סוכר בממלכת ירושלים - טכנולוגיה צלבנית בין מזרח ומערב / ענת פלד


התמונה של רמי נוידרפר
480 צפיות

סוכראני מודה שלולא הכרתי והוקרתי את ד"ר ענת פלד כמומחית לתקופה הצלבנית וכמדריכת סיורים מרתקים המחיים לנגד המשתתף את עולמם, חייהם, עלייתם ונפילתם של הצלבנים, לא הייתי מעיין בכלל בספרה החדש "סוכר בממלכת הצלבנים – טכנולוגיה צלבנית בין מזרח ומערב" (הוצאת יד יצחק בן צבי, 2009, 314 עמודים בכריכה קשה). לא להפתעתי, מצאתי ספר מרתק וחדשני, על נושא אזוטרי משהו - טכנולוגית ייצור הסוכר בממלכת הצלבנים.

כידוע שלטו הצלבנים בארץ ישראל במשך קרוב ל200 שנה, והקימו כאן את "ממלכת ירושלים" הנוצרית. בגלגולה הראשון, ממסע הצלב הראשון ב1099, ועד תבוסתה בידי סאלח א דין ב1187, הייתה ממלכת הצלבנים גדולה וחזקה יחסית, והשתרעה על פני שטחי ארץ ישראל לרבות עבר הירדן המזרחי.

לאחר נפילת ממלכת ירושלים הראשונה, חזרו הצלבנים לארץ ישראל שנית, במסע הצלב השלישי, ב1192, אולם ממלכתם החדשה השתרעה על רצועת חוף צרה לאורך מישור החוף, ופרט לתקופה קצרה, לא שלטה כלל בירושלים. בירת ממלכת הצלבנים השנייה הייתה עכו ותולדותיה היו סיפור מתמשך של התנוונות והתפוררות, מעבר סמכויות השלטון מהמלך למסדרי הנזירים הצבאיים – הטמפלרים, ההוספיטלרים והטבטונים, התנוונות והתפוררות שהסתיימו בנפילתה הסופית של ממלכת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1291.

הנטייה המקובלת במחקר היא לצייר את הצלבנים כחברה קולוניאליסטית שלא תרמה דבר לפיתוח הארץ וכלכלתה והתקיימה בעיקר מניצול משאבי הארץ על ידי הסניורים הצלבניים מחד, וממסחר בסחורות המזרח המוסלמי עם אירופה מאידך. זהו למשל התיאור העולה מספרו המרתק של יהושע פראוור – "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית" (מוסד ביאליק , 1986, 665 עמודים)

ענת פלד, מרצה במכון אבשלום לידיעת הארץ וביד בן צבי וחוקרת התקופה הצלבנית, התמקדה בעבודת הדוקטורט שלה בחקר הכלכלה של התקופה הצלבנית ובעיקר במה שמתגלה כענף תעשייה וייצור מרכזי – תעשיית הסוכר.

בתחום זה, מגיעה פלד למסקנה מעניינת - הצלבנים העבירו לארץ ידע, טכנולוגיה, ושיטות ייצור מן המערב ויישמו אותם בתעשיית סוכר משגשגת, ולא רק זאת אלא אף שיפרו ושכללו את מערך הייצור, הכפילו ויותר את תפוקת הסוכר וייצאו את שיטות הגידול, הייצור וההפקה, ואף ייצאו אותם לקפריסין, רודוס, סיציליה וחצי האי האיברי.

אלו מכם המטיילים בשבילי ארץ ישראל, מכירים אל נכון את נחלי ארץ ישראל – ברובם נחלי אכזב, שלעיתים מפכים בהם זרזיפי מים. לעיתים רחוקות, אחרי גשמי זלעפות בחורף גשום במיוחד, זורמים מים רבים בנחלים האלה, אולם לעולם אין הם מגיעים לדרגת נהרות של ממש.

על המחסור החמור במים אין צורך לדבר, ולכן, אולי יפליא אתכם לשמוע שבעבר היו פני הדברים שונים בתכלית.

ענת פלד מדגימה ממה היה מורכב שריונו של האביר הצלבני

נהרות ארץ ישראל, כמו נחל כזיב, הגעתון, נחל נעמן (ליד עכו), הירקון, ואפילו נחלים כמו נחל שקמה ונחל תנינים, שפעו מים רבים בזרימה חזקה. על גדותיהם צמחו מטעים גדולים של קני סוכר (המצריכים מים רבים לגידולם. הנהרות עצמם נחסמו בסכרים שאגמו את המים, והמים השוצפים במורד הסכר שימשו להנעת תעשיה בקנה מידה גדול – תעשיית הסוכר – מעדן אקזוטי ונדיר ומצרך רפואי חשוב, שנתגלה זה לא מכבר על ידי המערב. גידול הסוכר והפקתו במפעלי התעשייה הצלבניים על יד נהרות הארץ היוו מרכיב מרכזי בכלכלה הצלבנית, והכניסו לאוצר המלך, האצילים, ומסדרי האבירים סכומי כסף גדולים.

ספרה של פלד כתוב לעיתים בצורה מעניינת ביותר, במיוחד בחלקים המתארים את שלבי גידול הסוכר והטכנולוגיות הצלבניות המקוריות, ובחלקו האחר הוא מחקר ותיעוד מדעי, של מיקום מפעלי הסוכר, הטחנות, בתי הזיקוק, ומרכזי הסחר.

מקור הסוכר

סוכר מיוצר בעיקר משני צמחים עיקריים – קנה הסוכר saccharum officinarum , וסלק הסוכר beta vulgaris var succhrina . סלק הסוכר הגדל בעיקר בארצות בעלות אקלים ממוזג, לא היה מוכר בתקופה הצלבנית ולכן אינו מענייננו כאן. הסוכר שגודל ויוצר בארץ היה סוכר קנים.

מוצא קנה הסוכר מאיי האוקיינוס ההודי, אולי גיניאה החדשה. משם התפשט קנה הסוכר מערבה, אל איי אינדונזיה ומשם לסין ולהודו. העדות הראשונה להמצאות קני הסוכר בהודו תוארכו לאלף השני לפני הספירה, אך עדויות לייצור סוכר יש רק מהמאה הרביעית לפנה"ס. מהודו וסין עבר סוד ייצור הסוכר לפרס לקראת המאה החמישית , בהמשך התפשט גידול הסוכר אל פרס, אל חופי הפרת והחידקל, ומשם , עם הכיבוש המוסלמי, לצפון אפריקה, מרוקו, דרום ספרד וסיציליה. בקנה הסוכר נתקלו לראשונה בני אירופה הנוצרים עם הגעתם לארץ ישראל במסעי הצלב.

הסוכר בארץ ישראל לפני התקופה הצלבנית

קשה להאמין כיום כי בארץ ישראל נמצאו אי פעם מספיק מים כדי לגדל סוכר, אולם התיעוד ההיסטורי והארכיאולוגי אכן מצביע על שטחי גידול נרחבים ביותר של סוכר לאורך נהרות ארץ ישראל, החל מהמאה השמינית , בתקופה האומיית העבאסית והפאטימית, ובעיקר במאות ה12 וה13.

בשווקי ארץ ישראל נמכר סוכר לצורך תיבול נדיב של המזון (בעיקר אורז) וגם לצרכים רפואיים. היו שלושה סוגי סוכר מספרת המחברת: סוכר לבו מזוקק, שנחשב למשובח יותר, סוכר חום נחות באיכותו, וסוכר אדום, כנראה עם תוספת צבע מאכל, ששימש כתרופה.

הסוכר היה מוצר יקר למדי שלא היה בהישג ידו של כל אדם

הצלבנים נתקלים בסוכר

כותב אלברט מאאכן, הכרוניקאי של מסע הצלב הראשון:

"שם מצאו האנשים קנים מתוקים הנקראים סוכר ( zucra ) שגדלים בשפע בדות המישור, הם הנהו מעסיס הקנים הבריא, ובשל מתיקותו – מרגע שטעמוהו כאילו לא ידעו שובעה... אנשי המקום...מניחים את המיץ שנתקבל בכלים עד שהוא נקרש ומתגבש בצורת שלג או מלח לבן... ואוכלים אותו כמעדן הנראה לטועמים אותו מתוק יותר מחלת דבש.

חיש מהר למדו הצלבנים מהמקומיים לגדל קני סוכר, לקצור וסחוט אותם ולזקק את מיץ הקנים לסוכר שהניב תשואה גדולה ביותר בשוקי אירופה. נסקור בקצרה את שלבי הייצור המתוארים בפירוט רב על ידי פלד.

קנה הסוכר ובית גידולו

הצליין הנודע בורכהרד מהר ציון מתאר את קני הסוכר במאה ה13 :"אלוהם קנים הנראים כמו קנים רגילים, אך גדולים מהם, הפנים שלהם מלא חומר ספוגי...לח ביותר" בתאי האחסון בחלקיו המרכזיים והתחתונים של הגבעול מרוכזת הסוכרוזה, שהיא סוכר המאכל שלנו.

קנה הסוכר דורש לשם גידולו מים רבים וטמפרטורה גבוהה, יותר מ25 מעלות. קשה קצת להאמין כשאר אנו מסתכלים למשל, על הזרזיף המדולדל ששמו "נחל הגעתון" או על הירקון שמי הים עולים משפכו כלפי מעלה, אולם אלה היו נהרות שוצפים דיים כדי לקיים מערכות השקיה נרחבות, ומתקנים תעשייתיים מונעים בכוח המים.

שלבי יצור הסוכר

שלב הקטילה

קציר קנים נקרא בעברית , למי שלא יודע, קטילת קנים (מסכת שבת , צ"ה: אמרו ליה רבך קטיל קני באגמא עיסוק קציר הקנים נחשב לעיסוק נחות, ומכאן הביטוי – לא קוטל קנים , לאדם מצליח)

קטילת קני הסוכר החלה בערך בחודש אוקטובר ונסתיימה בפברואר. כדי לקטול את הקנים גויסו הכפריים לעבודה בגיוס כפוי, וקצצו את הקנים בסכינים ארוכות וחזקות קרוב ככל האפשר לקרקע

ניקוי הקנים נעשה בשדה – הסירו מהם את התפרחת והעלים, והובילו אותם על גבי גמלים, או בסירות אל המפעל.

שלב הקיצוץ

בשלב הראשון הונחו קני הסוכר על שולחנות מיוחדים, הם עברו ניקוי נוסף שכלל קטימה של חלקו העליון של הקנה שהיה נטול סוכר ושל החלק התחתון שכלל שורשים ואדמה. ואז נחתכן הקנים לאצבעות (חלקים קטנים בגודל אצבע) על ידי קבוצות של אנשים שקצצו אותם בסכינים

שלב הריסוק

שלב הריסוק של הקנים כדי לסחוט מתוכם את מיץ הקנים הרווי סוכר, בוצע בהתחלה באופן ידני, אחר כך בכוח של בהמות שסובבו את אבני הטחינה, וסופו של דבר בתהליך תעשייתי של ממש בו נוצלו המים הזורמים להנעת טחנות הסוכר בצורה מתוחכמת יותר ויותר.

כדי להשתמש במים לריסוק קני הסוכר היה צריך לבנות מתקני מים מורכבים: הצלבנים עצרו את הזרימה באמצעות סכר, שמאחוריו גבהו המים והצטברו באגם. בתוך הסכר בנו הצלבנים תעלה צרה, שהזרימה מים במהירות גבוהה יחסית אל חדר הטחנות.

מגלש הטחנה שבצאפי מעבר לירדן

במוצא המאגר שהצטבר מאחורי הסכר נבנה מגלש (כשמו כן הוא – מגלשת אבן )שבמורדו זרמו המים במהירות רבה אל מתקן הטחנה. המים שנפלו בעצמה רבה אל תוך הטחנה הפעילו גלגל כפות עשוי עץ שהיה מורכב על ציר מאונך. תנועת המים של הגלגל גרמה להסתובבות מהירה של הציר שנא עליו בקומה השנייה של בית הטחנה את מתקן הריסוק עצמו שהיה מורכב משתי אבנים דוגמת האבנים בבית בד – אבן תחתונה גדולה ועגולה שבמרכזה חור עגול המאפשר מעבר ציר, ואבן עגולה עליונה בניצב לה המחוברת אל הציר וסבבת על גבי האבן התחתונה. אצבעות הקנים הונחו על גבי האבן התחתונה והעליונה ריסקה אותם.

שרידי מפעל הסוכר בטוואחין א סוכר,בירדן

הקנים המרוסקים נמעכו ויצא מהם נוזל הסוכר. זה זרם דרך נקבים באבן אל כלי קיבול תחתון.

פלד מתארת בפירוט את השלבים הטכנולוגיים בהתפתחות שיטת ריסוק הסוכר באמצעות המים, ואת תרומתם החשובה של הצלבנים לטחנות אלה הקרויות בפיה "טחנות מעצרה" .

שלב הסחיטה

לאחר רוסקו אצבעות הקנים בטחנת הסוכר זרם כאמור חלק מהמיץ אל כלי קיבול דרך המרזב החצוב אבן התחתונה, אולם רוב הסוכר היה עדיין אגור ב"כתש" הסוכר שנותר על אבן הרחיים. את הכתש הזה היה צורך לסחוט כדי להפיק את מלוא הסוכר.

את הסחיטה הזו ביצעו, בדומה למה שהיה נהוג בבתי בד עתיקים על ידי מכבש. את עיסת קני הסוכר הכניסו לסלים קלועים גמישים ואת זו סחטו באמצעות מכבש.

הצלבנים הכניסו גם כאן שכלול טכנולוגי באמצעות מכבש בורג שהיה יציב וחזק.

שלב הבישול והזיקוק

מבנה מפעל סוכר מימי הביניים - קפריסין

השלב הארוך והמורכב בתהליך ייצור הסוכר היה שלב הבישול וההרתחה. בשלב הזה הרתיחו את מי הסוכר שנסחטו על מנת להפכו למוצק מרוכז. הסוכר בושל בסירי נחושת גדולים, בעלי פתח רחב. כדי שהשען והאפר שהיו חלק בלתי נפרד מתהליך הבישול לא יפגעו בסוכר ולא יזהמוהו הוקצה שטח מיוחד לאזור הבישול והזיקוק. במפעלים המאוחרים יותר הייתה הפרדה בין כירות הבישול , בעוד חומרי הבערה והתנורים היו באגף נפרד כך שלא היה מגע בין האש וסירי הבישול.

אט אט בושל הסוכר עד שהתעבה ורוב הנוזלים יצאו ממנו. בשלב זה החל תהליך התגבשות. לתוך דודי הבישול הוכנסו חומרים מיוחדים שאפשרו את נטרול החומציות של הנוזל והפרדה בין הסוכרוזה (המרכיב העיקרי של סוכר רגיל) ובין חומרי פסולת. חומרים אלה שמרכיביהם נשמרו בסוד על ידי היצרנים כללו מרכיבים כגון סיד, אפר עצים וחלבון ביצים.

שלב הסינון

תהליכי הבישול לווו בסינון חוזר של הסוכר. הסוכר בושל במשך זמן ארוך מאד ואחר כך סונן הורתח שוב וסונן שוב. הסינון הסופי , הרביעי במספר נעשה דרך חומר צמרי שספג כ ל חומר זר שנותר בתום תהליכי הזיקוק

שלב היציקה

כלים לגיבוש סוכר

בתום הסינון הסופי יצקו את מיץ הסוכר לתוך כלים שבהם הא גובש והתקשה. המיץ המורתח נשפך לתוך תבניות חרס שהיו צרות למטה ורחבות למעלה. בתחתיתן היו חורים שדרכם נטף נוזל הדבש (דבשה – מולאסה) לקנקן תחתון בעוד בעליון נותר הסוכר בלבד. תהליך ההתגבשות היה אטי וממושך ונמשך עד חמישים יום.

שלב הניתוק

בשלב הבא היה צריך לנתק את חרוט הסוכר מהכלי בו נוצר. הפכו את הכד וטפחו על דופנותיו, תהליך שבמהלכו נפרד חרוט הסוכר מהכלי, אולם, במקרים רבים היה צורך לשבור את הכלי.

סיימנו להכין סוכר? לא ולא!!

בשלב זה היו חרוטי הסוכר רחוקים מלהיות הסוכר הלבן , הטהור שאנו רגילים לו כיום. חרוטי הסוכר שנוצרו בתום התהליך הארוך הזה היו חומים והיה צורך בהמסה, בישול, הרתחה וסינון חוזרים, פעם שנייה ושלישית, עד שנוצר סוכר לבן ונקי.

ניקוי הכלים

השלב האחרון בתהליך ייצור הסוכר היה ניקוי הכלים, באמצעות מים בברכות מטויחות. כדי להכשירם לשימוש חוזר

שימושי הסוכר

לסוכר הימי ביניימי היו שימושים רבים - כתבלין, בו השתמשו העשירים בנדיבות ופזרוהו אף על מאכלים שאותם לא היינו ממתיקים כיום, כגון אורז, להכנת ממתקים, ומה שישמע מוזר לקורא המודרני – כתרופה.

בימי הביניים השתמשו בסוכר כתרופה אותה נתנו למחלימים בבתי החולים. בהתחשב בעובדה שמרבית התרופות בזמן ההוא היו עלולות לפגוע קשות בבריאותם של החולים, ניתן לומר על הסוכר את המשפט הידוע – אם זה לא מועיל , לפחות זה לא מזיק.

ומה עוד?

בחלקו השני של הספר סוקרת המחברת בפירוט רב את תפרוסת אתרי הסוכר הצלבניים. היא מוכיחה כשהיא משתמשת במגוון עדויות ארכיאולוגיות, ובכתבי יד עתיקים, במסורות קדומות ובעדויות גיאוגרפיות, על קיומם של מספר רב של אתרי סוכר, כפרי סוכר (כפרים שרוב תושביהם עסקו בתעשיית הסוכר) טחנות ומפעלי זיקוק, ומסחר ענף בסוכר.

בכל נחלי ממלכת ירושלים, מנהרות לבנון כמו הליטני והעוואלי, נחלי הגלי כמו הכזיב הגעתון והנעמן ועד לירקון ונחל שורק, כמו גם לאורך הירדן ומקורותיו, היה גידול נרחב של קני סוכר ומפעלי יצור סמוכים לו

בתעשיית הסוכר עסקו הן האצילים הצלבניים- הסניורים בעלי הנחלות הגדולות, ובהמשך, בהיקף גדל והולך, מסדרי האבירים – הטמפלרים, ההוספיטלרים והטבטונים.

לאחר נפילת ממלכת הצלבנים, מפרטת פלד, עברו חלק מהייצור והטכנולוגיה לקפריסין, סיציליה ומקומות אחרים, בעוד חלק אחר עבר לידי הערבים שהמשיכו במלאכה.

סיכום

אין לי ספק שהספר על תעשיית הסוכר הצלבנית אינו מיועד לכל אחד. הוא מתעד בפירוט רב דווקא פן פחות "אטרקטיבי" של החיים בממלכת ירושלים. אין בו אבירים ששים אלי קרב, מלחמות גבורה, מבצרים שגיבי חומות. אין בו אפילו קונספירציות חובקות עולם של טמפלרים והוספיטלרים השואפים להשתלט על העולם. הטמפלרים בסיפורנו, שלא כמו אלה של קוד דה וינצ'י ודומיהם, מגדלים קני סוכר ועוסקים בהפקת רווחים מחקלאות ותעשייה בנחלי ארץ הקודש.

לחובבי ההיסטוריה של ארץ ישראל בימי הביניים, למתעניינים בארכיאולוגיה החומרית של הארץ, יהי ספר מעניין זה פריט רצוי בספרייתם.

קריאה נוספת אימגו- מזרח תיכון ישן - ממלכת ירושלים / דוד פיינשטיין- הגליל המזרחי עדיין היה המרכז בתקופה הצלבנית / רבקה שפק ליסק- שוקולד / אילנה גרף

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר