אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר / דני אורבך


התמונה של דן לחמן

ואלקירי

ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר / דני אורבך. הוצאת ידיעות אחרונות.

אנחנו מכירים כמה וכמה תנועות התנגדות שפעלו בארצות שונות שהיו בלחצים פוליטיים איומים. יש לנו אליהם סוג של רגשי כבוד על התעוזה. אלו שביטאו את הכאב וההתנגדות והפכו לסמל עולמי.נגד הנאצים לא הייתה תנועת התנגדות, ואם הייתה, בארץ הסתירו מאתנו מסיבות פוליטיות. תמיד חשבתי שהיו ולא אמרו לנו. לא שאכפת לי מהגרמנים. אכפת לי מתהליכים אנושיים. מבני אדם שלא נכנעים בקלות. כאלה המוכנים להקריב הכל, עד חייהם. מרוח האדם. מתנגדי שלטון, ולא חשוב אם זה עמוס קינן אצלנו, תומכי יגאל עמיר ימנו גם אותו כמהפכן מתנגד שלטון. הספרות והזיכרון הפכו אותם לדמויות ממין אחר. אחרי זמן אפשר היה להתייחס אליהם כגיבורים ספרותיים רומנטיים לכאורה, אך הם היו תמיד רחוקים מזה במציאות. הפוליטיקה שלנו הייתה לאחד את כל הגרמנים לאגודת קוצים אחת. לא הזכירו התנגדות להיטלר.קשה לנו להגיד "לא כולם היו כאלה" היו כמה אחרים. רק כמה. ואם מתגלה לי היום שהיו קבוצות אנטי נאציות, שבעצם זה די מובן מאליו, זה לא יהפוך אותי לסלחני יותר לגרמנים. הנאציזם תפס חלק גדול ממרחב השיח במשך השנים. עד היום הוא משמש אותנו כתמרור דרכים.תמיד תמהתי איך ייתכן שלא הייתה התנגדות בתוך גרמניה. הרי לא ייתכן שבאמת כולם נכנסו למצב היפנוטי היסטרי מהאיש ההוא. היטלר. מאוחר למדי שמעתי על מבצע ואלקירי, ההתנקשות בחיי המנהיג. מכיוון שההתנקשות קרתה כל כך מאוחר ולא היה אז את מי לשאול חשבתי שייתכן שכל אותם קצינים לא היו אנטי נאצים. שההתנקשות באה רק מכיוון שהבינו שגרמניה הולכת להפסיד במלחמה ובעצם רצו להחליף את העומד בראש.לא מזמן פורסם בארץ הספר הוורד הלבן של ינינה אלטמן שעסק במחתרת של קבוצת סטודנטים קטנה במינכן. הם לא הספיקו לעשות הרבה לפני שנתפסו. כלומר, היו כמה שהתנגדו, סטודנטים צעירים שהבינו מה קורה. שחשבו שאסור לזה לקרות.כעת יצא לאור ספר עב הכרס "ואלקירי" של דני אורבך. חוקר היסטוריה ישראלי העוקב אחרי תנועת ההתנגדות לנאצים שהייתה קיימת מסתבר כמה וכמה שנים. ב27.2.1937 חודש לאחר עלייתו של היטלר לשלטו נשרף בניין הרייכסטאג. השורף נתפס ואמרו היה פעיל קומוניסטי הולנדי.הנאצים יצאו מיד בהכרזות שזה התחלת מרד קומוניסטי. היטלר בא לבניין הבוער, שקרא לו קודם לכן מאורת פטפטנים צעק בדרכו "מהיום כל מי שיעמוד בדרכנו יחוסל. העם הגרמני לא יבין חולשה. את הצירים הקומוניסטיים יש לתלות".היטלר עדיין לא שלט בפרלמנט היו לו 196 צירים מתוך 584. אך השמרנים קפצו מיד על העגלה האנטי אדומה. לנאצים היו שני תיקים בלבד בממשלה. ראשות הממשלה, תיק הפנים של הרייך ותיק הפנים של פרוסיה. היטלר ידע שתיקים אלו יתנו לו שליטה מידית במשטרה, המשטרה החשאית ובטחון הפנים בכל גרמניה.למחרת פורסמו צווי חרום להגנת העם והמדינה. הוגבל חופש הדיבור, חופש העיתונות, אפשר היה לפקח על מכתבים ושיחות טלפון. הקומוניסטים היו הקורבנות הראשונים. להפתעת כולם המפלגה הקומוניסטית החזקה התמוטטה במהירות. בהתחלה האמינו הקומוניסטים שהיטלר יהרוס את גרמניה הדמוקרטית ויפנה להם את הדרך למהפכה, לכן לא הצטרפו לסוציאליסטים האנטי נאצים עד שהיה מאוחר מדי מבחינתם. אחרי שפירק את כל המפלגות בגרמניה, גם אלו שתמכו בו הפכה המפלגה הנאצית לגוף הפוליטי היחד במדינה. לא היו יותר לא בני ברית ולא אופוזיציה.גם את כל הנסיכויות מהן הייתה מורכבת גרמניה, שלכל אחת מהן היה שלטון פנימי וממשלה עצמאית כפופה לשלטון המרכזי פיזר היטלר ויצר את גרמניה הגדולה המאוחדת. רק באליטות הישנות סרב לפגוע, והם הפכו לתומכיו.האיגודים המקצועיים בוטלו. ראשיהם נשלחו למחנה ריכוז. הפועלים אוחדו כולם בארגון הנאצי "חזית העבודה". אלו שהבינו והיו יכולים להתנגד ברחו לחו"ל. האזרח הפשוט, אלו שנחשבו לאויבי המשטר ,יהודים, הומוסקסואלים ואלו שעדיין נחשבו לקומוניסטים הושלכו לכלא ונשלחו למחנות על ידי הטרור הרשמי של המשטרה. האזרח הפשוט ששמר נאמנות נהנה מהיתרונות ולא סבל מטרור אישי. כך נותרו מתנגדים מעטים בלבד.מחנה הריכוז דכאו הוקם ב1933 בהמשך פעלו כחמישים מחנות כאלה בתוך גרמניה. האסירים רובם, נחשבו לאויבי השלטון. ומספיקה הייתה בדיחה על היטלר כדי להיחשב לכזה. הפגיעה לא הייתה מכוונת רק כנגד האסיר. כל בני מששפחתו היו עשויים להיאסר או לפחות לאבד מקומות עבודה. תוך שנה מעלייתו לשלטון כל מתנגדיו של היטלר הושתקו.הגוף היחידי שהיה יכול להוות בסיס התנגדות למשטר היה הצבא. אך רוב מפקדיו, גם אם סלדו מהברבריות של היטלר קיבלו ברצון את המשטר הימני, דבר שהתאים לשמרנות הצבאית הוותיקה. החיילים היו ברובם בעד היטלר.הגוף היחיד שהצבא התנגד לו היה הס.א מיליציה של אספסוף ששירת רק את המפלגה.כדי לשמור על איזון ולהוריד את ההתנגדות נערך טבח ליל הסכינים הארוכות בו נרצחו מנהיגי הס.אי. היטלר העדיף להקריב את תומכיו הנאמנים כדי לזכות בנאמנות שקטה ומוחלטת של הצבא. באותה הזדמנות נרצחו אחרוני הפוליטיקאים שהתנגדו להיטלר. היטלר לא ויתר בקלות כזו על הכוח המפלגתי שעמד לרשותו. הס.א. אמנם פוזר אך במקומו הוקם הס"ס גוף שיהפוך חזק יותר ויאיים יותר גם על הצבא.היטלר שינה את שבועת האמונים שנשבע כל חייל וכל קצין. לא עוד שבועה לטובת המדינה, אלא שבועת אמונים להיטלר באופן אישי. שבועה שגרמה לקצונה לקבל את מרותו היחידה וגרמה להם להסיט עין מהמרחש. קצין גרמני נאמן תמיד לשבועתו.עם מותו של הנשיא הזקן הינדנבורג איחד היטלר את שני התפקידים, מינה את עצמו לקאנצלר והפך לדיקטטור בעל שלטון יחיד. אחת מפעולותיו הראשונות סילק היטלר את כל הגופים שהיו יכולים להתנגד לו. לא עבר זמן רב עד שהיטלר החל במסע פיטורים של קציניו הגבוהים במטה, וזה תוך כדי האשמות שונות של התנהגות בלתי הולמת. הומוסקסואליות למשל. תחילה פון בלומברג, שר המלחמה, שלא תמך במלחמה מוקדמת. אחריו גנרל פון פריטש.אלו היו הזרעים הראשונים להתנגדות בתוך הצבא. בינתיים רק נגד הס"ס והגסטאפו. קולונל אוסטר היה מראשי המתנגדים לגופים הללו. אוסטר כבר לא היה בצבא אז. הוא עבד כאזרח בשירות הביון תחת פיקודו של קנאריס. "אני מרגיש אחראי בפני אלוהים לגורלם של יהודי גרמניה" אמר. כאיש דתי כעס על הרס הכנסיות. הוא התחיל לשנוא את היטלר. הוא הוחזר לצבא. קנאריס הפך אותו לעוזרו האישי. הוא התקרב בחשאי למטרתו ליצור אופוזיציה שקטה ברייך.כאיש ביון יכול היה לדעת פרטים על כל אחד במעגלי הכוח. הוא הכשיל את התקדמותם של אלו שהיו נאצים אדוקים מדי.הוא מצא ונתן את אמונו בפקיד גסטאפו בשם גזוביוס. איש יהיר שהתנהג כנאצי לכל דבר. למעשה תיעב את הגסטאפו ואת הנאצים. לאטו הפך לסוכן חרש אנטי נאצי של אוסטר. הוא תואר כ"גנגסטר שנלחם למען מטרה נעלה". איש נוסף, קארל גרדלר, אדם שנראה כמו השמרן המרובע לא היה כזה בתוכו. הוא היה ראש העיר לייפציג. ובתחילה שיתף פעולה עם הנאצים. אך גם הוא כאיש דתי נפגע מהתייחסות הביטול לדת. מאוחר יותר פעל בגלוי ונכנס לקנות בחנויות של יהודי עירו, כשכבר היה צו שאסר זאת.גרדלר התפטר מראשות העיר כשהורידו מכנו את פסלו של מנדלסון בכיכר המרכזית. את הפגיעה העמוקה בתרבות היה קשה לו לשאת. שלושת אלה לא התכוונו לפעול נגד השלטון או נגד היטלר. אלא רק להמעיט בכוחו של הס"ס ואלימותו. פריטש למרות עלבון הדחתו נשאר נאצי נאמן להיטלר עד הסוף.היטלר המשיך במסע השינויים הפרסונאליים. הוא פיטר את פון נויראת, שר החוץ, שהיה נאמן אך שמרן, ומינה במקומו את פון ריבנטרופ. נאצי חדל אישים. אריך קורדט עוזרו הישיר של ריבנטרופ התחלחל מהקורה מול עיניו והפך בתוכו למתנגד המשטר אידיאולוגי. הוא היה מספר לאוסטר על מסמכים שעברו תחת ידיו.כשזיהה פקידים נוספים האוחזים בדעותיו החל להקים תא התנגדות. אדם נוסף שהצטרף לקבוצה ההולכת ומתגבשת היה פון הסל. שגריר גרמניה באיטליה שהתנגד ליחסי הציר הנאצי פאשיסטי, כשמרן דתי אך תרבותי ואנושי סלד מהיחס לדת וליהודים.אוולד פון קלייסט , צאצאו של המשורר הגדול, לא נראה כמי שעשוי להתנגד למשטר. שמרן, דתי, ימני שונא הדמוקרטיה חלם להחזיר את המלוכה. אך כבר ב1933 סרב להניף את הדגל הנאצי על הטירה בה חי באזור מבודד. כשנאצים עלו לשלטון החל להבין שהסכנה היא דווקא מימין. שהנאצים יהרסו את גרמניה. שהנאציזם היא דת אלילית חדשה ואת הגזענות לא סבל. אחרי שקרא את "מיין קאמפף" הבין שאין יותר מקום למחלוקות הישנות ימין- שמאל. ויצא בחיבור בשם "הנאציונל סוציאליזם – סכנה" הם התאגדו והקימו את "מועדון יום רביעי" בו דנו בדברים.היה עוד אדם אחד שקיוו לגייס אליהם למועדון יום רביעי. גנרל לודוויג בק, הרמטכ"ל. בתחילת הדרך בק היה נאמן להיטלר וראה בו את מושיעה של גרמניה. כשהיטלר פלש לאוסטריה נאמנותו ויושרתו של בק נסדקו. הוא החל להבין גרמניה מתקרבת למלחת עולם. אך תוכניות הפלישה לצ'כוסלובקיה זעזעו אותו לחלוטין והוא לא חשש להביע את התנגדותו, למרות שהאמין שמלחמה היא חלק מהסדר האלוהי. אך "מלחמה, גם עטורת ניצחון, היא אסון לאומי" אמר.לא אמשיך למנות את שמות האחרים. הם לא מעטים ואורבך מביא לספר שמות רבים ורישומים של אישיותם והסיבות שהפכו מתנגדים להיטלר. ב 5 לספטמבר הוחלף בק הרמטכ"ל בגנרל האלדר. משבר חבל הסודטים הסלים.במפגש עם הרמטכ"ל החדש התפלא גיזביוס לשמוע ממנו אמירה אנטי היטלרית חריפה. "הפושע הזה גורר את גרמניה למלחמה בכוונה תחילה. אולי בגלל הסטיות המיניות הפתולוגיות שלו, שיוצרות בו תשוקה לראות דם נשפך" יחד עם זאת התנגד למהפכה כי חשב שצעירי החיילים נאמנים להיטלר. הקושרים היו בטוחים שצרפת ואנגליה לא יתנו לגרמניה לפלוש לצ'כסלובקיה, ויענישו אתה במקרה והפלישה תתבצע. שליחים נשלחים לאנגליה ומנסים להגיע לצ'מברליין המסרב לקבל אותם. הוא רואה בהם קבוצה אנטי היטלראית שרוצים להפיל אותו. הוא מסרב אפילו לקרוא מסמך שהביאו המתאר את מה שקורה ליהודים.המסמך מגיע לידיו לפרופסור וויצמן בתקווה שהוא יוכל להגיע לצ'מברלין, אך גם הוא לא הצליח. האנגלי לא רצה לשמוע.גרמניה סיימה זה עתה את מבצע התעמולה הענקי שלה. האולימפיאדה. מאורע ענקי אליו הגיעו לא רק ספורטאים אלא גם פוליטיקאים. באו והתרשמו מגרמניה החדשה והזוהרת. הקבוצה מצאה גנרלים אחדים שהיו נגד היטלר, אך הם לא הסכימו לשתף פעולה בהדחתו בלי שהצרפתים והאנגלים יכריזו על מלחמה.רוב אנשי הקבוצה חשבו על הפיכה צבאית שלאחריה יעמידו את היטלר למשפט, אך קבוצה קטנה שבתוך הקבוצה התכוננה בסוד לרצוח אותו. בינתיים הורכבה קבוצת "קומנדו" קטנה שפוזרה בבתי מסתור בברלין וחיכתה להוראה לאסור את היטלר וחבריו למפלגה.פרטי המבצע הלכו והתגבשו ככל שהצטרפו יותר קצינים ומפקד משטרת ברלין. ב20 לספטמבר נערכה פגישה מסכמת של הפרטים. המוזר בכל העניין שהסוד לא דלף. קצינים רבים שידעו על ההפיכה המתרקמת אך לא הצטרפו לכוח שתקו ולא הלשינו.אך ב22 בספטמבר הגיע צ'מברליין לגרמניה וממש הציע כניעה מראש להיטלר. הוא כבר לא רצה בהסכמת בריטניה. הוא ידע שהוא יוצא למלחמה. ב26 לספטמבר הצטרף אדמירל קנאריס, ראש הביון הצבאי למהפכנים. באותו זמן החלו להשתנות הדעות גם באנגליה ושרים יצאו נגד צ'מברליין.למחרת הוציא היטלר את הצבא למצעד ברחובות ברלין. להפתעתו העם לא התאסף, ולא קיבל את החיילים בשמחה. להיפך. "עם עם כזה אי אפשר לצאת למלחמה" אמר בזעם ועזב את המרפסת ממנה הקיף על המצעד.ב28 לחודש יצאה הפקודה להתכונן לצאת מדירות המסתור. אלא שבאופן מפתיע מוסוליני הציע לערוך מפגש שלום בתיווכו. צמברליין הגיע ב29 עם דלדייה הצרפתי. יומיים ישבו ודנו וצ'מברליין הסכים שהצ'כים יעזבו את אזור הסודטים בלי לקחת אתם דבר. אפילו לא את הבקר. צ'מברליין ירד ממטוסו בלונדון מנפנף בדף הניר והכריז הבאתי שלום בדורנו. צ'רצ'יל היה זה שהכריז שבריטניה נחלה תבוסה חסרת מרפא.נשיא צ'כוסלובקיה נכנע. גרמניה נכנסה לסודטים. בברלין שרפו את תכניות ההפיכה. הקבוצה התפזרה. מהפכת 1939 לא קרתה.בלי כל קשר לקבוצה תוכנן עוד ניסיון לפגוע בהיטלר וכל ההנהגה שלו.. אדם בשם אלזר, מכפר קטן ומרוחק מכל ההתרחשויות הגדולות. נגר פשוט בעל ידי זהב, ללא שום ניסיון פוליטי החל להבין את האסון שבמשטר. מבחינתו זה היה בעיקר חוסר היכולת של פועלים לעבור ממקום עבודה אחד לשני. מאי קיום ההבטחה להיטיב את חיי הפועלים ולהעלות את שכרם. חיים תחת משטר דיקטטורי שלא התיר אינדיבידואליזם. ואלזר היה כזה.ב1938 קרא בעיתון שביום השנה לפוטש מגיע היטלר למרתף הבירה במינכן עם כל חבריו. הוא החליט להרוג אותם. הוא נסע למינכן, בדק את המרתף ותכנן למרות חוסר ניסיונו בחומרי נפץ, פצצה שתהרוס את המקום. שנה אחר כך חזר למינכן. הטמין את הפצצה באולם וכיוון שעון שיפוצץ את הפצצה בעוד מאה וארבעים שעות. הזמן בו אמור היטלר לנאום. היטלר אמנם הגיע למקום, אך במקום לנאום שעות ולבלות עם רעיו הישנים הוא החליט במפתיע לחזור לברלין בשל הפלישה הקרובה לסודטים. הפצצה התפוצצה בזמן, אך היטלר כבר לא היה שם. אלזר נתפס ונכלא במחנה הריכוז זכסנהאוזן. לא ברור מדוע לא הוצא להורג. הוא ישב שם עד 1944 ואז הועבר לדכאו. תנאי המאסר שלו היו סבירים יחסית. ב9 לאפריל 1945 בליל הפצצה אווירית בריטית נורה והוצא להורג. איש פשוט שכמעט הצליח לעשות מה שקבוצת גנרלים מנוסים לא הצליחה.קבוצת מועדון יום רביעי הייתה אובדת עצות. הם לא התפרקו אך לא הייתה להם שום תכנית עתידית. מאורעות ליל הבדולח הבהיר להם שני דברים. כמה רחוק יכול ללכת המשטר, ובעיקר את אהדתו של העם שקיבל את הפוגרום ביהודים בשמחה. אך דווקא ליל הבדולח הביא אליהם עוד אנשי מפתח שנרעשו מהמאורעות. יונס פופיץ, נאצי אדוק ואנטישמי חשב שחוקי הגבלת היהודים צודקת לא היה יכול מוסרית לקבל את הרצח ההמוני הסתמי. הוא נפגש עם גרינג וביקש להעניש את מתכנן הפוגרום. גרינג חייך אליו ושאל אתה רוצה להעניש את הפיהרר?. תשובה שהבהירה לו להיכן מתגלגלים הדברים. הוא נעשה אנטי נאצי.הקבוצה חששה שאם כל המצטרפים להפיכה יהיו ימנים שמרניים הפועלים עשויים להתנגד ולא להצטרף או אפילו להכשיל מהפכה. הם החלו לחפש אנשי שמאל שיצטרפו אליהם. הם הצליחו לצרף סוציאליסטים, ראש איגוד מקצועי ועוד כמה שלא היו מזוהים עם הימין בלבד. מכאן התחילו השאלות מה תהיינה פני המדינה אחרי שיצליחו להפיל את הנאצים.ב23 באוגוסט חתם היטלר הסכם עם סטאלין שחילק את פולניה ביו רוסיה לגרמניה. הפופולאריות של היטלר הרקיעה שחקים. דאנציג חזרה להיות גרמנית. זה לא היה זמן טוב לצאת נגד היטלר. למרות שהבינו שהוא מתכוון להשתלט על כל פולין ולצאת למלחמה נגד אירופה לא יכלו לעשות דבר. ב1 לספטמבר נכנס צבא גרמניה לפולין וריסק אותה. מלחמת העולם פרצה.רוב הקצינים הגבוהים שהיו בפולין לא התרגשו ממה שראו אך היו כמה שהמראות זעזעו אותם ושינו את דעתם. הם הפכו לאנטי נאצים. והצטרפו לקבוצה. הקושרים המשיכו להיפגש לדון ולחכות שעת כושר. לא ברור איך שמעו עליה הקצינים ולא ברור איך הגסטאפו לא שמע.ערב הפלישה להולנד ובלגיה עשתה הקבוצה עוד ניסיון כושל שהיה כמעט קומי. ושוב היו צריכים לתכנן ולחכות להזדמנות הבאה. במאי 1940 פלש היטלר לבלגיה והולנד מעט אחרי זה הכניע את צרפת. תהילתו הייתה בשיאה בתוך גרמניה. שוב נמוגה הזדמנות לפעול נגדו. כל מה שנותר להם זה לפתח ולכתוב כל אחד מנקודת מבטו את חזונה של גרמניה החדשה. הם חשבו שעם נפילת הנאצים יוכלו להביא לגרמניה חוקה חדשה.בכל פעם כמעט שהצטרף אליהם אדם חדש הסתבר שהוא כבר רכז סביבו קבוצה שלמה של מתנגדים. וכל קבוצה שכזו כתבה גם חוקה חדשה משלה שהתאימה לראיית העולם של חבריה. כולם האמינו בצורך ליצור גרמניה חדשה.חלקם היו פציפיסטים שלא האמינו בהפיכה כוחנית. הם ציפו שדבר מה יקרה מעצמו וצריך להיות מוכן לכל, בעיקר חוקה.בקיץ 1940 חשבו שיצליחו להתנקש בהיטלר במצעד הניצחון שתכנן כדי להיכנס לפריז בראש הצבא. אך הוא שינה את תכניתו. לא היה מצעד. היטלר הגיע לפריז מוקדם בבוקר, טייל בכמה מן האתרים והסתלק.ב22.ליוני 1941 פלש היטלר לרוסיה. השבועות הראשונים היוו הצלחה מדהימה כשהצבא הגרמני שעט לתוך רוסיה. קצינים שהבינו את האסון המתקרב, הפכו למתנגדי משטר. הפקודה של היטלר לא להתייחס לקומיסרים הקומוניסטיים כשבויי מלחמה אלא להרוג אתם מיד זעזעה עוד קצינים.קצת אחר כך הוציא פלדמרשל קייטל, ראש מטה הפיקוד העליון, פקודה לפיה המנגנון המשפטי הגרמני אינו חייב להגיש תביעות נגד עבירות שביצעו חיילים נגד אזרחים רוסים. פקודה שהתירה רצח ביזה ואונס.הספר "אשה בברלין" של סופרת אלמונית המספר שכשהרוסים נכנסו לברלין הם אנסו המוני נשים. גם בלי הידיעה על אותה פקודה היה קשה לקבל את נקודת המבט של "גם אנחנו היינו מסכנים" אך כעת עם הכרת אותה פקודה, מי יכול לכעוס על הרוסים.באותה עת גנרלים שהיו חלק מקבוצת הקושרים ביצעה את כל הפקודות והשתתפו ברצח מליון וחצי יהודים ברוסיה. תנועת התנגדות גדלה. "אנו משרתים פושע מתועב," אמר אחד הגנרלים כששמע על מעשי הטבח ההמוני. תנועת ההתנגדות הפכה למחתרת של ממש.תוכניות לירות בהיטלר כשהוא מבקר מפקדות צבא ירדה מן הפרק. היה ידוע שהוא לובש אפוד מגן ושומרי ראשו היו יורים במתנקש קודם, גם אם היה מוכן להקריב את חייו, אך לא בלי לפגוע במטרה. כעת התחילו לחשוב על פצצה.ב1942 שוב החלו בניסיון להפכה ושוב הגורל התערב וסיכל את המזימה. באביב פיטר היטלר את פילדמרשל פון ויצלבן אחד מראשי הצבא שהיה אמור להיות חלק מרכזי בהפיכה עם חייליו בינואר 1943 נכנעה הארמיה השישית בסטלינגרד. הגלגל החל להתהפך והרוסים החלו להדוף את הצבא הגרמני. האוכלוסייה האזרחית הוכתה הלם. הצבא האדיר והבלתי מנוצח עד כה התחיל להתמוטט. הסכנה התקרבה לגבול גרמניה.מאותו זמן להתנגדות הראשונית האנטי נאצית נוספה סיבה חדשה, להגן על גרמניה. היה ברור לאור תקדים סטלינגרד שהיטלר יקריב את צבאו עד לחייל האחרון. ב13 למרץ נקבע להיטלר סיור באחת הארמיות. זו הייתה הזדמנות להחדיר פצצה למטוסו הפרטי. דבר שאכן בוצע. הקושרים ישבו צמודים לרדיו לשמוע על "האסון" שקרה לפיהרר, אלא שבשל תקלה טכנית הפצצה לא התפוצצה כלל.ב21 למרץ נולדה הזדמנות חדשה. היטלר וכל הצמרת היו צריכים לבקר במוזיאון הנשק. הקושרים החליטו לפוצץ שם את כל הצמרת. אלא שהיטלר שוב טרף את הקלפים. הוא איבד סבלנות והסתלק אחרי שתי דקות.ב5 לאפריל פשט הגסטאפו על משרדי אחד ממנהיגי הקשר. הם הבינו שסודם התגלה אחרי שנים של פעילות.דני אורבך מקדיש פרק לפעילותו של אדמירל קנאריס, ראש הביון הגרמני, שלמרות נאמנותו למשטר עסק בסתר בהצלת יהודים. אחד האנשים המפורסמים ביותר שהציל הוא הרבי מלובאביץ. הוא הצליח להוציא כ400 איש מהולנד במסווה של שליחת סוכני ביון לעולם. האנטישמיות הפרועה לא הייתה לרוחו. אחרי סיור פולין שם ראה את האלימות וההרס הצטרף לקושרים.ואז נכנס לתמונה קלאוס פון שטאופנברג. בן אצולה אריסטוקראטית. כמו רבים מבני מעמדו התנגד לרפובליקה שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה. קלאוס ושני אחיו ברתולד וקלאוס נמנו עם חוגו של המשורר סטפן גאורגה. חוג שהיה בעל צביון מיסטי לא ברור עד היום.

קלאוס

קלאוס פון שטאופנברג

קלאוס, נער חולני החליט להצטרף לצבא ב1925 למרות קשייו הגופניים. הוא השקיע את כל מרצו באימונים הצבאיים. הוא ניגן על צ'לו. למד רוסית. קרא את האודיסיאה והאיליאדה ביוונית. הוא קיבל דרגת קצונה והנער העדין הפך להיות מפקד נוקשה שלא הפסיק לדרוש מצוינות מחייליו.כקצין צעיר היה מרוצה למדי מעלייתו של היטלר לשלטון. כמו רוב האריסטוקרטים האמין שהיטלר יתמתן. שנאומיו המתלהמים הם סיסמאות בחירות. הוא האמין שהיטלר יילחם בסכנה הבולשביקית ויאחד את העם. וכמו רוב אנשי המעמד שלו, היה כנראה אנטישמי אך לא תמך באנטישמיות הוולגרית של היטלר.הוא חשב שמכיוון שהיטלר השתתף במלחמת העולם הראשונה והכיר את מוראותיה של המלחמה לא יפתח במלחמה חדשה. ובכל זאת שמח על כיבוש פולין. כמו כל הגרמנים כמעט שנא את פולין ושאף לקבל חזרה את השטחים שהיו גרמניים בעבר.הוא עלה בסולם הדרגות ומונה לתפקיד קצין אספקה ראשי בדיוויזיה משוריינת. במאי 1940 מונה לתפקיד מפקד בכיר במטה הכללי. הנסיעות שלו ברוסיה הביאו שינוי בעמדותיו. הוא הבין שהאלימות מכוונת על ידי ראשי המשטר. אך כשניסו לגייס אותו לקבוצה לא הצטרף. הוא חשב שאחרי המלחמה ברוסיה יחזרו החיילים והקצינים ויפילו את "הדבר החום" כמו רבים מהאחרים התרבות ההומאנית שלו נפגעה כשראה את הטבח וההרס באוקראינה ופולין. הוא התנגד להגדרה "אנשים נחותים גזעית" הוא היה נגד הרעבת השבויים הרוסיים ונחרד מרצח היהודים השיטתי.הוא התחיל לחשוב שאסור לחכות עד אחרי המלחמה אלא להפיל את המשטר מיד. את אחד מהקצינים האחרים שאל בגלוי "אין מישהו שישלוף אקדח ויתקע בחזיר הזה כדור". מבלי לדעת עדיין על קבוצת הקשר התחיל לפעול לבד. לאחר שניסה לדבר עם מפקד ארמיית דון, שלא השתכנע כלל, דאג אותו מפקד להעביר אותו לצפון אפריקה.שטאפנברג הגיע לטוניס אחרי שרומל נוצח באל עלמיין. מה שנותר לו לעשות זה ארגון הנסיגה של הקורפס האפריקאי של רומל. בעודו מפקד על הנסיגה נפגע מהפצצת מטוסי האויב. הוא הובא במצב אנוש לבית חולים. חייו ניצלו אך הוא איבד את ידו הימנית, אצבעות ידו השמאלית ואחת מעיניו. הוא הועבר חזרה לגרמניה, וקיבל עיטור גבורה.בין מבקריו בבית החולים היה דודו. הוא בא לא רק לבקר אלא להציע לשטאופנברג לעמוד בראש הקשר. מחנה הקושרים הלך והתמוטט והיה צורך במפקד שיוכל לאחד ולעמוד בראש הקבוצות המתכווצות. הוא לא היה יכול להתחמק יותר.כשחזר לשרת התחיל לארגן מחדש את הקבוצות שהתפוררו והביא כוחות חדשים. יחד עם זאת לא הפסיק למלא את תפקידו הפיקודי וכמו שאמר "אני שולח רבבות למוות חסר תוחלת".כעת עמדה בפני הגדולה בבעיות. למצוא את זה שיסכים לבצע את ההתנקשות בהיטלר. הוא אמנם צרף קצינים רבים אך לא מצא בינתיים מתנדב. לבסוף מצא את המתנדב. אקסל פון דם בושה. שהיה עד לרצח המוני של יהודים באוקראינה. אקסל הבין שהסכמתו היא פעולת התאבדות.שוב התחילו לבדוק חומרי נפץ, להכין פצצה ולמצוא דרך להכניס את אקסל לחדרו של היטלר. התכנית התרחבה גם למהפכה שלאחרי ההתנקשות. לשכנע את הצבא. הם האמינו שמותו של היטלר ישחרר את כל הקצינים משבועת האמונים שלהם. לתכניות הזאת ניתן השם ואלקירי. בעוד אקסל מחכה למותו התחילו מנהיגי המרד לחלק ביניהם את תפקידי השרים בממשלה שתקום אחרי ההתנקשות.עד שהוחלטה הדרך ונמצאה הפצצה נפצע אקסל במלחמה. במקומו נכנס לתפקיד אוולד היינריך פון קלייסט. התכנית הייתה להכניס פצצה לחגור חדש שהיה צריך להדגים להיטלר. אך כמו תמיד, וכאילו בכוונה, היטלר ביטל את ההדגמה.הפלישה לנורמנדי בלבלה את המתכננים. לפתע איבדו את הסיבה להתנקשות. עלתה השאלה מה רוצים להציל. האם להשאיר את התבוסה והאחריות בידיו של היטלר בלבד. אחרי לבטים התקבלה ההחלטה להמשיך בתכנית. ולו רק למען משפט ההיסטוריה.אחרי כל הכישלונות החליט שטאופנברג להתנדב ולבצע את ההתנקשות. מישהו צריך להרוג את החזיר הזה, אמר. ב 11 ליולי נכנס שטאופנבך למטה של היטלר עם פצצה, אך מכיוון שהימלר לא היה נוכח החליט לדחות את ההתנקשות. הייתה חובה להרוג את שניהם כדי שלא תתעורר מלחמת אזרחים.ב 15 לחודש נעשה ניסיון כושל נוסף. ה 20 ליולי הפך להיות התאריך ההיסטורי. מבצע ואלקירי יצא לדרך. הפעם ניתנה גם הוראת המהפכה הצבאית. אך הקשר בין היחידות השונות היה רעוע. ושטאפנבר לא הצליח בסופו של דבר להרוג את היטלר.הניסיון בוצע, ונכשל. הפעם כישלון מהדהד שכולם שמעו עליו. קשה להבין איך חבורת קצינים גבוהה כל כך לא הצליחה במשך שנים לתכנן התנקשות מוצלחת.הפרק החשוב בספר מנתח שעה אחרי שעה את הסיבות לכישלון. בעיות מוצדקות שצצו ולא נתנו לפיתרון מידי ומקומי. ואת השלומיאליות של חלק מהמשתתפים. את התיאור והפרטים של אותו יום חסר מזל אשאיר לספר.מעניין המכנה המשותף של רוב המשתתפים בקבוצה. כמעט כולם היו בני משפחות אצולה עתיקות. התואר פון שהוצמד לשמם מוכיח זאת. חלקם לא היה דמוקרטים וראו בדמוקרטיה את אסון וימאר.חלקם התנגדו לתורת הגזע אחרים היו אנטישמיים ברמה של הצדקת צמצום זכויות היהודים. היו בהם גם כאלה שחשבו שצריכים להקים מדינה יהודית, אולי בקנדה או מקום אחר. אך בסיס המחשבה היה להרחיק את היהודים מהמדינה. הם כן חשבו שיהודים שיישארו יקבלו אזרחות מצומצמת.האלימות חסרת הגבולות הביאה אותם לבדוק את הכיוון אליו לוקח היטלר את גרמניה . הם הבינו והזדעזעו. יחד עם זאת, מילאו את תפקידם הצבאי מתוך נאמנות לשבועת החייל שלהם, גם בזמן שכבר היו נגד המשטר ודרך פעולתו.ובכן, תנועת ההתנגדות להיטלר לא התחילה רק כשהתחיל להפסיד במלחמה.אם חשבתי בזמנו שלמעשה רצו להפיל אותו כדי להמשיך כדי להציל את גרמניה הנאצית, מסתבר בברור שכבר מתחילת עלייתו לשלטון היו מספיק אנשים מפתח שהבינו את האסון ששמו היטלר. אחרים הצטרפו מאוחר יותר, אחרי הפלישה לרוסיה כשהבינו שהם הולכים להפסיד במלחמה. הם לא היו אנטי נאצים של ממש.המוזר שגרמנים, כל כך יעילים בדרך כלל לא הצליחו במשך שנים לתכנן התנקשות מוצלחת שגרום להפיכה.דני אורבך מביא בספרו פרטי תהליכים היסטוריים שחברו ליצירת קבוצת הקשר. אל לא רק, הוא מביא גם ביוגרפיות קצרות של חלק מראשי הקבוצה כדי להסביר את התהליכים הפנימיים שעברו. הספר מקיף מאוד מרתק ובעיקר חשוב מאוד בפריצה שלו אל חלק מתופעה שהביאו אותנו לא להתייחס אליה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן