אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה


התמונה של אריה קיזל

איך הגרמנים זוכרים את מתיהם במלחמת העולם השנייה?
איך הגרמנים זוכרים את מתיהם במלחמת העולם השנייה?

אשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, מאת ד"ר גלעד מרגלית (הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2007)

בעקבות הספראשמה, סבל וזיכרון: גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, מאת ד"ר גלעד מרגלית (הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2007)

כיצד זוכרת גרמניה את מתיה במלחמת העולם השנייה? כיצד היא מבטאת זאת בדיון הציבורי, התקשורתי והאמנותי שלה?

ד"ר גלעד מרגלית, מרצה בכיר מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה פרסם בשנת 2007 את הספר "אשמה, סבל וזיכרון – גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה" (הוצאת אוניברסיטת חיפה). מרגלית חוקר את ההתמודדות הגרמנית עם העבר הנאצי והשלכותיו מאז שנת 1945. ספריו הקודמים היו "גרמניה האחרת" והצוענים: יחסם של הגרמנים אחרי 1945 לרדיפת הצוענים ברייך השלישי (הוצאת מאגנס, 1998) וגרמניה הנאצית והצוענים (2006). כמו כן ערך (יחד עם פרופ' יפעת וייס) את הספר "זיכרון ושיכחה: גרמניה והשואה" (סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005). מרגלית פירסם מאמרים רבים וכן ספרים בשפה האנגלית שעסקובגרמניה הנאצית וצוענים.

הספר "אשמה, סבל וזיכרון" בוחן את תרבות הזיכרון וההנצחה של המתים הגרמנים במלחמת העולם השנייה ומנתח את המתח המתקיים בתרבות זו בין מוטיב האשמה ובין מוטיב הסבל ותחושת הקורבן הלאומיים. הספר עומד על הגלגולים השונים של תרבות ההנצחה מתום מלחמת העולם השנייה ואילך על ביטוייה השונים בשתי המדינות הגרמניות שקמו בשנת 1949 בעקבות המלחמה הקרה – גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית ועל קווי הדמיון בין דפוסי הזיכרון וההנצחה הרשמיים שהתגבשו בשתי המדינות האלה על אף יריבותן ובוחן כיצד חלחל הנרטיב היהודי של השואה לשיח הציבורי בגרמניה והשפיע על הזיכרון וההנצחה של העבר הנאצי.

הספר פותח בסיפורו של אירוע. באוקטובר 2002 שלח הנספח הצבאי החדש בשגרירות גרמניה בישראל הזמנות לטקס זיכרון בבית הקברות הסמוך לביתה חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת. במקום טמונים 416 גרמנים שנפלו בארץ במהלך מלחמת העולם הראשונה. בכך ביקש הנספח הזר לציין בישראל יום אבל רשמי המכונה יום האבל העממי . מאז 1952 הרפובליקה הפדראלית הגרמנית (מערב גרמניה) ציינה יום אבל זה ומטרתו היתה להעלות בצוותא את זכר הגרמנים הנופלים בקרב ואת האזרחים שנספו בשתי מלחמות העולם, זאת בצד קורבנות המשטר הנאצי ובהם יהודים גרמנים שנרצחו בשואה וכן מתנגדי משטר וקורבנות אחרים של הנאציזם. זה יותר מ-50 שנה שמורדים ביום אבל זה דגלי הלאום הגרמנים לחצי התורן. בבתי קברות צבאיים רבים בעולם שבהם קבורים חיילים גרמנים מתקיימים טקסי זיכרון בהשתתפות חברים בארגונים שליוצאי הוורמאכט והאס אס. רבים בציבור הגרמני ממשיכים לכנות את היום הזה כיום הזיכרון לגיבורים. פרסום הידיעה בעיתון הארץ הסעיר את הרוחות בישראל.

אירוע זה חשף תהום בין שתי תפיסות זיכרון לאומי: תקופת המשטר הנאצי ומלחמת העולם השנייה בזיכרון הגרמנים ותקופת השואה – בזיכרון היהודים. המחקר של ד"ר גלעד מרגלית מציג ומנתח את הרקע, הגורמים והסיבות שהביאו לגיבושן ולעיצובן של תפיסות זיכרון והנצחה ייחודיות של המתים במלחמת העולם השנייה בגרמניה שלאחר המלחמה.

הוא דן בחיילים גרמנים שנפלו בקרב במלחמת העולם השנייה ובאזרחים שנהרגו בהפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה במהלך המלחמה. לפי נתוני הארגון הגרמני המטפל ב"קברי המלחמה הגרמנים" (קברי האזרחים שנהרגו במלחמה וקברו הנופלים בקרב) מספר הנופלים והנעדרים במהלך מלחמת העולם השנייה בקרב הכוחות המזוינים הגרמנים עומד על 4,300,000 חיילים. מספר קורבנות ההפצצה מוערך בכ-400 אלף אנשים.

הספר יוצא מתוך נקודת מבט היסטורית אבל מטפל בנרטיב. מהו נרטיב? סיפר. הזיכרון של העבר הלאומי הוא יצירה חברתית והוא כלי בשירותן של האליטות השולטות במדינת הלאום. הנרטיב נישא על גבי שיעורי היסטוריה, ספרי לימוד בהיסטוריה, תוכניות לימודים, טקסים, אמצעי תקשורת, טקסים.

בתחילת מחקרו דן גלעד מרגלית בהתגבשות תודעת האשמה בגרמניה וההתמודדות עמה. מרגלית מנתח טקסטים, למשל של הפילוסוף קרל יספרס שהודח על ידי הנאצים מהפרופסורה שלו באוניברסיטת היידלברג וזאת משום שאשתו היתה יהודיה. לאחר המלחמה הוא קבע כי אין ספק שכל גרמני נושא באשמה באורח כלשהו אך עם זאת התכחש לעובדה שגרמנים רבים מאד היו מעורבים עמוקות בפשעי הנאצים.

בסוף 1945 כאשר כלת פרס נובל לספרות, זיגריד אונדסט (undset) קבעה כי שני אבני נגף בדרך לחינוכם מחדש של הגרמנים (עולם המחשבה שלהם ומעשיהם) הגיב יספרס בספר "שאלת האשמה" וקבע 4 מיני אשמה: אשמה פלילית – בקרב ביצוע הפשעים. בית משפט יברר אותה. אשמה פוליטית - כאשר כל אזרחי המדינה שותפים לאחריות לפעילותה של ההנהגה. אשמה מוסרית – לאדם שביצע מעשים מכוח פקודה שלא משחרר מאשמה מוסרית. הערכאה לליבון היא המצפון האישי. אשמה מטפיזית – קטגוריה אוניברסאלית שמקורה באחוות האדם. האל הוא ערכאת הליבון של אשמה מסוג זה. חלוקה זו מצמצמת את היקף התחום הפלילי ומפוגגת לחלוטין את מושג האשמה שהתגבש בחברה הגרמנית במהלך המלחמה ואת תפיסת האשמה הקיבוצית כפי שהבינוה בעלות הברית.

קושי גרמני לבטא את תחושת האשמה

גלעד מרגלית טוען כי מאז 1945 התקשו מרבית הגרמנים לבטא במפורש את תחושת האשמה שקיננה בהם בסוגיית הפשעים נגד יהודים ואחרים בתקופת הנאצים. בשולי התרבות הפוליטית נרשמו מאז 1945 כמה ביטויים וגילויים של הכרה בתחושת האשמה הכבדה של הגרמנים.

מנגד, הגרמנים החלו לקדש את סבלם-הם בכנסיות הנוצריות ובציבור. למשל במרץ 1945 הגמון קתולי ממינסטר ביטא עמדה תיאולוגית נוצרית שלפיה: ייסוריהם כמוהם כייסוריהם של אנשים ישרים רבים כל כך שלא טעמו טעמו של חטא וכמוהם כייסוריי המשיח, אינם בבחינת עונש על החטאים. אלא הם גם השתתפו בייסוריו שלישו. זו מכפרת על החטאים ותורמת לגאולת העולם בניצחון החיים על המוות.

אנשי כנסיה רבים דימו את גורלו של העם הגרמני במלחמה ולאחריה ואת סבלו למסע ייסוריו (הפסיון של ישו). באותה דרשה, במרץ 1946 בכנסיה עמנואל בוופרטל הגמון קתולי, פון גאלן, טען כי לא ראה ולא רצה לראות בכל אחד מאלפי העצורים היהודים שהוצעדו מברלין לזקסנהאוזן בליל הבדולח את האדון והגואל נושא הצלב בדרכו לסבל ולמוות. באותה דרשה הוא טוען כי ישו מתהלך בקרבנו בדמות הפליט, האיש שביתו הופצץ שאינו יודע עוד אם יש תוכן לחייו. הנוצרים שהופצצו הוחלפו מטפורית ביהודים.

בשנת 1947 קבעו גורמים בכנסיה הפרוטסטנטית כי אין לעסוק בשאלה היהודית כי "נזקה יהיה רב מתועלתה". בשנת 1948 הוציא מועצת האחים הכנסייתית "אמירה בשאלת היהודית (judefrage) בלי הכאה על חטא אלא חזרה על דוגמות כנסייתיות. למשל נטען שם כי "משצלב ישראל את המשיח דחה את בחירתו ואת ייעודו". וכן: "בחירת ישראל הועברה אל הכנסייה מכל העמים". וגם: "ישראל הנתון למשפט (האל) הוא ההוכחה הניצחת לאמיתות דבר האל. הלקח הסמוי של גורל היהודים – לנו כאזהרה וליהודים כהתראה – הוא שאלוהים אינו מניח שילעגו לו. אם ימאנו לשוב אליו – לא ייוושעו לעולם". (עמ' 61).

הצהרות אלה שונו במועצת הוותיקן השנייה בשנות השישים בתקופתו של יוחנן ה-23 וכן בתקופת פאולוס השישי. קובע מרגלית: "שלוש שנים לאחר השואה, הכנסייה מעזה לרמוז במסמך רשמי שהיטלר הוא שבט האל, שהשואה היא עונש משמיים ליהודים על כפירתם במשיח".

רק בסינוד של הכנסייה הפרוטסטנטית בברליןבאפריל 1950 נעשה ניסיון לתיקון עמדת הכנסייה לדבר מועצת האחים. אז נקבע: "אנחנו מצהירים שאנו, במחדלנו ובשתיקתנו בפני אל הרחמים, שותפים לאשמה בפשע שעשו ביהודים אנשים מבני עמנו".

מרגלית טוען כי הקמת שתי המדינות הגרמניות על חורבות הרייך השלישי נתנה את האות לגיבוש תרבויות זיכרון והנצחה חלופיות שעוצבו בהשפעת המלחמה הקרה. זיכרון אנטי נאצי של קומץ הלוחמים נגד משטרו של היטלר מזה וזיכרון לאומי גרמני שנבנה על חוויות המלחמה כפי שעיבדו אותן גרמנים שלא היו ממתנגדי המשטר מזה. מקום חשוב יוחד במסגרתם לסבלם של הגרמנים במלחמה. מדיניות הזיכרון וההנצחה הרשמית בגרמניה מאז 1945 גינתה חד וחלק את האידיאולוגיה הנאצית ואת רצח היהודים. היא העלתה על נס את גבורת הלוחמים בנאציזם. היא אף כללה ביטויי הזדהות מפורשים על סבלם של נרדפי הנאצים היהודים והאחרים.

במקביל למחויבותה למורשת האנטי נאצית גילתה מדיניות הזיכרון בגרמניה גם מחויבות לירושת גרמניה אחרת שלא היתה אנטי-נאצית ושהתייחסה בהבנה וללא ביקורת להיבטים שונים של שיתוף הפעולה שהתקיים בין החברה הגרמנית לבין המשטר הנאצי. מורשת זו הדגישה כאחת את סבלם של אזרחי גרמניה במלחמה ואת גבורת הטרגית של חייליה בקרב. שתי מורשות אלה נארגו למעין נרטיב-על.

נרטיב השואה היהודי והנרטיב האנגלו סקסי על הנאציזם והמלחמה היו בעלי אופי מרשיע. לעומתם, גילה הנרטיב הגרמני הלאומי הבנה למציאות שאליה נקלעו שכבות רחבות בחברה הגרמנית בתקופת הרייך השלישי והוא מכיל אמפתיה לעמדותיהן ולהכרעותיהן הבעייתיות מבחינה מוסרית ביחס למשטר הנאצי. לפי נרטיב זה, לא רק האזרחים הגרמנים שנספו במלחמה אלא גם החיילים שנפלו בקרב הם קורבנות המלחמה והדיקטטורה בדומה ליהודים נרדפי הנאציזם. חייליו של היטלר (חיילי הוורמכט וחיילי הוואפן אס-אס כאחד) אינם אחראים כלל לפשעים שחוללו. היטלר וההנהגה הפוליטית הם האחראיים הבלעדיים.

השוואת הנופלים בקרב והאזרחים שנספו במלחמה ליהודים הטבוחים טשטשה את הייחוד שברצח הנרדפים היהודים והעניקה לשואה ולמלחמת העולם השנייה צביון של מעין גזרת שמיים. מרגלית טוען כי החל משנות החמישים חדר הנרטיב היהודי של השואה לשיח הגרמני בעיקר עקב פרסום שירים ויומנה של אנה פרנק. בשנות השישים העמיקה חדירתו של הנרטיב היהודי בעיקר עקב משפט אייכמן בירושלים ומשפטי אושוויץ בפרנקפורט. חדירת הנרטיב היהודי פגעה במעמד "הנרטיב המפייס".

באזורי הכיבוש הסובייטי, האוליגרכיה הקומוניסטית הדגישה את חלקו של העם הגרמני בפשעי הנאצים אבל העדיפה לראות בכל הגרמנים שסבלו מהמשטר והמלחמה קורבנות הפאשיסטים בעיקר כדי לזכות באהדת השכבות הרחבות בציבור הגרמני. באזורים המערביים - מדיניות החינוך מחדש האשימה את כלל הציבור הגרמני באחריות לנאציזם ומעלליו. רק לעיתים נדירות הגיבו הגרמנים בהכאה על חטא ובהזדהות עם נרדפי הנאציזם. כך למשל באפריל 1946 נחנכה אנדרטה בפרנקפורט שהנציחה את כל חללי המלחמה. בטקס חנוכת האנדרטה הואשמו גם בעלות הברית המערביות שהפציצו את ערי גרמניה. לשיטתו של ראש העיר, ד"ר קורט בלאום (מהנוצרים-דמוקרטים) למי שלחם באזרחי גרמניה אין יתרון מוסרי על מי שאחראי על השמדת יהודי אירופה. ניסוחים אלה מלמדים, לדברי מרגלית, על כך שהיהודים נהרגו כביכול בשל גרמניותם ולא בשל יהדותם והם חלק אינטגראלי מקורבנות העם הגרמני.

העדנה של העיסוק הציבורי בסבל הגרמנים

בפרק שלם, הפרק השישי של הספר, תחת הכותרת "העדנה של העיסוק הציבורי בסבלם של הגרמנים" טוען מרגלית כי סבלם של הגרמנים במלחמה ולאחריה זכה לעדנה בשיח הציבורי דווקא לאחר האיחוד של שתי הגרמניות. ההנהגה המדינית המאוחדת היתה צריכה ליצור תרבות זיכרון והנצחה לאומית משותפת. במרכז ברלין עוצב אתר neue wache שגילם מסורת הנצחה של חללי הקרבות הפרוסים והגרמנים שהקריבו את חייהם על מזבח האומה. ככלל, תפיסת הזיכרון שלאורה עוצב האתר ינקה מהתפיסה הכלל גרמנית ובאה לידי ביטוי באתר שבו הוצב דגם מוגדל של הפסלון "אם ובנה המת" של הפסלת הסוציאליסטית קתה קולוויץ. הפייטה הנוצרית מסמלת את מידת החסד והרחמים השלוחה לכל הקורבנות, לרבות החייל הגרמני שהיה מעורב בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. יו"ר המועצה המרכזית של היהודים בגרמניה, איגנץ בוביס מחה בשעתו בפני הקנצלר הגרמני על כך שהאתר המתוכנן אינו מבחין בין רוצחים לקורבנותיהם. נמצא פיתרון: כתובת על לוח ארד בחזית המבנה שונתה והתייחסה במפורש גם לקורבן היהודי.

לאחר איחוד גרמניה - סוגיות כמו יחס המנצחים והכובשים לשבויים הגרמנים ולאוכלוסיה הגרמנית, גירוש הגרמנים מהמזרח והפצצת ערי גרמניה מן האוויר – הודגשו. הגידול בעיסוק בסבלם של הגרמנים בתרבות הפוליטית הגרמנית בשלהי שנות התשעים כרוך בהתחזקות הלגיטימציה של התפיסה הלאומית הגרמנית שראתה בעם הגרמני כולו במהלך מלחמת העולם השנייה והתבוסה קורבן של נסיבות היסטוריות שהעם הגרמני עצמו אינו אחראי להן. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, ב"פולמוס ההיסטוריונים" שפרץ בקיץ 1986 על ייחודה של השואה. ביטוי נוסף היה טקס בהשתתפות נשיא ארה"ברונלד רייגןב-1985 בבית הקברות הצבאי בביטבורג (bitburg) במקום נטמנו גם חיילי אס. אס. ההיסטוריון ארנסט נולטה גזר גזרה שווה בין הפצצת ערי גרמניה בידי בעלות הברית לבין פשעי המלחמה של חיילי האס.אס. מדברי נולטה עלה שאזרחי גרמניה כמוהם כקורבנות האס.אס. נפלו קורבן למדיניות נפשעת של טייסי בעלות הברית. בגרמניה החל גל אשר הדגיש את הפושע הנאצי כקורבן, למשל בהופעת הרומן נער קריאה der vorleser של ברנהרד שלינק.

זאת ועוד: בעקבות איחוד גרמניה התעורר דיון בגורל קורבנות המחנות הסובייטים שהוקמו לאחר 1945 באתרי מחנות הריכוז הנאצים. יסודות שמרניים בגרמניה פועלים להעצמת הזיכרון של מוראות הרודנות הקומוניסטית באורח המשנה את מקומו של העבר הנאצי בתודעת הגרמנים. בינואר 2004 הודעה המועצה המרכזית של היהודים בגרמניה על הפסקת שיתוף הפעולה עם הקרן הסקסונית לאתרי זיכרון. הסיבה: חוק שנחקק בלנדטאג של סקסוניה בשנת 2003 המשווה את פשעי הנאציזם לפשעי הסטליניזם והשטאזי בגרמניה המזרחית.

ביוני 2004 ביום השנה ה-51 למרד נגד המשטר הקומוניסטי בגרמניה המזרחית הגישה קבוצת חברי פרלמנט בראשות גינתר נוקֶה מסיעת האופוזיציה הראשית הנוצרים דמוקרטים הצעת חוק בשם הסיעה כולה למליאת הבונדסטאג בברלין. ההצעה קראה לגבש תפיסה משותפת לתרבות הזיכרון ברפובליקה הפדראלית של גרמניה שתנציח את קורבנות שני המשטרים – הנאצי והקומוניסטי. מרגלית טוען כי הכחשת שואה אין כאן אך "פגיעה בייחודה ובאימתנותה יש ויש שהרי היא מוצגת כשוות ערך לפשעי משטר העריצות הקומוניסטי" (עמ' 150). ההצעה עוררה כעס בישראל ובארצות הברית והיא ירדה מסדר היום.

מרגלית מביא בספרו שורה ארוכה של דוגמאות נוספות הממחישות את התזה שלו:

· התעצמות השיח על אונס נשים גרמניות בתום המלחמה בידי חיילי הצבא האדום. · הצלחתו המסחרית של "אישה בברלין" יומנה של אלמונית שחזר וראה אור ב-2003 אודות הסבל הלאומי המגלמת אותה ברלינאית. לדברי מרגלית, היום ידוע שהמחברת היא העיתונאית מרתה הילרס שאמנם לא היתה חברת המפלגה הנאצית אך עבדה גם בכתיבת עלונים לחזית העבודה הנאצית ובכתיבה תעמולתית אחרת.

· הצגת החייל הגרמני כקורבן בספרות ובקולנוע, כמו תכניות תיעודיות המושתתות על חומר צילומי רב.

· במהלך שנות התשעים הופיעו בגרמניה פרסומים רבים על הפצצת עריה. ימי הזיכרון להפצצת הערים בגרמניה המזרחית ממשיכים להתקיים ברוב עם. ב-1995 נחנכה במרכז באחת מערי גרמניה אנדרטה חדשה לזכר הפצצת העיר במארס 1945.

· בחנויות מזכרות ברחבי גרמניה נמכרות גלויות דואר המתעדות את הרס הערים. בדרזדן נמכרות גלויות של שרפת גופות הנספים הגרמנים בהפצצות.

· יש שימוש מוגבר בצלבים נוצרים להצגת הקורבנות הנוצרים הגרמנים.

· ב-1998 התחדש השיח על מדיניות הפצצתן של ערי גרמניה בהשראת הסופר וינפריד זבלד (sebald).

· בהרצאה שנשא בסתיו 1997 בציריך טען זבלד שהפצצת ערי גרמניה היא פעולת השמדה ייחודית בהיסטוריה עד מועד התרחשותה. מרגלית טוען כי יש כאן כביכול דיון א-פוליטית שמנהלת דמות ליברלית נאורה ממרכז המפה הפוליטית ואולם תוך שימוש במונחים בעייתיים כמו "פעולת השמדה יחודית".

· גםגינתר גראס חתן פרס נובל טען באוקטובר 2000 בנאום בווילנה את הטענה חסרת הבסיס לפיה סבלם של הגרמנים והקורבנות שהקריבו במלחמה תפסו מקום מוגבל ומצומצם בתרבות הזיכרון הגרמני.

· דוגמאות נוספות: הדיון על מדיניות ההפצצה של בעלות הברית עם פרסום הספר "השרפה", דיון בבונדסראט (2003) בנושא יום זיכרון לאומי לקורבנות הגירוש הגרמני.

לסיכום טוען מרגלית כי רוב הציבור הגרמני הנוכחי אינו נושא זיכרון אישי מתקופת המלחמה. מרבית הגרמנים כיום אינם רואים עצמם כנושאים במחויבות מיוחדת כלשהי בשל אירועי העבר הרחוק. רבים אינם מוכנים לשמוע דברי ביקורת על דור ההורים, בגנות תמיכתו בהיטלר ובמשטרו הנפשע. דור הבנים מבקש כיום לטהר בדיעבד ובאורח קיבוצי את דור האבות מכל אחריות לפשעי הנאציזם ולהעניק לו בדיעבד את מעמד הקורבן שנעשה יוקרתי בתרבויות הפוליטיות במערב. מסיים מרגלית את התזה שלו וקובע: "בתרבות הפוליטית של גרמניה המאוחדת מתנהל כיום מאבק על אופי הזיכרון העבר הנאצי. הפנמת עמדת הסבל ותחושת הקורבן (המטשטשת את ההבדל העקרוני בין מטרות הלחימה של הנאציזם ויריביו) יש עמה משמעות פוליטיות מפני שהיא עשויה לאתגר את הלגיטימיות של ההסדרים הגיאו פוליטיים במרכז יבשת אירופה ובמזרחה מאז תום מלחמת העולם השנייה" (עמ' 184).

ראיון עם ד"ר מרגלית על ספרו "גנוסייד" בתוכנית "יומן אקדמי" בהנחיית ד"ר אמיר גילת (דקה 8:16)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל