אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כשלון מאמצי הניצור של יהודי ארץ ישראל בתקופת הכיבוש הנוצרי ביזאנטי


התמונה של רבקה שפק ליסק

המדיניות כלפי היהודים תחת הכיבוש הנוצרי – ביזאנטי ( 395 – 640 ) כללה גזירות דתיות וכלכליות, פוגרומים, הריסת בתי כנסת ומדיניות מכוונת מצד השלטון והכנסייה להביא לניצורם של היהודים, יחד עם שאר האוכלוסייה המקומית. אוכלוסיית הארץ כללה, תחת הכיבוש הנוצרי- ביזאנטי, עפ"י הערכתו של אבי יונה, במחקרו "בימי רומא וביזנטיון", בין 1,500,000 ל- 2,000,000 תושבים. ( אבי יונה היה ארכיאולוג בעל שם עולמי ומחקרו מבוסס על מקורות ראשוניים ומחקר ארכיאולוגי). מגן ברושי , ארכיאולוג אף הוא, העריך במחקרו, "אוכלוסיית א"י בתקופה הרומית ביזאנטית", שמספר תושבי הפרובינקיה לא עלה על 1,000,000. זאב ספראי העריך, בהסתמכות על מחקרים ארכיאולוגיים, במאמרו "גודל האוכלוסייה בא"י בתקופה הרומית- ביזאנטית", שמספר התושבים היה בין 2,000,000 ל- 2,500,000 . ההערכות השונות לגבי מספר תושבי א"י נובעות מהעדר מפקדי אוכלוסייה בתקופה הנדונה. המקור העיקרי שעמד לרשותם החוקרים בעבר, היו ספרותיים והיסטוריוגרפיים. אבל, מקורות אלה התבררו, תוך מחקר השוואתי, לא תמיד כאמינים. היו בהם אי דיוקים והגזמות. הארכיאולוגיה מהווה, כיום, מכשיר חשוב להערכת מספר התושבים באמצעות חפירות וסקרים ארכיאולוגיים. היהודים היוו, עפ"י הערכתו של אבי יונה, כ- 10% מכלל האוכלוסייה – כלומר, מספרם היה בין 150,000 ל- 200,000 . קיים מידע ממקורות שונים, כמו הגניזה הקהירית, על 43 ישובים יהודיים, 31 כפרים ו- 12 ערים. הכפרים היו מרוכזים ברובם בגליל, אם כי היו מעטים גם בעמק הירדן. בדרום ובנגב חיו היהודים ביישובים עירוניים . יהודים חיו גם בערי חוף הארץ. עפ"י סקר ארכיאולוגי שערך בגליל מרדכי אביעם והובא בספרו של פרופ' רוני אלנבלום "יישובים כפריים פרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים", היו בגליל המזרחי 58 יישובים יהודיים, קטנים, בינוניים וגדולים, בתקופה זו. גם יוסף ברסלבי ("זאת הארץ") היה בדעה שבתקופה הביזאנטית היה רוב יהודי בגליל ההררי שכלל 2 מרכזים עירוניים: טבריה וציפורי והשאר כפרים חקלאיים. ב- 358 לס' הפרובינקיה פלסטינה חולקה ל- 2 יחידות מנהליות: פלסטינה פרימה, שכללה את הדרום, השפלה והשומרון, ופלסטינה סקונדה, שכללה את הגליל. החלוקה המנהלית נועדה, בין השאר, לנתק את היישוב היהודי בגליל מהיישובים היהודיים בשאר חלקי הארץ. כמו כן נוספה יחידה מנהלית : פלסטינה טרציה, שכללה את הערבה והר שעיר, עם הבירה פטרה, בירת הנבטים, לשעבר ופרובינציה ערביה , לשעבר.

הנצרות הופכת לדת המדינה

בשנת 313 הוציא הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו שהכריז על מדיניות של סובלנות כלפי הדת הנוצרית. בעקבות הצו נפסקה רדיפת הנוצרים ע"י השלטון הקיסרי, והנצרות הפכה לדת מותרת להלכה ומועדפת, למעשה. השלב השני בקידום מעמדה של הנצרות היה כאשר הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת האימפריה הרומית. בוועידת ניקיאה ב- 324 או 325 קבע הקיסר שבקיסרות תהיה דת אחת, קיסר אחד ואימפריה אחת . הכנסייה הנוצרית הפכה לבעלת ברית של השלטון הקיסרי. אבל, המדיניות כלפי היהודים עברה עליות ומורדות: בתקופת הקיסר יוליאנוס הכופר ( 360- 363 ) היה שיפור ניכר ביחס ליהודים בשל התנגדותו לנצרות, והתעוררה התקווה לבנייתו מחדש של בית המקדש. אומנם, מ- 363 לס', כל הקיסרים היו נוצרים, אבל גם לאחר מכן היו במצבם של היהודים בארץ עליות ומורדות. אבל, החל מ- 395 , עם הפילוג הסופי של האימפריה למזרחית- ביזאנטית ומערבית- רומית , מתחזקת , בהדרגה, השפעתה של הכנסייה הנוצרית באימפריה הביזאנטית ומצבם של היהודים הולך ומידרדר. הדוגמה של הכנסייה קבעה שאלוהים זנח את עם ישראל והסטאטוס של "העם הנבחר" עבר לנוצרים. היהודים הם העם הנבחר בבשר, אבל הנוצרים הם העם הנבחר ברוח. לכן, ארץ הקודש שייכת להם. הכנסייה הנוצרית פעלה להפיכתה של הארץ לארץ נוצרית והפעילה השפעתה על השלטון הקיסרי במטרה להפיכת היהודים לאוייבי האימפריה, מאחר שלא נענו ללחצים להתנצר ולהוכיח בזה את אמיתות הדוגמה הנוצרית.המדיניות הרשמית בפרובינקיה סיריה- פלסטינה לאורך התקופה הנוצרית ביזאנטינית הייתה: עידוד התיישבות של נוצרים מרחבי העולם הנוצרי, ניצורה של האוכלוסייה המקומית, שכללה פאגאנים (יוונים, שרידי עממים עתיקים, נבטים), שומרונים, יהודים ואחרים. הרדיפות הדתיות נגד היהודים, היו המשך, מצד אחד, למדיניות הרומית לשבירת רוחם של היהודים מבחינה לאומית ותרבותית והרס האחדות הלאומית היהודית, תוך הטלת הגבלות כלכליות כדי לחנוק את היישוב היהודי, וניצור היהודים, מצד שני. הכנסייה גם לא בחלה בפוגרומים והריסת בתי כנסת. השלטון הנוצרי גם לא ראה בחיוב את היחסים בין יהודי הפרובינקיה ויהדות בבל והתפוצות האחרות, מסיבות דתיות ומדיניות, ונעשה מאמץ להביא לניתוק הקשרים.מתי היו הנוצרים לרוב בארץ יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי השאלה מתי הפכו הנוצרים לרוב בארץ. עפ"י דעה אחת הפכו הנוצרים לרוב בין המחצית השנייה של המאה ה- 4 למחצית הראשונה של המאה ה- 5 לס'. עפ"י דעה אחרת , וזוהי דעת הרוב, עובדי האלילים, שהשתייכו לתרבות ההלניסטית, גילו התנגדות לניצורם ורק בשלהי המאה ה- 5 או ראשית המאה ה- 6 היו הנוצרים לרוב. הנזיר בר- צומא שהגיע לארץ ב- 400 בקירוב כתב שעובדי האלילים רבים בא"י, והנוצרים מועטים והיהודים והשומרונים שולטים ברמה ורודפים את הנוצרים. ערב עלייתו של קונסטנטינוס הגדול לשלטון (306 – 337 ) היו הנוצרים מיעוט בארץ. במאה ה- 3 היו 8 עדות נוצריות, במאה ה- 4 היו בארץ 18 עדות נוצריות, אבל במאה ה- 5 כבר היו 58 עדות נוצריות. עד המאה ה- 4 לס' לא היו נוצרים בגליל .

המקורות הנוצריים מזכירים רק 3 כפרים נוצריים בראשית המאה ה- 5 לס' . אבל, הערים ההלניסטיות- איליה קפיטולינה, קיסריה, בית שאן, ציפורי, טבריה, סוסיתא, בניאס, בית גוברין, עבדת, ממשית, שומרון,לוד, אמאוס ועוד... - הלכו ואיבדו, בהדרגה, את צביונן ההלניסטי. ( הערים הללו קיבלו שמות הלניסטיים עם הפיכתן לפוליס בתקופה הרומית או הביזאנטית.) הפסלים נעלמו, המקדשים, התיאטראות והאמפיתיאטראות נזנחו ואת מקומם כמרכז החיים בערים תפשו הכנסיות, שניבנו בערים. אבל, הלשון השלטת בערים ההלניסטיות- ביזאנטיות הייתה עדין היוונית וההשפעה ההלניסטית עדין לא נעלמה כליל. (יש הטוענים שהלשון המדוברת הייתה ארמית) .עפ"י מחקרו של פרופ' רוני אלנבלום, "היישובים הכפריים הפרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים", הגליל המערבי, דרום השומרון ויהודה היו מרכזי האוכלוסייה היוונית אורתודוכסית. גם בערי החוף היו יוונים אורתודוכסים. עד המאה ה- 4 לס' לא היו נוצרים בגליל, אבל, החל מהמאה ה- 5 יש אוכלוסייה נוצרית ביישובים המקודשים לנצרות.האוכלוסייה הנוצרית הייתה מורכבת מהתושבים הנוכרים בערים ההלניסטיות : יוונים, סורים יוונים וביזאנטים שלתוכם התמזגו התושבים הלא- יהודיים האחרים, ואליהם הצטרפו פליטים נוצרים שברחו מאירופה בעקבות הפלישה של השבטים הגרמניים וההונים וצליינים נוצרים. מגן ברושי העריך במאמר "אוכלוסיית א"י בתקופה הרומית ביזאנטית", שכ- 1/3 מאוכלוסיית הארץ חייתה בישובים העירוניים ומספרה הגיעה לכ- 330,000 .( החישוב נעשה עפ"י צפיפות האוכלוסין ביחס לכלל השטח העירוני. ברושי מצא שכלל השטח העירוני היה 12.4 קמ"ר והצפיפות הייתה 30 נפש לדונם). עם הפיכת הנצרות לדת האימפריה היו הערים למקום מושבם של האפיסקופים (בישופים) והעיר וסביבתה היו כפופים להם מבחינה דתית. מאמצי הניצור והתוצאות פרופ' זאב רובין כתב במאמרו, "התפשטות הנצרות בא"י", שלאחר מות הקיסר יוליאנוס (363), הנוצרים המשיכו להיות מיעוט בקרב האוכלוסייה שכללה, עובדי אלילים שהיו מרובים לאורך החוף ובדרום, יהודים, שרובם התגוררו בגליל, ושומרונים, שהיו מרוכזים באזור ההררי של השומרון. עפ"י פרופ' משה דוד הר, "פני הארץ ויישובה:אזורים ותושבים", ניצלו השומרונים את הוואקום היישובי שנוצר לאחר מרד בר כוכבא בעקבות הריסת היישובים היהודיים והתפשטו ליהודה, לערי החוף ואף לאזורים אחרים. במסגרת המשימה לנצר את האוכלוסייה המקומית הפעילה הכנסייה השפעתה ולחצה על הקיסרים לחוקק חוקים נגד היהודים. המדיניות הייתה:בידוד, השפלה, התרת דמם של היהודים וניצור .ניתן לחלק את המדיניות הקיסרית כלפי היהודים ל- 3 שלבים: שלב א'- חוקי קונסטנטינוס הגדול ( 306 – 337 לס' ). לאחר ההכרה בנצרות כדת האימפריה נחקקו חוקים נגד היהודים שנגעו בארבעה נושאים:איסור הגיור, הגנה על משומדים, שיעבוד היהודים לשירות במועצות העירוניות והעלייה לירושלים. רבי שרירא גאון דיבר על רדיפות דתיות בארץ בימי אביי ורבא, כלומר בשלהי שלטונו של קונסטנטינוס.שלב ב'- חוקי קונסטנטינוס השני (337 – 361 ). ב- 13 באוגוסט 339 נחקק חוק שנועד להבטיח הפרדה מוחלטת בין יהודים לנוצרים. היו בו 3 סעיפים: איסור נשואים בין יהודים לנוצרים. העונש היה גזר דין מוות. הגנה על משומדים ואיסור להחזיק עבדים לא יהודיים. הסעיף האחרון היה בעלת משמעות כלכלית חמורה מפני שנאסר על יהודים בעלי מלאכה וחקלאים, להחזיק עבדים בכלכלה המבוססת על עבודת עבדים. ב- 353 נחקק חוק שאסר על נוצרים להתגייר. מרד גאלוס ב- 351 לס' פרץ בתגובה לרדיפות הדתיות של קנסטנטינוס השני.שלב ג'- מערכת משולבת של התקפה על היהודים ומוסדותיהם החל משלהי המאה ה- 4 עד 429 . בין 451 ל- 527 נהנו היהודים מהפוגה ברדיפות נגדם משום שהנוצרים היו עסוקים במריבות פנימיות בענייני דוגמה. המריבות הביאו לפילוג בכנסייה הנוצרית. אבל, עם התחלת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס ב- 527 התחדשה המדיניות האנטי- יהודית, ונמשכה בימי יורשיו, במאה ה- 6 וראשית המאה ה- 7 .החקיקה נגעה ליהודים בכל חלקי האימפריה (במאמר יש התייחסות רק לארץ). רובין מונה 3 דרכים, בהן ניסתה הכנסייה, בשיתוף השלטון הקיסרי, לנצר את תושבי הפרובינקיה: שכנוע, כפייה באמצעות פרעות וטרור של כנופיות קנאים נוצרים, וכפייה מטעם השלטון באמצעות חקיקה: א. שכנוע- מספר המתנצרים מרצון היה גדול יותר, יחסית, בקרב האוכלוסייה העירונית, הפאגאנית. אבל, פרופ' רובין קבע ש "שבטי המדבר היו נוחים יותר למפנה דתי מתושביה המבוססים של א"י.

הקיסרות הייתה זקוקה לחיילים שיגנו על הגבולות ושבטי המדבר היו מקור לגיוס. הצבא הרומי ניצר אותם להבטחת נאמנותם". בקרב הכפריים הייתה ההצלחה קטנה בהרבה. עיקר תוספת כוח האדם הנוצרי בא משפע הצליינים שהגיעו לארץ הקודש לביקור במקומות הקדושים לנצרות והשתקעו בארץ ומפליטים שברחו מפני ההונים, לאחר כיבושה של רומא ב- 410. על מנת להביא להתנצרותה של האוכלוסייה המקומית החלה פעילות מיסיונרית ענפה שבוצעה ע"י אלפי נזירים. אזורי הפעילות העיקריים של הנזירים היו, בשלב הראשון, באזור ירושלים וסביבתה, מדבר יהודה, הנגב, אזור יריחו , בית שאן ושפלת החוף. עיקר הפעולה המיסיונרית הייתה בקרב הנוודים, הנבטים, והסרצאנים ( כינוי לערבים ) במדבר יהודה, ובקרב הבדווים בעבה"י. הנזירים לא היו פעילים בשומרון, באזורי ההתיישבות העיקרי של השומרונים, ובגליל, היכן שהיה הריכוז היהודי העיקרי. הנזירים הגיעו מהעולם הדובר יוונית. אסיה הקטנה, וממרכז הקיסרות הביזאנטית שהייתה המקור העיקרי לנזירים, אך הגיעו נזירים גם מחלקים אחרים של האימפריה. ב. כפיית הנצרות ע"י כנופיות קנאים- לאחר כשלון אמצעי השיכנוע פנתה הכנסייה לאמצעי כפייה בכוח. קבוצות של קנאים נוצרים התארגנו כדי להפיץ את הנצרות בכוח, בעידודה של הכנסייה. הם התארגנו לכנופיות שעברו מיישוב ליישוב, פרעו בתושבים, הרסו בתי כנסת של יהודים ושומרונים, רצחו והטבילו בכוח את חלשי האופי. במאי 363 הייתה רעידת אדמה בדרום הארץ וכנופיות של נוצרים ניצלו את המצב כי לפגוע ביהודים ביישובים המעטים שנותרו בדרום. השלטון הוציא חוקים סותרים בנוגע לאלימות זו. היה ניסיון למנוע את ההתקפות, אבל הכנסייה הצליחה לסכל מגמה זו. הנזיר בר- צומא כתב בביוגרפיה שלו שהוא ארגן קבוצה של 40 נזירים, שהרסה בתי כנסת של יהודים ושומרונים ושרפה מקדשים של עובדי אלילים. בר- צומא ביקר בארץ 3 פעמים: ב- 400 בקירוב, ב- 437/8 וב- 438/9 . אזור פעילותו היה ירושלים וסיני. הוא לא עלה לגליל כדי לנצר יהודים. בר- צומא ארגן תיגרה עם היהודים מהגליל שעלו להר הבית בחג הסוכות (הקיסרית אודוקיה, אשתו של תיאודוסיוס ה- 2 נתנה ליהודים היתר לעלות לירושלים). אבל, גם בגליל סבלו היהודים מנחת זרוען של הכנופיות הנוצריות. פרופ' רובין סיכם שגם השיטה האלימה לא הביאה לגל התנצרות משמעותי, אלא להיפך. האלימות עוררה התנגדות בקרב האוכלוסייה. ג. כפיית הנצרות מטעם השלטון – השלטון הקיסרי יזם מערכת חוקים , כ- 17 במספר- לאכיפת הנצרות: היהודים סבלו מהסתה בלתי פוסקת של הכנסייה הנוצרית, שעיצבה מדיניות אנטי- יהודית קיצונית. מטרת הכנסייה הייתה לבודד את היהודים, להשפילם ולהביא לחיסול הארגון המרכזי והמקומי , ולנצרם. התהליך של עיצוב מדיניות הכנסייה כלפי היהודים החל בוועידות הנוצריות ב- 306 וב- 341 . בסה"כ נחקקו, בהשפעת הכנסייה, 17 חוקים אנטי- יהודיים, לאורך התקופה הביזאנטית שעניינם היה:

יוסטיניאנוס

יוסטיניאנוס

חוקים אנטי יהודיים- הקיסרים חזרו ואישרו חוקים קיימים והוסיפו חוקים נוספים. נאסר על היהודים לעסוק בגיור. גיור ומילת גרים הפכו לפשע פלילי. נאסרו נשואים בין יהודים לנוצרים ונאסר על יהודים להחזיק עבדים נוצרים ולא- יהודים. העונש היה גזר דין מוות. לאיסור להחזיק בעבדים הייתה, כאמור, משמעות כלכלית חמורה מכיוון שבעלי בתי מלאכה וחקלאים יהודים לא יכלו להעסיק עבדים לא יהודים בכלכלה המושתת על עבודת עבדים. ב- 408 הוטלו הגבלות על חגיגת חג הפורים בתואנה שיש בחג ביטויי לעג נגד הדת הנוצרית. ב- 423 נאסר על בניית בתי כנסת חדשים ועל תיקונם של הישנים, וחוק זה הפך למכשיר בידי הנוצרים כדי למנוע הקמה מחדש של בתי כנסת שנהרסו או ניזוקו . כמו כן, נוצל החוק כדי למנוע החזרת בתי כנסת שהפכו לכנסיות. אבל, הממצא הארכיאולוגי מוכיח שחוקים אלה לא תמיד נאכפו. הקיסר יוסטיניאנוס ( 527 - 565 ) חזר ואישר את החקיקה הקודמת וחקק חוקים חדשים. החוק החדש הגדיר את היהודים ככופרים וכך הוסרה מהם חסות השלטון הנוצרי והפקירם לאלימות ללא משפט. הוא אסר על היהודים לחגוג את חג הפסח בשנים בהן חל חג היהודים בחג הפסחא הנוצרי או לפניו, וחייב את היהודים לקרוא בתורה מתוך התרגום היווני (תרגום ה- 70 ) או הלטיני (תרגום עקילס), במגמה למנוע עיסוק בפרשנויות במסגרת התורה שבע"פ, והעדפת הפרשנות הנוצרית. ההחמרה במצבם של היהודים הביא למרד שפרץ ב- 556 בשיתוף עם השומרונים, שגם הם סבלו מגזירות דתיות. המרידות דוכאו באכזריות.פגיעה בזכויות אזרחיות: – הושגה באמצעות חוקים להגבלת זכויותיהם. היהודים סולקו ממשרות ציבוריות ונאסרה השתתפותם במועצות הערים, אך לא הוסרה מהם חובת הנשיאה בהוצאות ניהול הערים. חיסול הארגון המרכזי והמקומי- הארגון המקומי התרכז סביב בתי הכנסת והארגון המרכזי היה הנשיאות והסנהדרין. כדי לחסלם צריך היה לחסל את האוטונומיה הפנימית של היהודים, את השיפוט העצמאי ואת בתי הכנסת. חיסול הנשיאות נועד להביא קץ על הארגון המרכזי. חיסול האוטונומיה, השיפוט והפגיעה בבתי הכנסת - מ- 398 היהודים כפופים לחוק הרומאי, למשפט הרומאי ולבתי הדין הרומיים, אבל, רק מ- 415 נפגעה סופית סמכותם של בתי הדין היהודיים.

ההתקפות ההמוניות על בתי הכנסת, והריסתם נועדו לזרז את חיסול האוטונומיה הקהילתית. חיסול הנשיאות- במשך 300 שנים הצליחה הנשיאות לשמור על היישוב היהודי, באמצעות שמירה על יחסים תקינים פחות או יותר עם השלטון. שליחים של הנשיאים נהגו לאסוף תרומות בתפוצות הגולה למען היישוב היהודי בארץ. הכנסייה הייתה מעוניינת להשתלט על "אוצרות בית הנשיא". עד 415 נהנו הנשיאים מהגנת הקיסרים. אבל, החל מ- 415 החלה התקפה נוצרית מרוכזת על מוסד הנשיאות. הנשיאים הואשמו בבניית בתי כנסת חדשים בניגוד לחוק, בגיור עבדים בניגוד לחוק ובעבירה על שאר החוקים האנטי- יהודיים. סופה של שושלת הנשיאות מבית הילל נוצל לחיסולה של הנשיאות ב- 429 . לאחר מכן, ההנהגה היהודית בפרובינציה פוצלה עפ"י החלוקה המינהלית וכך נותק הקשר בין הריכוז היהודי בפלסטינה סקונדה (הגליל) ובין היישובים היהודיים בשאר חלקי הארץ, בפלסטינה פרימה. ארץ ישראל איבדה את מעמד הבכורה כמנהיגת העם היהודי, הקשר בין הקהילות נחלש והמסים שניגבו למען הנשיאות הועברו לאוצר המדינה . אבל, ההתאוששות של המנהיגות היהודית הייתה מהירה. הניסיון לפצל את יהודי הארץ נכשל, משום שהיהודים בכל הארץ קיבלו על עצמם את ההנהגה של חכמי טבריה. הארגון המרכזי וגם המקומי המשיך להתקיים, באופן לא רשמי. אמצעים מנהליים להצרת צעדי היהודי: חלוקת שטח הפרובינקיה בין העריםתהליך העיור נוצל כאמצעי נוסף להצרת צעדיהם של היהודים. תהליך העיור שראשיתו בימי שלטון בית תלמי ובית סילבקוס והמשכו בתקופת השלטון הרומי, הושלם בתקופה הביזאנטית. העיור המוגבר היה מלווה בהמשך התהליך של הפיכת ערים יהודיות לפוליס. לוד הפכה לדיוספוליס, אמאוס הפכה לניקופוליס, בית גוברין הפכה לאלוותרופוליס. ציפורי, טבריה ובית שאן כבר היו לערי פוליס בתקופה הרומית. בערים עצמן חיה רק כ- 1/3 מכלל האוכלוסייה, אבל, כל הארץ חולקה בין הערים השונות, והוכנסה תחת שלטון המועצות העירוניות בהן נאסר על יהודים לכהן. למשל, כל שפלת החוף הפכה לאזור המסופח לערי החוף. חלק מאזור יהודה סופח כבר קודם לכן לאיליה קפיטולינה, היא ירושלים לשעבר. כל אזור הר תבור וסביבתו, כולל נצרת הוצאו מתחום מחוז ציפורי, והועברו למחוז דבוריה, השוכנת לרגלי הר תבור הפכה לפוליס ונקראה הלינופוליס על שם אמו של קונסטנטינוס. רק הגליל העליון, שהיה כפרי, נשאר מחוץ לאזור עירוני. סיפוח סביבות הערים לתחום השלטון של מועצות הערים פגע בחייהם היומיומיים של היהודים. לעיור הייתה משמעות חברתית וכלכלית. למשל, גביית המסים הייתה בידי מועצות הערים, שהיו מנוהלות ע"י נוצרים ומושפעות מראשי הכנסייה בערים.גזירות שמד הקיסר פוקאס (602 – 610 ) גזר על היהודים גזירות שמד. ב- 607 הוא שלח את הנציב גיאורגיוס לירושלים ולשאר ערי הארץ במטרה להטביל את היהודים בכוח. לנצרות. הוא נפגש עם נציגי היהודים ודרש מהם להתנצר. משסרבו, הוא סתר לאחד מהם וציווה להטביל את היהודים בכוח. המניע לגזירות השמד היה הפלישה של הפרסים לסוריה וחוסר האמון של הקיסר בנאמנותם של היהודים. היהודים נכנעו למראית עין והמשיכו לקיים בסתר את יהדותם. ב- 614 לס' כבשו הפרסים את הארץ ונתקבלו בברכה ע"י האנוסים שמיהרו לחזור ליהדות. 20,000 מתנדבים יהודים מהגליל סייעו לצבא הפרסי נגד הצבא הביזאנטי. אבל, ב- 628 לס' סולקו הפרסים, והיהודים היו במצב קשה. משלחת של יהודים מטבריה, נצרת ואזור הגליל התייצבה לפני הקיסר הרקליוס והעניקה לו מתנות. הקיסר הבטיח לא להעניש את היהודים על תמיכתם בפרסים, ונשבע לשמור להם אמונים. אבל, כאשר הגיע הקיסר לירושלים הפעילו עליו אנשי הכנסייה לחצים קשים. הכנסייה ניהלה הסתה פרועה נגד היהודים בטענה שבזמן הכיבוש הפרסי הם הרגו בנוצרים והרסו כנסיות. מיכאל אבי-יונה דוחה את הטענה הנוצרית. הפרסים ערכו טבח בנוצרים לאחר כיבוש ירושלים והפקידו את השלטון, זמנית, בידי היהודים. היהודים הסתפקו בגירושם של הנוצרים. אבל, הרקליוס נכנע ללחצי הכנסייה והוגשה תביעה משפטית נגד היהודים על רצח נוצרים והרס כנסיות בירושלים ובגליל. יהודים רבים הוצאו להורג ורבים התחבאו במדבר או בהרים או ברחו למצרים. ההמון הנוצרי ערך אף הוא טבח אכזרי ביהודים. בעקבות הטבח ברחו יהודים מהארץ, ומספרם של היהודים הצטמק למיעוט מבוטל. ב- 634, עם ראשית הפלישה הערבית לארץ, יצאה פקודת השמד ע"י הרקליוס לכל יהודי האימפריה, אבל עפ"י אבי יונה, "היא נשארה על הניר בלבד, מכל הבחינות, כי שנים מועטות לאחר מכן לא היה עוד לקיסר הביזאנטי שום תוקף להגשים את פקודותיו".גורל השומרוניםניסיונות הניצור בקרב השומרונים בהר השומרון הביאו למרד.

השומרונים התמרדו ב- 484 , 529 ו- 566 כנגד הגזירות הדתיות שנגזרו נגדם ומאמצי הניצור שנכפו עליהם. המרידות דוכאו באכזריות , רבים נהרגו בקרבות, רבים נטבחו ע"י הצבא הנוצרי ביזאנטי ורבים נמלטו על נפשם. במרד של 529 נהרגו 20,000 שומרונים. במרד של 556 נטבחו בין 100,000 ל- 120,000 שומרונים. אמצעי הדיכוי ומעשי הטבח נגד השומרונים נמשכו עד הכיבוש הערבי . במוזיאון השומרוני הובאה הערכה שמתוך כ- 1,200,000 שומרונים שחיו בארץ נותרו כתוצאה מרדיפתם ע"י השלטון הביזאנטי רק כ- 200,000 . עפ"י סקר ארכיאולוגי המובא בספרו של פרופ' רוני אלנבלום, ירד מספר האתרים השומרונים ב- 50% (מ- 106 ל- 49 ) בשלהי התקופה הנוצרית ביזאנטית.כשלון מאמצי הניצור פרופ' רובין קבע ש"היחידים שהצליחו להחזיק מעמד בא"י כמיעוט דתי משמעותי עד תום התקופה הביזאנטית היו היהודים. מיעוט זה, שמרכזו היה בגליל , סבל מהצרת רגליו ע"י השלטונות ומרדיפות ספורדיות, ויש עדויות על תגובות מרי מצידם". רוב החוקרים מסכימים שהיו רק מקרים בודדים של יהודים שהתנצרו בתקופה הביזאנטית. פרופ' מיכאל אבי יונה כתב בספרו "בימי רומא וביזנאנטיון" ש "מדיניות הרדיפות של יוסטיניאנוס ויורשיו נטלה כל אפשרות לגישור על תהום זו( תהום השנאה בין השלטון ליהודים מאז הייתה הנצרות לדת השלטת) ולא הועילו גם הניסיונות להפוך את היהודים לנוצרים נאמנים בדרך השמד". אב הכנסייה אפיפנס הודה שהמאמצים לניצור היהודים נכשלו " שם בנצרת ובציפורי לא יכול איש מעולם להקים כנסיות מפני שאין ביניהם עכו"ם ולא שומרוני ולא נוצרי". ירון דן כתב בספרו "חיי העיר בא"י בשלהי התקופה העתיקה" ש"היו מקרים בודדים של התנצרות. ברוב המקרים היהודים נשארו יהודים, מלבד תקופות שמד- ימי הרקליוס". אבל, כפי שמתברר, ממחקרו של אבי יונה, היהודים הפכו לאנוסים וקיימו יהדותם בסתר. התנצרותם הכפוייה נמשכה זמן קצר, ומיד עם הכיבוש הערבי הם חזרו ליהדות.ידועים שני מקרים מפורסמים של התנצרות יהודים: יוסף מבית שאן ובנימין מטבריה. יוסף התנצר בימיו של הקיסר קונסטנטינוס השני. יוסף, מבית שאן, שתושביה הנוכרים התנצרו, קיבל על עצמו את הנצרות האורתודוכסית והצטרף לחצר הקיסר. הקיסר העניק לו את התואר "קומס", שפרושו, "רע הקיסר" ושלח אותו לבנות כנסיות ביישובים יהודיים. הוא בנה כנסייה בטבריה ובציפורי, בכפר נחום ונצרת. אבל פרופ' מיכאל אבי יונה כתב בספרו "בימי רומא וביזאנטיון", ש"השליח- הקומס לא הצליח בשליחותו הדתית". עפ"י המקורות היהודיים הוא גורש מהיישובים היהודיים.בנימין היה איש עסקים יהודי מטבריה ומראשי הקהילה היהודית. הוא אירח את הקיסר הרקליוס ופמלייתו בבואו לטבריה ב- 629 לאחר גירוש הפרסים. הוא שוכנע ע"י הקיסר להתנצר. יתכן שהסכמתו להתנצר הייתה בתמורה להבטחתו של הקיסר שלא ינקום ביהודים על תמיכתם בפרסים. הקיסר הבטיח למשלחת יהודית שהופיעה לפניו, בזמן שהותו בטבריה, שלא ינקום בהם, אך הפר הבטחתו בלחצם של ראשי הכנסייה כשהגיע לירושלים (שמואל ספראי, "היישוב היהודי בגליל:מאות 3-4 ";. אבי יונה ; ירון דן, "א"י במאות ה- 5 וה- 6 " ).התיישבות יהודית ונוצרית בגליל הגליל המערבי הפך ,בהדרגה, לנוצרי כתוצאה מניצור התושבים הפאגאניים ואליהם הצטרפו נוצרים שהגיעו מאירופה, ומרחבי האימפריה הביזאנטית. הם הגיעו כעולים לרגל למקומות הקדושים לנצרות והחליטו להשתקע בארץ. בגליל המזרחי היה עדין ריכוז של יישובים יהודיים, אבל, החלה גם התיישבות נוצרים, בייחוד במקומות הקדושים לנצרות. בטבריה וציפורי, שבעבר הוקמו בהן היכלי אלילים, הוקמו בסופו של דבר, ותחת השלטון הביזאנטי כנסיות. אבל, היהודים עדין היוו רוב בערים אלה. גם בכפר כנא שהיה מקודש לנצרות, התיישבו נוצרים, אבל עדין הייתה בו קהילה יהודית גדולה. היהודים גם היו עדין רוב בנצרת ב- 570 לס', כפי שהעיד אנטוניוס מפלאקאנטיה שביקר בארץ. הוא העיד גם על יהודים שהתגוררו בעכו, ואת שיקמונה (ליד חיפה), כינה "עיר היהודים". אומנם, בחפירות הארכיאולוגיות התגלתה במקום כנסיה ביזנטינית, שהעידה על נוצרים שחיו בעיר, אבל הם היו מיעוט. בשאר חלקי הארץ החוקרים קבעו מציאותם של יהודים ביישובים הללו עפ"י בתי הכנסת שנתגלו בהם. יהודים חיו בחוסיפה (עוספיה) בכרמל, ובערי החוף קיסריה, אשקלון, אשדוד, עזה ויבנה.כמו כן חיו יהודים בעמק יזרעאל, בבית שאן וסביבותיה, בבית אלפא, רחוב (עין הנציב כיום), ובאתר בו נמצאת מעוז חיים. גם בחמת גדר היו יהודים. בדרום, ביהודה ובנגב חיו יהודים בחולדה, יריחו, נערן, עין גדי, צוער, סוסיא, חברון, אשתמוע (סמוע), באתר ליד קיבוץ להב התגלה ישוב יהודי גדול מהמאות ה- 4 – 6 לס'. החוקרים אבי יונה ומגן ברושי חלוקים בדעותיהם לגבי מספר היהודים שחיו בנגב. אבי יונה העריך את מספרם בין 52,000 ל- 71,000 בעוד שברושי העריך את מספרם בכ- 24,000 . גם בלוד חיו יהודים.המצב הכלכלי והגבלות כלכליות ההגבלות הכלכליות פגעו קשות בפעילות הכלכלית היהודית. היהודים נדחקו מהעיסוק במסחר , והאיסור להעסיק עבדים פגע בבעלי קרקעות יהודיים ובבעלי בתי מלאכה שהעסיקו עבדים. בציפורי, טבריה ולוד היו מרכזי תעשייה יהודיים, בעיקר תעשיית בדים. גם הפרנסה מחקלאות נפגעה קשות. האיכרים סבלו מפגעי הטבע (עצירת גשמים, בצורת, ארבה), משודדים ובעלי זרוע שהתנכלו להם ואילצום לנטוש את אדמתם ומעול המסים הכבד. לא כל האיכרים היו הבעלים של אדמותיהם. בשלהי המאה ה- 4 הונהג חוק הקולונטוס, שהביא להפיכתם של אכרים לאריסים על אדמתם לשעבר. התופעה של החרמת אדמות ע"י הקיסרים יצרה מצב שחלק מהאיכרים היו חוכרים או אריסים על אדמות שהיו שייכות להם בעבר, אם כי החכירה והאריסות עברו בד"כ בירושה. השלטונות גם מכרו אדמות שהוחרמו לנוכרים והללו החכירו את האדמות ליהודים. אבל, נוצר גם מעמד של פועלים שכירים. החרמת האדמות, פגעי הטבע , המסים, ותופעת אנשי הזרוע אילצה יהודים לעבור לערים או להגר לחו"ל. מעמסת המסים העיקרית נפלה על האיכרים, מכיוון שהבסיס למיסוי היה הערכת הקרקע ורכושם של היושבים עליה. האיכרים שילמו ארנונה, כלומר מס קרקע ישיר שאליו צורף מס הגולגולת (על אנשים ובהמות) ומוזג למס אחד. כמו כן, הוטל על האיכרים מס האנגאריה (מס העבודה), שחייב אותם לעבוד בסלילת מערכת כבישים לצורכי הצבא. המס על תושבי הערים היה קל יותר. הם שילמו מס כריסארגירון (מס הזהב והכסף).במאה ה-4 עדיין היה המצב הכלכלי הכללי קשה, אבל במאה ה- 5 התאוששה כלכלת האימפריה. חלק מההתאוששות נבע מהמוני עולי הרגל הנוצרים שבאו לפקוד את המקומות הקדושים לנצרות והכניסו כסף לקופת הפרובינקיה. בתקופת המשבר נגבו המסים מהחקלאים בתוצרת, מכיוון שערך המטבע היה בשפל. עם ההתאוששות הכלכלית ועליית ערך המטבע החל תשלום המסים במזומן. ב- 540 בקירוב פרצה מגיפה בארץ שפגעה בכל האוכלוסייה וגם ביהודים.

תהליך התמעטות האוכלוסייה היהודית צבר תאוצה בעקבות המרד הגדול (66 – 70 לס' ) ומרד בר כוכבא (132 – 135 לס') ולאחר המרד עשו המנהיגים הרוחניים מאמצים לבלימת הירידה מן הארץ (אהרון אופנהיימר, " שיקום היישוב היהודי בגליל"), אבל התהליך נמשך בשל מאמצי הניצור מטעם הכנסייה והשלטון הנוצרי ביזאנטי, הגזירות נגד הדת היהודית, הדיכוי האכזרי של מרד גאלוס (351 ), המשבר הכלכלי במאה השלישית, והטבח שערכו הנוצרים ביהודים כנקמה על הריסת כנסיות ומעשי טבח בנוצרים (עפ"י מקורות נוצריים) וכנקמה על עזרתם לפרסים בין 614 – 628 (ירון דן, "א"י במאות ה- 5 וה- 6"; אבי יונה,"בימי רומא וביזנטיון"). חסרים נתונים על מספר היהודים שנרצחו, הוצאו להורג או ברחו בשלהי השלטון הנוצרי- ביזאנטי. סביר להניח שמספר היהודים בתקופה הביזאנטית, שהוערך ב- 150,000 – 200,000 ירד ערב הפלישה הערבית ב- 638 . לסיכום, הניסיונות להביא לניצורם של היהודים באמצעים שונים, לא עלו יפה. גם המקורות הנוצריים מעידים שהיהודים נשארו נאמנים לדתם, ולא איבדו תקווה לשיבת ציון. אחת התגובות של היהודים להסתה ולפגיעה בהם הייתה שיבה לשמות יהודיים במאות ה- 5 וה- 6 . היו רק מקרים בודדים של התנצרות. חלק מהיהודים העדיפו לעזוב ולא להתנצר, וחלק העדיפו לחיות זמנית כאנוסים ולא לעזוב את הארץ. אבל, תהליך התמעטות היישוב היהודי נמשך בתקופה הנוצרית ביזאנטית.מראי מקום:1 . מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזאנטיון, 1962 , עמ' 209 ; מגן ברושי, "אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה הרומית ביזנטית ", בקובץ, ארץ ישראל מחורבן ב"ש עד הכיבוש המוסלמי, בעריכת צבי ברס ושות', כרך א', 1982 , עמ' 442 – 457 ; זאב ספראי, "גודל האוכלוסייה בארץ ישראל בתקופה הרומית- ביזנטית", בקובץ, חקרי ארץ, עיונים בתולדות ארץ ישראל, בעריכת זאב ספראי ושות', 1997 , עמ' 277 – 306 . 2. אבי יונה, שם , 208 – 209 ; רוני אלנבלום, יישובים כפריים פרנקיים בממלכה הלטינית של ירושלים, עמ' 256 – 257 . 3. 4. אבי יונה, שם, עמ' 189 – 190 . 5. מגן ברושי, 6. זאב רובין, שם, עמ' 251- 336 ; אבי יונה, 7. על העיור 8. אבי יונה, שם, עמ' 238 ; צבי ברס, "הכיבוש הפרסי ושלהי השלטון הביזנטי", בקובץ ארץ ישראל מחורבן בית שני עד הכיבוש המוסלמי, בעריכת צבי ברס ושות, כרך א' , 1982 , עמ' 300 – 349 . 9. גורל השומרונים אלנבלום 26410. זאב רובין, שם, ; אבי יונה, שם, עמ' 236 – 237 ועוד ;ירון דן 11. רובין, שם אבי יונה שם על יוסף ובנימין התמעטות האוכלוסייה היהודית ירון דן, 267-8

קריאה נוספת אימגו

- גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ ישראל- התקופה הרומית- חיסול הישות הלאומית והרוב היהודי- הגליל המזרחי עדיין היה המרכז בתקופה הצלבנית- האם תושבי השומרון התאסלמו בתקופה הערבית?- גלות בת אלף ומאתיים שנה בלבד / יהודה בלו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק