אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

פקיעין - הכפר בו שרדו משפחות יהודיות


התמונה של רבקה שפק ליסק

פקיעין- הכפר בו שרדו משפחות יהודיות מימי בית שני עד ימינו

מאמר שלישי בסדרת המאמרים על ההיסטוריה של יישובים בא"י. הקודמים בסדרה:

-ברעם היה כפר יהודי עד המאה ה- 13.
-ג´ש הנוצרית- מארונית הייתה גוש חלב היהודית בעבר.

האתר של פקיעין הוא עתיק יומין: באתר של פקיעין נתגלתה ב- 1995 מערת נטיפים ששימשה לקבורה בתקופה הכלקוליתית (סוף האלף ה- 4 לפנה"ס). במערה נמצאו גלוסקמאות חרס, קנקנים ושרידי עצמות.

בפקיעין נשמרה רציפות של חיים יהודיים מימי בית שני עד ימינו.

פקיעין נמצאת בגליל העליון המרכזי, לא רחוק ממעלות. בתלמוד נקרא המקום תקוע, פקע, בקע. בספר הזוהר הוא נקרא פקיעין וכנראה שהגירסה הערבית לשם המקום, אל- בקיעה, היא הסבה לערבית של השם העברי פקיעין. משערים שהשם פקיעין פרושו בקעה בין הרים.

כיום חיים בפקיעין כ- 5,000 תושבים, ש- 70% מהם הם דרוזים, 28% הם נוצרים, 2% הם מוסלמים ויהודיה אחת, מרגלית זינאטי. בכפר יש ח´לוה (מקום דתי דרוזי), כנסייה יוונית קתולית, כנסייה יוונית אורתודוכסית ובית כנסת עתיק. ליד הכפר יש קברים עתיקים שלפי המסורת נקברו בהם רבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי דפקיעין.

תקופת הבית השני ( 538 לפנה"ס – 70 לס´) והתקופה הרומית והנוצרית- ביזאנטית (70 – 640 )

ראשיתו של היישוב היהודי פקיעין היא בימי בית שני. לאורך כל התקופה הייתה בקע יישוב חשוב בגליל. יוספוס פלביוס הזכיר את כפר בקע בספרו "מלחמות היהודים". לאחר חורבן בית שני הגיעו משפחות כוהנים מירושלים לגליל ורבי יוסף ומספר משפחות מירושלים השתקעו בפקיעין. בזמן מרד בר כוכבא (132 – 135 לס´) הסתתרו, עפ"י מקורות יהודיים (הספרות התנאית, מדרש רבה), במערה בפקיעין רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. הם שהו במערה 13 שנים. אבל, יש מקורות המעלים ספק בכך. בית הכנסת העתיק בפקיעין נבנה לאחר חורבן בית המקדש.

באזור הכפר התגלו שרידים ארכיאולוגיים המאשרים קיומו של יישוב יהודי בתקופה הרומית והנוצרית- ביזאנטית.

מהתקופה הערבית- מוסלמית ועד התקופה העות´מאנית (640 – 1516 )

בתקופה זו הוסב שמו של הכפר לערבית ונקרא אלבוקיעה. מכל התקופה הזו אין כמעט מידע על פקיעין. פקיעין הייתה כפר שכל תושביו יהודים ככל הנראה עד המאה ה- 14. עפ"י האתר של מועצת הכפר פקיעין הגיעו הנוצרים לכפר בעקבות מסעי הצלב, במאה ה- 14.הכפר מוזכר בתעודה צלבנית מ- 1220 בשם Bokehel בציון שהוא שייך למצודת המלך במעיליה.

עפ"י גירסה אחת הגיעו המוסלמים לפקיעין בסוף המאה ה- 11 , אך עפ"י גירסה אחרת הם החלו להתיישב בכפר רק במאה ה- 18. מאחר שבסוף המאה ה- 11 נכבשה הארץ ע"י הצלבנים, והמוסלמים היו קורבן למעשי טבח, ורבים ברחו מהארץ, לא סביר שהם התיישבו שם בתקופה הצלבנית. סביר יותר להעריך שהמוסלמים התיישבו בכפר במאה ה- 18, לאור העובדה שהעות´מאנים הזמינו מוסלמים להתיישב בארץ שהייתה דלילת אוכלוסין.

גם לגבי הדרוזים יש שתי גרסאות. עפ"י אתר מועצת פקיעין ראשיתו של היישוב הדרוזי במאה ה- 14 ואילו עפ"י גירסתו של אילן תומא, מהמשפחות היהודיות הוותיקות, ומוזיאון יגאל אלון, הדרוזים התיישבו בפקיעין לראשונה בשלהי המאה ה- 18.

תקופת השלטון העות´מאני( 1516 – 1918 )

ב- 1522 הגיע התייר היהודי משה באסולה לארץ וביקר בפקיעין שנקראה אז בשמה הערבי "בוקיעה". באסולה הזכיר בספרו עובדי אדמה יהודיים בפקיעין.

עפ"י רשימות משלמי המסים מהמאה ה- 16 , חיו בתקופת השלטון העות´מאני בפקיעין בין 33 ל- 45 משפחות יהודיות.

מצבם של היהודים תחת השלטון העות´מאני היה קשה. העות´מאנים הטילו מסים כבדים על היהודים ומי שלא יכול היה לשלם, הושלך לכלא, ממנו קלושים היו סיכוייו לשרוד, או שנלקחו ממנו אדמותיו. מפחד השלטון העות´מאני העדיפו רבים מבעלי האדמות היהודים בפקיעין, לוותר על בעלותם. חלק מהיהודים רשמו את אדמותיהם על שמם של שכנים דרוזים וחלק מכרו חלק מאדמותיהם.

במאות ה- 17 וה- 18 לא הייתה פקיעין היישוב היהודי היחיד. בסביבה עדיין שרדו מספר כפרים יהודיים נוספים, אבל המסים הכבדים שהטילו העות´מאנים והפשיטות של הבדווים למטרות שוד, ביזה ורצח, הביאו, בהדרגה, לנטישה של חלק מהכפרים(על כך במאמרים הבאים).

יהודי פקיעין עסקו, נוסף על עיסוקם בחקלאות, בתעשיית המשי. אישור לידיעה זו יש ברשימות המסים של השלטון העות´מאני ובספר "שאלות ותשובות" של ראש קהילת צפת, רבי משה בן יוסף טרני מ- 1602. רבי חיים בן עטר, תושב עכו עבר להתגורר בפקיעין ב- 1742 וכתב על כך. ב- 1759 פקד רעש אדמה את צפת וחלק מקהילת יהודי צפת עברו להתגורר, זמנית, בפקיעין.

ב- 1765 ביקר שמחה בן יהושע בפקיעין וקרא, בספרו, לכפר בשמו העברי, פקיעין. הוא סיפר על כ- 50 משפחות יהודיות. ב- 1765 נפטר בפקיעין רבי יוסף סופר, מחבר הספר "שבחי א"י", שהתגורר בכפר מספר שנים. ב- 1781 התיישבו בפקיעין חסידים שברחו מטבריה וצפת. ב- 1789 הם שלחו איגרת לאחיהם האשכנזים בה ביקשו תרומות לעזרת היישוב וסיפרו על פקיעין:בכפר היו כ- 20 משפחות של יהודי פקיעין שהיו ילידי הארץ, ועיסוקם בחקלאות הם היו בעלי עדרי צאן ובקר. באיגרת שיבחו השולחים את אדמתה הפוריה של פקיעין.

ב- 1824 חיו בפקיעין כ- 20 משפחות של צאצאי היהודים מימי הבית השני. הן עסקו בחקלאות וספקו תוצרת חלב, דבש, לימונים ותפוחים לשווקים בארץ. ב- 1837 התיישבו בכפר יהודים אשכנזים, שברחו מצפת בשל רעידת אדמה, אך באותה שנה פקדה את האזור כולו רעידת אדמה, ופקיעין נפגעה מאוד, פרצו בה מגפות והמצב היה קשה. האשכנזים לא עמדו בקשיי החיים במקום ועזבו. במקומם השתקעו בכפר 70 יהודים ספרדים שהיו לעובדי אדמה. בסוף המאה ה- 19 היו בפקיעין 17 משפחות יהודיות (כלומר בין 85 ל- 102 נפש, עפ"י חישוב שמשפחה כללה 5-6 נפשות). ב- 1883 ביקר בפקיעין סיר לורנס אוליפנט וכתב ספר על היחסים בין העדות הדתיות בכפר. הוא דיווח על 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות יווניות- קתוליות ו- 20 משפחות יהודיות.

בתקופת מלחה"ע הראשונה (1914 – 1918 ) נעשה ניסיון ע"י השלטון העות´מאני לגייס את הגברים היהודים לעבודות עבור הצבא העות´מאני, ורוב הגברים נמלטו להרים כדי להימנע מכך.

בית הכנסת ועתיקות פקיעין

ב- 1873 הסתיימה בנייתו מחדש של בית הכנסת. בית הכנסת נמצא במרכז הכפר והוא הוקם על המקום שבו עמד בית הכנסת העתיק. בית הכנסת העתיק היה מטיפוס בתי הכנסת הגליליים בברעם ומירון. בית הכנסת העתיק הוקם על שרידי בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. עפ"י מסורת בני המקום הובאו לבית הכנסת אבנים מבית המקדש, שעליהן היו מסותתים מנורה,אתרוג, ולולב, וגם אחד משערי בית המקדש.

בית הכנסת העתיק היה בנוי מקורות עץ וביניהן חמרה, וניזוק קשה ברעידת האדמה ב- 1837 , ובשתי רעידות אדמה נוספות. גגו התמוטט כליל והמבנה עצמו ניזוק קשות. בתוך המבנה החדש שובצו האבנים. אילן תומא צאצא משפחת תומא- כהן, אחת המשפחות ששרדו מימי הבית השני, מספר שהאבנים הושכבו על צידן בבנין החדש, לזכר החורבן, אבל כוסו בטיח כדי שלא יגנבו. היוזמה והתרומה להקמתו מחדש של בית הכנסת באה מאחד מעשירי ביירות, רפאל הלוי, ועל משקוף בית הכנסת יש כתובת המציינת זאת.

בין השנים 1926 – 1931 בדקו ארכיאולוגים את מבנה בית הכנסת והגיעו למסקנה שלא מדובר באבני בית המקדש אלא בשני לוחות אבן עתיקים ששרדו מבית הכנסת הקדום. הארכיאולוגים קבעו שעל לוח אחד יש תבליט של ארון הקודש ועל השני מנורה, לולב, שופר ומחתה. אילן טוען שמאחר שבית הכנסת הקדום נבנה מעצים, האבנים הן אלה שהובאו מחורבות בית המקדש.

נוסף על בית הכנסת, יש בפקיעין שני בתי קברות יהודיים בכניסה המזרחית לכפר מכיוון בית ג´אן. מתחת לבניין ביה"ס היהודי מצויים שרידי המקווה העתיק של הכפר, שמימיו הובאו מהמעיין של הכפר. בכפר קבורים רבי הושעיא איש טיריה ורבי יהושע בן חנניה.

בית הכנסת שופץ ב- 1956 ביומת הנשיא יצחק בן צבי ונבנתה עליו חנוכיה גדולה.

תקופת המנדט הבריטי ( 1918 – 1948 )

ב- 1920 דמו יהודי פקיעים, עפ"י ספר "הגליל", לערבים בלבושם. מרשימת תושביה היהודים של פקיעין מ- 1922 , המצויה בארכיון הציוני, מתברר שחיו בכפר 13 משפחות. אבל, בין המשפחות היו קשרי נשואין. הרשימה כללה את :משפחות אברהם נקיבלי, שלמה נקיבלי, מכלוף דהן, יוסף תומא , יוסף תומא- כהן, סבו של אילן, שלמה עודי, יצחק עודי, אברהם עודי, רחל עודי (אלמנה), שאול זינאתי, סבה של מרגלית זינאתי החיה בפקיעין גם כיום, יוסף זינאתי, אליהו מזרחי ומשה מזרחי. ספורה של משפחת תומא מסופר בספרו של יהודה אריאל:"בין עכו לראש הנקרה". ב- 1926 הוקם בפקיעין בי"ס יהודי.

אילן מספר שלאורך כל השנים היו היחסים בין העדות השונות בכפר טובים והיהודים זכו ליחס של כבוד בשל היותם התושבים הוותיקים ביותר. ב- 1929, כאשר החלו הפוגרומים של ערבים נגד יהודים (מאורעות תרפ"ט), החל המצב להסתבך. לכפר הגיעו אנשי כנופיות במטרה לשחוט את כל היהודים. אבל, מוכתר הכפר הדרוזי, עבדאללה חייר מנע מהכנופיות מלהיכנס לכפר. הוא נהג להסתובב בלילות עם רובהו בכפר והבטיח ליהודים שהם יכולים לישון בשקט, מכיוון שהוא שומר עליהם. ערביי פקיעין לא השתתפו בפעולת של אנשי הכנופיות, שהיו מכפרי הסביבה, אך חלקם היו קרובי משפחה של אנשי הכנופיות, ולכן, המצב היה מתוח ביותר.

מפקד האוכלוסין שנערך ע"י ממשלת המנדט הבריטי ב- 1931 , קבע שבפקיעין חיים 799 תושבים: 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו- 52 יהודים. אילן טוען שמספר היהודים היה גדול יותר, אבל חלק מהם נעדרו מהכפר בעת הרישום לרגל עבודתם בשדות ולא נכללו ברשימה.

עם פרוץ המרד הערבי ב- 1936 חיו בפקיעים 70 יהודים. הם חשו שהחיים בכפר אינם בטוחים ורבים מהם שלחו את ילדיהם לקרובי משפחה בחיפה, טבריה ומגדל. ב- 1938 החמיר המצב. כמה משפחות עזבו מיד ובמאי עזבו 6 המשפחות האחרונות. הן שהו שבועיים בנהריה וביולי הועברו לחיפה ע" ה"וועד הלאומי היהודי". כעבור כחודשיים עברו המשפחות לחדרה. אבל, לאורך כל תקופת המרד הערבי הגיעו יהודי הכפר לפקיעין לתקופות קצרות כמה פעמים בשנה כדי לעבד את אדמותיהם.

באחת התקופות הללו, כאשר משפחת תומא הגיעה כדי לעבד את אדמותיה, גילתה למשפחה השכנה הדרוזית נוריה בקרייה שכנופיות עומדות להגיע לכפר לשחוט את היהודים והציעה למשפחה להסתתר בביתה. אנשי הכנופיה הגיעו וגנבו מכל הבא ביד בבית הכנסת ובבית המשפחה ושברו את כל מה שלא יכלו לקחת. שכן דרוזי הלשין שהיהודים מסתתרים אצל נוריה ואנשי הכנופיה דפקו על דלתה. נוריה פתחה את הדלת רק לאחר שהסתירה את כל המשפחה. אנשי הכנופיה חיפשו אחר היהודים בבית. בעת החיפושים החלה אמו של אילן , שהייתה אז ילדה, לבכות. הסבתא שמה ידה על פניה עד שאיבדה הכרתה. בסופו של דבר עזבו אנשי הכנופיה לאחר שלא גילו את מקום המחבוא של המשפחה. לאחר המקרה לא הגיעו יותר המשפחות היהודיות לפקיעין כדי לעבד את אדמתן.

לאחר סיום המרד הערבי רצו המשפחות לחזור לכפר, אך היו זקוקות לעזרה כספית כדי לשפץ את בתיהם שניזוקו- הבתים היו בנוים מאבנים וחמרה, הטיח התקלף מהקירות והגגות התמוטטו. כמו כן, לא היו להם אמצעים לקניית זרעים ולצרכי קיום. התנהל מו"מ עם יצחק בן צבי מה"וועד הלאומי" והובטחה תמיכה. בסופו של דבר חזרו 5 משפחות: 3 משפחות מהחמולה של זינאתי ושתי משפחות מהחמולה של נקיבלי. עפ"י רשימה של ה"וועד הלאומי" ב- 1940 היו בפקיעין 15 משפחות ששל צאצאים מימי הבית השני.

ישראל

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות עזבו את פקיעין 4 משפחות. כעבור שבועיים עזבה גם משפחת זינאתי. פקיעין נכבשה במבצע חירם ב- 31 לאוקטובר 1948. לאחר שחרור הגליל חזרו לפקיעין 5 המשפחות, ביניהן משפחתה של מרגלית זינאתי.

ב- 1955 הוקם המושב פקיעין, אבל רק 2 משפחות מפקיעין העתיקה התיישבו במושב. יצחק בן צבי הגיע למושב לחוג את הקמתו.חכם יוסף אברהם תומא הכהן, שהיה ראש הקהילה האחרון של יהודי פקיעין, מספר נכדו יהודה אריאל, זכה לקבל את פני הנשיא. כיום, מכל יהודיה של פקיעין נשארה בפקיעין מרגלית זינאטי. אילן, נכדו של חכם תומא-כהן, התגורר אף הוא בפקיעין תקופה מסוימת ועזב לאחרונה. הזמרת רבקה זוהר היא בתם של תקווה ואהרון זינאתי ונכדתם של יוסף ורבקה זינאתי.

הסוכנות היהודית והקק"ל רכשו לפני מספר שנים בכפר 12 מיבנים נטושים על מנת לשפצם ולאכלסם ביהודים. התוכנית לא יצאה לפועל.

אבל, עמותה יהודית דתית הושיבה בכפר מספר משפחות. היחסים בין המשפחות מהעמותה לבין תושבי הכפר היו מתוחים והגיעו לשיאם במהומות אוקטובר 2007.

לאחר מהומות אוקטובר 2007 נותרה בכפר רק מרגלית זינאתי. 

תגובות

חוסר דיוקים בעיקר עקב הסתמכות על דברים שאמר אילן תומא

אני מצטער... אבל לכתוב מאמר נטול נתונים אמפיריים וסימוכין חוטא למציאות...
1. מאיפה הנתון שבזמן מפקד האוכלוסין לא נרשמה חלק מהאוכלוסיה היהודית "כי הם עבדו בשדות"? אני מבקש סימוכין לכך. (דרך אגב גם הדרוזים הנוצרים והמוסלמים עבדו בשדות כנראה) - אבל מאיפה הנתון הזה?
2. "אילן טוען שמאחר שבית הכנסת הקדום נבנה מעצים, האבנים הן אלה שהובאו מחורבות בית המקדש" - מהיכן ועל מה מסתמכת הטענה הזו? למה בית כנסת מעץ? איפה עוד יש בית כנסת מעץ? (גג מעץ יש - זה ידוע) מאיפה נלקח המידע על הבאת האבנים מבית המקדש?
3. "עפ"י גירסתו של אילן תומא, מהמשפחות היהודיות הוותיקות, ומוזיאון יגאל אלון, הדרוזים התיישבו בפקיעין לראשונה בשלהי המאה ה- 18" - על מה ואיזה מסמך מסתמכת גרסה זו?
4. מי יכול להוכיח שמשפחת זינאתי ומשפחת תומא הם שאריות לקהילת היהודים שלאחר חורבן הבית נותרו בפקיעין? - ולא הגיעו מאוחר יותר - מגורשי ספרד...?
אשמח לתשובות ענייניות.
תודה

תשובה לאמנון הלועג והמתנשא.

1. "כי הם עבדו בשדות"? זה ידוע לי ממשפחתי הם ולפנהם ואת זה לא כתבו במחקרים למה?
2. אני מעולם לא אמרתי דבר כזה. אם נכתב זה לא על דעתי ואחריותי. אני יודע על גגות מקורות של עץ. כך היה בבית הכנסת עד ששופץ במאה ה 19.
3. אני יודע על בואם של הדרוזים לפקיעין מהסיפורים של המשפחה שחיו בכבוד עם הדרוזים. ויש לנו חלקת אדמה והסיפור שלה זה ההוכחה.
התורכים לא הרשו ליהודים להחזיק אדמה בבעלות יהודית, מאחר ולנו היו אדמות עוד לפני בו התורכים, הם הטילו עליונו היהודים מיסים גבוהים יותר מאחרים. לא יכולנו לעמוד בתשלום המיסים ואז היו לוקחים את האדמה.
כדי לא להפסיד את האדמה העברנו אותה על שם דרוזי כי הוא שילם פחות מיסים וחצי מהאדמה היה עובר לדרוזי כך שמרנו על חלק מהדמות. והמצב הזה התפרסם בין הדרוזים והם הגיעו לפקיעין.
4. אמנון יש תיעוד שיהודי פקיעין הכהנים ובהם משפחתי כהן תומא, נמצאים בפקיעין עוד לפני זמן התורכים ולפני גרוש ספרד. לך תבדוק למשל אצל אברהם משה באסולה שתיעד את קהילת יהודי פקיעין בשנת 1522.
חבל אמנון שאתה מתעלם מעובדות ומנסה לגמד סיפור מיוחד, מודל חיקוי לציונות, עבודת אדמה יהודית בארץ ישראל, לתפארת העם היהודי. אנחנו האליבי של עם ישראל לשובו לארץ ישראל !

משפחת לוי המכונה אבו טחין

אני ממשפחת לוי שהיתה בפקיעין.
כינוי המשפחה הוא אבו טחיו כלומר בעל הקמח.
השם הגיע מהאגדה המסופרת במישפחה.
מישפחתי גרה בחיפה.
הייתי מאוד שמח ליצו קשר עם מישהו שיכול לספר לי על משפחתי.
0526067314

משפחת עלמאני בפקיעין

שלום לכולם, אני נכדו של יוסף עלמאני אשר נולד בפקיעין ב1928. יוסף עלמאני היה מלחין ועבד גם עם הזמר ג'ו עמר, השיר "חבצלת השרון" שיך לסבי.
אני יודע שמשפחתו, כנראה סבו הגיע לפקיעין מהישוב עלמא,, לפי מה שהוא סיפר לי כשהוא היה ילד בפקיעין הוא היה רוכב על סוס עם אביו בכפרים מסביב למכור בדים. אני מחפש פרטים נוספים על משפחת עלמאני,
אשמח לקבל מידע
חזי 0542540133

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק