שפרעם הייתה בעבר יהודית

שפרעם הייתה בעבר יהודית ויהודים חיו בה עד שנות ה- 1920

זהו מאמר חמישי בסדרה הגיאוגרפית- היסטורית של יישובי הארץ:

- ברעם
- גוש חלב
- פקיעין
- כפר יאסיף

שפרעם היא כיום עיר ערבית בגליל התחתון. מספר תושביה כ- 33,500 :45% נוצרים, 35% מוסלמים ו- 20% דרוזים.

יש מספר גירסאות לגבי שמה העברי של שפרעם. עפ"י גירסה אחת השם העברי הוא שילוב של שופר ו-עם. עפ"י גירסה שנייה השם הוא מלשון שפר , כלומר, טוב, והוא מרמז על טיב המקום. לאחר כיבוש העיר ע"י השיח' הבדווי דהאר אל עמר(1761), נתנו לשם פירוש חדש: שפא (הבראה) עמר (על שמו של אל עמר). הפירוש הערבי בא לרמז שאל עמר הבריא ממי המעיין באזור העיר.

התושבים הקדמונים של שפרעם היו כנענים, כפי שניתן להסיק משרידים ארכיאולוגיים

אבל, שפרעם הייתה עיר ישראלית- יהודית מאז הכיבוש הישראלי, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה בה קהילה יהודית. עיסוקם העיקרי, לאורך מאות בשנים, היה בחקלאות.

תקופת בית שני (538 לפנה"ס – 70 לס')

ערב המרד הגדול הייתה שפרעם עיר יהודית מהגדולות בגליל. היא נזכרת בהקשר למרד נגד הרומאים ונמצאו בה קברים מתקופה זו.

התקופה הרומית והביזנטינית (70 לס' – 640 לס' )

העיר הייתה יהודית לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד, והיא מוזכרת בתלמוד. בשלב מסוים נבנה בית כנסת. במאה השנייה לס' הועברה אליה הסנהדרין ( המוסד המחוקק של היהודים) מאושה.

בעיר התגורר רבי יוסי הגליל, שהיה דור שלישי של תנאים ונחשב לאחד מגדולי חכמי דורו. הוא היה בן דורם של רבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. זה היה הדור של מרד בר- בוכבא (132- 135 ). גם רבי יהודה בן באבא חי בשפרעם. הרומאים הוציאו אותו להורג בשנת 144 לס' משום שהמשיך ללמד תורה, למרות שהרומאים אסרו על לימוד תורה. קברו של בן באבא נמצא בפרברי העיר.

בשלב מסוים בתקופה הביזנטינית החלו להתיישב בה נוצרים- ביזנטינים, לצד היהודים ובנו כנסייה. שרידי הכנסייה נמצאים במרכז העיר והארכיאולוגים קבעו שהיא נבנתה במאה ה- 4 לס'.

התקופה הערבית (639 לס' – 1099 )

לאחר הכיבוש הערבי החלו להתיישב בעיר לצד היהודים והנוצרים גם מוסלמים , ובזמן המלחמות עם הצלבנים שמשה שפרעם בסיס להתקפות של הערבים נגד הצלבנים.

התקופה הצלבנית (1099 – 1260 )

בשפרעם המשיכו להתגורר יהודים בתקופת מסעי הצלב, אם כי התגוררו בה גם נוצרים ומוסלמים. הצלבנים בנו בשפרעם מצודה כדי לשלוט על דרך עכו- נצרת, שהייתה דרך בעלת חשיבות איסטרטגית. הם שינו את שם העיר לספרן. שפרעם נכבשה ע"י צלאח א- דין לאחר קרב חיטין (1187 ) ושמשה כבסיס ממנו יצאו חייליו לתקוף את עכו. ב- 1229 חזרה העיר להיות תחת שלטון צלבני.

המבצר של שפרעם. צילום גולפר. ויקיפדיה העברית

התקופה הממלוכית (1260 – 1516 )

הכיבוש הממלוכי של הארץ החל לפני כן, אך העיר שפרעם נכבשה בידי הממלוכים ב- 1291 . יהודי שפרעם המשיכו להתגורר בעיר גם בתקופה הממלוכית. במאה ה-13 החלו להשתקע בה גם דרוזים ובסוף המאה ה- 15 ובמאה ה- 16 השתקעו בעיר יהודים מאנוסי ספרד. בשלהי השלטון הממלוכי איבד השלטון את אחיזתו וכנופיות של בדווים ושודדים הטילו אימתם על תושבי הגליל. עול המסים היה כבד . בשל מצב הביטחון והמצב הכלכלי הייתה עזיבה חלקית של תושבים כנראה, בעיקר נוצרים ויהודים, שעזבו, עד יעבור זעם, את העיר.

התקופה העות'מאנית ( 1516 – 1918 )

לאחר הכיבוש העות'מאני חזרו לארץ חלק מהיהודים שעזבוה. בין החוזרים היו יהודים תושבי שפרעם לשעבר שחזרו להתגורר בה. עפ"י המפקד העות'מאני בשפרעם, חיו ב- 1525 – 1526 3 משפחות יהודיות וב- 1533 – 1539 עלה המספר ל- 10 . בשלב מסוים במאה ה- 16 הצטרפו לקהילה היהודית יהודים ספרדים. במאה ה- 16 היו שנים רבות בהן סבלו תושבי הגליל ממגפות ויהודי צפת ברחו מהעיר וחלקם מצאו מקלט אצל יהודי שפרעם. במאה ה- 17 בנתה הקהילה היהודית בית כנסת על חורבות בית הכנסת הקדום. בית הכנסת נקרא "מחנה השכינה".

ב- 1761 השתלט השיח' הבדווי דהאר אל עומר על המקום ושינה את שמו לשפא עומר. אל עומר התגורר בשפרעם זמנית ועבר לעכו לאחר שכבש אותה ומינה את בנו עותמן למושל העיר. בשפרעם נבנו בתקופת משפחת אל עמר, 2 מצודות: א-סרייה ואל- ברג'. א- סראיה פירושו ארמון בתורכית . בקומת הקרקע היו אורוות לסוסים והיא הייתה מוקפת חומה, מה שנתן לה מראה של מצודה. אל- ברג' נמצאת דרומית לסראיה והיא נבנתה על חורבות המצודה הצלבנית. המצודות נבנו על מנת לשלוט על הדרך הראשית לאזור הגליל

בתקופה זו נבנתה הכנסייה השנייה בעיר על שם פטר הקדוש ופאול הקדוש. הכנסייה נבנתה ע"י עותמן, בן השיח', לאחר שסיים בהצלחה את בניית המצודות.

אל עמר הזמין יהודים להתיישב בעיר, והרב חיים אבולעפיה התיישב בעיר עם תלמידיו. הם שיפצו את בית הכנסת שנבנה במאה ה- 17.

ב- 1816 ביקר בארץ תייר אנגלי, באקינגהאם, ודיווח על מציאותם של יהודים בשפרעם. רבי דוד ד'הלל ביקר בארץ ב- 1824 ומצא בשפרעם 20 משפחות של יהודים ילידי הארץ, שעסקו בחקלאות. הוא מצא בעיר גם בית כנסת ובית קברות. הוא דיווח על כ- 200 משפחות ערביות. בביקורו לא מצא בעיר נוצרים..

בין השנים 1832- 1840 שלט בארץ השליט המצרי מוחמד עלי באמצעות בנו איברהים פשה. מתזכיר של הקונסול הבריטי בעכו (יהודי איטלקי בשם מר פינצי)אנו יודעים שיהודי שפרעם שילמו מסיהם לממשלה בחיטים ושעורים.

ממפקד מונטפיורי שנערך ב- 1839 מתברר שבשפרעם התגוררו 107 יהודים . ב- 1849 פנו יהודי העיר במכתב למונטפיורי וסיפרו על מצבם הכלכלי הקשה, ועל בריחת יהודים מהעיר כתוצאה מהמצב. במכתב הוסבר שעול המסים הכבד הביא לנטישה. העוזבים עברו לחיפה וטבריה והנוצרים והדרוזים השתלטו ל אדמותיהם. מכתב זה מצטרף לעדויות נוספות על עול המסים הכבד שהטיל השלטון העות'מאני על היהודים והביאם לנטוש את אדמותיהם מחוסר יכולת לעמוד במעמסת המסים.

עד הכבדת עול המסים עסקו היהודים בחקלאות. העוזבים עברו לעסוק במסחר.

ב- 1850 התיישבו בעיר 30 משפחות של יהודים ממרוקו , וב- 1887 הגיעו ממרוקו 12 משפחות יהודיות נוספות.

ויקטור גרן ביקר בשפרעם בסוף המאה ה- 19 ומצא בה 80 יהודים. כמו כן הוא דיווח על 1500 נוצרים, 400 מוסלמים ו- 300 דרוזים.

ב- 1906 קיבלה שפרעם מעמד של עיר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החלו היהודים לעזוב את העיר בשל קשיי פרנסה. היהודי האחרון, אברהם אל- עזרי, עזב את שפרעם ב- 1920, על רקע הפוגרומים נגד יהודים שפרצו בארץ .


תקופת המנדט (1918 – 1948 )

בתקופה זו הייתה שפרעם מרכז אזורי וישב בה מושל בריטי.

ישראל

במלחמת העצמאות שמשה שפרעם בסיס לכוחות הערביים בגליל. היא נכבשה במבצע "דקל" ביולי 1948 .

איברהים נימר חוסין, שהיה ראש העיר שפרעם היה יו"ר "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", כאשר הוקמה ב- 1975 . ראש העיר שהחליף אותו , אורסן יאסין, בשנות ה- 1990 , סרב להיות חבר בוועדה.

אורסן יאסין בתקופת כהונתו כראש עיריית שפרעם, הוכיח שהוא מנהיג יוצא דופן בנוף המנהיגות הערבית- ישראלית. בניגוד לעמדת "ועדת המעקב של ערביי ישראל" הוא הודיע שעירו תשתתף בחגיגות ה- 60 לישראל, והצהיר:" לא יתכן שנגדל את ילדינו בארץ הזאת על שנאת ישראל" הוא גם קרא לגיוס לצה"ל.

באוגוסט 2005 התחוללה טרגדיה בשפרעם, כאשר צעיר יהודי, עריק מצה"ל, בעל דעות ימניות קיצוניות, בשם עדן נתן- זדה, רצח 4 מתושבי שפרעם בתוך אוטובוס. הוא עצמו נרצח בידי תושבים זועמים. פרשה זו העכירה את האווירה הטובה ששררה בין תושבי שפרעם לשלטון.