אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ניו דיל: יחסה של עילית העסקים האמריקנית


התמונה של רבקה שפק ליסק

יחסה של עילית העסקים האמריקנית למדיניות יחסי העבודה במסגרת ה"ניו דיל"מאמר שמיני בסדרה על המשבר הכלכלי ב- 1929 – 1939 ו"הניו דיל"מאמר ראשון: המשבר הכלכלי, 1929: התמוטטות הבורסה.מאמר שני: הממשל הרפובליקני של הנשיא הובר נכשל מכיוון שסירב לסגת ממדיניות אי- ההתערבותמאמר שלישי: התיאוריה הכלכלית של ג'ון מ. קיינס.מאמר רביעי: פרנקלין דלנו רוזבלט- ה"ניו דיל".מאמר חמישי: ה"ניו דיל"- החקיקה בנושאים חברתיים. מאמר שישי – "הניו דיל", הרפורמה ביחסי עבודה.מאמר שביעי - תנועת העבודה בתקופת הניו דיל ומלחמת העולם השניה

מקובלת הייתה הדעה שעילית העסקים עמדה בראש המתנגדים למדיניות ה"ניו דיל" ולנשיא רוזבלט, באופן אישי. דעה זו הייתה מבוססת על התבטאויות בכתב ובע"פ של אנשי עסקים שטענו שמדיניות ה"ניו דיל" הייתה מכוונת נגד עולם העסקים. הפניות לביה"מ העליון נגד הקונסטיטוציוניות של "חוק ההבראה הלאומי של התעשייה" והפנייה של חברות חשמל לביה"מ העליון נגד הוזלת תעריפי החשמל ע"י "רשות עמק טנסי" הן שתי דוגמאות לניגוד האינטרסים. היסטוריונים מהאסכולה הליברלית כמו ארתור מ.שלזינגר הגדירו את מדיניות ה"ניו דיל" כאנטי-עסקים. אומנם בתחילה היה נסיון לשיתוף פעולה מצד הממשל ולכן נמנע הממשל מליזום הטלת מסים ולנהל מדיניות נגד הטראסטים, אבל משהתברר שאנשי העסקים אינם מוכנים לשתף פעולה, החל מ- 1935 מיפנה במדיניות וה"ניו דיל" הפך לאנטי-עסקים.רשימה ארוכה של חוקים נועדו להגביל את כוח אנשי העסקים, להגדיל את כוחם של האיגודים המקצועיים, לייקר את עלויות הייצור ולהטיל מסים על רווחים. למשל, חוק ווגנר, החוק "למען סטנדרטים הוגנים ביחסי עבודה", חוק המס על עושר מ- 1935, ה- public utilities holding company act , וה- securities and exchange act . בתקופת ה"ניו דיל" נחקקו שני חוקי מסים, חוק ההכנסה של 1935 ו - 1936. בנאום לקונגרס בנושא המיסוי אמר הנשיא רוזבלט ש"חוקי ההכנסה שלנו פעלו בדרכים רבות באופן לא הוגן לטובתם של המעטים, ועשו מעט מאוד כדי למנוע ריכוז בלתי צודק של עושר וכוח כלכלי". חוק ההכנסה של 1935 כלל העלאות מס על יחידים בעלי הכנסה מעל 50,000 דולר לשנה. המס לבעלי הכנסה של 5,000,000 הגיע עד 75% . המס על תאגידים גדולים הועלה עד ל- 15% והמס על תאגידים קטנים הורד ל- 12.5%. כמו כן, הוטל מס נוסף על רווחים של תאגידים. חוק ההכנסה של 1936 העלה שוב את המס על תאגידים וחוק מס ההכנסה של 1937 נועד לסתום פרצות בחוקים הקודמים.

מרכוס צ'יילדס, הכתב הראשי בוושינגטון של העיתון st. louis post- dispatch, פירסם ב- 1936 מאמר תחת הכותרת "הם שונאים את רוזבלט". מרכוס צ'יילדס טען שאנשי העסקים גילו התנגדות נחרצת ל"ניו דיל" ושנאה אישית לנשיא. עובדה זו בלטה בכתבי העת שלהם ובוועידות, ואף בשיחות בקלובים האקסקלוסיביים של אנשי העסקים. אנשי עסקים טענו כנגד ה"ניו דיל" שהוא מהווה סטייה מהקפיטליזם. הם הגדירוהו כייצור ייחודי אמריקני שבו הכוח והחירות של אנשי העסקים נתונים לפיקוח פוליטי. ציילד הביא דוגמאות לטענות של אנשי עסקים נגד מדיניות הנשיא: הנשיא הורס את החוואים של המערב התיכון ע"י התרת יבוא תירס. הנשיא הורס את השוק החיצוני לכותנה לטובת ברזיל. הנשיא העלה את המסים על רווחי הון.אבל, ציילדס היה בדעה שהעשירים לא רק שלא נפגעו ממדיניות ה"ניו דיל", אלא רווחיהם גדלו . מאז 1933 הייתה עלייה במחירים, מחירי המניות עלו, הדפלציה, שפגעה בעושרם של העשירים חוסלה, והם גם לא נפגעו מהאינפלציה משום שידעו להשקיע את הונם בתבונה. ציילדס גם ציטט את מזכיר המדינה לענייני פנים באשר לתלונתם של אנשי העסקים בעניין המיסוי. המזכיר לענייני פנים אייקס אמר בפגישה עם אנשי עסקים במועדון בשיקגו שהמסים לא עלו מבחינה חומרית. אדם בעל הכנסה שנתית נטו של 50,000 לא שילם, למעשה, יותר מס פדרלי ב- 1936 ובעלי הכנסה מעל ל- 60,000 שילמו תוספות זניחות. בעל הכנסה של 80,000 שילם רק 775 דולר תוספת ובעל הכנסה של 1,000,000 שילם תוספת של 1,875 דולר בלבד.צ'יילדס טען ששנאתם של אנשי העסקים לנשיא גדלה ביחס הפוך לרווחיהם. הם היו בדעה שהם מפרנסים את העניים, אבל, כמעמד הם סבלו, יחסית, פחות מכולם בשנים הקשות בין 1933 ל- 1936 .אליס ו. האוולי, פירסמה ב- 1966 מחקר בשם "הניו דיל ובעיית מונופול: מחקר על דו-ערכיות כלכלית" . האוולי קבעה שעד שנות הששים של המאה העשרים אף חוקר לא הטיל ספק בצידקת התיזה , שהממשל בעידן ה"ניו דיל" פגע בסקטור הפרטי. אבל בשנות הששים, כאשר תמכו אנשי העסקים במדיניות של גרעון תקציבי במטרה לעודד את הכלכלה, ואף תמכו בהתנגדות הדמוקרטים להצעת הרפובליקנים לביטול ההסדרים של ה"ניו דיל", החליטו מספר חוקרים לחזור ולבדוק את גישתם של אנשי העסקים ל"ניו דיל" בשנות השלושים. למעשה, היה ידוע כל הזמן שהיו אנשי עסקים מסויימים שתמכו ב"ניו דיל", כמו למשל, גרארד סואופ, ברנרד ברוך, ג'וזף פ. קנדי ואחרים, אבל מקובלת הייתה הדעה שרוב אנשי העסקים התנגדו.האוולי ניתחה את יחסם , למעשה, של אנשי העסקים בתחום התחבורה והאוצרות הטבעיים בשנות השלושים, להבדיל מהרטוריקה הכללית של אנשי עסקים, ומצאה שהתחרות הקשה הביאה אותם לתמוך בחקיקה פדרלית, כלומר, במעורבות ממשלתית בעסקים. במלים אחרות, הם למדו לנצל רפורמות מסויימות של ה"ניו דיל" לצורכיהם.האוולי הביאה את מחקרו של פול הומאן, שמצא חברות של פחם ודלק כמו ה- bituminous coal , וה- crude oil production , שהעדיפו מעורבות ממשלתית כדי להבטיח שליטה על השוק. רוב החקיקה בתחום האוצרות הטבעיים נועדה לצמצם את הייצור ואת התחרות ולהגן על ההון המושקע.גם בתחום התחבורה ושירותים אחרים הייתה, לדעתה, נטייה דומה. חברות הרכבות סבלו מירידה בהכנסות כתוצאה ממעבר לשימוש במשאיות, דוברות וצינורות לצורך העברת סחורות שונות. גם המעבר מפחם לגאז טבעי והמגמה לבנות מפעלים בקרבת חומרי הגלם והשווקים, צמצמו את הביקוש לשירותי ההובלה ברכבות. בין השנים 1920 ו- 1933 ירדו הכנסות חברות הרכבות ב- 50% בתחום הובלת הסחורות. כמו כן, הן סבלו מירידה באחוז הנוסעים עם המעבר לתחבורה יבשתית והגידול באחוז האזרחים שרכשו מכוניות פרטיות. בין השנים 1920 ו- 1933 הייתה ירידה של 66% במספר הנוסעים.

כתוצאה מהירידה ברווחיות היו חברות לא מעטות על סף פשיטת רגל או הועברו לידי כונס נכסים. לנוכח המצב שינו אנשי העסקים בתחום הרכבות את יחסם למעורבות ממשלתית במטרה לצמצם את התחרות ולהבטיח הגנה על ההון המושקע ומנגנון פיקוח על המחירים. למעשה מדובר היה בקרטל והמגמה החלה בחוק התחבורה מ- 1920. עם הפעלת ה"ניו דיל" שוב פנו ראשי חברות הרכבות לנשיא רוזבלט, הוקמה וועדה לתחבורה, והצעתה הובאה לקונגרס והפכה ל "חוק החירום בתחבורת הרכבות" של 1933 .גם חלק מחברות ההובלה במשאיות, שהתנגדו בעבר למעורבות ממשלתית, שינו גישתם בעיקבות המשבר. לאחר וויכוחים פנימיים הגיעו החברות להסכמה ביניהן לגבי ההכרח במעורבות ממשלתית ובעיקבות הסכמה זו התקבל ב -1935 "חוק ההובלה המוטורית". עפ"י חוק זה הונהגה מעורבות ישירה בפיקוח על מחירים, בטיחות, נוהלי עבודה וכו' .בקיצור, בתקופת ה"ניו דיל" הצליחו קבוצות לחץ של אנשי עסקים להביא לקרטליזציה לטובת האינטרסים שלהן. האוולי קבעה שהמעורבות הממשלתית לא עודדה, למעשה, קידמה כלכלית ונתנה הגנה לחוסר יעילות והימנעות ממעבר לטכנולוגיות יותר מתקדמות שיביאו לפרודוקטיביזציה והוזלת סחורות ושירותים. בחסות הממשל הפדרלי נוצר כוח מונופוליסטי שלא תרם לצמיחה ולהגדלת כוח הקנייה הצרכני. אירגוני הצרכנים לא היו מספיק חזקים להאבק במגמה זו והתוצאה היתה שקבוצות אינטרסנטיות של אנשי עסקים היו הנהנות העיקריות מהמעורבות הממשלתית. הקרטליזציה בתחומי התחבורה, האוצרות הטבעיים ושירותים אחרים פגעה ביעילות השיטה התחרותית, מנעה עידוד הצמיחה ולא עודדה את כוח הקנייה. רק פרוץ מלחה"ע השנייה הביאה ליישום יעיל יותר של התיאורייה הכלכלית של קיינס, ע"י תקציב גרעוני ותוכנית הוצאות בקנה מידה עצום שהביאו לתעסוקה מלאה ולצמיחה כלכלית מזורזת.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק