|
|
לפני מספר שבועות יצא בהוצאת יד בן צבי, ביחד עם ההוצאה לאור של אוניברסיטת טקסס ספר מרתק ומהודר – ספר חובה לכל אוהבי ההיסטוריה של ארץ ישראל בכלל ושל ירושלים בפרט.
השתתפתי באירוע מיוחד ב"צריף הנשיא" (מה שהיה ביתו של הנשיא השני יצחק בן צבי) בירושלים לציון הופעתו של מה שיקרא בעברית לאחר תרגומו, אולי, "ספר הר הבית" - ספר חדש בהוצאת יד יצחק בן צבי
המוסלמים שהמקום נתקדש להם סמוך מאד לכיבוש המוסלמי , קוראים למקום בשם "חראם א שריף" הנוצרים ראו בהר הבית ובבית המקדש החרב, דווקא הוכחה שלילית של ניצחון הנצרות על היהדות והחלפת בני ישראל המובסים בישראל החדשה – הלא היא הכנסייה הנוצרית. מכיוון שהספר נוצר כעבודה משותפת של חוקרים יהודיים, נוצריים ומוסלמים ידועי שם, נבחר בקפידה השם ה"נייטרלי" הנ"ל לספר, אולם אני מניח שכשאר יתורגם לעברית, ואם יתורגם לערבית, יהיה שמו אחר. הספר הזה שולל את ההתלהמויות הפוליטיות הללו ומתאר , בפירוט רב, את ההיסטוריה המורכבת והמרתקת של המתחם והבניינים שעמדו ועומדים עליו, תוך סקירת התגליות הארכיאולוגיות האחרונות, והבאת מספר רב של צילומים , מפות, ומקורות. הספר הזה נכתב אפוא מתוך קבלה והוקרה להיסטוריה ולמורשת של האחר. לא רק זה, כל החוקרים קבלו הזדמנות להגיב ולהעיר על הפרקים שכתבו כל האחרים. בין היתר כתב סרי נוסייבה, נשיא אוניברסיטת אל-קודס, פרק מעניין על משמעות החראם א שריף לפלשתינים, מתון מאד בניסוחיו, פרק העלול לגרום להחרמתו על ידי חוגים מוסלמיים קיצוניים.
סמינר החוקרים שהתקיים לאחר סיום כתיבת "כתבי היד" התקיים בחלקו ביד בן צבי, בחלקו באקול ביבליק בדרך שכם בחלקו באוניברסיטת אל קודס ובחלקו באוניברסיטה העברית הספר עוסק בתולדות הר הבית מראשיתו ועד ימינו מן ההיבט ההיסטורי, הארכיאולוגי, האמנותי והארכיטקטוני, ועם השלמתו עומד בפני הקורא, הסיכום המוסמך והשלם ביותר של תמונת הידע המחקרי בנושא. הספר נכתב בידי חוקרים בעלי שם עולמי בתחומם מישראל ומחו"ל, יהודים, מוסלמים ונוצרים. הפקת הספר וסדנת החוקרים הבין–לאומית שהתקיימה במסגרת כתיבת הספר נתמכים על ידי קרן ברכה, בראשות מר מרטין וייל. בספר יש הרבה תגליות חדשות ונושאים שלא היו מוכרים כמעט , בוודאי שלא לציבור הרחב אבל גם לא לחוקרים בעלי שם בתחום הפורמט שלו גדול ומהודר, הנייר נייר כרומו משובח וריחני, עתיר איורים וצילומים ומפות ומאמרים מלומדים שנכתבו על ידי מיטב החוקרים בעולם תענוג להחזיק בו ותענוג לקרוא בו נביא לכם כאן מעט מזעיר מתוכנו המרתק של הספר, ונלווה זאת בתמונות מתוכו שנמסרו לי באדיבותה של יד בן צבי ושל העורך בנימין קידר הבית הראשון - בית ה' – המאה העשירית לפני הספירה עד שנת 586 לפנה"ס פרופסור ויקטור אביגדור הורוביץ מאוניברסיטת בן גוריון סוקר את ההיסטוריה , הארכיטקטורה והמבנה של "הבית הראשון" – הידוע בתנ"ך כמקדש שבנה שלמה. ברחבי המזרח הקדום, היוו המקדשים מוקד לפעילות הדתית של האדם, ומקום המפגש בין האלוהות לאדם הפשוט. שלא כבתי הכנסת, המסגדים או הכנסיות של ימינו, לא היו המקדשים מקום של תפילה, אלא היו, בעיני המאמינים מקום משכנו של האל עצמו – "בית האל כך וכך", ובעם ישראל היו המקדשים "בית יהוה". "להראות לפני ה' " הוא ביטוי מקראי שכיח לעם ישראל היו מקדשים לא מעטים, הן לפני תקופת המלוכה , והן בתקופת שתי הממלכות. בית ה' בשילה, בדן, בנוב , בשכם, במצפה, בחברון, הבמה בבית אל, הם חלק מהמקדשים הללו. לא רק בארץ ישראל , ולא רק בתקופה הזו היו מקדשים לה' , כפי שיוכיח קיומו של המקדש באי יב שבמצרים, בתקופת השלטון הפרסי במצרים. בתקופה הקדומה ביותר, של נדודי ישראל במצרים, היה מקדש ה' (נייד ומתקפל ומועבר ממקום למקום) שנקרא בפירוש "משכן" כי בו שכן האל, לפי האמונה הישראלית הקדומה מעמדו המיוחד של בית המקדש כמקדש היחידי של עם ישראל, כמקום אליו מחויב כל יהודי לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, וכמקום פולחן של היחיד, נתקדש רק לאחר נפילת ממלכת ישראל, וביתר שאת לאחר חורבן הבית הראשון בידי נבוכדנאצר בשנת 586 לפנה"ס. לכן נקרא הפרק הראשון בספר בשם "בית ה'" פעמים רבות חרב בית המקדש הראשון , הן בחורבנה המוחלט של ירושלים בידי נבוכדנאצר והן כאשר נבנו על חרבותיו בית המקדש השני , מקדש הורדוס, כאשר הוחרב זה ונמחק בידי הרומאים, וכאשר בנו המוסלמים על מקומו את כיפת הסלע, ולכן לא נותרו כמעט שרידים ארכיאולוגיים מן המקדש הזה. הוסף לכך את העובדה שלא ניתן לערוך במקום חפירות, ולכן נשאלת השאלה – האומנם היה המקדש קיים? איך הוא נראה? המחבר מקבץ את העדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות ומביא בפנינו תיאור מרתק של בית ה' – מקדש שלמה.
בתי המקדש של המזרח הקדום בכלל ושל ישראל הקדום בפרט, נבנו ותוחזקו על ידי השליטים, והיוו עדות לכוחם ועצמתם, הם שמשו כמעין מתווך בין האל ועמו, והביאו ברכה על העם ועל המקום בו נמצאו. במקרא מתואר המקדש כמקום בו נמצאים שופטיו העליונים של עם ישראל, ולכן, לא ייפלא איפה כי נביאי ישראל חזו כי באחרית הימים יהיו שופטיו העליונים של העולם כולו בבית ה' אשר בהר הבית בירושלים: נביא את נוסחו המוכר קצת פחות של הנביא מיכה (פרק ד') א וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא הוּא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ עָלָיו, עַמִּים. ב וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ג וְשָׁפַט, בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים, עַד-רָחוֹק; וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. ד וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ--וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת, דִּבֵּר. ה כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--לְעוֹלָם וָעֶד. מאחר ואין ממצאים ארכיאולוגיים של בית המקדש, אומר המחבר, עלינו להבין כיצד נראה וכיצד התנהל הפולחן בו מתוך התיאורים המקראיים, בעיקר בספר מלכים אולם גם ביחזקאל, בספר שמות ובתהילים, ולאמת תיאורים אלה עם הממצאים הארכיאולוגיים של מקדשים אחרים במזרח הקדום. המחבר משווה את תיאורי המקדש במקרא לשני מקדשים מאותה תקופה ששרידיהם נמצאו ונחפרו המקדש בתל דרה שבסוריה, והמקדש בתל תאינת שבטורקיה (יש החושבים שזוהי העיר כָלְנֶה בארץ שנער המקראית)
ההקבלה בין תיאור מקדש שלמה במקרא לבין הממצא הארכיאולוגי מפתיעה ומרתקת. המבנה הבסיסי של מקדש שלמה ושל מקדש עין דרה למשל ממש זהה – העמודים (יכין ובועז המסתוריים) בכניסה, הצלעות בצדדים, והמבנה של אולם, דרכו מגיעים להיכל ומשם לדביר – קודש הקדשים, ממש זהה. כיצד שכן אלוהים במקדש? כאן, טוען המחבר, הייתה התפתחות היסטורית ותיאולוגית, ממצב בו תואר האל כשוכן ממש בעצם מקודש (כגון העגל במקדש בבית אל, או הדימוי "שוכן הכרובים") ועד לתיאור האל הנמצא בכל מקום שהוא מאוחר בהרבה. קראו את הפרק ותלמדו עוד על החמרים מהם היה עשוי המקדש, ומהות עבודת ה' בישראל הקדום. בשנת 586 לפנה"ס, בי ' באב על פי המסורת, פרץ נבוכדנאצר לבית המקדש והעלה אותו באש. ארון ברית ה' – החפץ המקודש ביותר בבית ה' נלקח ונעלם לבלי שוב הבית השני - בית המקדש – 538 לפנה"ס עד 70 לספירה תקופה קצרה למדי לאחר חורבן בית המקדש הראשון בידי נבוכדנאצר והגלייתם של רבים מבני יהודה לבבל, הוחל בהקמתו של מקדש חדש לה' על ידי תושבי יהודה, שקבלו רישיון לבניה מידי כורש הפרסי. על תקופת הבית השני, בנייתו, בנייתו מחדש על ידי הורדוס, פרויקט הבניה הענק בהר הבית וחורבנו כותב הארכיאולוג הפרופסור יוסף פטריך מהאוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור פטריך התפרסם ב2007 כאשר טען במחקר חדש כי הצליח לזהות במדויק את מיקומו וצורת בנייתו של מקדש הורדוס על הר הבית, כתוצאה מניתוח של מיקום בורות המים ההרודיאניים על הר הבית והשוואתם לתיאורים ההיסטוריים ולתיאורים במשנה ובגמרא.
המקורות המצויים בידינו על הבית השני רבים מאד – הן התיאורים (המאוחרים מאד) במשנה ובגמרא , הן תיאוריו המפורטים מאד של יוספוס פלאוויוס, הן תיאוריהם של היסטוריונים רומאיים רבים בני התקופה, והן הממצאים הארכיאולוגיים הרבים שנמצאו בירושלים בחפירות בסיס הר הבית. ראשיתו של המקדש השני הייתה צנועה ועלובה. לאחר מחלוקת תיאולוגית שהחלישה את האימפריה הבבלית, השתלט בשנת 539 לפני הספירה המלך כורש הפרסי ל בבל ללא התנגדות והוכר על ידי הכול כמלך. אחד מצעדיו הראשונים של כורש היה להתיר חופש פולחן לכל העמים אשר בממלכתו הנרחבת (מגבול הודו של ימינו ועד כוש שבסודן, להתיר שיבתם ל גולים ולהתיר הקמתם של מקדשים רבים שחרבו בידי הבבלים. בכך קנו לעצמם הפרסים את הכרת תודתם של עמים רבים שחירותם הדתית הושבה להם ונתנה להם אוטונומיה נרחבת כפחוות באימפריה הפרסית. הצהרת כורש , כנראה משנת 538 מובאת במקרא: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. והנה בשנת 1879 נמצא "גליל כורש" בו מספר מלך פרס על השבת האלים לבתיהם ועל הקמת המקדשים החרבים מחדש, ובו נאמר בין היתר: "ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותי שמעבר לחדקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן, החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים." הנשיא ששבצר החל להקים את בית המקדש השני מייד לאחר מכן, בשנת 536 ככל הנראה, הונחו היסודות לבניין המקדש, אולם הבניה נתקלה בקשיים רבים, המוארים בספרי עזרא ונחמיה ונמשכה שנים לא מעטות והסתימה רק ב12 למרץ שנת 515 , שבעים שנה לאחר גלות בבל. מקדש התקופה הפרסית היה על פי המסופר בתנ"ך עלוב וצנוע ביחס למקדש שלמה, וזקני העם שזכרו את מראה הבית הראשון פרצו בבכי. מעטים ודלים הם המקורות לגבי בית המקדש השני בתקופה הפרסית, שנמשכה עוד כ180 שנה, אולם המקורות לגבי בית המקדש בתקופה ההלניסטית (332 לפנה"ס עד 37 לפנה"ס) רבים יותר. לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון נמשכה , פחות או יותר החירות הדתית ביהודה. יהודה עברה מיד ליד בין בני בית תלמי שבמצרים לסלאוקים שבסוריה. בשנת 198 השתלט אנטיוכוס השלישי על ירושלים. אנטיוכוס שנעזר ביהודים בעת השתטותו על יהודה, הוציא צווים שהבטיחו ליהודים את חופש הדת, פטרו ממסים את הכוהנים והלוויים, העביר תרומות למקדש בירושלים, אסר גידול בהמות לא כשרות, והבאת בשרם או עורם לתחומי העיר ירושלים ואסר על כניסת לא יהודים לתחומי המקדש – איסור שנשאר בתקפו עד לחורבן הבית 270 שנה לאחר מכן. בתקופת אנטיוכוס הIII עמד בראש היהודים הכהן הגדול שמעון השני, שביצע שינויים , הרחבות ושיפוצים מאסיביים במקדש ובהר הבית. הוא ביצר את ההר והפך אותו למצודה. פעלו של מעון השני בא לידי ביטוי בספר בן סירא ׁ(מן הספרים החיצוניים): (א) שמעון בן חוניו כהן הגדול, חיזק בימיו את בדק הבית ואת היכל ה'. (ב) כפלים הגביה יסודם, ואת ההיכל הקיף יציע גבוה. (ג) צינורי המים המעיטו מימיהם, ויעשם נחושת וייזלו שלשתים. (ד) כגבר עמד בפרץ עמו, ונגד הפורץ בצר הקרת. (ה) מה טוב מראהו בעיני הקהל, בצאתו מבית לפרוכת. (ו) כהילל בן שחר מציץ מענן, וכירח במלוא תפארתו. (ז) כשמש זרח על היכל ה', וכקשת עם הדרת צבעיו במרום. (ח) כשושנה בימי האביב, כחבצלת על אפיקי מים, וכארז לבנון בקיץ. (ט) כריח לבונה במחתה, וככלי יקר מוסב פז סחרת. (י) כהדר זית פורייה, וכברוש רענן רם הקומה. (בן סירא פרק נא, תרגום זעקיל) לאחר מותו של אנטיוכוס השלישי החלו הצרות. אנטיוכוס הרביעי (כן זה של חנוכה) שאולץ לשלם קנסות כבדים לרומא העולה, מכר את הכהונה בכסף רב, , שדד וטימא את בית המקדש והטיל גזרות קשות על היהודים שגרמנו למרד הידוע של יהודה המכבי. לא נכנס כאן להיסטוריה הסבוכה של מרידות המכבים , ונציין רק שהכהונה הגדולה נטלה מבית צדוק שהחזיק בה מאות בשנים ונתנה לשליט החשמונאי על ידי הסלאוקים שנתנו לבסוף ליהודה תקופה שנייה של עצמאות. בשנת 63 לפנה"ס בא הקץ לעצמאות החשמונאית, כאשר פומפיוס הגדול כבש את ירושלים ובית המקדש לאחר מצור ארוך. פומפיוס כבש את ירושלים ביום הכיפורים וכוחותיו הרגו 12,000 יהודים ביניהם כוהנים רבים, שעסקו בעבודת המקדש. פומפיוס נכנס לקודש הקודשים של המקדש, בעצם יום הכיפורים, מעשה שהיה מותר, על פי המסורת, לכהן הגדול בלבד. פומפיוס לא החריב את המקדש אלא ההפך – הוא הורה על טיהורו, החזרת הפולחן והחזרת הורקנוס השני ככהן הגדול. בשנת 54 , נשדדו אוצרות המקדש בידי הפרוקונסול (מושל בכיר – קונסול לשעבר( - מרקוס ליקיניוס קראסוּס , אות וסימן לבאות בשנת 37 לפנה"ס בא הקץ לשלטון החשמונאי, גם אם היה סמלי – הורדו, שמונה זה עתה כמלך קליינט על ידי הרומאים, צר על הר הבית בו התבצר מתתיהו אנטיגונוס, נכדם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה, פרץ להר והפך לשליטה המוכתר , אם כי השנוא , של יהודה. כדי להאדיר את שמו ואולי גם כדי לשפר את האהדה לו בקרב היהודים, פתח הורדוס במפעלי בניה ענקיים , ששים, הרחבה והאדרה של הר הבית, ובניה מחדש של בית המקדש בפאר שאין שני לו.
"מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו", אומר התלמוד הבבלי בשנת 19 לפנה"ס החלה הבניה. עשרות אלפי בנאים מומחים עסקו במלאכה (גלוסקמה של אחד מהם שעליה נכתב "סימון בנה היכלה – שמעון בונה המקדש " – נמצא לפני מספר שנים בחפירות ארכיאולוגיות בגבעת המבתר בירושלים) אלף כוהנים אומנו בעבודות בניה כי רק הם היו מוסמכים לבנות את המקדש עצמו. בנית המקדש הסתיימה תוך שנה וחמישה חודשים, אולם בניית הר הבית עצמו נמשכה שנים רבות ונסתיימה כנראה הרבה אחרי מותו של הורדוס, בשנת 64 לספירה, שש שנים לפני חורבן הבית.
יוסף פטריך דן בשאלה היכן עמד מקדש הורדוס ולאן פנה ומגיע למסקנה המעניינת ש, לא כל החוקרים מסכימים אליה, כי המקדש לא כלל את הסלע הנמצא היום בתוך כיפת הסלע המקורית וכי לא עמד בניצב לחומות, אלא באלכסון כמתואר בציור.
עוד ממצא מעניין, ידוע הרבה יותר הוא שלט הכוונה עליו כתוב "לבית התקיעה להכ.." (אולי "לבית התקיעה להכריז") . שלט זה הכווין למקום על גבי חומת הר הבית בו הכריזו כהני בית המקדש על כניסת השבת בתקיעות חצוצרה.
קישורים מאמר על הספר בניו יורק טיימס Unusual Partners Study Divisive Jerusalem Site מאמר על הספר בטיימס אוף אינדיה In Jerusalem, two sides to a holy site סרי נוסייבה אישר קיום זיקה יהודית להר הבית
|
