אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגליל המזרחי עדיין היה המרכז בתקופה הצלבנית


התמונה של רבקה שפק ליסק

הגליל המזרחי, מרכז היישוב היהודי מאז חורבן ב"ש, עדיין היה המרכז בתקופה הצלבנית

א. הקדמה

פרופ' בנימין זאב קדר במאמרו "יהודים ושומרונים בממלכת ירושלים" ופרופ' רוני אלנבלום בספרו על "ההתיישבות הכפרית הפרנקית בממלכת ירושלים" שירטטו במחקריהם את המפה היישובית בתקופה הצלבנית ( 1099 - 1260 ). התזה היא שהמפה היישובים משקפת את חלוקת אזורי הארץ לפי קריטריון אתני- דתי, עם מובלעות קטנות של נוצרים ומוסלמים בגליל ומובלעות מוסלמיות באזורים נוצריים. חלוקה זו החלה להתהוות בתקופה הביזאנטית (395 – 640 ) :הגליל המערבי- בתקופה הצלבנית היה מיושב בעיקר בנוצרים ותיקים, מהתקופה הביזאנטית, כלומר יוונים וסורים- יוונים שהתנצרו ועולי רגל מביצנץ ואירופה, ומנוצרים פרנקיסיטים, כלומר, מתיישבים נוצרים מאירופה הקתולית. גם האזור מצפון לירושלים, כלומר דרום השומרון היה נוצרי ברובו. עפ"י סקר ארכיאולוגי היו בו 267 יישובים. אזור ירושלים היה אף הוא מיושב בנוצרים. כמו כן, נוצרים התיישבו עוד בתקופה הביזאנטית בשכונות נפרדות במספר יישובים בגליל התחתון, טבריה, כפר כנה, דבוריה בשל קדושתן לנצרות, ואילו בנצרת חוסלה הקהילה היהודית ע"י הביזאנטים, ערב הכיבוש המוסלמי ונצרת נשארה בעלת אוכלוסייה נוצרית- ביזאנטית בתקופת הכיבוש הערבי- מוסלמי. אבל, החל מ- 1108 החלו להתיישב בנצרת גם צלבנים. הגליל המערבי היה מחולק לאחוזות פאודליות. למשל, כל באזור בין פקיעין בצפון - מזרח, סג'ור בדרום- מזרח ודיר אל- אסד בדרום מערב היה אחוזה פאודלית של הנריקוס בובאלוס, בנו של אביר מאזור שמפניה, דרומית- מזרחית לפריס. השומרון הצפוני, שהיה בתקופה הביזאנטית מעוזם של השומרונים, ניטש ברובו בשלהי התקופה הביזאנטית בעקבות כישלון המרידות של השומרונים, שסרבו להתנצר. רבים נהרגו או נטבחו, או נמכרו לעבדות או ברחו. מספר היישובים המאוכלסים ירד בין 66% ל- 80%. התמעטות האוכלוסייה השומרונית הפכה את צפון השומרון לאזור דליל אוכלוסין ולשם חדרו שבטים בדווים במשך תקופת השלטון הערבי מוסלמי( 640 – 1099 ), תחילה כנוודים ובהדרגה כתושבי קבע. הייתה גם מובעת מוסלמית בהר חברון וליד עכו. אזור שכם היה כבר ברובו מוסלמי במאה ה- 12 .חוף הארץ – ידון במאמר ניפרד.

ב. הגליל המזרחי

הגליל המזרחי נשאר מרכז היישובים היהודיים, אם כי היו מובלעות נוצריות – ביזאנטיות עוד מהתקופה הביזאנטית, כאמור, במספר יישובים קדושים לנצרות. כמו כן, החלה חדירת בדווים ודרוזים לאותם יישובים שנחרבו או ננטשו. הנוצרים הפרנקיסטים לא התיישבו בגליל המזרחי והעדיפו להתיישב בגליל המערבי, הנוצרי. אבל, הגליל המזרחי ניכלל ב"נסיכות הגליל", ששטחיה חולקו לאצולה הצלבנית. מספר היישובים היהודיים ירד מ- 204 ב- 66 לס' ל- 46 לאחר כשלון מרד בר- כוכבא, 135 לס' . אבל, לאחר המרד הגיעו לגליל פליטים מאזור יהודה שהצטרפו ליישובים הקיימים או התיישבו ביישובים נטושים. הגליל היהודי התאושש, בהדרגה, והדבר ניכר במבנים של בתי הכנסת במאה ה- 3 לס'.התקופה הביזאנטית (395 – 640 )עפ"י הסקר הארכיאולוגי של מרדכי אביעם היו בגליל המזרחי , בתקופה הביזאנטית, כלומר, במאות ה- 5 וה- 6 לס', 58 ישובים: 2 קטנים, 21 בינוניים (36% ), 32 גדולים (54% ) ולגבי 3 לא ניתן היה לקבוע את גודלם. פרופ' אלנבלום קבע שניתן להבחין בין יישובים שהייתה בהם המשכיות דמוגרפית ותרבותית לבין יישובים שהתיישבו בהם מתיישבים חדשים מכיוון שהם לא שימרו המשכיות דמוגרפית ותרבותית. כך ניתן להבחין בין היישובים היהודיים הקיימים ובין ואלה שננטשו ונושבו ע"י בדווים ודרוזים. היה גם הבדל דמוגרפי ותרבותי בין הגליל המזרחי שהיה באותם ימים ברובו יהודי, והגליל המערבי שהפך לנוצרי ברובו. פרופ' אלנבלום קבע שהעובדה שבגליל המזרחי היה מספר היישובים הגדולים והבינוניים (ביחד, 90% ) גבוה יותר בהשוואה לגליל המערבי (17% גדולים ו- 49% בינוניים, כלומר, 68% ) הייתה פונקציה של ההבדלים בדפוסי ההתיישבות בין היהודים לנוצרים. בגליל המערבי היו חוות בודדות, אחוזות בודדות ומנזרים, שהיו ברובם יחידות חקלאיות קטנות. ההבדלים נבעו, לדעתו, מסיבות תרבותיות והיסטוריות. כלומר, ההבדל נבע מהערכים, היחסים הקהילתיים וצורות הפולחן הדתי השונים בין 2 האוכלוסיות. היהודים לא יכלו לגור הרחק מהקהילה מכיוון שהם היו חייבים לגור במרחק הליכה מבית הכנסת, שהרי בשבתות וחגים אסור היה לנסוע. היהודים היו זקוקים למניין, למקווה, לאוכל כשר, לקבורה יהודית וכו' ושירותים דתיים אלה היו אפשריים רק ביישוב גדול. כמו כן, ביישוב גדול התחלקו העלויות של מערכת השקאה, טרסות, טחנת קמח וכו' בין מספר רב יותר של תושבים, והאוכלוסייה היהודית הייתה בעלת אמצעים מוגבלים יותר מאלה של הנוצרים. המנזרים קיבלו תמיכה מהכנסייה והחוות והאחוזות השתייכו לאנשים בעלי אמצעים ומקושרים היטב לשלטון הנוצרי- ביזאנטי. התקופה הערבית- מוסלמית (640 – 1099 ) בגניזה הקהירית, שהיא אוסף של מכתבים ומסמכים של יהודים מהארץ והגולה, לאורך ימי הביניים, נזכרים במאות ה- 10 וה- 11 , יישובים מהגליל המזרחי: ביריה, גוש חלב, דלתון, מבצר דן, טבריה, כפר חנניה, כפר מנדי, עכו (הגליל המערבי), עכברא , ציפורי, צפת, בהם חיו יהודים. רובם יישובים יהודיים וחלקם בעלי אוכלוסייה מעורבת. רשימה זו איננה, בהכרח, מלאה, מאחר שהיא לוקטה מתוך מכתבים. יש לנו גם מידע מתיאורי מסע של תיירים, אבל גם הם לא ביקרו, בהכרח, בכל היישובים. ממקורות שונים, במאה ה- 13 , כולל ארכיאולוגיים ניתן להוסיף את היישובים: אלעלויה, ארבל (עד המאה ה- 8 ), בירעם, כורזים (עד המאה ה- 8 ), כפר חקוק, כפר כנא, כפר נברתא, כפר עמיקה, מירון, עין זיתים, עלמה, פקיעין, וקיסמא . סה"כ 23 יישובים. עפ"י גראבויס היו יישובים יהודיים גם בעיו, פורון וקאזאל רובר (ליד כפר כנא). בגליל המערבי היו יהודים בכפר יאסיף, עיבלין, עכו, שעב ו-שפרעם. סה"כ כ- 30 יישובים. ( רשימה לא סופית, עדין לא בדקתי את כל היישובים)בין התקופה הביזאנטית לצלבנית ירד מספר היישובים מ- 58 ל- 35 . הגורמים לירידה במספר היישובים , ובמספר התושבים נבעה, לדעת אלנבלום, מהמשבר היישובי שעבר על הגליל המזרחי בראשית התקופה הערבית- מוסלמית . הגליל המזרחי עבר תהליך חלקי של נומדיזציה וכניסת שבטים בדווים לאחר נטישת התושבים היהודים בלחצם של השבטים. היהודים, שלא נהנו מהגנה של השלטון הערבי- מוסלמי נאלצו לברוח. כמו כן, עפ"י אריה גראבויס, "הגליל בתקופת מסעי הצלב", התיישבו בגליל ערבים מצבא הכיבוש, שליטי בית אומיה ( 634 – 750 ) הביאו לגליל התחתון מוסלמים מ-סוריה, עיראק ו-אירן. אבל, פרופ' משה שרון, פיתח את התזה, במאמרו "הבדווים וא"י תחת שלטון האסלאם", שבתקופת בית אומייה, כלומר, בראשית הכיבוש הערבי- מוסלמי לא הייתה התיישבות מוסלמית משמעותית בארץ ולא חל שינוי מהותי בהרכב האוכלוסייה של הארץ. עפ"י שרון החל גל של הגירה ערבית- מוסלמית לארץ בין אמצע המאה ה - 9 למאה ה- 11 , לומר בשלהי התקופה הערבית- מוסלמית. התקופה הצלבנית (1099 – 1260 )בניגוד לאזורים אחרים בארץ בהם הצלבנים טבחו ביהודים, הגליל, נכבש ללא התנגדות ולכן, לא נערך בגליל טבח ביהודים. המקורות היהודיים והלטיניים מעידים שהגליל המזרחי המשיך לסבול במאות ה- 12 וה- 13 , כלומר בתקופה הצלבנית, מהעדר ביטחון לחיים ולרכוש בשל חדירת שבטים בדווים ופעילות של שודדים מוסלמים, שנתמכו ע"י דמשק, ועסקו בשוד בדרכים. הצבא הצלבני היה מסוגל לעדוף צבא סדיר, אבל נתקל בקשיים בהתמודדות עם האיום המתמשך של הבדווים. הצלבנים הקימו בצפת מצודה ב- 1140 , ומבצר נוסף קצר- הונין, היכן שכיום שוכנת מרגליות, בכדי להתמודד עם המצב (אריה גראבויס, "הגליל בתקופת מסעי הצלב"). אבל העיר צפת עברה מיד ליד, על רקע המאבק בין המוסלמים לצלבנים על השליטה בארץ, והגליל כולו הפך לשדה התגוששות בין מוסלמים לצלבנים, בייחוד לאחר שצלאח א- דין השתלט על סוריה ו-מצרים. לאחר קרב חיטין ביולי 1187 עבר הגליל לידי צלאח א- דין, אך ב- 1192 החזירו לעצמם הצלבנים את השליטה בגליל המערבי. הנסיונות של הצלבנים להחזיר לעצמם את השליטה בגליל המזרחי נכשלו. ב- 1219 נהרסה המצודה. ב- 1239 נחתם הסכם בין המוסלמים לצלבנים והגליל המזרחי חזר לידיהם. מקור לטיני מאמצע המאה ה- 13 דיווח שב- 1240 הוקם מחדש המבצר בצפת , שנמסר למסדר הטמפלרי. ההסכם ובניית המבצר הביאו לשיפור זמני במצב הביטחון, עד לכיבוש הממלוכי, בעקבות קרב עין חרוד ב- 1261. במאה ה- 13 החלה חדירתם של הדרוזים למרכז הגליל (ולגולן). בתקופה הצלבנית נותרו בגליל המזרחי 18 מתוך 32 היישובים הגדולים, ורק 17 מתוך 21 היישובים הבינוניים. לא היו יישובים קטנים. תהליך הנומדיזציה נפסק רק לאחר הקמת המבצר הטמפלרי בצפת. המבצר החזיר, עפ"י מקור לטיני, את הסדר והביטחון לאזור והביא למעבר של הבדווים להתיישבות קבע. היישובים החדשים, שהוקמו בד"כ על חורבות יישובים שננטשו, משכו אליהם מהגרים מהאזור. הגליל המזרחי הפך, בהדרגה, לבעל אוכלוסייה מעורבת, יהודית, נוצרית ומוסלמית. בד"כ חיו הקבוצות האתניות- דתיות ביישובים נפרדים. אבל, באותם יישובים בהם הייתה אוכלוסייה מעורבת, למשל כפר כנה, חיו הקבוצות בשכונות נפרדות. מתוך דיווח של תיירים יהודים שביקרו בארץ יש מידע, לפחות חלקי, על מספר היהודים ביישובי הגליל. בנימין מטודלה, שביקר בארץ בסביבות 1170 , דיווח בספרו "מסעות בנימין" על 14 ישובים יהודיים בכל הארץ, רובם בגליל. יהודי צרפתי רבי שמעון ברבי שמשון, שביקר בארץ ב- 1210 דיווח על 200 יהודים בעכו, 50 בטבריה ובכפר עלמא, ו- 80 בברעם, צפת, כפר עמיקא ונברתא. במירון, קיסמא וגוש חלב הוא מצא 20 יהודים. מתוך נתונים אלה ניתן להסיק שמספר היהודים ירד משמעותית בתקופה הערבית או ראשית התקופה הצלבנית. בנימין מטודלה העריך שבארץ כולה לא היו יותר מ- 1,300 יהודים. השאלה היא אם המונח יהודים מציין גברים או את כלל האוכלוסייה היהודית ביישוב מסוים. תיירים אחרים השתמשו במונח משפחות. אם ביישוב היו 80 משפחות מדובר בכפר גדול של כ-400 נפשות, ואז מספר היהודים מתאים יותר לממצאים הארכיאולוגיים שקבעו שרוב היישובים היהודיים היו גדולים במונחים של תקופתם.

ג. תהליכי האסלאמיזציה

אלנבלום עשה הבחנה בין תהליכי הערביזציה ואסלאמיזציה של אזורים שהפכו למוסלמים בעקבות חדירת שבטים בדווים שעברו, בהדרגה, להתיישבות קבע, למשל השומרון הצפוני, ובין התאסלמות של האוכלוסייה המקומית. רוב החוקרים מסכימים שתהליך האסלאמיזציה של האוכלוסייה המקומית היה איטי וצבר תאוצה כתוצאה מאירועים פוליטיים וחברתיים. הגורמים המכריעים היו השיעור הגבוה של המסים המיוחדים, שהוטלו בתקופה הערבית -מוסלמית על לא- מוסלמים, ההגבלות השונות, תעסוקתיות ואחרות וההתקפות של אספסוף מוסלמי. החוקרים עושים הבחנה בין תהליך האסלאמיזציה של יחידים, שהיה איטי וממושך, ולבין האסלאמיזציה והערביזציה של אזורים שננטשו ע"י האוכלוסייה המקומית בלחצם של השבטים הבדווים שניצלו את הוואקום שנוצר והתנחלו באזור. אבל, רוב החוקרים מסכימים שמראשית הכיבוש הערבי- מוסלמי במאה ה- 7 עד ראשית המאה ה- 11 , לא היו הרבה מקרים של אסלאמיזציה בכפייה, מכיוון שזה היה אסור עפ"י החוק הדתי המוסלמי, ותהליך האסלאמיזציה לא הושלם בשלהי הערבית-מוסלמית. היהודים לא נרדפו ע"י השלטון הערבי- מוסלמי , מלבד בימיו של הכליף אל- חאכם, שציווה להרוס כנסיות ובתי כנסת וכפה על הלא- מוסלמים להתאסלם או לעזוב את הארץ. הגזירות ניתנו עפ"י מקור אחד ב- 1002/3, וב- 1012 עפ"י מקור אחר. היהודים הפכו לאנוסים. אבל, הגזירה בוטלה כעבור זמן קצר והם חזרו בגלוי ליהדות. עובדה היא שבתקופה הצלבנית היו 35 יישובים יהודיים בגליל, ויישובים נוספים בחלקים אחרים של הארץ. תהליך האסלאמיזציה של האוכלוסייה הנוצרית לא הושלם בתקופה הערבית, ונמשך בתקופה הממלוכית והעות'מאנית כתוצאה מאפליה ורדיפות. גודלה של הקהילה הנוצרית המשיך , על כן, להצטמק והיה בד"כ בלתי הפיך. אבל, התהליך צבר תאוצה רק כאשר הקהילות המוסלמיות נעשו מאורגנות וחזקות. לסיכום, התזה של אלנבלום היא שהאסלאמיזציה של הגליל המזרחי התבטאה בהתיישבות של בדווים ומהגרים מוסלמים, לא בהתאסלמות של האוכלוסייה היהודית. עפ"י הממצאים הארכיאולוגיים 23 מתוך 58 היישובים שהיו קיימים בתקופה הביזאנטית ננטשו ע"י יושביהם היהודים בלחץ הבדווים, כנראה עוד בתקופה הערבית,אם כי אין זה מן הנמנע שהיו תופעות התאסלמות של יחידים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק