אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תנועת העבודה בתקופת הניו דיל ומלחמת העולם השנייה


התמונה של רבקה שפק ליסק

מאמר שביעי בסדרה על ה"ניו דיל"

הסדרה:

מאמר ראשון: המשבר הכלכלי, 1929: התמוטטות הבורסה.מאמר שני: הממשל הרפובליקני של הנשיא הובר נכשל מכיוון שסירב לסגת ממדיניות אי- ההתערבותמאמר שלישי: התיאוריה הכלכלית של ג'ון מ. קיינס.מאמר רביעי: פרנקלין דלנו רוזבלט- ה"ניו דיל".מאמר חמישי: ה"ניו דיל"- החקיקה בנושאים חברתיים. מאמר שישי – "הניו דיל", הרפורמה ביחסי עבודה.

השינוי ההדרגתי ביחסן של רשויות הממשל הפדרלי, הרשות המחוקקת, המבצעת והשיפוטית, ליחסי העבודה בתעשייה, יחד עם השינויים באירגון היצור, הביאו למחלוקת קשה בתוך תנועת העבודה.

המחלוקת באה לידי ביטוי בוועידת ה-afl (פדרציית העבודה האמריקנית) שהתקיימה בסינסינטי, אוהיו ב- 1932. סגן נשיא הפדרציה, ג'ון ל.לואיס (john l.lewis), ראש איגוד פועלי המכרות, הציע לוועידה לשנות את הגישה למעורבות הממשל ביחסי העבודה, על רקע קבלת חוק נוריס-לה גרדיה , שהביא להפסקת התערבות הממשל, על רמותיו השונות ביחסי עבודה לטובת המעבידים, וקבע את עיקרון אי ההתערבות ביחסי עבודה;.

כמו כן, הציע לואיס שינוי מהותי באופיים של האיגודים המקצועיים של ה- afl. עד אז היה ה- afl בנוי בעיקר איגודים של פועלים מקצועיים ( craft unions ). לואיס הציע להתחיל באירגון מסיבי של פועלים בלתי מקצועיים במסגרת איגודים תעשייתיים (industrial unions), כלומר איגודים משותפים לפועלים מקצועיים, מקצועיים למחצה ובלתי מקצועיים ע"פ ענפי תעשייה, בניגוד לדגש של התנועה על איגודים של פועלים מקצועיים בלבד ( craft unions). לואיס היה בדעה ששינוי במבנה האיגודים ובמדיניות האירגון יאפשרו לפדרציה לחדור לתעשיות הגדולות של מתכות, דלק, גומי, כימיה, חשמל, מכוניות ומזון. עד אז פעלה הפדרציה בעיקר בתעשיית הלבוש, מכרות פחם, מסילות ברזל, בניין ושירותים ציבוריים.

לואיס הצליח לשכנע את הוועידה לשנות גישתה לגבי מעורבות ממשלתית, אך ניכשל במאמציו לשנות את גישת הוועידה בנושא המדיניות האירגונית. הפדרציה העדיפה איגודים של פועלים מקצועיים (craft unions).

בין השנים 1935-1933 חל גידול משמעותי במספר החברים בפדרציה בעקבות השינוי במדיניות הממשל ביחסי עבודה, חקיקת "חוק ההבראה הלאומי של התעשייה" ובייחוד "חוק וגנר", שחיזק את מעמדה של תנועת העבודה. ב- 1935 היה גידול של פי 10 לעומת 1933 במספר החברים.

בוועידת הפדרציה באוקטובר 1935, באטלנטיק סיטי, התחדש הוויכוח על מדיניות האירגון של הפדרציה, אבל לואיס שוב נשאר במיעוט. על רקע כישלונו בשכנוע הפדרציה לשנות את מדיניותה בתחום האירגון, הקימו לואיס ותומכיו את ה"ועדה לאירגון תעשייתי (committee for industrial organization) "בתוך הפדרציה, והחלו בהקמת איגודים תעשייתיים. צעד זה נתקל בהתנגדות ולואיס התפטר מתפקידו כסגן נשיא הפדרציה. היחסים בתוך הפדרציה הלכו והחריפו וב- 1936 גורשו לואיס ושאר ראשי ה-cio, סידני הילמןsidney) hillman ) ודוד דובינסקי ( david dubinsky ), ראשי איגודי הפועלים בענף הלבוש, שתמכו בלואיס, מה- afl.

ה"וועדה לאירגון תעשייתי"(cio), שהפכה לאירגון עצמאי, שינתה את שמה ל"קונגרס לאירגון תעשייתי (congress of industrial organization). הקונגרס המשיך בפעולה אירגונית מסיבית של פועלים בתעשיות הגדולות וזכה להצלחה.

ההצלחה בגיוס פועלים לאיגודים התעשייתיים הייתה לצנינים בעיני המעבידים. כמו כן, ההנהלות של התאגידים הגדולים בתעשיית המכוניות והפלדה סרבו להשלים עם חוק ווגנר. הם פנו לביה"מ העליון בתביעה להכריז על החוק כבלתי קונסטיטוציוני וסרבו לפעול לביצוע סעיפיו. המעבידים קיוו לביטול החוק בעקבות הצלחתם בעבר להביא לידי ביטול החוק הקודם, "חוק ההבראה הלאומי של התעשייה".

על רקע גישה זו של הנהלות התאגידים יצאו פועלי האיגוד הארצי של פועלי המכוניות לשביתה במפעלי ג'נרל מוטורס, בדצמבר 1936. השביתה הקיפה 110,000 שובתים ב- 17 מפעלים של התאגיד. ב- 1937 הכיר ביה"מ העליון בחוקיות של חוק ווגנר וג'נרל מוטורס נאלץ להסכים להכיר ב"איגוד פועלי המכוניות". ב- 1938 הסכימו , בלית ברירה, שאר מפעלי המכוניות להכיר באיגוד ולנהל עמו מו"מ קולקטיבי.

שביתה דומה פרצה במפעלי תאגיד הפלדה(u.s steel coropration ) . חוק ווגנר אילץ את התאגיד להיכנע ולהכיר בזכות ההתאגדות ובזכות למו"מ קולקטיבי. בהסכם שנחתם בין התאגיד ובין "איגוד פועלי הפלדה" סוכם על העלאת שכר של 10% וצמצום שעות העבודה ל- 40 שעות בשבוע. שאר מפעלי הפלדה סרבו , עדיין, להצטרף להסכם. ב- 30 במאי 1937 התקיימה הפגנה ליד מפעל הפלדה republic steel. ההפגנה הסתיימה ב- 10 הרוגים ו - 84 פצועים מבין המפגינים. המאבק נמשך עד 1941, כאשר שאר מפעלי הפלדה נכנעו וחתמו על הסכמים עם ה-cio. בין השנים 1938-1936 התקיימו שביתות בהן השתתפו חצי מיליון פועלים בתעשיות הגומי, הדלק, הטכסטיל והאוניות והסתיימו בחתימת הסכמי עבודה.

המעבידים נכנעו לתביעות הפועלים מחוסר ברירה. פסה"ד של ביה"מ העליון בנוגע לחוק ווגנר ב- 1937 קבע את חוקיותו. יתר על כן, בדצמבר 1937 התפרסם דו"ח תת-וועדה של הסנט, בראשות הסנטור רוברט לה פולט ג'וניור ( robert la follette jr. ), שבו נחשפו שיטות המאבק של המעבידים נגד פועליהם. רשימת שיטות הפעולה של המעבידים כללה: רשימות שחורות, שכירת שוברי שביתות, הקמת יחידות צבא מצוייד בנשק וגאז מדמיע ועוד... דו"ח הוועדה הוקיע את שיטות הפעולה הללו.

החקיקה בנושא יחסי העבודה, השינוי בגישת ביה"מ העליון ודו"ח וועדת הסנט, מצד אחד, וגל השביתות, מצד שני, שהסתיים בהצלחה בזכות הגיבוי של הממשל, הביאו למהפך ביחסי העבודה בתעשיות הגדולות ובמעמדה של תנועת העבודה. ב- 1929 היו פחות מ- 3,000,000 פועלים מאורגנים. ב- 1940 עלה מספרם ל- 8,500,000.

מדוע תנועת העבודה האמריקנית מעולם לא הייתה רדיקאלית

ההיסטוריונים של תנועת העבודה האמריקנית חלוקים בדעותיהם בשאלה מדוע לא הביאו המשבר של 1929 והמאבק המיליטנטי של הפועלים בין השנים 1941-1936 לראדיקליזציה של תנועת העבודה האמריקנית, ברוח המסורת האירופית. הוויכוח נסב על השאלה מדוע לא התחזקה, על רקע אירועים אלה, התודעה המעמדית של פועלי התעשייה? מדוע הם לא נעשו יותר מיליטנטיים? ומדוע הם לא אימצו תפישת עולם סוציאליסטית או קומוניסטית ופנו להתארגנות פוליטית במטרה להפיל את המשטר הקפיטליסטי.

התזה של האסכולה הליברלית, שהבולטים בה היו סידני פיין sidney fine, וולטר גאלנסון (walter galenson)ו-אירווינג ברנשטיין (irving bernstein) הייתה שהאוריינטציה השוויונית-הישגית של תנועת העבודה האמריקנית מנעה היווצרות אידיאולוגיה של תודעה מעמדית. הם ראו במאבק של ה-cio מאבק של תנועה המונית, ללא תודעה מעמדית, למען חלקו של הפועל בעוגה הלאומית. תנועת העבודה האמריקנית, בניגוד לאירופית, דגלה מאז ייסודה בעיקרו של "יוניוניזם עסקי". זה היה המודל האמריקני ביחסי עבודה והמשבר של 1929 לא הביא לשינוי התפישה הזאת. המאבק של הפועלים היה למען הכרה בזכות ההתארגנות, בזכות למו"מ קולקטיבי ולמען חלק גדול יותר בעוגה הלאומית. הם לא פיתחו תפישה אנטי- קפיטליסטית.

התזה של האסכולה של השמאל החדש, שהבולטים בה היו ג'יימס ר. פריקט (james r.prickett), סטון לינד (staughton lynd), ג'ורג ראוויק (george rawick) ומרטין גלוברמן ,(martin globerman ) הייתה , שעל רקע המשבר והשביתות הגדולות החלו ניצנים של תודעה מעמדית וראדיקליזם, אבל הם נבלמו ע"י המנהיגות של הcio -, שלא הייתה ראדיקלית. למעשה, הדרג הפקידותי של ה-cio ולא המוני הפועלים שלטו בוועדות הפעולה. כמו כן, הנסיונות של המפלגה הקומוניסטית לחדור למנהיגות האירגון נכשלה. אבל מעל לכול, הגורם העיקרי לכשלון הראדיקליזציה היה טמון, לדעת חוקרי אסכולה זו, בזיקה העמוקה שנוצרה בין ה-cio והמפלגה הדמוקרטית. החקיקה בנושאי יחסי העבודה והחקיקה , יחד עם שיתוף האירגון בשלטון (סידני הילמן, מראשי ה-cio , מונה עוזר למזכיר העבודה), ניטרלו את תהליך הראדיקליזציה בעודו באיבו. ה-cio והמפלגה הדמוקרטית ייצרו מודל חדש ביחסי עבודה- ממשל. הממשל הדמוקרטי תמך בדרישות הבסיסיות של האיגודים המקצועיים, הזכות להתארגנות והזכות למו"מ קולקטיבי.

האסכולה הניאו-מרכסיסטית, שהבולטים בין חוקריה היו, פרד בלוקfred) block), דוד מונטגומרי david montgomery) ) וניקוס פולנטיס (nicos poulantzis ), הסכימה עם התיזה של אסכולת השמאל החדש לגבי בלימת הצמיחה של התודעה המעמדית, ועם הדעה שלא הייתה ראדיקליזציה משום שהממשל הדמוקרטי דגל בתפישה לגבי זכותו של הפועל לחלק מהעוגה ונתן ע"י כך לגיטימציה לתנועת העבודה. אבל, הניאו-מרכסיסטים הדגישו את המחיר של שיתוף הפעולה: הפועל השתחרר משליטת המעביד, אבל נעשה כפוף לפיקוח הדוק פוליטי ומשפטי של הממשל הפדרלי. לטווח קצר יצא הפועל נשכר, אך לטווח ארוך מהלך זה עשוי לפעול לטובת המעביד, אם יתחלף השלטון הדמוקרטי לשלטון רפובליקני.

האסכולה של ההיסטוריה החברתית, שעליה נמנו, בין השאר, ההיסטוריונים אדוארד פ.טומפסון edward p.thompson, הרברט גוטמן (herbert gutman) והארי בראוורמן (harry braverman ), חקרו את הפעילות של המוני הפועלים ולא את הפעילות של הנהגת ה-afl וה-cio. התיזה שלהם היתה שלפועלים האמריקנים לא הייתה תודעה מעמדית מפני שרובם היו אתניים, בנים או צאצאים של מהגרים מדרום- מזרח אירופה, שהתנהגותם הושפעה יותר מהרקע האתני-תרבותי השמרני שלהם(חלק ניכר מהם היו קתולים ) מאשר מתודעה מעמדית ופוליטית. יתר על כן, הגורם המיליטנטי בקרב הפועלים היה קטן מאוד והללו הצטרפו למפלגה הסוציאליסטית או הקומוניסטית.(המהגרים היהודים, בניגוד לקתולים, היו ראש החץ של הראדיקליזם). רוב הפועלים שבתו למען תנאי עבודה ושכר הוגנים באמצעות האיגודים ונגד עיוותים ספציפיים במקומות העבודה כמו מבנה הג'ובים, שיטת הסרט הנע והפיקוח הצמוד. הם רצו ביטחון בעבודה ועלייה בשכר, אבל לא מעבר לזה. הם האמינו ב"חלום האמריקני".

הוויכוח בין ההיסטוריונים הושפע, ללא ספק, מהתקווה של היסטוריונים בעלי אוריינטציה שמאלית לראות את תנועת העבודה האמריקנית הולכת בעקבות האירופאית. אבל, נראה שאנשי האסכולה הליברלית הטיבו להבין את טיבה של תנועת העבודה האמריקנית. תנועת העבודה האמריקנית צמחה על רקע המציאות והאופי הייחודיים של החברה האמריקנית. האמריקנים האמינו באמריקניזם ("בחלום האמריקני") - לא בסוציאליזם. הם האמינו שהחברה האמריקנית היא חברה פתוחה, בעלת שיעורי ניידות גבוהים והסטאטוס של פועל נתפש בעיניהם כזמני, עד שיחסכו כסף לפתיחת עסק משלהם.

בתקופת מלחה"ע השנייה הפך הממשל הפדרלי לגורם דומיננטי עוד יותר ביחסי עבודה מאשר בעידן ה"ניו דיל". בעקבות סיכסוכים בין "איגוד פועלי המכרות", שהיה חבר ב –cio ובין הממשל בנושא ה , union shop -הוקמה בינואר 1942 ה"וועדה הלאומית לעבודה במלחמה" (national war labor board) , שבה ניתן ייצוג שווה לעבודה, למעבידים ולציבור. הוועדה קיבלה סמכות להיות בורר ומתווך ביחסי עבודה. ה- union shop היה סעיף בהסכמי העבודה שאומנם התיר למעביד לשכור פועלים לא מאורגנים, אבל הם חוייבו להצטרף לאיגוד במפעל שעמו היה הסכם עבודה. נושא ה- union shop היה שנוי במחלוקת.

באפריל 1942 הוקמה "וועדה לכוח אדם במלחמה" (war manpower committee), שתפקידיה היו לקבוע אלו פועלים לא יגוייסו וכן כדי לשמש כלשכת תעסוקה ולעסוק בהכשרת עובדים לתעשייה לצורכי המאמץ המלחמתי. הוועדה קבעה שכול עוד תמשך המלחמה יועלה שבוע העבודה ל- 48 שעות ו- 27,000,000 פועלים "הוקפאו" בג'ובים שלהם למשך המלחמה. כול הגברים בין הגילים 38-18 היו כפופים למרות הוועדה, והוחלט על גיוס נשים לעבודה בתעשייה, במסגרת המאמץ המלחמתי. כמו כן, הנשיא הודיע על הקפאת שכר ומחירים למשך המלחמה.

במאי 1943 פרצה שביתה במכרות הפחם, שהקיפה כחצי מיליון פועלים. מאחר שהשביתה פגעה במאמץ המלחמתי הוציא הנשיא פרנקלין דלנו רוזבלט, הוראה להלאים את מכרות הפחם והאשים את לואיס במצב. בסופו של דבר הושגה פשרה, הוכנסו שינויים בצוו הנשיא בנוגע לשכר ומחירים, והשביתה הופסקה. ביוני 1943 התקבל "חוק סכסוכי עבודה", למרות הווטו שהטיל הנשיא, שהעניק לנשיא סמכות להלאים מפעלי תעשייה הקשורים למאמץ המלחמתי , כדי להבטיח ייצור ללא הפרעות. במפעלים שיולאמו נאסרו שביתות ובשאר המפעלים חוייבו האיגודים להודיע 30 יום מראש על כוונת שביתה. החוק אפשר הגשת תביעת פיצויים במקרה שתוכרז שביתה ללא הודעה מראש. במסגרת חוק זה הולאמו, זמנית, מסילות הברזל ומפעלים אחרים.

החשש ממחסור בכוח אדם בזמן המלחמה הביא את הממשל לאסור אפלייה על רקע גזעי בקבלת פועלים לעבודה. החוק הראשון התקבל בקונגרס ביוני 1941 והשני התקבל במאי 1943. כך נתאפשר קידומם ושילובם של פועלים שחורים במאמץ המלחמתי. ה- cio הכריז על קבלת שחורים עוד ב- 1935 , מיד עם הקמתו, בעוד שהאיגודים החברים ב-afl עדיין סרבו לקבל שחורים. (ה- cio קיבל, אומנם, שחורים, אך תוך הפרדה גזעית, באיגודים ניפרדים).

בתקופת המלחמה היה גידול משמעותי במספר החברים באיגודים. ב- 1944 היו 13,000,000 מתוך 54,000,000 פועלים בתעשייה, מאורגנים , באחת מהפדרציות.

סיכום, אין ספק שבמסגרת הרפורמות של ה"ניו דיל" נעשתה התקדמות משמעותית במדיניות יחסי עבודה של הממשל הפדרלי. אבל, אם מתוך 54,000,000 פועלים רק 13,000,000 היו מאורגנים, המשמעות היא שהם היו הנהנים העיקריים מהרפורמה ביחסי עבודה. חלק ניכר מהפועלים הבלתי מקצועיים והמקצועיים למחצה שלא היו מאורגנים לא נהנו מהמטריה של האיגודים המקצועיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק