אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מסע בעקבות האור והקסם –מאחורי הקלעים של ספרו של רוביק רוזנטל


רמי נוידרפר's picture

רוביק רוזנטל, העיתונאי, סופר והחוקר הפורה שהגיש לנו בין היתר את 'הזירה הלשונית', 'משפחת הבופור', 'רחוב הפרחים22' , מילון הסלנג המקיף, ואת ה'לקסיקון של החיים', הפתיע אותי בסוגה חדשה ומלבבת של סיפורים קצרים, שהופיעה בכרך גדול, במתכונת אלבומית, על נייר משובח, מהודר ונעים לעין בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד – 'האור והקסם – תל אביב של פעם'.פרק מהספר - אברהים סמארה- כבר הופיע באתר אימגו לפני מספר חודשים.

לפני 100 שנה הונחה אבן הפינה לשכונת "אחוזת בית" שהפכה להיות תל אביב ולימים, לעיר העברית הראשונה, העיר ללא הפסקה, מרכז חיי המסחר והתרבות של ישראל

לכבוד יובל ה100 לתל אביב הביא לנו המחבר 101 סיפורים קצרים העוסקים בתל אביב שהיתה ואיננה עוד מביא לנו רוזנטל בספר זה, שהוא בעיני מיוחד במינו. הסיפורים הללו – עמוד אחד אורכו שחל כל אחד, אינם אלא הבזקים, תמונות קצרות של רגעים משמעותיים בתולדות העיר, או דמויות מעניינות בהיסטוריה שלה.מה עשו מגורשי תל אביב בקלקיליה?, מה עשה הנסיך הקטן בחוצות תל אביב? מדוע התירו לפתוח בתל אביב מכולת? מתי הגיע ביאליק לתל אביב אך לא התיישב בה? מה עשתה העיריה בעניין נעירות החמורים? מי רצח את אשתו בפרץ של קנאה? על מה ולמה הוגש דו"ח נגד ראש העיריה מר דיזנגוף? על שאלות אלה ועוד עונה הספר. ההיו הדברים האלה או שמא לא היו הדברים מעולם?

ראשית , אופיים של הסיפורים הוא מיוחד במינו – אלה הם סיפורים בדיוניים למחצה, כלומר, סיפורים המבוססים במידה רבה על אירועים ומעשים שהיו במציאות, אולם הסופר נוטל לעצמו בהם חירות לתאר שיחות, מאורעות ורגשות בצורה שהיתה יכולה אולי להתרחש, אבל אין הכרח שאמנם כך היה.

שנית הצילומים המרהיבים – כל סיפור וסיפור מלווה, בדף שממולו בצילום היסטורי מתולדות תל אביב, בדרך כלל צילום שיש לו שיח ברור עם הסיפור אותו הוא מלווה. חלק מהצילומים עובדו באופן המדגיש בצבע דמות או עצם משמעותי.

אחד הדברים שאהבתי במיוחד בספר , הוא את ריבוי הרבדים שבו. כי , שלא כסיפורים קצרים "רגילים", הספר יכול להיקרא במספר אופנים.

הסיפור ניתן להיקרא כסיפור, סיפור הווי או ארוע בתולדות העיר

הוא ניתן להיקרא שנית בליווי הצילום המלווה אותו, צילום שכאמור יש לו שיח, לפעמים ישיר ולפעמים עקיף, עם הסיפור

הוא ניתן להיקרא פעם שלישית בליווי ההארות וההערות ההיסטוריות , שרוזנטל מביא בסוף הספר, כולל הפרטים הביוגראפיים על מייסדי תל אביב.

ולבסוף, ניתן הסיפור להיקרא תוך העמקה בתולדות האישים והמאורעות מתוארים בו, חיפוש המסמכים שעליהם הוא מבוסס וניסיון להבין מה גרם לאפיזודה המתוארת בסיפור ומה עלה בגורלן של הדמויות המעורבות בו.

מחבר כתבה זו, תל אביבי בגופו ובנשמתו רוב חייו, ואוהב העיר ותולדותיה, ינסה להאיר הארה חלקית כמה מן האפיזודות המתוארות בספר, כהצדעה למחבר על ספרו המרתק, ולתל אביב עירי ולסיפוריה. נביא ציטוטים קצרים מתוך מסםר סיפורים ונראה מה מסתתר מאחוריהם.

ההגרלה (עמוד 18) הוא סיפורה של הגרלת הצדפים הידועה, ההגרלה בה חולקו מגרשי שכונת 'אחוזת בית' הידועה שהפכה לימים להיות הבסיס לעיר תל אביב (למרות שלא הייתה השכונה הראשונה במה שהפך לימים להיות תל אביב).

src=http://www.e-mago.co.il/images4/hagrala.jpg"עקיבא אריה וייס עמד קרוב לדבוקת אנשים צפופים ומיוזעים ובידיו שני דליי פח קטנים.

הקהל המה וזמזם.

"פורים כבר פסח חדל והנה הפור נפל," חרז קדיש.

,אלוהים תן לי בית בפינה", סחה טובה זוסמנוביץ' לאישה דב.

מול הסיפור מופיע התצלום היודע של הקמת העיר. זהו אולי אחד הצילומים הבודדים של הקמת עיר גדולה ברגע התהוותה הראשוני. בצילום הזה נראית דמות של אדותיה נשפכו כבר תילי תילים של השערות, דמות בודדת, לובשת מכנסים לבנים ומקטורן שחור הניצבת לה מנגד על הגבעה.

"משוגעים!" צעק האיש "משוגעים!" , "אין פה מים, אין פה חיים! משוגעים אתם! משוגעים!"

היה זה פיינגולד המשומד , גורס רוזנטל בסיפורו, אבל לסיפור הזה, לאגדה הזו, אין כל הוכחה היסטורית.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

מיהן השמות הללו המוזכרים בסיפור?

ובכן עקיבא אריה ויס (כ"ז בכסלו תרכ"ט, 11 בדצמבר 1868 – 23 במאי 1947), אדריכל ומתכנן ערים, יוזם הקמתה של אחוזת בית, הגרעין שממנו התפתחה העיר תל אביב. רבים מאיתנו מכירים את ביתו בו שכנה ואולי שוכנת עדיין מסעדת "ג'קו מאכלי ים"

קדיש יהודה-ליב סילמן (28 בנובמבר 1880, חנוכה תרמ"א, ליטא – 13 בנובמבר 1937, ט' בכסלו תרצ"ח, ירושלים), מורה, משורר, סופר, מתרגם ובלשן ארצישראלי. ממייסדי תל אביב ושכונת בית הכרם בירושלים. כולנו למדנו, כשהיו ילדים את שירו התמים "משה בתיבה" (דומם שטה תיבה קטנה

ומיהי טובה זוסמנוביץ?, טובה ממייסדי תל אביב, התגוררה ברחוב ליליינבלום 34 אולם אין כל מידע אודות המשפחה. רוביק מכניס כאן לסיפור דמות נוכחת-נעדרת, שהיתה אך לא ידוע עליה מאומה.

ופיינגולד המשומד? שלמה פיינגולד (1865 - 16 באוגוסט 1935), היה יזם, מוציא לאור ועיתונאי שפעל בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובעשורים הראשונים של המאה ה-20. פיינגולד, שנולד כיהודי ואף למד בישיבת וולוז'ין, התקרב לכת "בני ישראל הבריטים" (british israelites), ובשל כך נודע ברבים כמומר, אף כי ספק אם המיר את דתו. בשל אמונותיו הדתיות, ובשל אורח חייו ומנהגיו יוצאי הדופן, נתקל פיינגולד ביחס שלילי של היהודים בני דורו, ואף הונצח בספרו של ש"י עגנון "תמול שלשום" בכינוי "המשומד". עם זאת, היה פיינגולד יזם רב תושייה, שהותיר אחריו מבנים יוצאי דופן בירושלים, בתל אביב, בטבריה ובעפולה. לאגדה כאילו הוא היה זה שזעק "משוגעים" על גבעת החול בעת הקמתה של תל-אביב , אין כנראה כל הוכחה במציאות...

בן-ציון לוי (עמוד 20). "עיניו של בן ציון היו עתה פקחות ויבשות, פיו נפער לרווחה, וחזהו העולה ויורד ביגיעה נפש, ולא שב לעלות".

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

src=http://www.e-mago.co.il/images4/ben-zion-pic.jpg

הסבר - תיאורו של מותו של בן ציון הוא בדיוני, אולם בן ציון לוי, פקיד בבנק אפ"ק הנכלל ברשימת מייסדי תל אביב , אכן שכב על ערש דוויי ביום ההגרלה ומת בגיל עשרים וארבע. כאן הוא נראה צעיר ומהודר. אשתו, שרה מהודר, בת 20 במותו הייתה נכדתו של אהרון שלוש שרכש את האדמות מצפון ליפו.הייתה נכדתו של אהרון שלוש שרכש את האדמות מצפון ליפו.

פסנתר וכינור (עמוד 50)

"האדון וילנצ'יק והגברת רבינוביץ' נודעו ברבים על שום דאגתם הרבה לעניין השבת.... האדון וילנצ'יק והגברת רבינוביץ' צעדו אם כן כשאוזניהם זקופות וקשובות מן הרגיל. כאשר פנו לרחוב רוטשילד נשמע רעש חשוד מאחד הבתים. בלאט צעדו השניים, והרעש הלך והתגבר והנה הוא עולה ויורד, מתרחב ודועך ושוב מזנק. ועתה לא היה ספק בלבם.

"הגברת לוית," אמר האדון וילנצ'יק.

"מנגנת בשבת, לא נשמע כדבר הזה," הסכימה איתו הגברת רבינוביץ', מחלון הבית הפתוח עלו עתה צילי פסנתר צלולים, בהירים, רודפים זה את זה..."

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

הסבר - התיאור הבדיוני של מלחמת השבת בתל אביב מבוסס על עובדות מוצקות. מרים לוית הייתה מהמורות למוסיקה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. עוד אחד שניגן בשבת ומוזכר בסיפור היה יהודה צ'רטוק, לימים יהודה שרת, מלחין ידוע ואחיו של משה שרת בוגר המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה ולימים ראש ממשלת ישראל.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/agadati%20concert.jpgגם כאן עיון במקורות, שעמדו מן הסתם גם לנגד עיניו של רוזנטל, מביא לנו הארות מרתקות. בפרוטוקול ועד השכונה מיום י"ב סיוון תרע"ג אנו מוצאים לאמור:

"מקריאים את המכתב שחתמו עליו יוסף וילנצ'יק ו-15 חברים על דבר נגינת הגברת לוית בשבת על הפסנתר, והם מבקשים לעצור בעד הגברת לוית מלנגן בשבת.

החלטה: לענות ליוסף וילנצ'יק שאין הוועד יכול להתערב בענייני דת הנעשים על ידי אנשים פרטיים בתוך הבית פנימה, יען כי לא בשביל דברים כאלה נבחר הוועד ואין השגחה כזו נכנסת בחוג פעולותיו."

שיר הכובעים (עמוד 68)

"כובעים כובעים, מכל זן וכל מין

ביום גשם וגם ביום חם

אל תעז את הראש לחשוף

כי בלי כובע אינך בן אדם...

הקסקט מתנחל על כל ראש

וראשון הוא לכל כובעים

צל קליל על עינינו יטיל

ואת חום צהרינו ינעים...

תבניתו כעציץ מהופך

וזנב מאחור יעטרהו

מכריז התרבוש על נושאו

שאזרח עותומני הנהו

נישא הוא לרום כמגדל

אימה הוא מטיל ממרחק

אם קצין או גפיר אתה

אל תנוע ללא הקולפאק..

הוא החליף מגבעות כגרביים

כאומר: אני איש העולם

לבנות וברודות, מפתות וקורצות:

"אני שמעון קורבמן, צלם!"

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

הסבר – בכמה מקומות בספר מופיע שיר, או יותר נכון , קטע מחורז, המתאר תופעה בחיי העיר. אינני מתפעל מכישוריו של רוזנטל כמשורר דגול, אולם חרוזיו קולחים, משעשעים לפעמים.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/hats.jpgכאן מיטיב רוביק רוזנטל תופעה שהייתה ואיננה, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. עד שנות הששים של המאה העשרים, חבשו כמעט כל אזרחי העולם, בכל מקום ובכל שעה, בוודאי בשעות היום, כובע, ולא סתם כובע, אלא כובע המאפיין, ממש במבט ראשון – מי האיש – מהו תפקידו, מהו מעמדו החברתי, עם מי הוא מתרועע וכיוצא בזה.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/shimon%20korvman.jpgרוזנטל רומז במילה לדמותו המסתורית של הצלם שמעון קורבמן, דמות מרתקת, צלם אמן. רק לאחר מותו בגיל 91 התגלה אוסף הצילומים שלו שתיעד את תל אביב הקטנה, והתגלתה גדולתו כאמן. שנים רבות לאחר שפעל התקיימה בתל אביב תערוכה של צילומיו ואף יצא ספר של יצירתו בעריכת העוצרת בתיה כרמלי. אצטט קטעים מכתבה על קורבמן בעיתון הארץ:

" קוראים לו שמעון קורבמן, והוא היה שונה, אחר וקינקי עוד לפני שהיו המושגים האלה לחם חוק בשיחון האמנות הישראלי, עוד לפני שהיו מושגים כאלה בכלל. עד כמה היה קורבמן צלם אידיוסינקרטי אפשר ללמוד מכך שבשנות ה-20 של המאה הקודמת הוא לא היסס להעמיד מול עדשתו בחורים חסונים בחוף הים של תל אביב ולצלמם, באור התכלת העזה, בעירום מלא...

האם היה סוסקין המחסום שבלם את קורבמן, אף על פי שהשניים היו מיודדים? או שמא היה קורבמן מתבודד מטבעו ובעל זהות (חד) מינית בעייתית בימים ההם? רפאל סוסקין, בן 87, זוכר היטב את קורבמן ש"היה ידיד טוב של אבי, אברהם". סוסקין הבן,... מספר שבאחד העם פינת נחלת בנימין היה בית המרקחת של צבעוני שהיו בו כיסאות קש ושולחן עגול ומדי שישי היו נפגשים שם סוסקין, קורבמן, ברוורמן התעשיין (דודו של הסופר יורם קניוק) ולפעמים גם ברוך אגדתי. "היו יושבים ומפטפטים בידידות. קורבמן, תמיד עם הכובע לראשו, היה גבר לא נאה, פוזל ובעל אף ארוך. הוא תמיד סיפר לאבא בהתלהבות מה הוא צילם באותו שבוע אבל אף פעם לא הסכים להראות לאבי את הצילומים"...

קורבמן חדל לצלם בספטמבר 1936; בצילום האחרון שלו, המתוארך מ-23 בספטמבר 36', נראות מודעות אבל עירוניות בעקבות מותו של ראש העיריה מאיר דיזנגוף. איש לא יודע מדוע נעלם הצלם וביכר לחיות את ארבעת העשורים הבאים במחתרת. לכתבת "במחנה נח"ל" הוא אמר ב-62' שהוא הפסיק לצלם כי לא היתה לו מצלמה. קורבמן מת אלמוני, ערירי וחולה, בחדר הקטן והמצחין ללא מים או שירותים שבאחד העם 32..."

השמועה שקורבמן הומו, מאשרת כרמלי בספר, נפוצה בעיר, אף על פי שנהג לפלרטט עם הבנות בחוף. "קורבמן לא היה גבר אבל היה גבר", אומר צפרוני (גבריאל צפרוני , עיתונאי ותיק) . "עד שנות ה-40 גברי-לא גברי לא מילא תפקיד. מכאן שקורבמן היה גבר, אבל גברי הוא בטח לא היה. תלתלים לא היו לו ואני מניח שהוא לא סתם הלך עם כובע כל הזמן. הוא נורא פזל. הוא היה 'לונר', מתבודד, אף פעם לא ראיתי אותו בבתי הקפה. כשהוא היה הולך אחר הצהרים לחוף הים הוא היה עובר ליד בית הקפה 'שלג הלבנון', שם בגרוש היית אוכל צלחת צ'יפס ושותה כוס גזוז. הזמנתי אותו כמה פעמים להצטרף והוא סירב. אני טוען שהוא לא השתייך באמת ל'חבר'ה טראסק' העליזים, אלא רק היה המתעד שלהם ושל החגיגות שאירגנו".גם היום קשה לפסוק בוודאות אם דימוי ההומו דבק בקורבמן בצדק. "בעיר היו הומואים אחדים", אומר צפרוני. "ביניהם היה אחד מוזס שהתגורר בדירה ענקית ליד הים ותמיד היו לו נערים. תל אביב היתה קטנה, והומואים אם וכאשר נפגשו לא עשו זאת באופן פומבי"...

משיר על כובעים אתה גולש לצלם גדול, למצב ההומואים בתל אביב של פעם ונזכר שאת צילומיו של קורבמן אתה יכול לראות היום באכסדרה של מגדל שלום, הניצב כיום במקום בו ניצבה פעם הגימנסיה העברית הרצליה, מרכזה של תל אביב בראשיתה. נסגר עוד מעגל.

מלך היהודים - (עמוד 92)

"ואחרי שיצאו הנכבדים והשועים ואנשי החצר ומלחכי הפנכה והעבדים והמלווים אמר ג'מאל פחה בקול מצווה: "אתה אל תצא. כאן תשב"

"כרצונך אעשה" אמר דיזנגוף....

"אדון דיזנגוף," אמר ג'מאל פחה, "הרבה יהודים דיברו אתי, דברי חלקות ומרמה, ובקושי עצרתי מלהשליכם לכלא ולתלות אותם בכיכר העיר. העולם מלא בוגדים, הבגידה רוחשת בארמוני, במחנות הצבא. הבגידה היא דרך העולם, אבל אתה, אתה איש כלבבי."

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

רקע היסטורי – סביר להניח כי ג'מאל לא אמר מעולם את המילים האלה, אבל בהחלט ייתכן כ י משהו מעין זה נאמר על רקע היחסים המורכבים שבין ג'מאל פחה לבין הישוב היהודי בארץ ישראל בכלל ומאיר דיזנגוף בפרט.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/cemal_pa.jpgג'מאל פחה, או ג'מאל פאשה , היה בין מנהיגי "הטורקים הצעירים" והשתייך לשלישיה השלטת באימפריה העות'מנית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא התמנה למושל מחוז סוריה, שכלל גם את ארץ ישראל וירדן.

ג'מאל, שהיה בין האחראים העיקריים לרצח העם הארמני, נודע באכזריותו, אולם יחסו ליהודים בארץ ישראל היה אמביוולנטי. מצד אחד הטיל עליהם גזרות קשת, כגון גירוש האזרחים הזרים, כפיית התעת'מנות (קבלת אזרחות עות'מנית) וגיוס כפוי לצבא, אולם מצד שני, גילה לא פעם אהדה לציבור היהודי, שקיבל , בסופו של דבר , יחס טוב יותר מאשר הערבים. ג'מאל נהג לבקר במושבות היהודיות ולהצטלם עם מנהיגיהן ויש אומרים שהייתה לו מאהבת יהודיה בת המושבות שקרון רכבת מיוחד עמד לרשותה. בפורים שנת 1915 ביקר ג'מאל בת"א , הסביר פנים לתושבים, ביקר בגימנסיה הרצליה, ושיבח את השכונה. לאחר גירוש מנהיגי היהודים שהיו אזרחי מעצמות ההסכמה (רוסיה בעיקר) נעשה דיזנגוף מנהיג יהודי ארץ ישראל, ובתוקף תפקידו אכן נפגש מספר פעמים עם ג'מאל פחה.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/dizengof.jpgמאיר דיזנגוף, 1910בשנת 1917 לא עזרו עוד לדיזנגוף קשריו הטובים עם ג'מאל שהורה על גירוש יהודי תל אביב יפו, גירוש טראומטי מאד שבו ננטשה תל אביב , תושביה יצאו לגלות בצפון הארץ, ורבים מהם מתו ברעב ומחלות.

הרקדן (עמוד 178)

"אל הבמה עלה גבר גבוה וצנום. פניו היו לבנים, לובן עז , בוהק ועליהן ציור שפתיים עבות, מוארכות, מפתות, בארגמן. סביב עיניו הצטיירו קווים שחורים וריסים ארוכים ומעוגלים. לראשו עטה כיפה שחורה שכיסתה את כל פדחתו, וממנה השתלשלו פיאות ארוכות...הכינור פתח בניגון חסידי והפסנתר הצטרף אליו, והגבר החל לזנק בחלל הבמה, פאותיו מתנפנפות בחלל רגליו מהלכות ימינה ושמאלה, ידיו מתנפנפות לצדדים, ואיתן מתנופף מעילו השחור והכבד.. כשרגליו הדקות מפזזות על בהונותיהן.לרגע לא פצה איש את פיו, מאות זוגות עיניים ננעצו באברך המפזז, ששפתיו האדומות נפערו ונסגרו חליפות.... חיותה שוב אינה יכולה לעמוד בפרץ, וצחוק משתחרר פורץ ממנה וממלא את האוויר, ומסביבה רועם הצחוק, ובמעברים מתגלגל הצחוק מקצה האולם ועד קצהו, צוחקים היושבים בחזית, וצחוקם עוטף את המחולל במעגל של כלימת עולם.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

דיון – סיפור זה עוסק כמובן בדמותו המורכבת של ברוך אגדתי, הרקדן העברי הראשון. אגדתי שנולד כברוך קאושנסקי, הוצג פעם לפני ביאליק במילים "הנה ברוך האגדתי" ומשם נטל לעצמו את השם ברוך אגדתי.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/agadati205.jpgאגדתי היה צייר, רקדן, מאבות תעשיית הקולנוע והמחול בארץ ישראל ומאנשי הרוח הבולטים בתל אביב של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. בזמן מלחמת העולם הראשונה למד מחול ברוסיה, ולאחריה שב לארץ. אגדתי היה אחד האמנים הארצישראליים הבודדים שזכה לביקורות טובות בחו"ל, הוא הופיע כרקדן סולו במגוון רחב של ריקודים המבוססים על מוטיבים חסידיים, תימניים ואוונגרדיים. ידוע כמובן במיוחד הוא הריקוד "הורה אגדתי" שחיבר.

בעיני הציבור התל אביבי השמרן היה אגדתי הרקדן בלתי מובן לחלוטין. במקרה אחד קמה ויצאה מהופעתו חמדה בן יהודה, אשתו של בן יהודה משום רקד בגלימה בלבד מתחתיה נתגלה, רחמנא ליצלן, גופו העירום. בהמשך הקריירה שלו פיתח אגדתי את התיאוריה שריקוד יכול להיות אמנות העומדת בפני עצמו ואינו זקוק עוד למוזיקה.

האמת? אפילו התבוננות בתצלומו של אגדתי כרקדן "חסידי" מעוררת בנו צחוק, עשרות רבות שנים לאחר האירוע.

src=http://www.e-mago.co.il/images4/agadati2.jpgאגדתי לא היה רק רקדן אלא גם במאי הסרטים הראשון בארץ ישראל. , ומה שהיו מכנים היום "ידוען" – גבר יפה תואר שארגן את נשפי הפורים היודעים של תל אביב הקטנה, ארגן את טקסי בחירת "מלכת פורים" והיה מיוזמי העדלאידע. אגדתי האלגנטי האריך ימים ונפטר ב1976 בתל אביב שהיתה כבר שונה מאד מזו של שנות העשרים והשלושים. אני מניח כי היום בעידן "נולד לרקוד" היה אדם כמו אגדתי זוכה להערכה המגיעה לו.

כך, עוד ועוד, מאה ואחד סיפורים, וכל אחד, עולם ומלואו.

אהבתי מאד.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר