אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

משפטיו של אוסקר וויילד - דיווח


אימגו

by courtesy of famous trials

תרגום: זיו מגן

אוסקר ווילד. האם טמונה הפתעה כלשהי בעובדה כי משפטיו של אוסקר וויילד ממשיכים לרתק גם כמאה שנים לאחר מותו של אחד מגדולי הסופרים והמחזאים שידע העולם?

"ביילי הישן", בית המשפט המרכזי שבלונדון, מעולם לא הציג מופע דומה בסוגו לשלושת המשפטים שריתקו את אנגליה וחלקים גדולים מעולם הספרות באביב 1895. דמות מפורסמת, מין, חילופי דברים שנונים, תככים פוליטיים, תפניות מפתיעות ונושאים חשובים באמנות ובמוסר – האם טמונה הפתעה כלשהי בעובדה כי משפטיו של אוסקר וויילד ממשיכים לרתק גם כמאה שנים לאחר מותו של אחד מגדולי הסופרים והמחזאים שידע העולם?

המאורעות שיביאו את אוסקר וויילד ל"ביילי הישן" החלו ארבע שנים מוקדם יותר, בקיץ 1891, כאשר וויילד, בן שלושים ושמונה שנים אז, פגש במשורר מבטיח בן עשרים ושתיים ושמו לורד אלפרד דוגלאס ("בוזי" – bosie) במסיבת תה. השניים הפכו קרובים ביותר. דוגלאס הפיק עונג גדול מן העניין שגילה בו וויילד, שהיה כבר דמות ספרותית מרכזית. דוגלאס כינה את ידידו המבוגר יותר "החבר האבירי ביותר בעולם". ויילד ראה בדוגלאס לא רק בינה ערה, אלא גבר צעיר ולו מראה הדומה לאדוניס (גיבור שניחן ביופי אלוהי, מן המיתולוגיה היוונית – ז.מ). וויילד לא שמר בסוד את עניינו. דוגלאס אמר מאוחר יותר, "הוא היה מזמין אותי באופן בלתי פוסק לארוחת הצהריים, לסעוד עימו והיה שולח לי מכתבים, פתקים ומברקים". הוא גם המטיר על דוגלאס מתנות וכתב עבורו סונטה. הם בילו יחד בבתיהם ובבתי מלון ויצאו לטיולים משותפים.

הבעיה הרצינית הראשונה עבור וויילד שנבעה ממערכת יחסיו עם דוגלאס הגיעה כאשר דוגלאס, שהיה עדיין סטודנט באוקספורד, נתן חליפה ישנה לחבר שהיה נתון במצב-ביש ושמו ווד (wood). ווד גילה בכיס החליפה מכתבים שכתב וויילד לידידו הצעיר. ווד סחט 35 לירות שטרלינג מוויילד בעבור השבת רוב המכתבים המרשיעים. ויילד תיאר מאוחר יותר את הסכום כמתנה שמטרתה הייתה לאפשר לווד להחל בחיים חדשים באמריקה. שניים אחרים ששאפו להיות סחטנים קיבלו סכומי כסף קטנים יותר לאחר שהשיבו את שאר המכתבים.

מפלתו של וויילד, לעומת זאת, נבעה לא מסחטנים אלא דווקא מאביו של אלפרד דוגלאס, ג'ון שולטו דוגלאס (sholto), מרקיז קווינסברי (queensberry). קווינסברי היה אציל סקוטי יהיר, זעפן, מוזר וייתכן שאף בלתי-מאוזן נפשית שנודע בעיקר בשל פיתוח וקידום חוקי אגרוף חובבני ("חוקי קווינסברי"). הוא הפך מודאג באשר למערכת יחסיו של בנו עם "האיש הזה ויילד". דאגתו הושקטה באופן זמני בקפה רויאל בשלהי 1892, כאשר בנו הציג אותו בפני הדמות הספרותית הידועה. וויילד הקסים את קווינסברי במהלך ארוחת צהריים ארוכה שכללה סיגרים ומשקאות לרוב. בתחילת שנת 1894 הגיע קווינסברי למסקנה כי ויילד היה ככל הנראה הומוסקסואל והחל לדרוש כי בנו יפסיק להתראות עימו: "האינטימיות שלך עם האיש הזה ויילד חייבת להיפסק או שאנשל אותך ואחדול מכל אספקת כספים", כתב קווינסברי באפריל. "אין אני עומד לנסות ולנתח את האינטימיות הזו, ואין אני מעלה כל אשמה; אך לעניות דעתי ההתחזות לדבר הינה גרועה כהיות הדבר עצמו". דוגלאס השיב במברק: "איזה איש קטן ומצחיק אתה".

לורד אלפרד דוגלאס

קווינסברי החל נוקט צעדים שהפכו נואשים יותר ויותר על מנת לשים קץ למערכת היחסים. הוא איים על מנהלי מסעדות ומלונות במכות נמרצות באם יגלה אי פעם את ויילד ואת בנו יחדיו בשטחם. ביוני 1894 הופיע קווינסברי, מלווה במתאגרף מקצועי, ללא אזהרה, בפתח ביתו של וויילד בצ'לסי. שיחה זועמת התפתחה ביניהם, זו הסתיימה כשהורה ויילד לקווינסברי לעזוב באומרו, "איני יודע מה הם חוקי קווינסברי, אך חוק אוסקר וויילד הינו לירות עם זיהוי המטרה". מכתביו של קווינסברי אל בנו לאחר מכן, בו כבר חדל מלתמוך, הפכו חסרי מעצורים. "זוחל שכמוך," הוא כתב, "אינך בני ומעולם לא חשבתי כי היית". דוגלאס השיב, "אם היה א.ו. תובע אותך בבית המשפט הפלילי בשל הוצאת דיבתו, היית זוכה בשבע שנות שירות מתקן בעבור הוצאת הדיבה המחרידה שלך".

בארבעה עשר בפברואר, 1895, עמד מחזהו החדש של וויילד, the importance of being eearnest להיפתח בתיאטרון סט.ג'יימס. ויילד גילה כי קווינסברי תכנן להפריע להופעת ערב הפתיחה ולהוכיח את הקהל באשר לאורח חייו המופקר לכאורה של וויילד. זה האחרון דאג להקיף את התיאטרון בכוחות משטרה. משנבלמה תוכניתו, שוטט קווינסברי בחוץ כשלוש שעות לפני שעזב לבסוף כשהוא "מלהג".

ארבעה ימים לאחר מכן במועדון אלבמרל (albemarle) – מועדון אליו השתייכו הן ויילד והן רעייתו - השאיר קווינסברי כרטיס אצל אחד מן הדיילים. "תן את זה לאוסקר וויילד," אמר לדייל. על הכרטיס הוא כתב: "לאוסקר ויילד המתחזה לסדומי (העוסק במעשי סדום – ז.מ) [במקור]". שבועיים מאוחר יותר הופיע וויילד במועדון והכרטיס שעליו ההודעה הפוגענית נמסר לידו. בשובו אותו הלילה למלון אבונדייל, כתב ויילד לדוגלאס בבקשו כי יבוא ויבקר אותו. "אין אני רואה דבר כעת מלבד תביעה פלילית," כתב וויילד. "כל חיי נדמה כי נהרסים בידי האיש הזה. הבאשה הזו תוקפת את מגדל השן. חיי נשפכים על החול. איני יודע מה לעשות".

למחרת היום ביקרו וויילד, דוגלאס וידיד וותיק נוסף ששמו רוברט רוס אצל פרקליט, טרוורס המפריס. המפריס שאל את וויילד ישירות באם הייתה כל אמת בהאשמתו של קווינסברי. וויילד השיב בלאו. המפריס הגיש בקשה להוצאת צו למעצרו של קווינסברי. בשני במרץ, עצרה משטרת קווינסברי את קווינסברי והגישה נגדו כתב אישום בעוון הוצאת דיבה, בתחנת המשטרה שברחוב וויין (vine).

טרוורס המפריס ביקש מאדוורד קלארק, דמות בעלת שיעור קומה בקהילה המשפטית הלונדונית, להיות התובע בתיקו של וויילד. בטרם קיבל עליו את התיק, אמר קלארק לוויילד, "אוכל לקבל את התדרוך הזה, מר וויילד, רק אם תבטיח לי בכבודך כג'נטלמן אנגלי כי אין ומעולם לא היה כל בסיס להאשמות המועלות נגדך". וויילד השיב כי ההאשמות היו "מופרכות לחלוטין וחסרות יסוד". וויילד עזב את משרדו של קלארק כדי להצטרף אל דוגלאס לטיול מהיר לדרום צרפת טרם המשפט.

כשבוע לפני המועד שנקבע לתחילת המשפט, חזר וויילד ללונדון, שם ייעצו לו רבים מידידיו הקרובים כי יבטל את תביעת הדיבה שלו. ג'ורג' ברנרד שאו ופרנק האריס, שניים מידידיו המוכרים היטב של וויילד מעולם הספרות, התחננו בפני וויילד כי יימלט מן הארץ וימשיך בכתיבתו מחו"ל, אולי מצרפת הסובלנית יותר. דוגלאס, שהיה נוכח גם הוא בארוחת הצהריים עם שאו והאריס, התנגד. "באומרכם לו כי ינוס ניכר כי אין אתם חבריו של אוסקר," אמר דוגלאס, בקומו מן השולחן. "אין זה חברי מצידכם," החרה החזיק אחריו וויילד בעודו עוזב את המסעדה בלוויית ידידו הצעיר.

בשלישי באפריל, 1895, החל משפטו הראשון של אוסקר וויילד – כשוויילד מריע בתיק זה לתביעה – בביילי הישן. קווינסברי, צעיף צייד כחול לצווארו, עמד לבדו, כובעו בידו, מול שולחן השופט. וויילד, שעטה לגופו מעיל אופנתי ופרח בחור כפתורו, פטפט עם עורך דינו. בינתיים, בחדר אחר בבניין, חבורת גברים צעירים – שנאספו על ידי קווינסברי כדי לתמוך בהאשמתו – צחקו ועשנו סיגריות.

סיר אדווארד קלארק נאם את נאום הפתיחה מטעם התביעה. נאומו של קלארק הרשים אפילו את אדווארד קרסון, פרקליטו של קווינסברי, שאמר "לא שמעתי דבר שישווה בערכו כל חיי". קלארק ניסה להוציא מעט מן העוקץ מפיסת עדות מפתח אותה תכנן קווינסברי להציג. הוא קרא את אחד ממכתביו של וויילד לדוגלאס אשר היו עשויים להעלות בפני קוראים רבים את השערת קיום מערכת יחסים הומוסקסואלית. קלארק הודה כי המכתב "עשוי להיראות מוגזם לאותם המורגלים בחיבור תכתובת מסחרית," אך אמר כי יש לזכור כי אוסקר וויילד הינו משורר, ועל המכתב להיקרא כ"ביטוי רגש פואטי אמיתי, וללא כל קשר באשר הוא להשערות הנתעבות והדוחות המיוחסות לו בכתב מקרה זה".

לאחר עדות קצרה מטעמו של סידני רייט (wright), הדייל במועדון אלבמרל, עלה וויילד אל הדוכן. הוא פצח בשקר באשר לגילו, שטען כי היה שלושים ותשע (הוא היה למעשה בן ארבעים ואחת). תחת חקירתו של קלארק תיאר וויילד, בבטחה קלה, את מפגשיו הקודמים – והטרדתו בידי – קווינסברי. לשאלתו הסופית של קלארק, "האם ישנה כל אמת באיזושהי האשמה מאלו [של קווינסברי] השיב וויילד: "אין כל אמת באשר היא באף אחת מהן".

לאחר ארוחת הצהריים החל אדווארד קרסון – יריבו של וויילד מאז ימיהם המשותפים במכללת טריניטי (השילוש – ז.מ) שבדאבלין – בחקירת הנגד המיומנת שלו. חקירת הנגד התחלקה באופן כללי לשני חלקים עיקריים: חלק ספרותי וחלק מונחה-עובדות שהתמקד במערכות יחסיו הקודמות של וויילד. בחלק הספרותי של החקירה, שאל קרסון את וויילד אודות מכתבים לדוגלאס ואודות שתיים מעבודותיו שראו אור, תמונתו של דוריאן גריי, ו-אמרות לשון ופילוסופיות לשימוש הצעירים. וויילד הגן על העבודות כנגד השערותיו של קרסון כי הינן בלתי מוסריות או נוגעות בנושאים הומוסקסואליים. "אין בנמצא דבר כגון עבודה לא מוסרית," קבע ויילד באשר לדוריאן גריי, אלא טען כי "ספרים כתובים טוב, או כתובים רע". "האם בזה מובעת עמדתך?" שאל קרסון, "רומן סוטה עשוי להיות ספר טוב?" כשענה וויילד, "איני יודע למה כוונתך ברומן 'סוטה'", ענה קרסון, "אציע את דוריאן גריי כפתוח לפרשנות הגורסת כי הינו כזה". וויילד ענה בעלבונו, "זה ייתכן רק לבהמות ולבורים. השקפותיהם של פשוטי העם על האומנות הינן מטופשות באופן שאינו ניתן לחישוב". קרסון שאל על מכתב מרמז ללורד דוגלאס: "כלום היה זה מכתב רגיל?" "בהחלט לא," ענה וויילד, "היה מכתב יפה". "ובנפרד מן האומנות?" תהה קרסון. "אין ביכולתי לענות על שאלות בנפרד מן האומנות," השיב וויילד. וכך זה המשיך. וויילד עשה כמיטב יכולתו על מנת להפוך את ההליכים לבדיחה בתשובות מתהפכות. האומן בכל עת, נראה היה כי הוא מגשש אחר תשובות יצירתיות, שנונות, אפילו אם אלו סתרו תשובות מוקדמות יותר. למרות היותו חומר מעניין ביותר לקריאה, לא היה חלקה הספרותי של חקירת הנגד של קרסון המרשיע ביותר. ניתן לחוש כי קרסון נהנה, לעומת זאת, בשחקו ביריבו הוותיק.

כשהחל קרסון שואל את וויילד באשר למערכות יחסיו עם גברים צעירים שבשמם נקב, הפך וויילד בלתי נינוח באופן מופגן. חבר המושבעים נראה כנתון בהלם כאשר הציג קרסון פריטים שונים, מבגדים איכותיים ועד מקלות הליכה עטויי כסף אותם הודה וויילד כי העניק לבני לווייתו הצעירים. באופן מחשיד, לא היו מקבלי התשורות, במילותיו של קרסון, "מעדנים אינטלקטואליים", אלא מוכרי עיתונים, דיילי כרכרות או מובטלים – במקרים מסוימים בעלי השכלה אפסית כמעט. וויילד ניסה להסביר: "אין אני מכיר בשום הבדלים חברתיים מכל מין, ועבורי הנעורים, עצם עובדת הנעורים, היא כה נפלאה, עד כי אעדיף לשוחח עם אדם צעיר במשך חצי שעה מאשר להיות – ובכן – נתון בחקירה נגדית בבית המשפט". מעט לאחר תשובה בטוחה זו, שאל קרסון את וויילד באשר לגבר צעיר, בן שש עשרה בפגוש וויילד אותו, ושמו וולטר גריינג'ר. האם נשק לו ווילד? "הו, ביקר לי, לא!" השיב וויילד, "הוא היה ילד לא נאה באופן משונה". קרסון עט על טרפו. האם זו הייתה הסיבה שבעטיה לא נשק לו? מדוע, אם כן, ציין את כיעורו? "מדוע, מדוע, מדוע הוספת זאת?" דרש קרסון לדעת.

באותו אחר הצהריים סיימה התביעה את תיקה מבלי לקרוא, כפי שציפו רבים כי תעשה, ללורד אלפרד דוגלאס כעד. שום עדות שדוגלאס עשוי היה לתת, לא משנה כמה חזקה הייתה, לא יכלה להציל את תיקו של וויילד.

כאשר הכריז קרסון, בנאום הפתיחה שלו להגנת קווינסברי, כי בכוונתו לזמן אל דוכן העדים תהלוכה של גברים צעירים שעימם התרועע וויילד מינית, הפכה האווירה באולם המשפט מתוחה. אדווארד קלארק הבין כי מרשו נתון בסכנה אישית רצינית. תקנה משנת 1895, תקנת התיקון לחוק הפלילי, קבעה כי יהא זה פשע בעבור כל אדם באם יבצע פעולה שיש בה "חוסר הגינות בכללותה". התקנה פורשה כמפלילה כל סוג של פעילות מינית בין בני אותו המין.

לאחר המשפט באותו הערב, נפגש אדווארד קלארק עם מרשו המפורסם. "כשראיתי את מר וויילד," נזכר קלארק מאוחר יותר, "אמרתי לו כי היה זה כמעט בלתי אפשרי לאור כלל הנסיבות להשפיע על חבר מושבעים להרשיע בעבירה פלילית אב אשר התאמץ להציל את בנו ממה שהאמין שהיא חברותא מרושעת". קלארק דחק בוויילד להרשות לו למשוך את התיק ולהסכים לגזר דין שיתייחס לאשמת ה"התחזות". וויילד הסכים, ובבוקר שלאחר מכן קם קלארק והכריז על משיכת תביעת הדיבה.

פרקליטו של וויילד, באותה העת, העביר למנהל תביעות הציבור העתקים מהצהרות שמסרו הגברים הצעירים אותם תכננו להציג כעדים. בשלוש ושלושים אחר הצהריים הופיע מפקח מטעם הסקוטלנד יארד בפני שופט השלום ג'ון ברידג' על מנת לבקש צו למעצרו של אוסקר וויילד. ברידג' נעל את בית המשפט למשך שעה ומחצה, ככל הנראה על מנת לספק לוויילד זמן להוציא לפועל את מנוסתו מאנגליה ברכבת האחרונה אל היבשת.

וויילד, לעומת זאת, עבר לכדי "מצב פתטי של חוסר החלטה". בפוגשו את דוגלאס ואת ידידו הוותיק רוברט רוס במלון קדוגאן, נע ונד וויילד בין ההישארות לבריחה עד לאומרו, "הרכבת יצאה – מאוחר מדי כעת". כשהתחוור לוויילד מפי עיתונאי שביקר במלון כי הוצא צו, הפך וויילד "אפור מאד בפניו". הוא ישב בדממה בכיסאו כשהוא שותה כוס אחר כוס של יין "הוק" לבן במיוחד (תוצרת גרמניה – ז.מ) ומים מוגזים. במהרה הורד שמו של וויילד משלטי החוצות שבתיאטרון סט.ג'יימס, שם הוצג עדיין the importance of being earnest.

משפטו הפלילי הראשון של אוסקר וויילד נפתח בביילי הישן בעשרים ושישה באפריל, 1895. וויילד ואלפרד טיילור, שסיפק את הגברים הצעירים בעבור ויילד, עמדו בפני עשרים וחמש האשמות במאשים בלתי הגונים בכללותם ובקשירת קשר לביצוע מעשים בלתי הגונים בכללותם. תהלוכה של עדי תביעה צעירים ממין זכר העידו באשר לתפקידיהם בסיוע בידי וויילד בהגשמת הפנטזיות המיניות שלו. למרות שווילד לא נתבע על ביצוע מעשי סדום, עד סיום המשפט כמעט ולא נותר ספק כי אפשר היה להאשימו בהם. כמעט כולם הביעו בושה וחרטה על מעשיהם שלהם, ונדמה היה כי וויילד נותר מעומת עם עדותם. (מאוחר יותר השווה וויילד את מפגשיו ל"סעודת מלכים עם פנתרים". וויילד כתב כי "הסכנה הייתה חצי מהריגוש"). ביומו הרביעי של המשפט נטל וויילד את הדוכן. שחצנותו מן המשפט הראשון נעלמה כליל. הוא ענה על שאלות בשקט, כשהוא מכחיש כל האשמה בהתנהגות בלתי הגונה. הרגע שנחקק בזיכרון יותר מכל שאר הרגעים באותו המשפט הגיע בתגובתו של וויילד לשאלה בדבר משמעות משפט בשירו של לורד אלפרד דוגלאס. התובע צ'רלס גיל שאל, "מה היא 'האהבה שאינה מעזה לאמור את שמה'?" תגובתו של וויילד גררה תשואות רמות – ומספר לחישות ארסיות:

"האהבה שאינה מעזה לאמור את שמה" במאה זו הינה חיבה גדולה כזו של מבוגר לאדם צעיר ממנו כפי שהייתה בין דוד ליהונתן, כפי שפלאטו הניחה בבסיס הפילוסופיה שלו ממש וכפי שתוכלו למצוא בסונטות של מיכאל אנג'לו ושל שייקספיר. זוהי אותה חיבה עמוקה, רוחנית, שהינה טהורה כפי שהינה מושלמת. היא מכתיבה ופושה ביצירות גדולות של אומנות כמו אלו של שייקספיר ומיכאל אנג'לו ואותם שני מכתבים שלי, כפי שניתן לראות בהם. במאה זו היא אינה מובנת כהלכה, אינה מובנת כהלכה עד כדי כך שניתן לתארה כ"אהבה שאינה מעזה לאמור את שמה", ובשלה אני עומד במקום בו אני עומד כעת. היא יפה, היא טובה, היא האופן האצילי ביותר של החיבה. אין דבר בלתי טבעי בה. היא שכלתנית והיא חוזרת ומתקיימת בין אדם מבוגר לצעיר ממנו, כאשר במבוגר טמונה הבינה, ובצעיר טמונה כלל השמחה, התקווה והדרת החיים שבפניו. את היותה כזו, אין העולם מבין. העולם לועג לה ולעיתים מניח את האדם בסד בגינה.

אדווארד קלארק המשיך, לאחר עדותו של וויילד, לכדי סיכום מלא עוצמה בשם מרשו. קלארק סיים בבקשו מחבר המושבעים ל"מלא אחר רצונן של אלפי התקוות התלויות ועומדות כעת בהחלטתכם" וכי "תנקו מאותה הטלת מום זורעת אימה את אחד מאנשי האות הידועים והמוצלחים של ימינו אנו, ותוך ניקויו, תנקו מכתם את החברה כולה". נאום הסיכום של קלארק הותיר את וויילד דומע, והוא שרבט פתק תודה אותו הושיט לפרקליטו.

חבר המושבעים התחבט מעל לשלוש שעות בטרם הסיקו כי אין ביכולתם להגיע לכדי הכרעת דין בדבר רוב רובן של ההאשמות (חבר המושבעים זיכה את ווילד מאשמות הקשורות בפרדריק אטקינס, אחד מן הגברים הצעירים שעימו הואשם בקיום פעילות בלתי הגונה בכללותה). בשביעי במאי שוחרר וויילד בערבות כדי ליהנות משלושה שבועות של חירות עד לתחילת משפטו הפלילי השני.

הממשלה הליברלית גמרה בדעתה ללכת עד הסוף בבקשה להבטיח הרשעה במשפטו השני של וויילד, אפילו כאשר אנשים כגון פרקליטו של קווינסברי, אדווארד קרסון, דחקו בהם "האם לא תוכלו להניח לברנש כעת?" קיימות השערות רבות בדבר עמדתה האלימה של הממשלה בתיקו של וויילד. ראש הממשלה רוזברי נחשד בקיום רומן הומוסקסואלי, בעודו שר החוץ, עם פרנסיס דוגלאס, מבניו הנאים הנוספים של קווינסברי. היה זה מעט לאחר שפרנסיס דוגלאס "נהרג בתאונת צייד" (ככל הנראה התאבדות), שקווינסברי יצא למסע הרס כנגד אוסקר וויילד. קיימת בנמצא עדות סבירה בדמות מכתבים דו-משמעיים על מנת להניח כי קווינסברי או אחרים איימו על רוזברי בחשיפה באם ייכשל ברדיפתו האלימה את וויילד. מעניין לציין כי במהלך החודשיים שהובילו להרשעתו של וויילד, סבל רוזברי מדיכאון רציני ומנדודי שינה. לאחר הרשעתו של וויילד, השתפר מצבו הבריאותי במפתיע.

פרנק לוקווד. התובע המוצלח ביותר באנגליה

בראש התביעה השנייה כנגד ווילד עמד התובע המוצלח ביותר באנגליה, הפרקליט הכללי פרנק לוקווד (lockwood). למרות שהמשפט דמה מבחינות רבות לראשון, התביעה זנחה את עדיה החלשים ביותר והתמקדה ביתר משקל בחזקים שבהם. ללוקווד הייתה המילה האחרונה במשפט, והוא השתמש בה כדי להציג את מה שווילד תיאר כ"הצגתי באור משפיל ומעורר פלצות – כמו משהו מתוך כתביו של טקיטוס, כמו פרק מדנטה, כמו אחת מהצגותיו של סוונארולה את האפיפיורים של רומא". לאחר מעל לשלוש שעות של התחבטות, השיב חבר המושבעים את הכרעת דינו: אשם בכל הסעיפים למעט אותם הנוגעים לאדוורד שלי. וויילד זע קלות בדוכנו; פניו האפירו. חלק מן הנוכחים באולם המשפט צעקו "בושה!" בהביעם את שביעות רצונם מהכרעת הדין.

משפטי וויילד גרמו לגישות הציבוריות כלפי ההומוסקסואלים להפוך נוקשות יותר וסובלניות פחות. באשר קודם למשפטים הייתה מידת הרחמים שמורה לעוסקים בתשוקה לבני אותו המין, לאחר המשפטים נדמו ההומוסקסואלים מאיימים יותר מראויים לרחמים. למשפטי וויילד היו גם השפעות נוספות. הם גרמו לציבור להתחיל ולקשר בין אומנות והומו-ארוטיקה ולראות בנשיות סימן להומוסקסואליות. מערכות יחסים רבות בין בני אותו המין שנדמו תמימות לפני משפטי וויילד הפכו חשודות לאחר המשפטים. אנשים שלהם מערכות יחסים עם בני מינם הפכו מתוחים, חוששים שמא יעשו דבר מה העשוי להיתפס כבלתי הולם.

וויילד שהה שנתיים בבית הכלא, כשאת שמונה עשר החודשים המאוחרים מתוכן העביר בכלא רידינג. הוא הגיח משם צנוע ומרושש, אך לא מריר. הוא סיפר לידיד כי "הרוויח רבות" בבית הכלא וכי "התבייש על כי ניהל חיים שאינם ראויים לאומן". בכתיבתו מן הכלא, de profundis, אומר וויילד, "הפכתי לבזבזן גאונותי והשחתת הנעורים הנצחיים הסבה לי תענוג משונה".

לאחר שחרורו מכלא רידינג, תר וויילד באירופה. הוא הלך לעולמו בשלושים בנובמבר, 1900 בפאריז.

"כל המשפטים הם משפטים בעבור חייו של אדם, בדיוק כפי שכל גזרי הדין הם גזרי דין מוות, ושלוש פעמים נשפטתי אנוכי. בפעם הראשונה עזבתי את הדוכן על מנת להיאסר, בשנייה כדי להיות מובל בשנית אל בית העצורים, ובפעם השלישית כדי לעבור אל תוך בית האסורים למשך שנתיים ימים. החברה כפי שיצרנו אותה, לא יהיה בה מקום עבורי, אין לה כזה להציע; אך הטבע, שגשמיו המתוקים ימטירו על הצודק ועל שאינו צודק כאחד, יספק בקיעים בסלעים בהם אוכל להיחבא, ועמקים סודיים אשר בדממתם אוכל למרר בבכי ללא הפרעה. היא תתלה בכוכביה כי אוכל להלך בארץ בחשכה אל מעד, ותשלח את הרוח בעקבות רגליי כי לא יוכל איש לעקוב אחריי למכאובי: היא תטהר אותי במים גדולים, ובעשבים מרים תעשיני שלם". [אוסקר וויילד, de profundis]

זכויות היוצרים שייכות לאתר famous trials וזכויות התרגום לאתר אימגו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת זיו מגן