המשפט של צ'רלס מנסון

 By courtesy of Famous Trials

תרגום: זיו מגן

צ'רלס (צ'ארלי) מנסון

ייתכן ומעולם לא היה מניע מוזר יותר להרג בתולדות הפשע מזה שהתגלה במשפטם משנות 1970-71 של ארבעת חברי "משפחת" מנסון. בנפשו המעוותת של צ'רלס מנסון בן השלושים וארבע, גל רציחות עקובות מדם של דמויות החברה הגבוהה בלוס-אנג'לס יהווה ניצוץ שידליק מהפכה בקרב השחורים כנגד הממסד הלבן. כאשר "בלאקי", כפי שמנסון כינה את השחורים, יתגלה כחסר יכולת לשלוט, הם יפנו אל מנסון ואל שבט חסידיו, שישרדו את "רכבת השדים" במחבואם במערה תת-קרקעית באזור עמק המוות שבקליפורניה בעוד התוהו ובוהו משתולל מעליהם.

חזונו של מנסון לא התגשם לעולם. במקום זאת, הוא וכמה מחסידיו מצאו עצמם מורשעים ברצח מדרגה ראשונה ונידונים למוות באחד מן המשפטים המוזרים ביותר בהם חזתה מדינת קליפורניה המוזרה מימיה. 

הדרך לחוות ספאן

שנות חייו המוקדמות של מנסון סימנו אותו כמועד לפורענות. בנו מחוץ לנישואין של שתיין כבד ונערה מופקרת בת שש-עשרה מסינסינטי – שעתיד היה להיכנס לבית הכלא באשמת שוד מזוין כשימלאו לצ'רלס חמש שנים – מנסון בילה את רוב חייו במוסדות. בהיותו בן שלוש-עשרה ביצע את הפשע הראשון שלו, שוד חנות מכולת. תשע-עשרה השנים הבאות היו מצעד של פשעים, מעצרים, מאסרים, בריחות וחנינות. רוב הפשעים לא היו אלימים, כשהחריגה העיקרית הייתה מעשה הסדום אותו ביצע בשנת 1952 בילד בעודו מצמיד תער לגרונו.

פסיכיאטרים ראו במנסון "צעיר מוטרד ביותר רגשית", "חלקלק" אך "רגיש ביותר" (1951), "מסוכן" ובעל "נטיות לתוקפנות והומוסקסואליות" (1952), בעל "אישיות בלתי יציבה" אך בעל היכולת האפשרית "ליישר את עצמו" (1955), כמי ש"אינו מסוגל לשלוט בעצמו" ובעל "נטייה לבתר" (1956), כבעל "הרגלי עבודה הנעים בין טובים לעלובים" (1957), כ"בלתי צפוי ובעל מצבי רוח" ו"מקרה מושלם 'מהספרים' של חוסה במוסד תיקוני" (1961), כ"חסר בטחון רגשי" ונוטה "לערב את עצמו בנושאים קיצוניים שונים" (1963), ולבסוף כ"זקוק למידה רבה של עזרה במעבר מן המוסד לעולם החופשי" (1966).

שחרורו נקבע לעשרים ואחד במרץ, 1967, עם סיום ריצוי עשר שנות מאסר בגין זיוף המחאה בנקאית. מנסון התחנן בפני בעלי התפקידים בבית הכלא שירשו לו להישאר – הכלא, הוא אמר להם, היה ביתו. משלא עלה בידה להיענות לבקשתו, שחררה מדינת קליפורניה את צ'רלס מנסון. הוא יצא צפונה לאזור הייט-אשבורי (Haight-Ashbury) שבסן פרנסיסקו. חודשים לאחר הגעתו, החלה "המשפחה" נוצרת סביבו.

פעילויות המשפחה כללו אורגיות מיניות, מסעות סמי הזיה, ודרשות תכופות אותן נשא מנסון אודות משמעות המוסיקה של להקת "החיפושיות" ובוא "רכבת השדים" (Helter Skelter – (1) מצב של תוהו ובוהו, אי-סדר ובלבול. (2) מתקן בריטי בפארק שעשועים, הכולל גלישה מהירה ומסחררת סביב עמוד גבוה. (3) שיר מפורסם של להקת החיפושיות). מנסון שלט בחיי המשפחה, עד כדי כך שאמר לחברים עם מי יוכלו לקיים יחסי מין. איש לא ערער על סמכותו. דומה כי רבים מחברי המשפחה ראו אפילו את מנסון כבעל תכונות אופי "ישועיות", תפיסה אותה עודד מנסון לעיתים קרובות בשואלו, "האין אתם יודעים מי אני?"

לאחר מסע מעגלי ברחבי המערב האמריקני בתוך אוטובוס תלמידים ישן שארך שמונה עשר חודשים כמעט, עברה המשפחה לסדרת משכנים באזור לוס אנג'לס בשנת 1969. היה זה בחוות ספאן (Spahn), אוסף רעוע של בנייני תפאורה לסרטים בגבעות הסימי (Simi), צפון-מערבית ללוס אנג'לס, שם פיתח מנסון את תוכניתו הרצחנית להצתת רכבת השדים.

רציחות טייט-לאביאנקה

באחר הצהריים של השמיני באוגוסט, 1969, הכניס מנסון את תוכניתו לפעולה. בקבצו מספר מחברי המשפחה, הכריז, "הגיעה העת לרכבת השדים". באותו הערב אמר לשלוש מחברות המשפחה – סוזאן אטקינס (Atkins), פטרישה קרנווינקל (Krenwinkel) ולינדה קאסאביאן (Kasabian) – לקחת להן בגדים להחלפה, סכין ורישיון נהיגה. מנסון דן בפרטי תוכניתו עם חבר רביעי במשפחה, צ'רלס "טקס" ווטסון, בטרם נדחסו הארבעה כולם למכונית פורד ישנה. בעודם נוסעים במורד שביל הגישה, תחב מנסון את ראשו דרך חלון המכונית ואמר להם "להשאיר סימן". הוא אמר, "אתן יודעות למה אני מתכוון, בנות, משהו מכשפי". למרות שטקס הבין את משימתו במלואה, שלושת הנשים לא ידעו מהו ייעדן או שהלילה יועד לרצח.

אחוזת השחקנית שרון טייט בה התבצע הטבח

כארבעים וחמש דקות מאוחר יותר, מעט לאחר חצות בתשיעי באוגוסט, חנתה הקבוצה מול מגוריה של השחקנית שרון טייט (Tate) בשיכון "בל אייר", שהתפרסמה בשל התפקיד בו שחקה זמן קצר קודם לכן בסרט "עמק הבובות". טייט חלקה את הבית עם בעלה, הבימאי רומן פולנסקי, שהיה בלונדון באותה העת כשהוא עובד על סרטו הבא, "יומו של הדולפין". בהיעדרו, שהו שני חברים בבית הגדול שבנתיב צ'יילו 10050 (Cielo), ובכללם יורשת הקפה אביגיל פולגר (Folger) ומאהבה, וויטק פרייקווסקי (Voytek Frykowski). באותו הערב היה בבית גם מעצב השיער ג'יי סברינג (Jay Sebring), ידידה של טייט.

שרון טייט. שחקנית ואשתו של הבימאי רומן פולנסקי

לאחר שחתך טקס את כבלי הטלפון שהובילו לבית טייט, מיהרו הארבעה לטפס מעל הגדר שבתחתית השטח והחלו מתקדמים במעלה הגבעה שהובילה אל המגורים. מכונית פנתה אל שביל הגישה. טקס זינק קדימה, תחב את ידו דרך חלון המכונית, כיוון אל ראשו של הנהג, וסחט את ההדק ארבע פעמים. הקורבן הראשון בסדרת מעשי ההרג "טייט-לאביאנקה" היה סטיבן פרנט (Parent) בן השמונה-עשרה, שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא הנכון. בעוד קאסאביאן ממתינה למטה, בקרבת המכונית, נכנסו שלושת חברי המשפחה האחרים לבית טייט. בתוך דקות החלו הצרחות. ווטסון יתאר מאוחר יותר את ארבעת הקורבנות הבאים כמי ש"רצו מסביב כמו תרנגולות שראשיהן נכרתו מעליהן".

בסך הכול הוטלו בקורבנות 102 פצעי דקירה. שרון טייט הייתה האחרונה שמתה, כשהיא נחתכת בסכין בידי ווטסון בעודה מוחזקת בידיה של סוזאן אטקינס. אטקינס אמרה מאוחר יותר כי טעמה את דמה של טייט ומצאה אותו "חמים ודביק". היא נטלה מעט מדמה של טייט והשתמשה בו כדי לכתוב, על קיר המרפסת, "חזיר".

בבוקר הבא, עזבה עוזרת שהגיעה לבית טייט את המקום כשהיא צורחת, "רצח! מוות! גופות! דם!". תוך שעות ספורות גילו חוקרים שתי גופות מושחתות באופן חמור על מדשאת מגורי טייט, גופותיהם של פולגר ופרייקווסקי. בפנים, בסמוך לספה בחדר המגורים, הם גילו את גופתה המגואלת בדם וההרה של טייט ובנוסף, חבל סביב צווארו ומגבת ספוגה דם על פניו, את ג'יי סברינג.

מנסון, באותה העת, הביע את אי-שביעות רצונו מן ההתקפה במגורי טייט. מלוכלך מדי, הוא חשב. הוא החליט ללוות את משימת רכבת השדים הבאה בעצמו, אותה קבע לאותו הלילה ממש. בנוסף לארבעת חברי המשפחה ממשימת הלילה הקודם, הצטרפו אל מנסון קלם טאפטס (Clem Tufts) ולסלי ואן האוטן (Van Hauten). מנסון הורה לקאסאביאן לתור את שכונות לוס אנג'לס, בחיפושם אחר קורבנות אפשריים, בטרם החליט על ביתם של לנו ורוזמרי לאביאנקה (LaBianca). ווטסון, קרנווינקל וואן האוטן היו הרוצחים בהם בחר מנסון. בעוזבם את המכונית, אמר להם מנסון: "אל תתנו להם לדעת שאתם עומדים להרוג אותם."

הכתובת "מוות לחזירים" כתובה בדם

המשטרה מצאה את לנו לאביאנקה כשסכין תחובה לגרונו, שנים עשר פצעי דקירה לגופו, וכן שבעה זוגות פצעים שנגרמו במזלג. המילה "מלחמה" נחרטה על בטנו. רוזמרי לאביאנקה נמצאה כשלגופה פצעי דקירה מרובים, בחזה ובצוואר. על קיר חדר המגורים שלהם נכתבו בדם המילים "מוות לחזירים" ו"קומו" (Rise). על דלת המקרר נכתב “HEALTER SKELTER” (העיוות במקור). 

חקירה ומעצרים

באחד בספטמבר, 1969, גילה ילד בן עשר משרמן אוקס (Sherman Oaks) אקדח 0.22 מסוג לונגהורן תחת שיח בסמוך לביתו. הוריו הודיעו למשטרת לוס אנג'לס, שאספה את האקדח, אך כשלה מלבצע כל קישור בינו ובין רציחות טייט.

באוקטובר, פשטו קציני מחוז איניו (Inyo) על חוות בארקר, באזור מרוחק, דרומית לאנדרטה הלאומית "עמק המוות". עשרים וארבעה חברים במשפחת מנסון נעצרו באשמות הצתה וגניבה מדרגה חמורה (Grand theft). מנהיג הכת צ'רלס מנסון (שהיה לבוש כולו בעור צבי) וסוזאן אטקינס היו בין העצורים.

פשיטת המשטרה על חוות ספאן. אוגוסט 1969.

לאחר מעצרה אוכסנה אטקינס בבית מגורים 8000 בלוס אנג'לס. בשישי בנובמבר סיפרה לחוסה אחרת, ווירג'יניה גרהאם, סיפור שהיה כמעט בל יאומן. היא סיפרה על "חתול יפה" (Cat – כינוי למישהו אהוד, 'אחד מהחבר'ה') ששמו צ'רלס מנסון. היא סיפרה על רצח: על מציאתה את שרון טייט במיטתה, בחזיית הביקיני שלה ובתחתוניה, על זעקותיה חסרות התועלת של קורבנה לעזרה, על טעימת דמה של טייט. אטקינס לא הביעה כל חרטה על מעשי הרצח. היא שטחה אפילו בפני גרהאם רשימת דמויות ציבור אותן תכננו היא ושאר חברי המשפחה להרוג בעתיד, ובכללן אליזבת טיילור, ריצ'רד ברטון, טום ג'ונס, סטיב מקווין ופרנק סינטרה. דרך ידיד חוסה של גרהאם, רוני הווארד, הגיע שמע סיפורה המופלא של אטקינס במהרה למשטרת לוס אנג'לס.

בערך באותה העת, ראיינו בלשים בתיק לאביאנקה את אל ספרינגר, שהיה חבר בכנופיית האופנוענים Straight Satan, אותו ניסה מנסון לגייס למשפחה. לאוזני המשטרה דלפה שמועה לפיה בידי חברי הכנופיה עשוי להימצא מידע הנוגע לאחראי לסדרת רציחות אחרת שדמתה, באופנים מסוימים, להריגות לאביאנקה. ספרינגר סיפר לבלשים שמנסון התרברב בפניו באוגוסט בחוות ספאן – לאחר שהציע לו לבחור מתוך כשמונה עשרה "הבחורות הערומות" שהיו מפוזרות ברחבי החווה – על "הורדת" חמישה בני אדם. כאשר סיפר ספרינגר לבלשים כי מנסון אמר שרוצחי טייט "כתבו משהו על...מקרר בדם" – "משהו על חזירים" – ידעו הבלשים שייתכן ועלו על משהו. ועדיין, נראה היה להם תמוה שמישהו יודה במספר מעשי רצח בפני אדם שבקושי הכיר. היה צורך בחבר נוסף בכנופיה, דני דקרלו (DeCarlo), בכדי למקד את החקירה באופן החלטי על צ'רלס מנסון. דקרלו סיפר למשטרה ששמע חבר במשפחת מנסון מתרברב, "תפסנו חמישה חזירונים", ושמנסון שאל אותו במה להשתמש כדי "לפרק גופה".

בשמונה עשר בנובמבר, 1969, בחרו התובע המחוזי וצוותו בווינסנט בוגליוסי (Bugliosi) להיות התובע הראשי בתיק טייט-לאביאנקה. הבחירה הושפעה ללא ספק מעברו המרשים של בוגליוסי, שזכה ב-103 הרשעות מתוך 104 משפטי עבירות. יום לאחר שקיבל עליו את המינוי, הצטרף בוגליוסי לחיפוש בחוות הסרטים ספאן, שם אספה המשטרה כדורים ותרמילי 0.22  מערוץ בו עשו חברי המשפחה שימוש לצורך אימוני ירי. למחרת היום עברה משלחת החיפוש לחוות בארקר המבודדת, ביתה האחרון של המשפחה, שעל גבול עמק המוות. בבית הקטן שבחוות בארקר ראה בוגליוסי את הארונית הקטנה שמתחת לכיור, בה נמצא מנסון מתחבא במהלך הפשיטה באוקטובר. באוטובוס הנטוש שבנקיק מצאו חוקרים ירחונים ממלחמת העולם השנייה, בכולם הופיעו מאמרים שעסקו בהיטלר.

סוזאן אטקינס.  "אני מרגישה מתה עכשיו"

בהתבסס על התיאור אותו מסר רוני הווארד באשר לווידויה של סוזאן אטקינס ועל ראיונות אותם ערכו עם חברים שונים במשפחת מנסון, זיהתה בסופו של דבר משטרת לוס אנג'לס את חמשת האנשים שהשתתפו ברציחות טייט ולאביאנקה עצמן. החשודים היו ארבע נשים, כולן בשנות העשרים המוקדמות לחייהן, ואדם אחד בשנות העשרים לחייו: סוזאן אטקינס, פטרישה קרנווינקל, לסלי וואן האוטן, לינדה קאסאביאן וצ'רלס "טקס" ווטסון. אטקינס נותרה במעצר, בבית מגורים 8000. וואן האוטן נעצרה לחקירה בקליפורניה. ווטסון נעצר בידי שריף מקומי בטקסס. פטרישה קרנווינקל נעצרה במובייל (Mobile), אלבאמה. קאסאביאן הסגירה את עצמה מרצון למשטרה המקומית בקונקורד, ניו המפשייר.

ביודעם שהרשעת חלק מן הנאשמים, לכל הפחות, תדרוש עדות לפחות מפי אחד מאותם אנשים שהיו נוכחים במהלך מעשי הרצח, הגיע משרד התובע המרכזי ראשית לעסקה עם עורך דינה של סוזאן אטקינס: הבטחה לפיה לא ידרשו את עונש המוות בתמורה לעדות בפני חבר המושבעים הגדול, ובנוסף, הבטחה לפיה תישקל הקלה נוספת באשמות בעבור המשך שיתוף פעולה מצידה במהלך המשפט. אטקינס הופיעה בפני חבר המושבעים הגדול בחמישי בדצמבר. היא ספרה להם כי הייתה "מאוהבת בהשתקפותו" של צ'רלס מנסון וכי "אין גבול" לאשר תעשה עבורו. בקול מרוקן מרגש תיארה את האירועים המחרידים שאירעו בשעות הבוקר המוקדמות, בתשיעי לאוגוסט, בבית טייט. היא סיפרה על טייט שהתחננה על חייה: "בבקשה, שחררו אותי. אני רוצה רק ללדת את התינוק שלי." היא תיארה את הרציחות עצמן, סיפרה איך חזרו אל הרכב ועצרו ברחוב צדדי כדי לשטוף את בגדיהם המגואלים בדם בצינור גינה, ועל תגובתו של מנסון עם שובם לחוות ספאן. אטקינס אמרה שעם שובה לחווה "הרגישה מתה". היא הוסיפה, "אני מרגישה מתה עכשיו". לאחר עשרים דקות של התלבטות, הגישו חברי חבר המושבעים הגדול ברצח כתבי אישום כנגד מנסון, ווטסון, קרנווינקל, אטקינס, קאסאביאן וואן האוטן.

המשפט

מששקעו המאמצים להסגרתו של טקס ווטסון בביצת הפוליטיקה הטקסנית, החליט משרד התובע המחוזי להמשיך בתביעתו כנגד ארבעת המואשמים ברציחות טייט-לאביאנקה שהיו עצורים בקליפורניה. בחירת חבר המושבעים החלה בחמישה עשר ביוני, 1970, באולם המשפט של השופט צ'רלס אולדר שבקומה השמינית בבית המשפט בלוס אנג'לס. בקשתו של מנסון לשאול את המועמדים לחבר המושבעים "מספר שאלות פשוטות, ילדותיות שהינן ממשיות עבורי במציאות שלי" נענתה בשלילה. במהלך הליך הבחירה, נעץ מנסון את מבטו החודר משך שעות, ראשית בשופט אולדר ואז, יום אחד, בתובע בוגליוסי. לאחר שזכה לטיפול המבט של מנסון, ניצל בוגליוסי הפסקה בהליכים על מנת להחליק את כיסאו בסמוך אליו ולשאול, "למה אתה רועד, צ'רלי? אתה מפחד ממני?" מנסון ענה, "בוגליוסי, אתה חושב שאני רע ואני לא". הוא המשיך וסיפר לבוגליוסי שאטקינס הייתה "רק כלבה קטנה וטיפשה" שסיפרה סיפור "כדי לקבל תשומת לב". לאחר כחודש של הליכים, נבחר חבר מושבעים שמנה שבעה גברים וחמש נשים. הם ידעו שיהיו מבודדים משך תקופה ארוכה, אך לא ידעו את אורכה. כמסתבר, יארך בידודם 225 ימים, יותר מכל חבר מושבעים שקדם להם בהיסטוריה.

מנסון

נאומי הפתיחה החלו בעשרים וארבעה ביולי. מנסון נכנס אל בית המשפט כשסימן "X" מדמם שנחתך זה עתה מתנוסס לראווה על מצחו – זה סימל, להצהרתו, כי "מחקתי את עצמי מעולמכם".

בוגליוסי, בנאום הפתיחה מטעם התביעה, ציין כי "עדת המפתח" תהיה לינדה קאסאביאן, חברה במשפחת מנסון שהצטרפה אל הרוצחים, הן למגורי טייט והן למגורי לאביאנקה. התביעה פנתה אל קאסאביאן בהבטחת חסינות מפני תביעה בעבור עדותה, כאשר סוזאן אטקינס – ככל הנראה בתגובה לאיומים מצידו של מנסון – הכריזה כי לא תעיד במשפט. בוגליוסי הבטיח לחבר המושבעים כי הראיות יראו שלמנסון היה מניע לרציחות ש"ייתכן והינו ביזארי אפילו יותר מן הרציחות עצמן".

בעשרים ושבעה בכיולי, הכריז בוגליוסי "המדינה קוראת ללינדה קאסאביאן". פרקליטו של מנסון, "המפריע" האגדי אירווינג קאנארק (Irving Kanarek), קפץ ממקומו מייד עם התנגדות, "מתנגד, כבודו, על בסיס היות העדה בלתי כשירה ובלתי שפויה!". בקוראו את קאנארק לדוכן ובהודיעו כי התנהגותו הינה "שערורייתית", דחה השופט אולדר את ההתנגדות וקאסאביאן הושבעה כעדה. היא עתידה הייתה להישאר על הדוכן משך פרק זמן מדהים, שמונה עשר ימים אורכו, ובכללם שבעה ימי חקירה נגדית בידי קאנארק.

קאסאביאן סיפרה לחבר המושבעים כי אף חבר במשפחה לא סירב מעולם לפקודה מצ'רלס מנסון: "תמיד רצינו לעשות כל דבר והכול עבורו". לאחר שתיארה את שחזתה בו במהלך רציחות טייט, נשאלה קאסאביאן בידי בוגליוסי אודות השיבה לחוות ספאן:

"האם היה מישהו באזור החנייה בחוות ספאן כשנכנסתם בנסיעה אל אזור חוות ספאו?"

"כן."

"מי היה שם?"

"צ'רלי."

"האם היה שם מישהו אחר מלבד צ'רלי?"

"לא עד כמה שידוע לי."

"היכן היה צ'רלי כשהגעתם למקום?"

"בערך באותה הנקודה בה היה כשנסענו משם לראשונה."

"מה קרה לאחר שנסעתם אל אזור החנייה והחניתם את המכונית?"

"סיידי אמרה שראתה כתם דם על גוף המכונית כשהיינו בתחנת הדלק."

"מי היה נוכח באותה העת כשהיא אמרה זאת?"

"ארבעתנו וצ'רלי."

"מה הדבר הבא שקרה?"

"ובכן, צ'רלי אמר לנו ללכת למטבח, לקחת ספוג, לנקות את הדם, והוא גם הורה לקייטי ולי לעבור על המכונית כולה ולנגב ממנה את כתמי הדם."

"מה היה הדבר הבא שקרה אחרי שמר מנסון אמר לך ולקייטי לבדוק את המכונית ולהסיר את הדם?"

"הוא אמר לנו ללכת לחדר המיטות ולחכות, וזה מה שעשינו."

 קאסאביאן מסרה גם את עדותה באשר לליל רציחות לאביאנקה. היא העידה כי לא רצתה ללכת, אבל הלכה בכל מקרה "כי צ'רלי ביקש ממני ופחדתי להגיד לא."

לינדה קאסאביאן. "כי צ'רלי ביקש ממני ופחדתי להגיד לא."

קאסאביאן התגלתה כעדה מהימנה ביותר, למרות מיטב מאמציהם של פרקליטי ההגנה, במהלך החקירה הנגדית, לגרום לה להידמות להיפית מסוממת. לאחר שהודתה כי נטלה LSD כחמישים פעמים, התבקשה קאסאביאן בידי קאנארק, "תארי את מה שקרה בטריפ מס' 23". שאלות הגנה אחרות בחנו את אמונותיה בתפיסה על-חושית וכישוף או התמקדו ב"תנודות" (Vibrations) אותן טענה שקלטה ממנסון.

הסחת דעת מרכזית מעדותה של קאסאביאן אירעה בשלישי באוגוסט, כאשר נעמד מנסון בפני חבר המושבעים והניף עותק של ה-“Los Angeles Times” עליו התנוססה הכותרת "מנסון אשם, מכריז ניקסון". ההגנה הגישה בקשה לפסילת השימועים על בסיס הטיית הכותרת את דעתם של חבר המושבעים כנגד ההגנה, אך השופט אולדר דחה את הבקשה, לאחר שכל אחד מן החברים העיד תחת שבועה לפיה הוא או היא לא יושפעו מהצהרת האשם המדווחת של הנשיא.

עדות שתמכה בזו של קאסאביאן הגיעה ממספר עדי תביעה אחרים, מתוכם ראויה לציון ביותר האישה לה סיפרה אטקינס את סיפורה בבית מגורים 8000, וירג'יניה גרהאם. עדים אחרים תיארו כיצד נחשפו לאיומים מצידו של מנסון, סיפקו עדות באשר לשליטתו המוחלטת של מנסון בחייהם של חברי המשפחה, או באשר לשיחות בהן סיפר מנסון אודות רכבת השדים הממשמשת ובאה.

פול ווטקינס בן התשע עשרה, המגייס המוביל של מנסון לנשים צעירות, סיפק עדות מפתח באשר למניע המוזר לרציחות טייט-לאביאנקה – ובכללן הקישור בינן ובין ספר "התגלות" (Revelation) מן הברית החדשה. ווטקינס העיד שמנסון שוחח אודות רכבת השדים "באופן מתמיד". בוגליוסי שאל את ווטקינס איך תתחיל רכבת השדים:

"יהיו כמה רציחות מזעזעות; שכמה מהכושונים מווטס יעלו לתוך אזור בל-אייר ובברלי הילס ופשוט ממש ימחקו כמה אנשים, פשוט יחתכו גופות וימרחו דם ויכתבו דברים על הקיר בדם, ויחתכו ילדים קטנים ויכריחו הורים להסתכל. ככה שכתגובה- זה יפחיד; במילים אחרות, כל שאר האנשים הלבנים יפחדו שזה יקרה להם, אז מתוך הפחד שלהם הם ייכנסו לגטו ופשוט יתחילו לירות בשחורים כמו משוגעים. אבל כל מי שהם יירו בהם יהיו מנקי האשפה והדוד טומים, וכל האלה שהיו עם ווייטי (הלבנים) מההתחלה. ומתחת לכל זה, השחור המוסלמי יהיה- הוא ידע שהכול מתחיל."

 

"רכבת השדים מתחילה?"

 

"כן. אז, אחרי שווייטי נכנס לגטאות ויורה בכל הדוד טומים, אז המוסלמים השחורים יוצאים וקוראים אל האנשים ואומרים, 'ראו מה עשיתם לבני עמי'. וזה יחצה את ווייטי לשניים, בין כל ההיפים והליברלים וכל החזירונים הלחוצים. זה יחצה אותם לשניים ומלחמת אזרחים גדולה תתחיל וממש תחלק אותם לכל מיני כאלה פלגים, והם פשוט יהרגו אחד את השני בינתיים באמצעות המלחמה שלהם. ואחרי שהם הרגו אחד את השני, אז יישארו כמה מהם שכביכול ניצחו."

 

"כמה ממי יישארו?"

 

"כמה אנשים לבנים יישארו שכביכול ניצחו. אז המוסלמים השחורים יצאו מהמחבוא וימחקו את כולם."

 

"ימחקו את האנשים הלבנים?"

 

"כן. על ידי זה שהם יתגנבו ויחתכו להם את הגרון."

 

"צ'רלי אמר משהו על איפה הוא והמשפחה יהיו בזמן רכבת השדים הזו?"

 

"כן. כשהוא היה [חתוך במקור] במדבר בפעם הראשונה, צ'רלי היה הולך במדבר ואומר- אתם רואים, יש מקומות שבהם המים עולים אל פני האדמה ואז יורדים ואין יותר מים, ואז עולים שוב ויורדים שוב. הוא היה מסתכל על זה ואומר, 'חייב להיות חור איפשהו, כאן איפשהו, אגם ישן וגדול'. וזה פשוט באמת היה מדהים, שהיה חור מתחת לשם במקום כלשהו שהיית יכול להשיט סירה לאורכו, עיר גדולה תת-קרקעית. אז התחלנו מהשיר 'Revolution 9' באלבום של החיפושיות שצ'רלי פירש אותו כ-'Revelation 9' (התגלות). אז-"

 

"הספר האחרון בברית החדשה?"

 

"רק ספר ההתגלות והשיר יהיה ‘Revelations 9’: אז, בספר הזה כתוב, יש חלק על זה, בהתגלויות 9, מדברים על הבור חסר הקרקעית. אז מאוחר יותר, אני מאמין שב-10."

 

"התגלות 10?"

 

"כן. מדובר שם על זה שתהיה עיר שבה לא תהיה שמש ולא יהיה ירח."

 

"מנסון דיבר על זה?"

 

"כן, הרבה פעמים. שתהיה עיר של זהב, אבל לא יהיו חיים, ושיהיה עץ שעליו גדלים תריסר סוגים שונים של פירות שמשתנים כל חודש. ואת זה פירשו ככה- זה היה החור שמתחת לעמק המוות."

 

"הוא דיבר על שנים עשר שבטי ישראל?"

 

"כן. גם זה היה שם. זה היה אמור לחזור להיות 144,000 איש. המשפחה הייתה אמורה לגדול למספר הזה."

 

"שנים עשר שבטי ישראל מספרם 144,000 איש?"

 

"כן."

 

"ומנסון אמר שהמשפחה בסופו של דבר תגדל ל-144,000 איש?"

 

"כן."

 

"הוא אמר מתי זה יקרה?"

 

"אה, כן. אתה מבין, כל זה היה קורה בו זמנית. במילים אחרות, בעוד אנו עושים את המוסיקה והיא מושכת את כל האהבה הצעירה למדבר, המשפחה עולה במספרים, ובאותו הזמן זה מצית את רכבת השדים. אז המשפחה מוצאת את החור בינתיים ונכנסת למטה לחור וחיה שם עד שכל הסיפור קורה."

 

"עד שרכבת השדים מתרחשת?"

 

"כן."

 

"הוא אמר מי ינצח ברכבת השדים הזו?"

 

"הקארמה תתהפך לגמרי, כלומר שהשחורים היו מלמעלה והגזע הלבן היה נמחק; לא יהיו כאלה חוץ מהמשפחה."

 

"חוץ ממנסון והמשפחה?"

 

"כן."

 

"הוא אמר מה יעשה האדם השחור כשיהיה לגמרי לבדו?"

"טוב, לפי צ'רלי, הוא ינקה את הלכלוך, בדיוק כמו שהוא תמיד עשה. הוא אמור להיות המשרת, אתה מבין. הוא ינקה את הלכלוך שהוא עשה, שהאדם הלבן עשה, ויבנה את העולם קצת בחזרה, יבנה את הערים בחזרה, אבל אז הוא לא ידע מה לעשות עם זה, הוא לא יוכל להסתדר עם זה."

 

"בלאקי לא יוכל להסתדר עם זה?"

 

"כן, וזה הזמן שבו המשפחה תצא מהחור, ומשהיה והוא השלים את הקארמה של האדם הלבן, אז כבר לא יהיה לו הרצון האכזרי הזה להרוג."

 

"כשאתה אומר 'לו', אתה מתכוון לבלאקי?"

 

"בלאקי אז יבוא לצ'רלי ויגיד, אתה יודע, 'עשיתי את שלי, הרגתי אותם כולם ואתה יודע, אני עייף מלהרוג עכשיו. הכול נגמר.' וצ'רלי יגרד לו בראש הצמרירי שלו ויבעט לו בתחת ויגיד לו ללכת לקטוף את הכותנה וללכת להיות כושון טוב, והוא יחיה באושר ועושר לנצח נצחים."

בשישה עשר בנובמבר, 1970, לאחר עשרים ושניים שבועות של עדות, סיכמה התביעה את התיק. 

מששב המשפט ונפתח, שלושה ימים מאוחר יותר, הקפיצה ההגנה את הצופים באולם ואת התביעה בהכרזתה, מבלי לקרוא לעד אחד אפילו, "ההגנה נחה". לפתע החלו שלושת הנאשמות צועקות כי ברצונן להעיד. בחדרו של השופט הסבירו פרקליטי הנשים, כי למרות שלקוחותיהם מעוניינות במתן העדות, הרי שהם מתנגדים לכך בתוקף, בהאמינם כי הן – בעודן נתונות תחת השפעתו החזקה של מנסון – תעדנה כי תכננו וביצעו את הרציחות ללא עזרתו של מנסון. בשובו לאולם המשפט, הצהיר השופט אולדר כי הזכות להעיד קודמת ואמר כי הנאשמות תוכלנה להעיד למרות התנגדות פרקליטיהן. אטקינס הושבעה אז כעדה, אך פרקליטה, דיי שין (Daye Shinn), סירב לחקור אותה. בשובו לחדרו של השופט, הלין אחד מפרקליטי ההגנה כי חקירת לקוחותיהם על הדוכן תהיה דומה ל"עידוד וסיוע להתאבדות".

ביום הבא הגיעה הפתעה נוספת. צ'רלס מנסון הכריז כי גם הוא מבקש להעיד – בטרם תעדנה חברותיו לדוכן הנאשמים. הוא העיד ראשית ללא נוכחות חבר המושבעים, על מנת שעדות שאפשר ותיפסל, הקשורה בראיות המרשיעות את חברותיו לספסל הנאשמים, תזוהה בטרם תשפיע על דעתם של חבר המושבעים. עדותו, שארכה מעל לשעה, מלאה בסטיות לנושאים שונים וריתקה את הצופים:

"מעולם לא הלכתי לבית הספר, כך שמעולם לא התגדלתי לקרוא ולכתוב כל כך טוב, אז נשארתי בבית הסוהר ונשארתי טיפש, ונשארתי ילד בעוד אני מביט בעולמכם גודל, ואז אני מביט בדברים שאתם עושים ולא מבין..." 

"אתם אוכלים בשר ואתם הורגים דברים שהם טובים יותר מכם, ואז אתם אומרים כמה נורא, ואפילו רוצחים, ילדיכם הינם. אתם הפכתם את ילדיכם למה שהינם..." 

"הילדים האלה שבאים אליכם עם סכינים. הם ילדיכם. אתם לימדתם אותם. אני לא לימדתי אותם. אני רק ניסיתי לעזור להם לעמוד..." 

"רוב האנשים בחווה שאתם קוראים להם המשפחה היו פשוט אנשים שאתם לא רציתם, אנשים שהיו זרוקים לצד הדרך, שהוריהם בעטו מהבית, שלא רצו ללכת למוסד לקטינים. אז עשיתי מה שיכולתי ולקחתי אותם למזבלה שלי ואמרתי להם את זה: שבאהבה אין כל פשע..." 

"אמרתי להם שכל שיעשו בעבור אחיהם ואחיותיהם הוא טוב אם יעשו אותו במחשבה טובה..." 

"אני לא מבין אתכם, אבל אומר לכם זאת: לא נותר לכם זמן רב בטרם כולכם תהרגו את עצמכם, כי כולכם מטורפים. ואתם יכולים להשליך זאת בחזרה עליי...אבל אני רק אותו הדבר החי בתוך כל אחד ואחד מכם." 

"אבי הוא בית האסורים. אבי הוא המערכת שלכם...אני רק מה שעשיתם אותי. אני רק השתקפותכם." 

"אכלתי מפחי הזבל שלכם כדי להישאר מחוץ לכלא. לבשתי את בגדיכם המשומשים...עשיתי כמיטב יכולתי להסתדר בעולמכם ועכשיו אתם רוצים להרוג אותי, ואני מביט בכם, ואז אני אומר לעצמי, אתם רוצים להרוג אותי? הא! אני כבר מת, הייתי מת כל חיי. ביליתי עשרים ושלוש שנים בקברים אותם בניתם." 

"לפעמים אני חושב על להחזיר לכם; לפעמים אני חושב פשוט על לקפוץ עליכם ולתת לכם לירות בי...אם הייתי יכול, הייתי קורע את המיקרופון הזה ומרוצץ בו את גולגולתכם, כי זה מה שמגיע לכם, זה מה שמגיע לכם..." 

הילדות האלו [בהחוותו אל הנאשמות] היו במהלך מציאת עצמן. מה שעשו, אם עשו את אשר עשו, הוא עניינן. הן תיאלצנה להסביר לכם זאת..." 

"אתם מצפים לשבור אותי? בלתי אפשרי! שברתם אותי לפני שנים. הרגתם אותי לפני שנים..." 

"מר בוגליוסי הוא תובע קשוח, חינוך ממורק, אומן במילים, בניסוח. הוא גאון. יש לו כל דבר שכל עורך דין ירצה אי פעם מלבד דבר אחד: תיק. אין לו תיק. באם היה מורשה לי להגן על עצמי, הייתי מוכיח לכם זאת...הראיות בתיק הזה הן אקדח. היה אקדח שהיה זרוק בחווה. הוא היה שייך לכולם. כולם יכולים היו להרים את האקדח הזה ולעשות בו כל מה שהיו רוצים לעשות. איני מכחיש כי האקדח היה ברשותי. האקדח הזה היה ברשותי פעמים רבות. כפי שהחבל היה שם כי צריך חבל בחווה...זה באמת נוח מאוד שמר באגוט (Bagott) מצא את הבגדים ההם. אני מניח שהוא טעם קצת כסף בעבור זה...הם שמו את הגופות המחרידות בתצוגה [בתמונות] והן רומזות: אם הוא יצא לחופשי, ראו מה יקרה לכם...[רכבת השדים] פירושה בלבול, מילולית. אין פירושה מלחמה עם אף אחד. אין פירושה שאנשים מסוימים עומדים להרוג אנשים אחרים...רכבת השדים היא בלבול. הבלבול מתחיל לצמוח סביבכם במהירות. אם אינכם יכולים לראות את הבלבול הצומח סביבכם במהירות, תוכלו לכנות אותו באיזה שם שתחפצו. האם קשר מסתורי הוא, שהמוסיקה קוראת לצעירים לקום כנגד הממסד משום שהממסד הורס דברים במהירות? האם זה קשר? המוסיקה מדברת אליכם מדי יום ביומו, אך אתם חירשים, אילמים ועיוורים מכדי אפילו להאזין למוסיקה...אין זה הקשר שלי. אין זו המוסיקה שלי. אני שומע את אשר היא שוטחת. היא אומרת "קומו", היא אומרת "הרגו". מדוע להאשים אותי בכך? לא אני כתבתי את המוסיקה..." 

"אין בי כל אשמה בנוגע לדבר משום שמעולם לא יכולתי לראות כל פשע...תמיד אמרתי: עשו מה שאהבתכם אומרת לכם, ואני עושה את אשר אהבתי אומרת לי...האם זו אשמתי שילדיכם עושים את אשר אתם עצמכם עושים? מה באשר לילדיכם שלכם? אתם אומרים שיש רק כמה? יש הרבה, הרבה יותר, מתקדמים לאותו הכיוון. הם רצים ברחובות – והם מתקדמים ישר אליכם!"

בסיום חקירתו הנגדית הקצרה של בוגליוסי את מנסון, שאל אולדר את מנסון אם ברצונו להעיד כעת בפני חבר המושבעים. הוא השיב, "שחררתי כבר את כל הלחץ שהיה בי". מנסון עזב את הדוכן. בחולפו בסמוך לשולחן הפרקליטים, אמר לשלושת חברותיו לספסל הנאשמים, "אינכן צריכות להעיד כעת".

נותרה עוד הפתעה מפחידה אחת במשפט הרצח של טייט-לאביאנקה. משהתכנסו השימועים בשלושים בנובמבר, לאחר עדותו של מנסון, בושש רונלד היוז (Hughes), פרקליט ההגנה של לסלי ואן האוטן, מלהופיע. חקירה שנבעה מהיעדרו גילתה כי נעלם במהלך סוף השבוע בעודו שוהה בטיול מחנאות באזור המעיינות החמים סספי (Sespe) שמצפון-מערב ללוס אנג'לס. אמונה רווחת היא כי מנסון הורה לרצוח את היוז בשל נחישותו לנקוט בתוכנית הגנה שסתרה את זו שהייתה מועדפת על מנסון. היוז הבהיר את תקוותו להראות כי ואן האוטן לא פעלה באופן עצמאי – כפי שהציע מנסון – אלא הייתה נתונה תחת שליטתו המוחלטת של מנסון בכל מעשיה.

פרקליט ההגנה של מנסון, אירווינג קאנארק, טען בפני חבר המושבעים כי הנאשמות ביצעו את רציחות טייט ולאביאנקה מתוך אהבה להוגה והמוח האמיתי שמאחורי הפשעים, טקס ווטסון הנעדר. קאנארק טען כי מנסון נרדף בשל "סגנון חייו". הוא טען כי השערת התביעה באשר למניע הייתה גחמה ותו לא. טיעונו ארך שבעה ימים וגרם לשופט אולדר לכנות אותו "לא עוד טיעון כי אם ניסיון השהייה".

סיכומו החזק של בוגליוסי תיאר את צ'רלס מנסון כ"גורו השטני" (Mephistophelean) אשר "שלח מאש הגיהנום שבחוות ספאן שלושה רובוטים חסרי לב וצמאי דם וכן – לרוע מזלו – בן אדם אחד, הנערה ההיפית הצעירה לינדה קאסאביאן". בוגליוסי סיים את סיכומו ב"מצבת המתים": "גבירותיי ורבותיי שבחבר המושבעים, שרון טייט...אביגיל פולגר...ווייטק פריקווסקי...ג'יי סברינג...סטיבן פרנט...לנו לאביאנקה...רוזמרי לאביאנקה...אינם איתנו היום באולם המשפט הזה, אך מתוך קבריהם הם זועקים לצדק".

חבר המושבעים התחבט משך שבוע ימים בטרם השיב את פסק דינו, בעשרים וחמישה בינואר,1971. הם מצאו את כל הנאשמים אשמים בכל אחת מאשמות הרצח מדרגה ראשונה. לאחר האזנה לראיות נוספות בשלב העונש במשפט, סיים חבר המושבעים את מלאכתו בהטלת גזר דין מוות על כל אחד מארבעת הנאשמים בעשרים ותשעה במרץ. משהקריא פקיד בית המשפט את גזר הדין, צעק מנסון, "אין לכם כל סמכות עליי". פטרישה קרנווינקל הצהירה, "את עצמכם שפטתם". סוזאן אטקינס אמרה "מוטב שתנעלו את דלתותיכם ותשגיחו על ילדיכם שלכם". לסלי ואן האוטן הלינה, "המערכת כולה היא משחק". המשפט הסתיים. כשאורכו מעל לתשעה חודשים, היה זה המשפט הארוך והיקר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. 

תוצאות המשפט

גזרי דין המוות שהוטלו בידי חבר המושבעים בתיק טייט-לאביאנקה לא ייכפו לעולם, תודות לפסק בית הדין העליון בקליפורניה משנת 1972, המצהיר כי עונש המוות הממשלתי הינו מנוגד לחוקה. גזרי דין המוות שהוטלו על ארבעת הנאשמים שהורשעו, כמו גם על טקס ווטסון, שהורשע ודינו נגזר למוות במשפט נפרד בשנת 1971, הומרו למאסר עולם. החמישה כולם אסורים כיום בבית הכלא בקליפורניה.

צ'רלס מנסון הושם באגף הביטחון המרבי שבמתקן הכליאה הממשלתי בקונקוראן (Concoran), קליפורניה. בקשותיו לחנינה נדחו עשר פעמים, האחרונה בשנת 2002. בבית הכלא, תקף את חברי צוות הכליאה שש פעמים. חיפוש בתאו בכנסיית הכלא, שם החל לעבוד בשנת 1980, גילה את מחבואו ובו מריחואנה, שלושים ושלושה מטרים של חבל ניילון וקטלוג כדורים פורחים שהוזמן בדואר. בשנת 1986 ראה אור סיפורו, "מנסון במילותיו שלו". בספרו, טוען מנסון: "עיניי הן מצלמות. מוחי מכוון לערוצי טלוויזיה רבים יותר מן הקיימים בעולמכם. ואין הוא סובל מכל צנזורה. באמצעותו, יש לי עולם ואת היקום כשלי."

כל שלושת הנאשמות הביעו חרטה על פשעיהן, היו אסירות למופת והציעו להקדיש את זמנן לעבודת צדקה. ובכל זאת, אף לא אחת מהן שוחררה בידי וועדת החנינה של קליפורניה, למרות שכולן היו צעירות ונתונות באופן ברור תחת השפעתו החזקה של מנסון בעת ביצוע פשעיהן. אין כל ספק כי, אלמלא הקשר חסר המזל שלהן עם צ'רלס מנסון, לא הייתה אף אחת מהן רוצחת. עצוב הוא, אך אמת ללא ספק, כי וועדות חנינה הן גופים פוליטיים המבססים את החלטותיהם על תגובת הציבור המשוערת להן לפחות כפי שהם מבססים אותן על בחינה זהירה של תיקו מבית הכלא והצהרותיו של המועמד לחנינה. לשלושת הנאשמות מגיע השחרור, אך ספק גדול באם תטעמנה שוב את טעם החופש.