אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טרבלינקה: אסירים יהודים במחנה המוות


זה הוא האדם

טרבלינקה, כפר קטן, מקום נידח כ-120 ק"מ צפונית מזרחית מורשה. שלוחת פסי רכבת מובילה בין עצי היער למחצבה עזובה. כאן הקימו הנאצים בקיץ 1942 את המתקן הגדול ביותר להשמדת יהודי אירופה, פרט לאושוויץ. בצמוד למסילה הוקם צריף דמוי תחנת רכבת, לידו מספר צריפי מגורים, מחסנים, תאי גזים ובורות קבורה. השטח הוקף גדרות תיל ומיגדלי שמירה.

מחנה טרבלינקה פעל כ-212 יום – מ-22 באוגוסט, 1942 – והושמדו בו 870 אלף יהודים. מרחבי אירופה הובאו לכאן ברכבות יהודים מפולין, יוון, סלובקיה, אוסטריה, גרמניה, צ'כיה, הולנד, צרפת ויוגוסלביה.טרבלינקה לא היה מחנה עבודה, כאן לא היה תהליך של מיון (סלקציה) – מי שהגיע הושמד, לפעמים עד 12,000 איש ביום.צוות המחנה כלל כ-30 אנשי ס.ס., כ-90-120 אוקראינים בתפקידי שמירה, ליווי, הוצאה להורג והפעלת תאי הגזים וכ-700-1000 אסירים יהודים, שהיוו את כוח העבודה ואולצו לעשות את כל העבודות הפיסיות במחנה, הקשורות גם בתהליך ההשמדה, כמו: איסוף ומיון חפצי הנרצחים וליווים מרגע הגיעם ועד קבורתם.על מנת שתהליך ההשמדה יתבצע בצורה המהירה והיעילה ביותר, חולקו היהודים – אסירי המחנה – לקבוצות עבודה קבועות ומוגדרות בתפקידיהם. בראש כל קבוצה (הקומנדו) עמד אסיר (הקאפו) ומעליו איש ה-ס.ס. ואלה קבוצות הקומנדוס העיקריות ותפקידיהם:עובדי הרציף: תפקידם לפתוח את דלתות הקרונות, לעזור למתקשים לרדת לפנות את הקרונות מכל חפץ ולנקותם. יהודי הזהב: תפקידם לאסוף ולמיין את חפצי הערך של הבאים.קבוצת ממיני החפצים והכנתם למשלוח לגרמניה.קבוצת הספרים: גזזו את שערות הנשים.קבוצת מפני תאי הגזים וניקויים.קבוצת הדנטיסטים: עקירת שיני הזהב מהנרצחים.

בנוסף מילאו האסירים תפקידים בתחזוקת המחנה: טבחים, נגרים, חייטים, עובדי ניקיון ועוד.האסירים היהודים היו חלק מהמנגנון ההשמדה. הם ליוו את הקורבנות ברציפות מהגיעם למחנה ועד קבורתם. הם ראו במו עיניהם, מידי יום ביומו, אלפי אנשים מובלים לתאי הגזים. לפעמים אנשים שהכירו או אפילו בני משפחתם. הקורבנות שהגיעו למחנה לא הבינו לאן הגיעו ומה מצפה להם והמפגש עם אנשי המחנה עודד אותם לחשוב שהגיעו למחנה מעבר.נסו לדמיין לעצמכם את המצב הבלתי אפשרי, אבל בכל זאת אפשרי, הקורה יום יום וחודש אחרי חודש: מגיעה למחנה רכבת משא עם אלפי אנשים דחוסים בקרונות להובלת בהמות, כ-100 איש בכל קרון. הרכבת נעצרת בתחנת רכבת קטנה ושלווה האנשים מצווים לצאת ולהשאיר את חפציהם על הרציף. אחד הגרמנים מסביר לבאים שהם הגיעו למחנה מעבר ומכאן יישלחו למחנות עבודה. נאמר להם כי לפני יציאתם לדרך עליהם לעבור רחצה ובגדיהם חיטוי. הם מובלים במהירות במסלול של התפשטות, "רחיצה" (בתאי הגזים) וכעבור כשעה כל ההמון הזה, שרק עתה הגיע, ללא שום סלקציה, משפחות שלמות, גברים, נשים, ילדים וזקנים, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, נבלע כמעין "חור שחור". תחנת הרכבת שקטה ושלווה, מהרציף נעלמו כל החפצים וכל המחנה כאילו בתרדמה. לנוף הפסטורלי הזה מגיעה רכבת משא דחוסה באלפי אנשים ואין זכר וסימן למה שקרה כאן רק לפני שעה קלה. כך רכבת אחרי רכבת, מאות אלפי אנשים נבלעים ללא שוב בתוך הלוע הזה שאין לו תחתית. מחנה שהוקם רק למטרה אחת – השמדת העם היהודי. וכל המערך הזה הופעל בידי כ-30 אנשי ס.ס. ותו לא.מצבם של אסירי המחנה הזונדרקומנדו הוא הטרגי ביותר שאפשר לעלות על הדעת. הם נבחרו מתוך המשלוחים, צעירים, איתנים וחסונים בגופם, ומילאו את כל התפקידים האיומים ביותר בכל שלבי תהליך ההשמדה. לא כולם יכלו לעמוד בזוועה – היו שהתאבדו והיו שהוצאו להורג. אך כפי שאמר אחד מניצולי הקומנדו: "כאשר לא משתגעים ביום הראשון – אפשר להתרגל"; ואנשי הקומנדו התרגלו לעבודתם."את כל המלאכות האלה ביצעו [אנשי ה"זונדרקומנדו"] באדישות, כמו היו מעשים של יום-יום, ובשעת גרירת הגופות היו אוכלים ומעשנים".כפי הנראה, לכל מצב ולכל עבודה אפשר להתרגל, ויצר ההישרדות, היצר להמשיך לחיות – גובר. לאמרות: אני לא הייתי מסוגל או לא הייתי מחזיק מעמד אפילו יום אחד – אין כל משמעות. רק ההתנסות עצמה ורק רגע האמת קובע את התנהגותנו. לעולם אינך נמצא במקומו של האחר, ובתנאים קיצוניים אי אפשר לצפות את התנהגותנו.הנאצים ראו חשיבות ממדרגה ראשונה לכך שתהליך ההשמדה יתבצע ביעילות ובמהירות, שהקורבנות לא ירגישו לאן הם מובלים, שישמר השקט ושמכונת ההשמדה לא תחרוק. מטרה זו הושגה בעזרת ה"זונדרקומנדו", צוותים קבועים ומאומנים שכל אחד ואחד ידע את תפקידו בתהליך ההשמדה ועצם נוכחותם עם הקורבנות בחדרי ההתפשטות ובדרך לתאי הגזים, היוותה גורם מרגיע.לדברי הס, מפקד מחנה אושוויץ: "חשוב מכל היה לשמור על מירב השקט במשך התהליך כולו – רק לא צעקות ובהלה. אנשי הזונדרקומנדו שקדו על כך שתהליך ההתפשטות יהיה מהיר ולא תינתן לקורבנות שהות להרהורים. בכל זאת היה זה דבר תמוה, מעולם לא ראיתי ולא שמעתי על מקרה שיגלו לקורבנות דבר מן הצפוי להם. הם עשו הכל כדי להשלותם. והקורבנות נתנו יותר אמון באנשי הקומנדו, יהודים כמותם, מאשר באנשי האס-אס". מדוע שיתפו אנשי ה"זונדרקומנדו" פעולה עם הנאצים? מדוע לא גילו לקורבנות את האמת? שלוש תשובות לכך:במה היה הדבר עוזר לקורבנות שדינם להשמדה נחרץ?הקלה בדרכם האחרונה.כך היו אנשי ה"זונדרקומנדו" גוזרים על עצמם מוות מיידי וכנראה הרצון לחיות יותר חזק מכל יכולת תיאור.הנאצים הביאו את היהודים כקורבנות לעשות מעשים שלא ייעשו. וכך אנו נוכחים שאנשי ה"זונדרקומנדו" היו מוכנים לשתף פעולה באופן אקטיבי בהשמדת בני עמם ולפעמים אף בני משפחתם.

אנשי הקומנדו לא רק אולצו לקחת חלק ברצח ההמוני של בני עמם, אלא הועמדו בפני מצב מזעזע וטרגי – שעצם המשך חייהם וקיומם היה תלוי בהמשך הגעתם של משלוחים חדשים לבית החרושת למוות, שבו הועסקו. הם חיו בתנאי חיים משופרים ונהנו משפע של מזון שהביאו איתם, כצידה לדרך רבבות הקורבנות. כמו כן, נפלו לידם כספים, זהב ודברי ערך אחרים. כל צמצום בכמות המשלוחים צמצם מיד את כמויות המזון והמשקה שהביאו איתם הקורבנות, ושממנו נהנו ללא הגבלה אנשי הקומנדו. מזון זה הגן עליהם ממחסור ושמר אותם במצב גופני טוב.מספר קטעי עדויות של אנשי המחנה אנשי ה"זונדרקומנדו":"אני זוכר בהתחלה הגיע משלוח ביקשנו את נפשנו למוות, אבל אח"כ כעבור זמן מה היו מגיעים משלוחים ואנו הוספנו לשבת ולאכול. אפילו מקרי ההתאבדות פסקו ואנו המשכנו בשגרת חיינו"."גוויות, כל היום גוויות, אתה נעשה אטום לגמרי אטום ואדיש"."האדם עוזב את עולם הציביליזציה, מפסיק להיות הוא עצמו, או נעשה אפילו אפטי ונדון למוות, או נאבק במלחמת הקיום החייתית הבסיסית ביותר".עדויות על הספקת המזון לאסירים.מספר אברהם קשפיצקי:"היינו כ-500 איש. מינו עלינו מפקד יהודי-קאפו. המהנדס גלבסקי. המסדרים נערכו שלוש פעמים ביום. גם חלוקת המזון הוסדרה ליד הבאר. הוקם מטבח שדה ושם חולק לנו חצי ליטר מרק, שלוש פעמים ביום. אוכל לא היה חסר לנו, כי יכולנו לקחת מזון מן החבילות שהשאירו היהודים, שהובאו להשמדה. גם המזון למטבח בא מחבילות אלה".מספר הניצול שמואל ווילנברג:"ארוחת צהרים – מרק סמיך, מבושל וטעים. השתוממתי שגיליתי שהמזון כאן טוב יותר מהמזון שהיה לנו בגטו. אז טרם הבנתי שיהודים מארצות שונות מביאים איתם הנה, מצרכי מזון משובחים. אפשר היה למצוא כאן מטעמים של עמים שונים, ממדינות שונות. מצרכים אלה נשארו במגרש המשלוחים, כשבעליהם כבר לא היו בין החיים, לאחר שנרצחו בתאי הגזים. את המצרכים אחסנו הגרמנים והשתמשו בהם להזנתנו.החזקתי בידי כף מלאה פתיתים, שהוכנו בוודאי בידי בעלת בית יהודיה דואגת, אולי בכספה האחרון. הפתיתים היו עשירים בשומן וביצים ובעלי ערך קלורי גבוה, כדי שבעליהם יוכלו להחזיק מעמד זמן רב יותר, אי שם במזרח באותו מקום שלדעתם הם עוברים אליו".לא רק מזון הביאו איתם הקורבנות, הם הביאו את כל רכושם בעלי הערך: שרשרות זהב, טבעות, מטבעות, שעונים ואלפי דולרים. חלק מדברי ערך אלו נפלו לידי האסירים, אנשי הקומנדוס, שעסקו במיון חפציהם ובגדיהם.מספר שמואל ווילנברג:"בחיפוש שעשו אנשי ה-ס.ס. במגורי האסירים, נמצאו ברצפת הצריף כ-40 ק"ג זהב".כפי שכבר ציינתי, הנאצים ראו כמטרה עליונה שתהליך ההשמדה יתבצע במהירות ויעילות וזאת השיגו בעזרת האסירים היהודים. על מנת לשמר מצב זה, הוחלט לשפר את תנאי חייהם בצורה משמעותית:הוקם חדר חולים, הוקמה מקהלה ותזמורת שנגנו קונצרטים, התקיימו מופעי תיאטרון וריקודים, התחרויות ספורט, הוקמה במה לאגרוף. בערבים שיחקו קלפים ושחמט. אנשים התפללו ואפילו נאפו מצות לפסח. הכל בעידודם של סגל המחנה, אנשי ה-ס.ס.אנו עדים כאן לטירוף מערכות, למיקרו קוסמוס שנוצר בצל תאי הגזים ורצח אלפי אנשים, מידי יום ביומו. הניתן להבין את נפש האדם והתנהגותו, על סף החידלון והמוות והרצון לחיות, לשרוד?לצוות המחנה צורפו גם כ-50 נשים, שהועסקו בעבודות מטבח, מכבסות ותפירה. אהבות פרחו ונערכו גם חתונות אחדות.עדותו של רייגורודסקי:"החתן היה מכונאי, שעבד ליד המנועים מזרימי הגז, והכלה הייתה אחת הנערות. ערכו להם חתונה חגיגית, כדת משה וישראל. לקבלת הפנים, שהיתה בערב במטבח, באו אפילו אנשי ס.ס. אחדים. אני ניגנתי בחתונה הזו ואת הצעירים הוליכו לחופה. היה שם אחד שידע לכתוב תנאים ולקרוא את התפילות. האורחים עזבו, המוזמנים מאנשי הסגל השתעשעו קצת והלכו ונשאר הזוג הצעיר שבשבילו הכינו מיטה על דרגש במטבח".עדותו של טוביה בלאט (מסוביביר):לא יכולתי להאמין למשמע אוזני – תזמורת קטנה ניגנה, זוג אחד רקד. שאלתי את חברי מה קורה כאן? איך אתם מסוגלים לצחוק ולרקוד"?דו-שיח של אסירי המחנה:"הבט סביב המקום, כולו מוקף גדר. חוץ מן המקום הזה לא נצא לעולם. איך אתם יכולים להתנהג כך. טוביה השיב לי, חברי אל תתפלא עוד תתרגל, אנו יודעים מה מצפה לנו. אתה רואה את האש, שם נהיית משפחתך לאפר, כמו שנהייתה משפחתי לפני חודשים אחדים. אתה מסתכל ואינך רואה, אתה אומר שלא נותרו בך עוד דמעות. מה יש בפינו לומר, אנו שרואים את הדבר חודשים, אנו נשארים אדישים וחיים כמו חיות את חיי הרגע".כי זה הוא טבע האדם, היצר, התשוקה לחיות ולשרוד, גובר על כל המאויים האחרים.

במשך הזמן נוצרו יחסים מיוחדים בין אסירים ואנשי ה-ס.ס. כך למשל מספר האסיר יעקב לורניק, בנאי שהועסק בבניית תאי הגזים החדשים, שבזמן שחלה בטיפוס, איש ה-ס.ס. דאג לו לטיפול ומזון.או אישה אחת, בשלנית מעולה, היתה מכינה ארוחות לאיש ס.ס. שנהנה ממטבחה.יחסי תלות וגומלין בין האסירים ואנשי ה-ס.ס. והאוקראינים התפתחו על רקע הרכוש השדוד. אנשי ה-ס.ס. שלעיתים קרובות יצאו לחופשת מולדת, היו מעוניינים במזכרות ודברי ערך מיוחדים, כמו שעוני זהב, או טבעות יוצאי דופן ביופים, ואת אלה יכלו להשיג רק אצל האסירים שעסקו במיון חפצי הקורבנות ולפני שנמסרו לשלטונות המחנה.האוקראינים בזבזו סכומים גדולים, שסיפקו להם האסירים היהודים, בכפרי הסביבה על שתיה ונשים ובתמורה הביאו מצרכי מזון, שהיו חשובים בתקופות שלא הגיעו משלוחים להשמדה. התנהל גם משא ומתן עם האוקראינים להספקת נשק, אבל בסופו של דבר לא יצא לפועל. המסחר עם האוקראינים התנהל כל זמן קיום המחנה.מחנה ההשמדה פעל במלוא הקצב מאמצע שנת 1942. בתחילת 1943 פחתו המשלוחים – התרוקנו הגטאות, נגמרו היהודים. באין משלוחים פסקה אספקת המזון והאסירים נאלצו להסתפק במנות מזון הולכות וקטנות. במציאות המחרידה והבלתי אפשרית של האסירים, אנשי הזונדרקומנדו, אחרי שאולצו לקחת חלק פעיל בהשמדת עמם, זכותם לחיות היה תלוי בהמשך הגעת המשלוחים. הרי, באין משלוחים אין עוד צורך בהם וסכנת מותם קרובה.בינתיים, הועסקו האסירים בפתיחת הקברים הענקיים ושריפת הגופות, כחלק מהמדיניות של מחיקת כל זכר מקיומו של המחנה ופעילותו. שריפת הגופות נמשכה עד סוף יולי ולאסירים היה ברור שהמחנה עומד בפני סגירה והם בפני חיסול. זה היה המצב והזמן שהאסירים החליטו לברוח ובעזרת הכספים ודברי הערך שצברו במחנה, להסתתר ולשרוד בקרב האוכלוסיה הפולנית.ה-2 באוגוסט 1943, נקבע ליום הבריחה. תוכנית הבריחה נכשלה – מתוך 850 אסירי המחנה הצליחו לברוח כ-300, אבל גם הם בחלקם הגדול נתפסו או הוסגרו ע"י הפולנים. מעריכים שרק כ-70 איש הצליחו לברוח מהמחנה, ובודדים לשרוד את המלחמה. מיעוט הניצולים היא הסיבה שלא רבים שמעו על מחנה המוות טרבלינקה.בשני מחנות המוות האחרים: בסוביבור ב-14 באוקטובר 1943 ובאושוויץ שנה מאוחר יותר, התהליך היה דומה. החלטה על הבריחה נפלה כשפסקו המשלוחים להשמדה ואנשי הקומנדו הרגישו שזו שעתם האחרונה.זרם של חוקרי שואה, בעיקר בארץ, בהשפעת ובעקבות האתוס הציוני-לאומי, מלחמת השחרור ומעשי ההקרבה והגבורה, סגל לעצמו טיפוח מיתוסים של גבורה ומרד בימי השואה – "לא עוד הליכה כצאן לטבח". אמנם היתה שואה אבל היתה גם גבורה, היהודים נלחמו בגיטאות ובפרטיזנים, התקוממו במחנות המוות. וגולת הכותרת מרד גטו וורשה.לסיום, שתי דוגמאות שבין מיתוס למציאות:(א) מרד גיטו וורשהגטו ורשה, גדול הגטאות, מעולם לא מרד. מאות אלפי יהודי הגטו כ-90% מיושביו, נשלחו במשלוחים של כ-5,000 איש ליום, בעזרתה הפעילה של המשטרה היהודית והיודנראט, למחנה המוות טרבלינקה ושם הושמדו ביום הגיעם.היהודים שנשארו בגטו, אחרי הפסקת הגירושים לטרבנלינקה, כ-40,000 גם הם לא מרדו. רק קבוצה קטנה של בני נוער כ-250 במספר, החליטה להתקומם.(ב) נחזור לאותם יהודים שגורלם המר הביאם למחנות המוות, לשרת את מכונת ההשמדה.

לא מזמן פורסם ספר ראיונות עם אחרוני יהודים אלה. באחד מעיתוני הערב פורסמה הערכה של חוקרת שואה. במשפטי הסיום מצטטת את אחד מחוקרי השואה החשובים בארץ."התקוממות נואשת זו היתה לסמל של נקמה ועידוד לאסירים. קומץ יהודים פרץ את אווירת הכניעה וההשלמה עם הגורל. במעשה המרד הם בחרו את צורת מותם וניסו לומר כי למרות כל מה שהוכרחו לעשות, נותרו בהם גאווה והתרסה יהודית ואנושית".כשקראתי שורות אלה הרגשתי עד כמה פתטית ומגוחכת, אוסף של דברי הבל, גם כשהם נכתבות על ידי פרופסורים מכובדים ועתירי זכויות.אל לנו, שלא התנסינו ולא עמדנו במבחן, לשפוט אנשים אלה. אולם מאיפה הנטייה לתאר את מעשיהם כמרידות והתקוממויות ומעשי גבורה.הכותב הוא ניצול מחבר הספר: לא עוד ספר על שואה.

תגיות: 

תגובות

מחפשת עדויות מטרבלינקה

מחפשת עדויות מטרבלינקה לצורך מאמר אקדמי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עלי גת