המלא והמדויק (הסכמות אוסלו מעולם לא החליפו את האמנה הפלסטינית).

- האזור היחיד בתחומי "הסהר הפורה", אשר להבנת הערבים הובטח להם במכתבי מק מהון וההבטחה לגביו הופרה – הנו ארץ ישראל המערבית.

- הבריטים הבטיחו לתנועה הציונית הבטחות הנתפסות ע"י הערבים כסותרות להבטחות מק מהון. לכן, לא היו מוכנים להתפשר על איזכור הצהרת בלפור באף אחת מסיכומי הועדות השונות שכונסו בין 1922-1948.

- בהתאם לתפיסת ה-"אף שעל", לא הסכימו הערבים לאף אחת מתכניות החלוקה, אף לא לכזאת המותירה בידי היהודים רק 7% מארץ ישראל המערבית ( תכנית וודהד). חוסר נכונות לפשרה כל שהיא הופגן גם לאחרונה כאשר ברק הציע הקמת מדינה פלסטינית על 97% משטח הגדה המערבית.

- מדיניות ה-"אף שעל" איפיינה גם את היחס של מצריים וסוריה לשטחים שנכבשו מהן במלחמת ששת הימים ושל לבנון לגבי השטחים שנכבשו במלחמת לבנון הראשונה. הדרישה להחזרת כל "האדמות הכבושות" לשליטה ערבית נשענת על תפיסת "המרחב הערבי הטהור" שקובעה במכתבי מקמהון.

- הבטחות מק מהון הוזכרו בכול הדו"חות של ועדות הבדיקה בתקופת המנדט הבריטי, וכן בועידות הליגה הערבית אחרי 1948, ומהוות את הבסיס לתפיסה הטריטוריאלית של הלאומיות הערבית עד היום (המרחב הערבי).

- "החזרת" ה"שטחים הכבושים" של 1967 לשלטון פלסטיני עצמאי אינה מטרה ארוכת טווח של הלאומיות הערבית. המטרה ארוכת הטווח, שלא הוכחשה ולא שונתה מעולם, היא מימוש הבטחות מקמהון – דהיינו – יצירת מרחב ערבי טהור ורצוף בין האוקיאנוס ההודי בדרום לתורכיה בצפון, אשר יכלול את כל "הקשת הפוריה" לרבות ארץ ישראל. רעיון זה אינו יכול להסכים לקיומה של ישות לא ערבית במרכזו של מרחב זה, והדבר אמור גם באוכלוסיות הלא ערביות האחרות – בלבנון, בסוריה ובמצרים, ולא רק ביהודים הישראליים.

- על כן, השגת "שלום" עם הפלסטינים ואף עם העולם הערבי בתמורה להחזרת "השטחים הכבושים" של 1967 לשלטון ערבי, לא תהווה פתרון אמיתי ורחוק טווח לסכסוך הערבי-ישראלי, והוא עשוי להיות רק שלב באסטרטגיית השלבים של השתלטות ערבית על ארץ ישראל והלבנט.

- הערבים הסכימו תמיד לפתרון של מדינה אחת, מדינת "כל אזרחיה" בה יהוו היהודים מיעוט דתי, ללא כל זכויות לאומיות. פתרון כזה היה מקובל על הערבים כבר בסיום ועידת סינט ג'ימס (ועידת השולחן העגול) והוא היחיד המקובל על הפלסטינים ותומכיהם גם עתה.

- הסירוב הפלסטיני לכול פתרון של שתי מדינות, לרבות דחיית הצעות נדיבות ביותר שהוצעו ע"י ישראל, נובע מתפיסה זאת של העדפת פתרון של מדינה אחת. בכך משחקים תומכי "ארץ ישראל השלמה" לידי הצד הערבי בסכסוך.

- נושא זה של קיום הבטחות סותרות שניתנו ע"י הבריטים לערבים וליהודים אינו מופיע, כמעט, בתכנית הלימודים הישראלית. בעוד שהצהרת בלפור מובלטת, כבסיס הליגאלי של הקמת מדינת ישראל, קיומה של "הצהרת בלפור" של הערבים – מכתבי מקמהון לחוסיין- מוסתר לחלוטין מן התלמיד הישראלי והעיסוק בנושא זה מופיע, ללא הבלטה רבה, רק באקדמיה.

- גם כלי התקשורת הישראליים אינם דנים כלל בנושא זה, העשוי להוות לגיטימציה לדרישות הערביות למיגורה של מדינת ישראל.

תגובות

מה שנאמר לגבי איגרות מקמהון זה שטויות!!!

טוב זה בהחלט שטויות במיץ עגבניות!!! מקמהון הודיע לחוסיין שהויליאטים הללו בהם בריטניה רשאית להבטיח מבלי לפגוע באינטרסים של צרפת, כלומר בארבעת הוילאייטים שצויינו. מאחר ולא ניתן להתייחס למונח כסביבת ערבים, משום שאז הם לא ירוויחו הרבה, העדיפו הערבים לקבל את המונח המקובל למחוז מנהלי גדול ביותר לפחות לגבי ויליאייט דמשק. חוסיין הבין זאת טוב מאוד וכך גם השליח שלו פארוקי שתאר מפה בע"פ והוציא את א"י מהאזור הערבי המובטח. ב-1919 חוסיין הצהיר כי אינו מעוניין בארץ ישראל לא בשבילו ולא בשביל יורשיו

התמונה של אביגיל אגלרוב

סליחה

אבל בשום מתכון של מיץ עגבניות אין רכיב שנקרא שטויות.

יש טקסט אחר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שמעון גילר