אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בעקבות הספר אלימות מכוננת: גנאולוגיה חזותית של משטר


קטגוריה: 

אלימות

אלימות מכוננת: 1947-1950, גנאולוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל"אסון מנקודת מבטם" – הוצאת רסלינג, 2009, 270 עמ'.

השהיית המבט והסבת המבט – לדובב את שתיקות העבר

בעקבות הספר: אלימות מכוננת: 1947-1950, גנאולוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל"אסון מנקודת מבטם" – הוצאת רסלינג, 2009, 270 עמ

המקום בו אנו צודקים

מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב .המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר .אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש .ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב .מתוך: יהודה עמיחי - שירים שונים

קריאה בספר החדש של אריאלה אזולאי מציבה שאלות לגבי "המקום שבו אנו צודקים". אלה אינן שאלות חדשות. הפעם הקטליזאטור לשאלות הם צילומים המתעדים אירועים היסטוריים ופרשנות למה שנראה בצילומים האלה. אזולאי מתבוננת בצילומים המתעדים את אסונם של הפלשתינים במה שקרוי בפיהם ה"נכבה" ומפרשת את מה שהיא רואה.

מה כלול בספר?

הספר מורכב מששה פרקים, כל פרק מכיל צילומים וטקסט פרשני שלהם. הפרקים הם:

1. ממשליות צבאית. 2. סוציאליזציה למדינה ומנגנוני הכפפה. 3. ארכיטקטורה של נישול. 4. יצירת גוף פוליטי יהודי וגירוש תושבי הארץ הערביים. 5. גבולות ואסטרטגיה של הרחקה ומניעת שיבה. 6. ביזה, השתלטות וניכוס. 7. צופים ב"אסונם".

משמות הפרקים אפשר להבין כי המיקוד הוא בספור ההיסטורי של ההתגבשות הזהות הממלכתית היהודית מנקודת המבט הרואה בציונות בכלל, ובהקמתה של מדינת ישראל בפרט כאסון - "נאקבה".

תפקודי הצילום המתעד אירועים היסטוריים

התבוננות בצילומים המתעדים אירועים היסטוריים היא הזדמנות לניסוח מחדש של יחסי כוח. ידעיה סבור כי בצילום - בהיות המצלמה הוכחה לא רק לעובדה ש"זה" היה שם, כפי שניסח בארת' בספרו החשוב "מחשבות על הצילום", 1988, אלא גם לעובדה שהצלם היה שם - נוצרת מערכת חדשה לגמרי של אפשרויות שליטה והגדרה מעמדית בין הצלם לצופה. הצלם הוא לא רק המדווח, המספר, אלא הוא מי שהיה שם בגופו, שותף לעשייה. ואילו הצופה אינו רק אובייקט למעשה הסיפור, אלא הוא גם מי שלא היה שם בגופו, מי שאיננו שותף, ועל כן גם איננו אמור לערער על צדקת המעשה, וגם איננו אמור לערער על הכישרון ועל המעמד של הצלם. (הרטוריקה של המיתולוגיה: על הצילום של מיכה ברעם.)

בשל יכולתו להנכיח את המציאות החיצונית, שימש הצילום לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, ככלי יעיל ורב עוצמה לצורכי המצאה, יצירה וביסוס ההבניה החברתית של הזיכרון ושל ההיסטוריה כעובדות קיימות בעלות ממשות חומרית. (מבוסס על נועה חזן, ללמוד לראות גזע בעברית). הצילום היה חלק מן המערך התעמולתי של מדינת ישראל ושירת את הדרישה לדפוסי מראה נוקשים שחסמו הגדרות זהות מגוונות ואכפו מערך מחשבתי אחיד.

נראה כי אריאלה אזולאי מבקשת להשתמש בצילום על מנת להציב סכמות חשיבה חדשות שיאפשרו לדובב את שתיקות העבר, להתבונן התבוננות מחודשת בחומרים החזותיים שנותרו ממנו ולהראות שהתיעוד המצולם תמך בהבניית ערכים אשר עיצבו אמיתות והיררכיות חברתיות בשטח.

להוצאת הספר לאור ספר קדמה תערוכה הכוללת 200 צילומים שהוצגה בגלריה של "זוכרות". ובתוכו מאמר של אריאלה אזולאי על המחקר החזותי אותו בצעה, ושתוצאותיו באו לידי ביטוי בתערוכה.

יוזמי האתר והגלריה מסבירים כי "הגלריה הינה חלל תצוגה שמאפשר דיבור ביקורתי כאן ועכשיו בעברית ברורה ורמה על הנכבה הפלסטינית, על ההרס המאסיבי של פרטי הפרטים של החברה שעל חורבותיה אנחנו חיים, על מה שקושר את ההרס ההוא עם החיים כאן ועכשיו, על מה שקושר את הדיבור על ההרס ההוא עם הדיבור הביקורתי הברור על ההרס שכאן ועכשיו".

יוסף אלגזי טוען כי מדובר בתערוכה בעלת ערך פדגוגי רב שחייבים להציגה בישובים רבים ברחבי הארץ, להציגה בבתי הספר, ואף להפכה לתערוכה מתמדת אליה יצורפו עוד ועוד ממצאים.

מי היא המחברת?

באתר הוצאת "רסלינג" נכתב כי "אריאלה אזולאי מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה בת זמננו בתוכנית לתרבות ולפרשנות באוניברסיטת בר אילן; אוצרת ובמאית סרטי תעודה. ספר זה מבוסס על תערוכה שאצרה ב"זוכרות". ספריה האחרונים: "מעשה מדינה 1967-2007" (אתגר, 2008); "האמנה האזרחית של הצילום" (רסלינג, 2007); "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין" (אוניברסיטת בר אילן, 2006) ו"משטר זה שאינו אחד – כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר", שנכתב יחד עם עדי אופיר (רסלינג, 2008)"

בספר זה ניכר מאמץ לאתגר מדיניות של הומוגניזציה תרבותית ולקעקע את הלגיטימציה של התרבות השלטת. על פי פרופ´ עדית זרטל מאוניברסיטת באזל "הגילוי הגדול בספרה המטלטל והחיוני של אריאלה אזולאי הוא שאין בו כביכול הרבה חדש; שהכול היה גלוי ופומבי; שהמראות המובאים בו מוכרים לנו ברובם מהאפוסים של הקמת הארץ ובניינה. יתרה מזאת, בעוד שזיכרון הקורבנות תמיד ארוך יותר, מתעדיהם של מאורעות הם בדרך כלל מחולליהם. הספר הזה לא יכול היה לראות אור אלמלא העין והמצלמה הישראליות שראו והנציחו, אלמלא הארכיונים הישראליים, הציבוריים או האישיים ששימרו וקטלגו. אזולאי גואלת את המראות האלה מתומתם, או מעיוורונם של יצרניהם. הסיפור שהיא מביאה הוא סיפור של אובדן, נישול וחורבן, מכוונים או אקראיים, שמסרבים להיעלם, ושאי-אפשר ואסור להסב את המבט מהם".

חשיפת המידע על המקורות לצילומים היא, אם כך, גם מוסכמה אקדמית וגם אסטרטגיה על מנת לבסס את תקפות המחקר אותו מציגה אזולאי.

המקורות לצילומים שבספר

מי הם העין והמצלמה שתיעדו? מה הם המקורות לצילומים? רובם ממאגרים ציבוריים הנגישים לכל חוקר.

הצלמים : יהודה איזנשטרק, דוד אלדן, ורנר בראון, טדי בראונר, פאול גולדמן, עלי זערור, רודולף יונס, פריץ כהן, הוגו מנדלסון, ג'ים פרינגל, פרנק, פרד צ'סניק, זלוטן קלוגר, בנו רותנברג.

למשל: זולטן קרוגר, כותבים עליו רות אורן וגיא רז: "קלוגר היה בין הצלמים המרכזיים של תקופחו בארץ. צילומיו מתעדים את חייה של "המדינה בדרך" ושל תושביה כמעט מכל זווית ובכל מקום אפשריים - ביבשה. בים ובאוויר. רבים מצילומיו צרובים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. בשל הופעתם החוורת ונשנית כאיורים בספרים ובפרסומים רבים. בשל נגישותם בארכיונים הציבוריים ובשל התגובות האמנותיות הביקורתיות הנוצרות בשנים האחרונות לדימויים אלו. עבודתו של קלוגר בשנים המכוננות של טרום מדינה וראשיתה הפכה חלק מהביטויים האיקוניים-לאומיים שלנו. משום השפה החזותית המודרניסטית, שהלמה היטב את התקופה. נדמה כי מכירים אנו היטב את עבודתו".

כלומר, מתוך לב ליבו של הקונצנזוס מבקשת המחברת לקרוא קריאה אחרת, מכוונת ומגמתית לפי דרכה.

התצלומים באדיבות: לשכת העתונות הממשלתית, גנזך המדינה, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון צה"ל ומעב"ט, ארכיון הצילומים קק"ל, אוצר התמונות מוזיאון הפלמ"ח, הארכיון לתולדות "ההגנה", ארכיון מוזיאון גולני, סוכנות איי.פי., אתר האינטרנט : palestine remembered, אוסף מיתר בע"מ, מעבדת ביתמונה, afsc- archive, פוטו ארט ישראל, זכי זערור, נאהדה זהרה, שחר רגב, מרון פרח, אלראבטה-האגודה למען ערביי יפו, מנזר ובית הספר "ישוע הצעיר" (דון בוסקו) נצרת.

צורת ההיצג ומשמעויותיו

הפורמט הוא של צילום אחד וטקסט אחד בכל דף.

ההיסטוריה של הראיה מקושרת באופן הדוק לפרקטיקות תרבותיות וסוציולוגיות של הצגה וצפייה ((mitchell 2002: 166 כך לפורמט יש משמעות. הפורמט הזה יוצר מאגר של 200 ספורים נפרדים, כאשר כל צילום מכיל ספור, קטע של מציאות מתועדת, עולם ומלואו. הספורים הם נפרדים, אבל ההקשר והרצף יוצרים משמעות אחת כוללת. ניכר שעורכי הספר ביקשו לתת מרחב וביטוי למה שלפי השקפתם הוא נוכחות מושתקת או נעדרת. על ידי השהיית המבט על 200 צילומים, מבקשת הכותבת להצביע על תבניות חזותיות ועל דימויים חזותיים שבהן מתארגנת ההבניה החזותית של הזיכרון ושל ההיסטוריה. בניתוח התצלומים מראה הכותבת כי הראיה כשלעצמה, המובֶנת לרוב כאינסטינקט טבעי ומולד, הינה כושר מנוהל ומובנה. בכך הספר מייצר מערכת חדשה של ידע תרבותי .

מחקר הרצף ההיסטורי של המחברת ממשיך בתערוכה ובמאמר בשם "מעשה מדינה" 1967 – 2007 .

בהערה הראשונה מסבירה הכותבת כי מטבע הדברים, תערוכה שהופכת את הכיבוש למושא מחקר בזמן שמשטר הכיבוש נמשך, לא יכולה ליהנות מתקציבים ציבוריים ולא יכולה להיות מוצגת בחללים ממוסדים. התערוכה הוצגה בגלריה של בית הספר לאמנות מנשר ביוני 2007 ונעשתה בהתנדבות וללא תקציב למעט תמיכה צנועה של בית הספר בהדפסת התצלומים.

גירוש תושבות אל-טנטורה. מי שתתבונן בתצלום הזה זמן ממושך (שלא בהשפעת הלשכה ללוחמה פסיכולוגית שחתרה להציג זאת בתור טרנספר מרצון), לא תוכל להשתחרר ממגע עיניהם של המצולמים בתודעתה במשך זמן רב. עיניים טרוטות, מרוטות, בוכיות, כואבות, כועסות, מפוחדות, זועמות, זועקות, עייפות, מותשות, בוהות, קהות, לא מאמינות, בזות, מפקפקות, מבועתות ממה שראו. לימים כשתראה גירוש, לא תטעה ותחשוב שזהו טרנספר מרצון.

צלם: בנו רותנברג, גנזך המדינה, 18.6.1948

הדיון בלגיטימיות של נקודת המבט

בהקשר לספר זה, כמו גם לתערוכה "מעשה מדינה", אפשר להציב את הטענה לגבי הלגיטימיות של חוקרת ישראלית השייכת לממסד האקדמי הישראלי ומתפרנסת ממנו, כפי שהוצבה טענה מהסוג הזה כלפי ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, פרופ' גנית אנקורי.

"בכל חברה מתורבתת המצייתת לקוד אתי", (כתב בולאטה במכתב, שפורסם לבסוף בבלוג (umkahlil), לאחר שאל-ג'זירה סירב לפרסמו) "ניכוס של רכוש אינטלקטואלי בשדה האקדמי שווה ערך לניכוס אדמה וטריטוריה בשדה הכוח הפוליטי. העובדה שאנקורי מעיזה לנכס לעצמה אינפורמציה ולקרוא לה שלה היא אותו דפוס פעולה שניתן לזהות אותו בהיסטוריה של התרבות הישראלית".

פרשת אנקורי מהדהדת סביב דיון הנוגע בשאלת הזכות (או אי-הזכות) המוסרית של חוקרים בני קבוצה אחת לחקור ולפרסם את מחקריהם על פעילותם התרבותית של בני קבוצה יריבה. אפשר להציב את השאלה: האם לאזולאי, כחוקרת ישראלית וחברת האקדמיה הישראלית (ולכן מייצגת את הצד הכובש), יש זכות מוסרית לחקור את הייצוג החזותי של הנרטיב המנוגד, (הנכבשים). האם עצם עבודת המחקר מייצגת כיבוש תרבותי?

גיליון "מארב" , כתב עת מקוון לתרבות ולאמנות שיצא בימים אלה (אוגוסט 2009) מציב את השאלות הללו: למי שייך קולו של האחר, האם יש בעלות על קול ומה טיבה של הזכות המוסרית להשתמש בו, מה הן השלכותיהן של שאלות אלו על שדה התרבות והאמנות. למי יש זכות לדבר בשם האחר, ליצור בשם האחר ולערוך מחקר על תרבותם ואמנותם של אחרים; עד כמה רלוונטית זהותו של החוקר והיוצר למחקר וליצירה והאם היא עשויה לפסול או להכשיר אותו? האם יצירה, מחקר, אוצרות, והתבוננות גרידא הן פעולות שתלטניות בהכרח, או שהן עשויות לבטא גם ניסיונות גישור ויצירת קרבה או אפילו מעשה מוסרי נעלה של שימוש בכוח הפריבילגיה לצורך חיזוק הקולות המוחלשים?

בהקדמה לספר נדרשת אריאלה אזולאי לסוגיה הזו ומשיבה עליה דרך הבירור של המושג "מום אזרחי":

"מום אזרחי אינו תכונה של יחיד, תוצאה של מבנה אישיות לקוי או גישה מוסרית נפסדת של יחידים הלוקים בו....זהו מום מבני המאפיין את הסתירה בין השוויון האזרחי הרשמי ובין ההישלטות הדיפרנציאלית אשר מוטבעת בנשלטים באמצעות מנגנוני חברות והכפפה שונים, מארגנת את שדה הראייה שלהם ותוחמת אותו"....... אזולאי מתארת את עצמה כמי שנחשפה למום האזרחי תוך עיצוב התודעה הפוליטית שלה במהלכה "הצטללה (אצלה) ההבנה כי הכיבוש הינו חלק ממשטר". היא בעצמה ניסתה לחשוב האם אפשר לנהל את המום האזרחי הממושטר מעט אחרת, "להתעקש להנכיח אותו, לעמת אחרים עם קיומו, להתנגד לו לפרקים או בקביעות, באופן מפורש, אפילו מכוון, להתאמץ להשתחרר ממנו, בעיקר במצבים שבהם הוא גורם להם להיות שותפים לפשע. אולם רבים ככל שיהיו המאמצים שישקיעו יחידים בניסיון לגבור על המום האזרחי הזה, התגברות גמורה עליו איננה אפשרית ללא שינוי המשטר שאחראי על יצירתו".

נראה, אם כך, כי ההצדקה לדיבור שלה בשם נקודת המבט של האחר היא בצורך לעשות מעשה מוסרי שיאתגר את המום האזרחי שהיא חלק ממנו.

mitchell, w.j.t.)2002(. “showing seeing: a critique of visual culture”, journal of visual

culture, sage publications, pp.165- 181.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת