אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ ישראל


התמונה של רבקה שפק ליסק

ארץ ישראל גובלת במדבר מממספר כיוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח ומדבריות ערב, סיני והנגב מדרום. לכן, הארץ הייתה חשופה בתקופות בהן לא היה שלטון מרכזי חזק , לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר, שדחקו את האוכלוסייה המקומית והביאו לעזיבתה. המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון חדרו שבטים בדווים לארץ.

בתקופת השלטון הביזנטי (מאות 4 לס´ – 7 לס´) נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לתוך הארץ משתי סיבות עיקריות: הארץ הייתה מוגנת עוד מהתקופה הרומית במערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה "לימס ערביה" והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי, מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השנייה נקראה "לימס פלשתינה" והיא השתרעה מרפיח עד הקצה הדרומי של ים המלח. נוסף לכך, הביזאנטים הכירו ותמכו בממלכת בני ע´סאן, של שבט בדווי מחצי האי ערב, ששכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע´סאן שמשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ.

ארץ ישראל הייתה בתקופת השלטון הביזנטי מיושבת בצפיפות. אבל, יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מספר התושבים. משה שרון העריך, בהרצאתו "הבדווים בא"י תחת שלטון האסלאם, במדרשת שדה בוקר, שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל- 4,000,000 . מגן ברושי, במאמרו "אוכלוסיית הארץ" בתקופה הביזאנטית העריך שמספר התושבים הגיע ל - 1,000,000 בלבד. ואילו אבי יונה העריך בספרו "גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל", את מספר התושבים ב- 1,500,000 עד 2,000,000 .

הארץ הייתה מחולקת ל- 3 מחוזות: פלשתינה פרימה- יהודה, השומרון והחוף עם בירת המחוז, קיסריה. פלשתינה סקונדה- הגליל, העמקים וחלק מדרום לבנון ובירת המחוז, בית שאן שהפכה לסקיתופוליס. פלשתינה טרציה- הנגב, הערבה והר שעיר, ובירת המחוז, פטרה. כל מחוז היה מאורגן היטב מבחינה מנהלית וצבאית. חשיבותה של פרובינציה פלשתינה עלתה ככל שמעמדה של הנצרות באימפריה התחזק, עד להפיכתה לדת האימפריה במאה ה- 4 לס´.

משה שרון קבע שב- 1,300 השנים האחרונות היו 3 התפרצויות של שבטי בדווים ממדבריות ערב לאזור הקשת הפורייה, כולל ארץ ישראל. הפלישות של הבדווים לתוך הארץ הביאו הרס וחורבן על האוכלוסייה המקומית. פלישת הבדווים נתאפשרה בשל הזנחת ההגנה על גבולות הארץ ומדיניות ההזנחה שאפיינה את רוב שנות השלטון המוסלמי, אפשרה לבדווים לעשות באוכלוסייה כרצונם.

ההתפרצות הראשונה

התרחשה במאה ה- 7 עם עליית האסלאם. הצבא המוסלמי שפרץ מחצי האי ערב לארץ היה מורכב מלוחמים בדווים שהגיעו עם משפחותיהם ועדריהם.

ההתפרצות השנייה

החלה במאה ה- 9 לס´ והתגברה החל מאמצע המאה ה- 10 ובייחוד במאה ה- 11 , בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי. 2 שבטים, בנו הלאל ובנו סלים התקדמו מאזור נג´ד בחצי האי ערב לכיוון צפון ודחקו ממקומם שבטים וחלקי שבטים והללו חדרו חלקם לארץ. שבט שנדד באזור הנגב ומרכז סיני, התקדם צפונה לאזור נחל קציעות. החל מאמצע המאה ה- 1 ובייחוד במאה ה- 11 חדרו שבטים בדווים מערבה לאזור העמקים . בני הלאל ובני סלים חדרו לסיני ומשם למצרים, במאה ה- 10 לס´ ולצפון אפריקה במאה ה- 11 .

ההתפרצות השלישית

החלה בסוף המאה ה- 15 לס´, והגיעה לשיאה במאה ה- 17 . הייתה תנועה של שבטים בדווים מחצי האי ערב, כשכל שבט דוחף בהתקדמותו שבטים אחרים לעבר הקשת הפוריה. ההתפרצות הבדווית הייתה לכיוון מסופוטמיה (עיראק של ימינו וסוריה) ולכיוון ארץ ישראל, לאזור ירושלים, שפלת החוף והעמקים.
  עלי חרייבי קבע בהרצאה במדרשת שדה בוקר "הבדואים בגליל- תמונת מצב דמוגראפית וכלכלית", שרוב שבטי הבדווים בגליל הגיעו מהצפון ורק מיעוטם הגיעו מהדרום. הם החלו לחדור לגליל מהחוראן ומהגולן בראשית המאה ה- 16 והחדירה נמשכה עד שנות ה- 30 של המאה ה- 20 .

ארץ ישראל תחת הכיבוש של בית אומיה

הגל הראשון- המאה ה- 7

שרון דוחה את התזה שהכיבוש הערבי (630 – 640 לס´ עד 1099) היה מלווה מיד בהתיישבות מסיבית של ערבים בארץ.

המקורות הערביים כולם, מדגיש שרון, קובעים שבמשך תקופה ממושכת לאחר הכיבוש הערבי "לא חל שינוי חשוב במבנה האוכלוסייה, וזו נשארה בעיקרה אותה אוכלוסייה שידוע עליה מהתקופה הביזנטית". האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה שולית, עפ"י הגיאוגרף הערבי אליעקובי, שחי במאה ה- 10.

האוכלוסייה בארץ הייתה מורכבת ברובה מתושבים נוצרים ממוצא נוכרי (מימי אלכסנדר מוקדון התיישבו בארץ יוונים- הלניסטים) שאולצו להתנצר במסגרת מבצע ניצור שנערך בתיאום בין הכנסייה והשלטון הקיסרי, עם מיעוט יהודי שהיה מרוכז ברובו בגליל. מעשי הטבח שבצעו הערבים בנוצרים וביהודים הביאו לבריחה מהארץ וחדירות הבדווים למטרות שוד וביזה והמלחמות בין השושלות הערביות על השליטה בארץ, הבריחו אף הם יהודים ונוצרים. אין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ.

שרון מביא מספר סיבות להעדר חדירה מסיבית של ערבים לארץ לפני אמצע המאה ה- 10 לס´ :

א. מניעת חדירת בדווים לארץ- מדיניות שליטי בית אומייה (640 – 750 ). משפחת בנו אמייה ששלטה בארץ הייתה מעוניינת בשימור המערכת המנהלית והכלכלית הקיימת, והמושלים האזוריים שהתמנו ע"י בנו אמייה מנעו חדירת שבטים בדווים לאזורים המיושבים. התייר הנוצרי ארקולפוס שביקר בארץ ב- 670 לס´, זמן קצר לאחר הכיבוש הערבי, תיאר ארץ מאוכלסת בצפיפות מירושלים עד הגליל. הוא מצא אוכלוסייה נוצרית ויהודית. שליטי בית אמייה השאירו את הפקידות הנוצרים לניהול המערכת המנהלית ושפת המנהל המשיכה להיות יוונית עד ראשית המאה ה- 8 לס´, ובמידה מסויימת גם במאה ה- 9 לס´.

ב. הצבא הכובש המשיך בכיבושיו- הערבים לא התיישבו בארץ מכיוון שהם היו כוח כובש שהתקדם לעבר סוריה, לאחר כיבוש הארץ ולאזורים נוספים. הלוחמים הערבים התקדמו צפונה לכיוון הרי הטאורוס, מזרחה לכיוון אירן ולדרום מערב לעבר מצרים וצפון אפריקה ומשם לספרד. השיטה הערבית הייתה להקים ערים באזורי הכיבוש ששמשו בסיסים צבאיים מהם פשטו הלוחמים לכיבוש האזור. רק בארץ ישראל לא הוקמו ערים- צבאיות. רמלה הייתה העיר היחידה שהוקמה ע"י השלטון הערבי ב- 712 לס´, כמעט 100שנים לאחר הכיבוש. רמלה לא הייתה עיר צבאית אלא מרכז מנהלי והחליפה את קיסריה שהייתה בירת מחוז פלשתינה פרימה תחת השלטון הביזנטי. שרון מדגיש שהערבים היו מיעוט מבוטל באוכלוסיית רמלה. הגיאוגרף הערבי אליעקובי כתב שאוכלוסיית רמלה הייתה מעורבת ורובה שומרונים ויהודים.

ג. העדפת חיים על גבול הארץ המיושבת- מאחר שהערבים היו באותו שלב בהיסטוריה אוכלוסייה נוודית, אלה שהגיעו לארץ לא גילו עניין לגור בערים או בכפרים ולעבור להתיישבות חקלאית והעדיפו להתיישב בשולי הארץ ולא להתנחל בה. הם גם נמנעו מלהתערב באוכלוסייה המקומית והעדיפו לחיות חיי נוודים על גבול הארץ הנושבת, ולא בתוכה. יתר על כן, האזורים המיושבים זכו להגנת השלטון. אפילו הח´ליפים האומיים עצמם העדיפו להקים את ארמנותיהם על גבול המדבר. למשל, ארמון הישאם לא רחוק מיריחו.

מדיניות האיסלום והשיערוב החלה רק בשלהי המאה ה- 7 או ראשית המאה ה- 8 לס´ .

הח´ליף עבד אלמלכ (685 – 705 ) החל בהדרגה לפטר את הפקידות הלא- מוסלמית ולהשליט את השפה הערבית במקום היוונית כשפת המנהל, והוחל בהכנסת מטבעות עם כתובות בערבית במקום המטבעות הביזנטיות והפרסיות שהיו עד אז בשימוש. כמו כן, החלו בהחדרת התרבות והשפה הערבית במקום התרבות היוונית- נוצרית. בשלב זה הוחלט גם ליישב לוחמים ערביים בערי החוף אשקלון, קיסריה, עכו וצור, כדי להגן על הארץ מפני התקפה ביזאנטית מצד הים. בשלב מאוחר יותר, החלה התיישבות של חיילים משוחררים מצבא הכליף המוסלמי בכפרים נטושים ועיירות. אבל, אין נתונים מספריים.

לסיכום, המדיניות האומיית לא שמה דגש על יישוב ערבים בארץ וגם לא על איסלום התושבים, אלא על החדרת השפה והתרבות הערבית, תוך הגנה על האוכלוסייה מפני חדירת בדווים שפגעו בחקלאות. מדיניות האיסלום הייתה הצהרתית בלבד, והיו רק נסיונות בודדים לכפיה, למשל, בימיו של הכליף עומר ה- 2 (717 – 720 ). האיסלום פיגר בהרבה אחרי השיערוב. לא חל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה ורובה הייתה נוצרית ומיעוטה יהודית ושומרונית.

 

ארץ ישראל תחת כיבוש בית עבאס (750 – 942 לס´ )

 

ב- 750 לס´ עבר השלטון על ארץ ישראל לידי שושלת עבאס, ששלטה עד 942 לס´. בית עבאס קבע את בירתו בבגדד והמדיניות כלפי הארץ הייתה הזנחה. מדיניות ההזנחה פגעה קשה בכלכלה והחקלאים היו הגורם שנפגע באופן הקשה ביותר. ההזנחה הביאה לנטישה משמעותית של החקלאות.

ההזנחה איפשרה לנציבים של שלטון עבאס להפוך לעצמאיים באזורי נציבותם. ב- 868 השתלט הנציב אחמד בן טולון על מצרים וב- 878 הוא השתלט על ארץ ישראל וסוריה.

כיבוש הארץ ע"י טולון רק החמיר את המצב והארץ הפכה לזירת קרבות בה היו מעורבים גורמים שונים, כולל בדווים, והשלטון בארץ עבר מיד ליד במשך 30 שנה עד שהפאטימים השתלטו על הארץ ב- 942 .

 

ארץ ישראל תחת הכיבוש הפאטימי (942 – 1071 ) והסלג´וקי (1071 – 1099)

 

שרון קבע שאם כי החדירה הבדווית החלה בשלהי השלטון העבאסי, רק מהתקופה הפאטמית ( 942 – 1071 לס´) והסלג´וקית (עם ממוצא תורכי שהשתלט על הארץ בין 1071 עד שהחלו מסעי הצלב ב- 1099 ) התחילה חדירה משמעותית של בדווים לארץ, מדרום וממזרח.

 

הגל השני- החל מאמצע המאה ה- 9 והתגבר במאה ה- 11 עד הכיבוש הצלבני

 

העדר היציבות השלטונית והזנחת ההגנה על הגבולות הביאה להתפרצות אדירה של שבטים בדווים לארץ. שני שבטים, בנו הלאל ובנו סולים, שפרצו מחצי האי ערב והתקדמו במדבר סיני לעבר מצרים וצפון אפריקה, דחקו בדרכם שבטים מהמדבר צפונה והם חדרו לארץ דרך הנגב, עמק הירדן ועמק בית שאן. בחצם של הבדווים נטשו חקלאים את אדמותיהם ועברו לערים , או לאזור יהודה ושומרון, או עזבו את הארץ. במאה ה- 10 הייתה עזיבה של יהודים למצרים ובבל לרגל המצב. שבט טיא חדר לארץ מצפון המדבר הסורי והתפשט ע"פ אזור העמקים, ודחקו את רגלי התושבים המקומיים. הפאטימים ניסו , ללא הצלחה, לעצור את החדירה הבדווית. שבט טיא כפה רצונו על השליטים וב- 1024 הם מרדו רשמית בשלטון הפאטמי ושלטו בארץ במשך 5 שנים. הפלישה הבדווית הותירה אחריה הרס וחורבן, לא רק על החקלאות אלא גם על שאר ענפי הכלכלה. הם שדדו שיירות ואובדן הביטחון בדרכים פגע בכלכלה. פרופ´ שרון קבע שלמעשה, הבדווים היו השליטים האמיתיים של הארץ.

 

ב- 1070 כבשו הסלג´וקים את הארץ וב- 1099 כבשוה הצלבנים.

 

אין מידע על מספר הערבים שהתיישבו בארץ תחת הכיבוש הערבי- מוסלמי, אבל הכיבוש הצלבני ב- 1099 היה מלווה במעשי טבח בערבים. עפ"י מקור ערבי נטבחו בעכו בלבד, 4,000 ערבים ע"י הצלבנים. סביר גם להניח שכשם שנוצרים נטבחו ע"י הכובשים הערבים ורבים ברחו מהארץ, כך גם הייתה בריחה של ערבים בעקבות הכיבוש הצלבני.
הכיבוש הממלוכי ( מוסלמים ממוצא תוכי) היה מלווה במעשי טבח בנוצרים ובבריחה של נוצרים מהארץ.

חיילים של צלאח א- דין(שהיה כורדי מוסלמי מעיראק ולא ערבי) התיישבו בכאוכב אבו אל- היג´א דרומית- מערבית ליודפת ובנג´ידאת בגליל התחתון, לאחר קרב חיטין ב- 1187.

שלהי הכיבוש הממלוכי (ראשית המאה ה- 16 ) ותקופת הכיבוש העות´מאני (1516 – 1918 )

הגל השלישי- מאות 16- 18

הגל השלישי החל להגיע בשלהי השלטון הממלוכי, במאה ה- 16 והתגבר במאות ה- 17 וה- 18 תחת השלטון העות´מאני .

הממלוכים הזמינו מוסלמים מהצפון- סוריה ולבנון- להתיישב בגליל.

ערב הכיבוש העות´מאני בראשית המאה ה- 16 חיו בארץ כ- 300,000 תושבים. תחת השלטון העות´מאני , החל מהמאה ה- 16 החלה חדירה בלתי פוסקת של בדווים , מהצפון ומחצי האי ערב . הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו קשות בחקלאות ובמסחר. מאמצי העות´מנים לעצור את חדירתם נכשלו.

בתקופה שמיד לאחר הכיבוש העות´מני עשה השלטון מאמצים לעצור את חדירת הבדווים לארץ וזכה למידה לא מעטה של הצלחה. אבל, צרכים ביטחוניים בחלקים אחרים של האימפריה העות´מנית אילצו את השלטון להעביר כוחות צבא מהארץ לאזורים אחרים, והבדווים ניצלו את המצב כי להגביר את חדירתם.

בשלהי המאה ה- 16 גבר אי הביטחון בארץ. הבדווים שדדו את החקלאים, את הנוסעים בדרכים ופגעו בחקלאות ובמסחר. הם התעלמו מהתביעות המשפטיות שהוגשו נגדם ולא התייצבו לבתי המשפט.

השלטון העות´מני ניסה להאבק ברמיסת החוק בידי הבדווים: ביצורים לאורך הדרכים הראשיות שופצו ויחידות צבא הוצבו בהן כדי להגן על התחבורה והמסחר וכן הוקמו יישובים לאורך הדרכים הראשיות. אבל, יחידות הצבא לא הצליחו להתמודד בהצלחה
עם הבדווים שכוחם הלך וגבר.

בלית ברירה נאלץ השלטון העות´מני להכיר בשלטונם של שבטים בדווים על חלקים שונים של הארץ:

באמצע המאה ה-16 שלט שבט טרארבאי בצפון הארץ, בהנהגתו של השיח´ עסאף. השבט קיבל על עצמו להגן על שיירות הסוחרים בצפון הארץ וכן על עולי הרגל המוסלמים בדרכם מסוריה לחיג´אז (מכה).

במחצית הראשונה של המאה ה- 17 פרצה מלחמה בין שבט טרארבאי ושבט המענייה מלבנון, שניסה לחדור מלבנון לארץ. הטרארבאים ניצחו ואף הרחיבו את תחומי שליטתם לגליל התחתון, חלקים מהשומרון ואזור החוף מחיפה עד יפו.

במחצית השנייה של המאה ה- 17 הרחיב השבט את שלטונו לאזור הכרמל ועמק עכו.
השבטים גבו את מס הח´אוה מכל מי שעבר בתחומי שליטתם, גבו מסים מהכפרים בתחומי שליטתם ואף מזכיונות על השימוש בנמל עכו. בשלהי המאה ה- 17 נחלש כוחם של בני שבט הטרארבאי.

במאה ה- 18 חדר לארץ שבט הזידאנים מחיג´אז (חצי האי ערב) והשתלט על הגליל ועל חוף הארץ עד עזה. הם כבשו גם את רמלה. הם שלטו בין 1730 – 1775. בני זיידאן התיישבו בגליל. במאה ה- 18 עלה כוחו של שבט הזידאנים שחדר לארץ במאה ה- 18 מחיג´אז. הם התיישבו באזור טבריה והשתלטו, בהדרגה, על כל הגליל. הם שלטו בגליל משנות ה- 1730 עד שנות ה- 1775 . כל מאמצי השלטון העות´מני להביס אותם נכשלו והם אף הרחיבו שלטונם לדרום לבנון לחוף יפו- עזה ואף לרמלה, העיר שנבנתה ע"י הערבים בראשית המאה ה- 8 . אבל, ב- 1775 הצליחו העות´מנים לדחוק את רגלי הזידאנים. השיח´ דהאר אל- עומר היה מנהיגם של הזידאנים.

עפ"י מסורת בקרב בני שבט הזועביה, הם הגיעו לארץ מעיראק בראשית המאה ה- 16 והתיישבו במספר יישובים באזור גבעת המורה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל. פרופ´ זאב וילנאי טען במחקרו שהזועבים, שישבו באזור אירביד בעבר הירדן המזרחי, הוזמנו ב- 1873 ע"י השלטון התורכי להתיישב בארץ. יש מקורות נוספים התומכים בדעה זו.

הגל הרביעי- שלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה- 20

בתקופת השלטון העות´מני והבריטי החלה הגירה מסיבית מארצות ערביות ומוסלמיות. רוב המוסלמים ובתוכם הערבים, שצאצאיהם חיים היום בארץ, הגיעו לארץ בתקופת השלטון העות´מני והבריטי. אומנם ראשיתו של גל זה הייתה בין השנים 1814 – 1840 , אך הגל העיקרי הגיע לשיאו בין שלהי המאה ה- 19 לאמצע המאה ה- 20: הארץ הייתה פרוצה לרווחה בשל חולשת השלטון העות´מני:

רוב ההגירה הערבית מכל ארצות ערב החלה להגיע בו זמנית עם התחלת שיבת ציון היהודית משלהי המאה ה- 19 ועד אמצע המאה ה- 20 :

הבדווים החיים כיום בגליל החלו לחדור לארץ בראשית המאה ה- 16 בתקופת השלטון העות´מני וחדירתם נמשכה עד שנות ה- 1930, כלומר בתקופת המנדט הבריטי. רובם הגיעו מהחוראן והגולן ומיעוטם ממצרים, מזרח הירדן וצפון אפריקה.

עפ"י מחקרים של פרופ´ משה שרון, שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ, ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח´ים הבדווים, מתברר ש ב- 1814 היגר שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, והגירה זו תרמה להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העות´מאני .

ב- 1814 הגיע ממצרים מוסא אל- חסי מהשבט המצרי הנאדי והתיישב בעזה, לאחר שנאלץ לברוח לאחר שרצח אחד מקרובי. תוך זמן קצר הוא הפך למפקד יחידת פרשים שכירים בשירות השלטון העותמני. לאחר הרצחו תפס בנו עקיל את מקומו ועבר לשירותם של המצרים (בנו של מוחמד עלי). הוא הסתכסך עם המצרים ועבר לשירותם של העותמ´אנים ואף לקח חלק, בתקופה הביניים, במרד הפלאחים ב- 1834 .

היחסים בין עקיל והשלטון העות´מני עברו עליות ומורדות, אבל העות´מנים נאלצו להשלים עם העובדה שהשבט המצרי הנאדי, בהנהגתו של עקיל, מסוגל להביא ביטחון לצפון הארץ. אבל, בשלב מסויים פוטר עקיל ועבר עם שבטו לעבר הירדן. משם ערך פשיטות שוד לצפון הארץ, יחד עם שבט הבנו-צח´ר, ועירער את הביטחון. ב- 1847 התגברו הפשיטות של עקיל ושבטו לעמק הירדן, בשיתוף עם 3 שבטים: הבנו- צח´ר, הצקר והצביח. השלטון העות´מני לא הצליח להתגבר על הפשיטות ונאלץ להחזיר את עקיל לתפקידו כשומר הביטחון. כוחו של עקיל גבר ב- 1848 כאשר הוא קיבל על עצמו להגן על משלחת אמריקנית שבאה לחקור את הירדן וים המלח.

בסוף שנות ה- 1840 ובראשית שנות ה- 1850 החלה ריאורגניזציה בצבא התורכי והרמטכ"ל החדש, מוחמד קברצלי פאשה, עשה ניסיון להשתלט על כל הגורמים שעשו בסוריה וא"י כבתוך שלהם- בדווים, דרוזים – אבל ללא הצלחה יתירה. בלית ברירה נעשה שימוש בשירותיו של עקיל, שהצליח בהשלטת סדר יותר מהצבא, אבל בסופו של דבר הצליחו העות´מנים לעצור אותו ולגלותו לגבול סרביה.

אבל, עקיל הצליח לברוח ממקום גלותו ותוך זמן לא רב שוב חזר לעבוד בשירות השלטון העות´מני. לאחר שהוא קיבל תגבורת משבט הנאדי ממצרים, ואחיו צאלח הצטרף אף הוא עם יחידת פרשים, החל עקיל שוב , יחד עם בעלי בריתו, לפשוט על כפרי הגליל ועמק יזרעאל. שוב נאלצו העות´מנים להיכנע ולקבל את עקיל לשירותם.

בין 1832 – 1840 השתלטו מוחמד עלי ובנו איברהים פחה על הארץ, בנצלם את חולשת השלטון העות´מאני. בתקופת שלטונם הובאו מהגרים מצריים לארץ . המצרים התיישבו בעזה, ביפו, בעכו, בשכם ובעמק בית שאן. תרומתם העיקרית הייתה בהרכב אוכלוסיית מישור החוף הדרומי, שפלת החוף עד יפו.

ד"ר יובל ארנון- אוחנה, תיאר במחקרו את מפת ההתיישבות של מוסלמים במאה ה- 19 :

שבט ערב אל- סעאידה הגיע ממצרים והתיישב באזור חיפה.
מהצפון הגיעו תורכמנים, חורנים בוסנאקים (מוסלמים מבוסניה) והשבט הבדווי אל- שקיראת שהתיישב באזור חיפה.
שבט ערב אל- זבידאת התיישב באזור שפרעם.
השבטים ערב אל – עראמשה, ערב אל שמאליה וערב אל הייב חדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו.
שבט התעאמרה התיישב במורדות הרי יהודה באזור בית לחם וחברון.
אבל, רוב השבטים הבדווים העדיפו את חוף הים, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ובקעת הירדן.

חדירת השבטים הבדווים לגליל הייתה פועל יוצא של הידלדלות האוכלוסייה בגליל, עקב המדיניות של השליטים השונים והמלחמות הבלתי פוסקות שפגעו קשה באוכלוסייה הכפרית. הבדווים התיישבו בשטחים דלי אוכלוסין: בעמקים שהיו אזורי ביצות - עמק יזרעאל, עמק בית שאן ועמק זבולון, אך חלקם העדיפו להתיישב באזורים דלי אוכלוסין כמו הר מירון ואזור אלונים- שפרעם.

סביב אמצע המאה ה- 19 היו פשיטות של שבטים בדווים- בנו צח´ר, צאקר וצביח- מעבר הירדן. אבל, לא היה ניסיון להתיישב, אם לשפוט עפ"י השבטים הבדווים החיים כיום בישראל.

ב- 1860 חדרו לאזור צפת מדמשק שבטים אלג´ירים.

חדירת הכורדים לארץ

הכורדים חדרו לארץ בשמי גלים:

הגל הראשון חדר ב- 1853 . הגל השני חדר ב- 1856 . הכורדים שימשו בסוריה כחיילים בלתי סדירים בשירות השלטון, וחדירתם מסוריה לארץנעשתה ביוזמת השלטונות.

הגל הראשון של הכורדים חדר לארץ בזמן שעקיל היה בגלות ותפקיד הכורדים היה להשתלט על הגליל ולהחליף את עקיל. הגל השני של הכורדים חדר לאחר שובו של עקיל והשלטון העות´מני סכסך בין שני הגורמים בשיטת "הפרד ומשול". המלחמה בין עקיל ובעלי בריתו ובין הכורדים, שקיבלו תגבורת מסוריה פרצה ב- 1857 . לאחר שורת קרבות עקובים מדם ניצח עקיל.

בשנות ה- 1860 פרצה מלחמה בין הדרוזים והנוצרים בלבנון והיהודים והנוצרים בגליל חששו שהמלחמה תתפשט לגליל ורבים החלו לברוח. אבל, בסופו של דבר, עקיל נתן חסותו ללא מוסלמים ואף חיזק את מעמדו ע"י הידוק הקשרים עם צרפת, למורת רוחם של העות´מנים.

יחסיו של עקיל עם השלטון העות´מני עברו עליות ומורדות, אבל בסופו של דבר הם נאלצו לקבל את שירותיו בכל פעם מחדש. ב- 1863 חדרו השבטים הבדווים בנו-צח´ר, בנו- חסן והסרדייה, מעבר הירדן לאזור טבריה. עקיל, בעזרת מושל עכו הצליח להדוף את הפולשים. אבל, בעקבות משבר נוסף ביחסים עם העות´מנים עקיל התפטר ועבר לאזור עזה. בהעדרו התחדשו פשיטות השוד מעבר הירדן וגם שבטים בדווים בצפון הארץ עסקו בשוד תושבי הכפרים. מערכת היחסים בין העות´מנים ועקיל המשיכו עפ"י אותם דפוסים.

ב- 1878 הגיעו לארץ צ´רקסים, אלג´ירים, מצרים, דרוזים, תורכים, כורדים , בוסנים ואחרים, בעידוד השלטון העות´מני.

לסיכום, השבטים הבדווים השונים השתלטו על הגליל וגם על אזורים נוספים בארץ, תוך התגרות בשלטון העות´מני ועסקו בשוד וביזה בתקופות של נתק בינם לבין השלטון העות´מני והבטיחו את הביטחון של התושבים בתקופות בהן פעלו בשירותם של העות´מנים. בתקופות אלה הם התפרנסו מגביית מסים או ליתר דיוק "דמי חסות".

הרכב האוכלוסייה תחת הכיבוש העות´מאני (1516 – 1918 )

 

לצערנו אין מקורות מוסמכים לקבוע את מספרם בהעדר מפקדי אוכלוסין מסודרים. עיקר המידע מבוסס על סיפורי תיירים שביקרו בארץ, והמפקד העות´מני במאה ה- 16.

עפ"י מפקד האוכלוסין העות´מני שנערך בין השנים 1525 – 1573 , הנמצא בארכיון בקושטא, מתברר שבכל הארץ היו בין 45,000 ל- 50,000 בתי אב חייבים במס, כלומר בערך 300,000 נפש.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי מספר התושבים בארץ בתקופת השלטון העות´מאני:

גירסה א´ – ג´ואן פיטרס, בספרה "מאז ומקדם" קבעה שמתוך 141,000 מוסלמים תושבי קבע ב- 1882, 25% , כלומר, 30,000 הגיעו בין 1830 ו- 1882 . רובם הגיעו בזמן הכיבוש המצרי בין 1830 – 1840 , ביוזמה מצרית, והמצרים הושיבו אותם באזור החוף בין עזה ליפו, בעמק בית שאן, בשכם, ובעכו .

גירסה ב´- ברבע הראשון של המאה ה- 19 היו בא"י המערבית 250,000 תושבים ורבע מהם, כלומר, כ- 63,000 היו יהודים ונוצרים, ו-כ- 187,000 היו מוסלמים. בין הרבע הראשון לרבע האחרון של המאה ה- 19 גדל מספר הערבים ב- 30% . גידול האוכלוסייה הערבית היה ברובו כתוצאה מהגירה מכיוון שלא ניתן להסבירו ע"י ריבוי טבעי .

גירסה ג´- בין 1872 – 1882 היו בארץ בין 300,000 ל- 400,000 תושבים: 34,000 יהודים, 55,000 נוצרים, 65,000 בדווים נוודים ורק כ- 200,000 מוסלמים תושבי קבע.

גירסה ד´ - החוקר הסקוטי ג´סטין מקארתי קבע שב- 1860 היו בארץ 411,000 ערבים וב- 1890 הגיע מספרם ל- 553,000 .

גירסה ה´- הגיאוגרף הצרפתי ויטאל קינה, הנחשב לחוקר מהימן ביותר, העריך שהיו בארץ ב- 1895 כ- 450,000 תושבים ומתוכם 252,000 מוסלמים. ב- 1882 היו 141,000 תושבי קבע מוסלמים ומספרם עלה ב- 1895 ל- 252,000 . מספרם הוכפל כמעט ב- 13 שנים. לדעת קינה הריבוי הטבעי הגיע מכסימום ל- 17 0,000(עפ"י חישוב של ריבוי טבעי של 1.5% )והשאר, כלומר, כ- 82,000 היו מהגרים.

גירסה ו´ - משה מעוז, המזרחן, קבע שמספר הערבים לא עלה על 100,000 בשלהי המאה ה- 19 . במאה ה- 19 עברו על הארץ שינויים דמוגרפיים. מספר היהודים גדל פי 4 והחלה הגירה בלתי חוקית של ערבים מארצות ערב לארץ בחיפוש אחר תעסוקה, לאור ההתפתחות הכלכלית.

אבל, עפ"י מחקריו של יצחק בן צבי, "ארץ ישראל ויישובה", במאות ה- 17 – 18 פקדו את הארץ רעידות אדמה, מגיפות, ארבה, בדווים שחדרו מהמדבר למטרות שוד וביזה ושלטון שהכביד עול המסים על התושבים. כל אלה הביאו לבריחת אוכלוסין, כך שאין לדעת כמה נותרו בארץ באמצע המאה ה- 19.

ב- 1695 הגיע לארץ תייר נוצרי בשם רינאלדי. הוא היה גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג. הוא סקר 2,500 מקומות יישוב ואלה היו מסקנותיו:

1. הארץ הייתה ריקה ברובה ושוממה ותושביה מועטים. הם היו מרוכזים בירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה ורובם היו יהודים ומיעוטם נוצרים. הערבים בארץ היו מועטים ובעיקר בדווים נודדים. רק שכם הייתה יוצאת דופן. חיו בה 120 בני משפחת נאטשה המוסלמית וכ- 70 שומרונים. בנצרת גרו כ- 700 נוצרים. טבריה וצפת היו ישובים יהודיים ואום אל פאחם הייתה נוצרית וגרו בה 10 משפחות.

2. היישוב היחיד בארץ ששמו ממקור ערבי הוא רמלה. רוב היישובים בארץ הם בעלי מקור עברי, מיעוטם ממקור יווני והשמות העבריים והיוונים שובשו או הוסבו לערבית.

 

מארק טווין

מרק טווין  "מרחב דומם ואבל".

 

מספר תיירים אנגלים, גרמנים ואמריקנים ביקרו בעמק יזרעאל במחצית הראשונה של המאה ה- 19. הם מצאו אוכלוסייה כפרית- בדווית מצומצמת, החיה בבקתות בוץ עלובות, ותיארו את המקום כמלא ביצות, בלתי מעובד ברובו , המשמש שדה מרעה לעיזים וכבשים ומופקר לפלישות שבטים בדווים מעבר הירדן. באמצע המאה ה- 19 היו בעמק כתריסר ישובים ערביים, אבל הפלאחים אינם בעלי האדמה אלא משפחת סורקוס הנוצרית מביירות. ב- 1884 הייתה רק 1/6 מהעמק מעובדת.

הסופר האמריקני מרק טווין ביקר בארץ ב- 1867 והמשפט המרכזי בתיאור שהוא כתב על הארץ היה: "ארץ שוממה שאדמתה עשירה למדי, אלא שכולה עולה שמיר ושית, מרחב דומם ואבל".

ב- 1865 נוסדה באנגליה ה"קרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל" והיא ערכה מחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים, גיאוגרפיים ואתנוגרפיים. הסקרים נערכו בין 1871 – 1878 , ובעקבות הסקרים הוכנה מפה בקנה מידה של 1 ל- 63,000 . מסקנת הסקרים הייתה שהארץ הייתה דלת אוכלוסין. המסקנה התבססה על גודלם של הכפרים והיישובים העירוניים. שטח הכפרים היה 100 מ´ על 150 מ´, כלומר, לא יותר משתי שורות בתים. עמק יזרעאל ובקעת הירדן היו שוממים. בעכו היו חלקים שלמים ריקים מאדם. גודלה של חיפה היה 440 מ´ על 190 מ´, שטחה של יפו היה 540 מ´ על 240 מ´, שטחה של טבריה היה 600 מ´ על 300 מ´, ורק ירושלים הייתה 1000 מ´ על מ´, אבל היה בה רוב יהודי.

ב- 1882 הוקמה המושבה ראשון לציון עם 40 משפחות יהודיות. תוך 7 שנים התיישבו בשולי המושבה 400 משפחות ערביות, שהן כ- 2,000 תושבים.

הרכב האוכלוסין תחת שלטון המנדט (1918 – 1948 )

האוכלוסייה הערבית גדלה בין 1870 – 1947 ב- 270%. במצרים, בעלת הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הריבוי הטבעי כ- 105% . כלומר, מדובר בהגירה.
ההגירה המסיבית הייתה תוצאה של הפיתוח הכלכלי והמודרניזציה בעקבות ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחיפוש אחר פרנסה.

עדויות על הגירה ערבית לארץ בתקופת המנדט

תואפיק ביי אל- חוראני, המושל הסורי של החורן אמר ב- 1934 ש"למעלה מ- 30,000 סורים פלשו לפלסטינה תוך חודשים ספורים".

וינסטון צ´רציל, אמר ב- 22.5.1939, שההגירה הערבית בתקופת המנדט לארץ הייתה כה גדולה ש"מניינם גדל למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים".

פרנקלין דלנו רוזבלט, נשיא ארה"ב אמר ב- 17.5.1939 ש"הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה".

עפ"י מפקד האוכלוסין הבריטי ב- 1931 היו המוסלמים בארץ לאו דוקא ערבים, אם לשפוט עפ"י הלשון בה דיברו שהייתה: אפגנית, אלבנית, ערבית, בוסנית, צ´רקסית, כורדית, פרסית, סודאנית, תורכית ועוד..

פרופ´ משה ברוור , גיאוגרף בעל שם עולמי פירסם ב- 1975 מאמר בשם :"ההגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בא"י", בו דווח על סקר שערך בין השנים 1968 – 1978 בלמעלה מ- 200 ישובים ערביים בתוך מדינת ישראל. מסקנת המחקר הייתה שרובם המכריע של הערבים הגיעו בשנות ה- 1930. הוא מצא כפרים שתושביהם הגיעו ממצרים, סוריה, לבנון, עבה"י ותימן . למשל, בכפרים ג´וליס, יבנה, קסטינה, בית דגן, ג´ולג´יה, יאזור, יהודיה, צפוריה ועוד.. רוב הערבים הגיעו ממצרים.

הגירת פועלים ממצרים לארץ בתקופת המנדט

פרופ´ משה ברוור, התבסס במחקרו על ההגירה המצרית על סקר של כפרים ערביים, במישור החוף הדרומי והמרכזי, שהוא השתתף בהכנתו, של ממשלת המנדט, שכלל ראיונות שנערכו עם מוכתרי הכפרים בתקופת המנדט. המחקר עוסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית.

עפ"י מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב- 1917- 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה- 40 , כלומר תקופת מלחה"ע השנייה. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה

ממשלת המנדט ערכה ב- 1941 סקר במספר כפרים בהשתתפותו של פרופ´ ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים והם אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. המוכתר לשעבר של ייבנה, שברח לעזה ב- 1948 , העיד בראיון עמו בעזה, שב"כפרו ישבו מצרים רבים שהתיישבו בייבנה בימי האנגלים".

בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית בית דג´ן ב- 127% , אוכלוסיית יאזור גדלה ב- 214% , אוכלוסיית סאלמה גדלה ב- 476% , אוכלוסיית ייבנה גדלה ב- 203% , אוכלוסיית קוביבה (ע"י רחובות), גדלה ב- 211% , בפג´ה הגיע גידול האוכלוסין ל- 630% ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040 . וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.

גידול האוכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר ע"י הריבוי הטבעי, לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שירותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האוכלוסין בכפרים אלה. פרופ´ ברוור הגיע למסקנה שלפחות 1/3 מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים.

פרופ´ ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי ע"י השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג´נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האוכלוסין בין 50% ל- 80%, בין השנים 1922- 1944 . באזור זה הייתה תנועת אוכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה- באזור זה נבע הגידול מריבוי טבעי והשיעור הממוצע של הריבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל- 1,040% , כפי שמתברר מנתוני גידול האוכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו כן, נבדקו, לשם השוואה, שיעורי גידול האוכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג´נין. נערכו גם השוואות עם היקף הריבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

במסגרת המחקר נבדקה גם האפשרות שכפרי אזור מישור החוף גדלו כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובים יותר. אבל, בבדיקה התברר שמאזור השומרון הייתה הגירה לחו"ל, לערים ירושלים, חיפה ויפו אך לא לכפרי מישור החוף. רק מעטים עברו לכפרי אזור החוף.

המזרחן ד"ר שלמה אריה בן אלקנה סקר למעלה מ- 800 כפרים ערביים בא"י המערבית בין השנים 1943- 1947 והגיע למסקנה שרוב התושבים הם מהגרים דור ראשון. למשל, הכפר אום אל פאחם היה מורכב ב- 1943 מ- 1,400 תושבים ממוצא מצרי, כ- 900 מחצי האי ערב ו- 500 מעבר הירדן המזרחי. בסה"כ – 2,800 תושבים.

עפ"י מפקד האוכלוסין הבריטי ב- 1922 היו בארץ 820,000 תושבים. 82,000 מתוכם היו יהודים, וכ- 740,000 נוצרים ומוסלמים. ב- 1945 היו, עפ"י נתונים רשמיים בארץ 600,000 יהודים וכ- 1,200,000 ערבים. סה"כ:1,800,000 .

בין 1917 ל- 1945 נוספו לארץ כ- 1,100,000 תושבים. 1/3 מתוכם היו יהודים והשאר ערבים. רובם הגיעו בין 1922 – 1945 . הערבים נכנסו לארץ באופן בלתי חוקי בדרכי היבשה בעוד שהיהודים הגיעו בדרך הים, חלקם אופן חוקי וחלקם באופן בלתי חוקי, לאחר שממשלת המנדט הטילה הגבלות על העלייה היהודית לארץ.

הגידול העצום באוכלוסייה הערבית אינו יכול להיות מוסבר בריבוי טבעי. הסיבה:

תמותת התינוקות הייתה גבוהה ותוחלת חיים הייתה נמוכה. הארץ הייתה מוכת קדחת ודיזנטריה שגרמו לתמותה גבוהה בשל מחלות. גם מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הערבית היה ירוד. רק תחת השלטון הישראלי החלה ירידה בתמותת תינוקות, עלייה בתוחלת החיים וברמת החיים וההשכלה של האוכלוסייה הערבית.

לסיכום:

בין המאה ה- 17 ל- 19 הייתה ירידה משמעותית באוכלוסיית הארץ, בשל העדר ביטחון ובשל המצב הכלכלי. מדיווחים של תיירים שביקרו בארץ ומצאוה שוממה. רוב התושבים הערבים בארץ ערב קום המדינה היו מהגרים דור ראשון או שני. הם הגיעו בהגירה מסיבית ממצרים, סוריה, לבנון, חצי האי ערב ועבר הירדן, משלהי המאה ה- 19 עד אמצע המאה ה- 20 .

האוכלוסייה הערבית גדלה בין 1870 – 1947 ב- 270%. במצרים, בעלת הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בארצות ערב היה הריבוי הטבעי כ- 105%. כלומר, מדובר בהגירה.
ההגירה המסיבית הייתה תוצאה של הפיתוח הכלכלי והמודרניזציה בעקבות ההגירה היהודית. המהגרים הערבים הגיעו בחיפוש אחר פרנסה.

תגובות

פירסום

מדוע אין כתבות כאלו בטלביזיה למשל בעובדה .
מדוע אין בעיתונות כמומ עיתון רציני מאד כמו:הארץ

??????

פירסום

מדוע אין כתבות כאלו בטלביזיה למשל בעובדה .
מדוע אין בעיתונות כמומ עיתון רציני מאד כמו:הארץ

??????

למי שלא יודע הכותבת היא

הגברת המלומדת מביאה תיאוריה שקרית כאילו הערבים הגיעו לארץ בגלל הציונים. הערבים ברוב חוצפתם לא ביקשו את רשותם של המתיישבים הציונים הלבנים והטהורים שפיתחו את האזור הפרימיטיבי והכושל בחסות הבריטים. הערבים ברוב חוצפתם גם העיזו לערער על הצהרת בלפור והמפעל הציוני לכן דינם נחרץ לעולמי עד להיות כטרוריסטים פרימיטיבים שאין להם כל זכות קיום במזרח התיכון הגזעני של גברת ליפק משהו... רק הפלישה הציונית הלבנה מאירופה היא לגיטימית ונאורה.

לא מסוגל להתמודד עם עובדות?

רוב התושבים בארץ ישראל בין השנים 1800-1947 היו מהגרים. זו עובדה שאי אפשר להתכחש לה. אתה מחזיק בנרטיב הפלסטיני הערבי שתמיד משקר קצת ומטבל בסיפורי אלף לילה ולילה. זה כמו סקר האדמות של 1945, שקרי לחלוטין שאין לו כל קשר לבעלות על הקרקע. זה כמו הבדואים שמסתכלים לאופק ואומרים " כל זה שלי".

מה לעשות שאכן הקולוניאליזם האירופאי פיתח כל מקום שהוא הגיע אליו?

כל החורים שהערבים חיים בהם כיום היו נשארים בשלטון האליטות הוותיקות ומפגרות כלכלית בהרבה אחרי העולם המערבי ללא הקולוניאליזם.

למי שנשאר אנונימי

סתם מענין,,אבל מי כבודו המלומד?
ועל סמך מה טענותיך??

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק