אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היסטוריה של וויכוח


זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי

פתרון מעשי ומושכל לבעיות הקיומיות של ישראל מחייב בחינה היסטורית מדוקדקת וניתוח קפדני של המציאות, ללא משוא פנים ובכנת אינטלקטואלית, ע"מ לברור בין שני הפתרונות הסותרים המוצעים היום על ידי שני מחנות ישראל היריבים - אתגר קשה ומייגע, אך גם כורח מוסרי. מהם, אם כן, המחנות השונים? מה שורש העימות ביניהם? עם מי הצדק? החקירה מעלה תובנות מדאיגות לגבי מצבנו ועתידנו. לעם ישראל מחלה עתיקת יומין, שהיא שורש סבלותיו. מה גורמיה, תסמיניה ותרופתה? מאמר שהוא בבחינת חקירה עצמאית, שחזור בדיעבד של התפתחות אידיאולוגית אישית, והצבת אלטרנטיבה מאתגרת לנורמות החשיבה המקובלות. לשיקולכם.

השתלטות

השתלטות הזרם הסוציאליסטי על התנועה הציונית בימי היישוב היהודי היה כה מוחלט עד שרבים הם הזקוקים לתזכורת שאי פעם היו השניים נפרדים. פרופסור אלן דרשוביץ, המסביר הגדול, פוטר כלאחר יד את האידיאולוגיה הרוויזיוניסטית כפרשנות מורחבת של הציונות, ובו-בזמן רומז שהציונות הסוציאליסטית היא-היא הציונות האמיתית. אלא שבהיעדר קשר מחייב בין כלכלה שיתופית ומלחמת המעמדות לבין רעיונות הגאולה העברית ותחיית הלאומיות היהודית, דווקא ניכר שאם בכלל, הזרם שזכה בחלוף הימים לשם רוויזיוניסטי ושדגל בחד-נסיות, הוא ממשיכהּ הלגיטימי של הציונות ה"קלאסית" מבית מדרשו של הרצל (שכתב, כיאה לנביא אמיתי: "איוולת היא ליהודים להיספח אל הסוציאליזם, שבקרוב יפלוט את היהודים מקירבו... היהודים משמשים לסוציאליסטים הכושי, שישליכוהו לאחר שיעשה את חובתו").

התנועה הרוויזיוניסטית נולדה כמענה לכוחה העולה של הציונות הסוציאליסטית ולנוכח השתלטותה המואצת על התנועה הציונית, ולא סימנה שינוי אידיאולוגי מהותי, אלא בעיקר התארגנות של ציונים לאומיים במסגרת חדשה בהתאם לנסיבות חדשות. לאמיתו של דבר, אלה הן מפלגות הפועלים שייבאו לתנועה הציונית רעיונות ומטרות שאין להם דבר עם גאולת העם היהודי, ולעתים אף סותרים את הלאומיות היהודית, כגון סולידריות מעמדית בין-לאומית. אף על פי כן, העולם היהודי והלא-יהודי למד ברבות השנים לזהות דווקא את האחרונים עם הציונות. כיצד זכה מיעוט אידיאולוגי בתנועה מגוונת להגמוניה מוחלטת שתעצב לימים את יחסי הכוחות בין המחנות החברתיים-פוליטיים במדינת ישראל הצעירה?

עם הקמת מוסדות התנועה הציונית בשלהי המאה ה19, החלו צומחות מפלגות ציוניות, שרובן עסקו בעימותים אידיאולוגיים על דרכה של התנועה ולא נתנו דעתן לאסטרטגיה פוליטית ותשתית ארגונית. רק מפלגות הפועלים שמו לעצמן למטרה השתלטות על ההסתדרות הציונית, והחלו צוברות תמיכה פוליטית רחבה על פי הדגם של המפלגות הסוציאליסטיות באירופה. משהוקמה ברוב חוכמה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל על ידי מפלגת אחדות העבודה (שהבולטים בה היו דוד בן-גוריון וברל כצנלסון) ומפלגתהפועל הצעיר, מנהיגיו השכילו לשכנע את חברי ההנהלה הציונית בלונדון כי המנגנון הארגוני שלהם הוא היחידי הנכון למשימת בניין הארץ, וחלק ניכר מן ההון הציוני החל זורם למוסדות של תנועת הפועלים. זמן קצר לאחר מכן, אוחדו שתי המפלגות הנ"ל במסגרת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י).

כך הוקם והתבסס ארגון-כעין-מדינה - מדינת ההסתדרות- שסיפקה לאוכלוסייה בבלבדיות שורה ארוכה של שירותים חיוניים: ביטחון, ביטוח רפואי, חינוך (שליטתה של ההסתדרות בתחום החינוך הקנתה לה יתרון בעיצוב הפוליטי-חברתי של בני הנוער), השמה לעבודה ואפילו מקורות תעסוקה; ושנהנתה מתלות הדוקה בה של חבריה. כנגד מציאות זו נכשלה לעשות הבדל הביקורת נגד ההסתדרות כמנגנון להבטחת הגמוניה מפלגתית, או האשמתה במניעת עבודה מאנשים שאינם מזוהים עם דרכה, אף הבאת עולים עד חרפת רעב בגלל השקפותיהם הפוליטיות. למרות שנחשפו גילויים של פרוטקציה, חוסר שיוויון מובהק והעדפה של 'אנשי שלומנו',מדינת ההסתדרות זכתה לנאמנות קנאית של חבריה מהטעמים הנזכרים לעיל.

התגובה מימין איחרה לבוא, וכשבאה הייתה חובבנית מבחינה פוליטית. אף על פי כן מעמדם שלהציונים הרוויזיוניסטים (תנועתו של זאב ז'בוטינסקי ותשובתו לממסד הסוציאליסטי) היה איתן בגולה, ובייחוד בפולין – הזירה הציונית הגדולה ביותר והמקור הראשי לעלייה ארצה בשנות ה30 – ועל כן גבר סיכויים לניצחון בבחירות לקונגרס הציוני ובעקבות כך לדומיננטיות גם בארץ ישראל. אלא שהרצח הלא פתור של חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה, בשנת1933, שימש הנשק התעמולתי נגד הרוויזיוניסטים שבלם מגמה זו, ובמידה רבה הביא להפסדם בקונגרס הי"ח באותה שנה. ואכן, לימים תיזכר שנת 1933 כשנת ההכרעה. מאז ועד מאוחר עד כדי 1977, נהנתה תנועת העבודה משלטון מוחלט ובלתי מעורער, שהותיר חותמו בחברה הישראלית עד היום.

עימות 

בשלהי המלחמה הגדולה, לימים מלחמת העולם הראשונה, הסתמנה התגשמותו של ניבוי נוסף מאת הרצל חוזה מדינתנו, שכתב: "קיצה של תורכיה- כיום אין להטיל בו ספק עוד", ועוד חזה את נסיבות קריסתה: "חלוקתה של תורכיה פירושה מלחמת עולם!". בעוד שהרצל התיירא מהתפתחות כזו טרם הרוויח עבור עמו צ'ארטר מידי השלטון התורכי – שאז לא ידע לאילו ידיים תיפול הארץ – שנים אחר כך, משקרבה לקיצה המלחמה אותה הרצל חזה, כל מי שניחן בעשירית יכולתו הנבואית ידע שבריטניה היא עתה השחקנית המדינית הראשית הצפויה להכריע את גורל התנועה הציונית. לאור אמת זו החלו פועלים יהודים – המפורסמים שבהם חברי מחתרת ניל"י בארץ, זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור בגולה – למען נצחון שלמדינות ההסכמה במלחמה. זאת במטרה לבסס תביעה לאומית-יהודית על ארץ ישראל לכשכזו תיפול לידי הבריטים, ועל אף התנגדותם העזה של מרבית היהודים, שחששו מלהרגיז את האימפריה העותומאנית או שארמעצמות המרכז – הראשונה שלטה עדיין על היישוב היהודי בארץ ישראל והאחרונים על מיליוני יהודים שחיו בגבולותיהם – ועוד יותר מכך סלדו מכל רעיון שכרוכה בו צבאיות יהודית, שנתפסה כבלתי יהודית ובלתי מוסרית.

לימים, כשארץ ישראל תהא בידי הבריטים, והאוכלוסייה הערבית המקומית, יחד עם פקידים אנטי-ציונים בממשל הבריטי, יעשו יד אחת כדי למנוע את התגשמות השאיפות הציוניות, יהיה ברור לז'בוטינסקי על שום מה ולמה פעלו ומתו באורח טארגי חברי מחתרת ניל"י, מדוע לחמו חיילים יהודים תחת דגל בריטי, בין השאר בפיקודו, בין השאר בארץ ישראל גופא כנגד התורכים, ולשם מה נועדה ההכרה הרשמית הבריטית בקורבן והתרומה של היהודים, היא הצהרת בלפור. שהרי למען מה כל אלה, אם לא כדי שיוכלו היהודים להשמיע ולהצדיק תביעתם על ארץ ישראל כנגד כל תביעה סותרת, כדי שבשעת הכושר או הצורך יוכלו לדרוש בתוקף את ארץ ישראל מבריטניה ומן העולם?

אלא שעמידה בתוקף על זכויות-לאומיות אינה דבר שמרבית יהודי תחילת המאה ה20 היו מורגלים בו, ומה שהיה טבעי ולגטימי לאחדים נתפס כחוסר אחריות, אפילו טירוף, בעיני רבים אחרים. התנגדות למעצמה החזקה בעולם דאז למען בלימת מגמת הסתייגותה מהבטחותיה – אפילו הייתה בעלת אופי דמוקרטי ותעמולתי גרידא – הייתה רעיון בלתי נסבל עבור אלה שעיקרים בתפיסתם היו חולשתו של העם היהודי, שַברירותו של המפעל הציוני וההכרח ש"ביחסי הידידות" עם בריטניה (והאין זה, גם היום, עמדתם של רבים המאמינים שאין ברירה לישראל לבד מכניעה בלא מאבק לתכתיביה של ארה"ב?). חיים ויצמן כתב בחרדה בהתייחסות מרומזת לז'בוטינסקי: "אין להרשות כי חלק כלשהו של ההסתדרות, או ציוני בודד, ישים מכשולים בדרכנו על ידי הפגנות בלתי אחראיות בירושלים, בלונדון או במקום אחר". ישראל זנגוויל- סופר בריטי נודע, מראשוני הציונים ומי שהיה ידידו של הרצל- כינה בבוטות, על שום התבטאויות מסוג זה, את ראשי ההסתדרות הציונית, "בניו של תחום-המושב, שלא הורגלו לאווירה של חירות ושעומדים מתוך חילה ורטט בפני פקידות זרה", ועוד: "כמוהם כשתדלנים, נציגיה המתרפסים של היהדות בתקופת הגיטו". כמו כהד על כך כתב ז'בוטינסקי על מדיניות הדיפלומטיה המנומסת של מנהיגי היישוב, שאפילו פוגרומים בעידוד הבריטים לא די היה בהם להביאם להשמיע מחאה או גינוי: "דרך זו אולי טובה היתה לפנים, בימי השתדלנים, כשדי היה בשיחה בין אחד מיהודי-החצר ובין הקנצלר האוסטרי, כדי להציל איזו קהילה יהודית מפקודת-גירוש... אבל עכשיו אין קנצלרים כאלה... פעולה פוליטית בעלת ממדים גדולים צריכה בימינו לפנות אל ההמונים."

יתר על כן, נחלקו ז'בוטינסקי ומנהיגי ההסתדרות והיישוב בנושא הבעיה הערבית. בעוד שהאחרונים האמינו שדינהּ להיעלם מעצמה בזכות מודרניזציה ורווחה גבוהה מהם יהנו הערבים ככל שיוסיפו היהודים לפתח את הארץ (והאין זו אמונה מקובלת עד היום כאילו טרור ערבי הוא תוצר של עוני וקיפוח?), התעקש ז'בוטינסקי שאין הערבים אספסוף חמדן וטיפש שניתן לפייסו, לשחדו או לשדלו לוותר על תביעותיו, כי-אם אומה חיה שלא על נקלה תיסוג מתביעותיה. כל עוד זיק תקווה בידם לגרש את היהודים מן הארץ, ימשיכו להילחם ולהתנגד, ומכאן שמן ההכרח להוכיח מעל כל ספק שתקווה זו תקוות שווא היא, על ידי "קיר ברזל" של עוצמה צבאית ורוחנית- האלטרנטיבה של ז'בוטינסקי למדיניות הוויתורים וההבלגה של יריביו.

לא דיפלומטיה ביחס לבריטים, לא פייסנות כלפי הערבים ולא בנייה שקטה של היישוב דונם-אחר-דונם אינם הדרך לכינון המדינה היהודית, הטיף ז'בוטינסקי. אף אומה, ידע מתוך הכרה היסטורית מעמיקה, לא הקימה לה מדינה בחנופה, בנימוס, בהדרגתיות ובסתר או בהסתמך על טוב ליבן של אומות אחרות- רק "בדם ובאש".

משנואש להשפיע על יתר חברי ההנהלה הציונית שצידדו בוויצמן, פרש ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית ולא שב אליה אלא בראש סיעתו החדשה – ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). הן ייסד, בהשראת ידידו טרומפלדור שנפל בתל-חי, את תנועת הנוער בית"ר, פרי אבחנה מדויקת של שורש הבעיה היהודית, הוא נֶגַע הגלות, ותקוותו ליצוֹר "יהודי חדש": אמיץ, עז רוח, שאינו מוחל על כבודו. מרגע שלבש צורה והתמסד מחנה ז'בוטינסקי, קִבּל שם וצורה הפילוג הנורא שאחז בעם, ושקיים מאז – או שמא מיום הולדת התנועה הציונית? אף יש שיגידו מאז העת העתיקה – ועד היום.

הרוויזיוניסטים מחד הציגו את ראשי היישוב כעסקנים זקנים, שתדלנים, אינטרסנטים אף סוציאליסטים אנטי-ציוניים. אלה, מאידך, לא נשארו חייבים. רגישותו של הקורא הישראלי-עכשווי לדברי שטנה וגוזמאות דמגוגיות, שלושה עשרה שנה להירצחו של יצחק רבין ז"ל, פוסלת כל אפשרות לאדישות נוכח התבטאויותיהם של מנהיגי היישוב מימים עברו, ובראשם דוד בן-גוריון. זה האחרון כינה את זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי –ולדימיר היטלר, עוד חזר והטעים שהרוויזיוניסטים כמוהם כ"היטלראים" צמאי דם ותאווי שלטון. צבעם החוּם של מדי בית"ר התבסס על מדי הנוער ההיטלראי בגרמניה, לפי תעמולת השמאל. כרוזים רשמיים גינו את "תלמידי היטלר".

אם ב1926 ז'בוטינסקי התקבל בארץ, גם כשנאם בפני בני-קיבוץ, כדמות מוערכת ומכובדת שעמדותיו ראויות להאזנה, שנתיים אחר-כך כבר נתקל ביחס עוין ותוקפני, אף נעשה ניסיון לפגוע בו בתל אביב. בית"רים צעירים לא יכלו לצעוד במדיהם בגלוי בלי לסבול ממכות. התנכלות ממסדית, הלשנות וחרם בכל תחומי החיים, הם תופעות שירבו להעיד עליהם בעתיד בני התקופה הלאומיים. אפילו בגטו ורשה הרחוק – הן גיאוגרפית והן בנסיבות הקיצוניות ששררו בו – מעל כל שיקולים פרגמטיים ודחופים הייתה היריבות עם המחנה הלאומי ("הפאשיסטים"), וכך דחו בכל-תוקף אנילביץ' וחבורתו את הצעת הרוויזיוניסטים לשתף פעולה במרד הנואש נגד קלגסי היטלר.

אך הייתכן שאמת הייתה בתעמולה העזה, אמת שעוררה את התגובה החריפה מלכתחילה? אחרי הכל, יצר התוקפנות והגזענות שהוליד את הפאשיזם באיטליה ואת הנאציזם בגרמניה לא היה תופעה אירופאית ארעית, כי אם ביטוי לאמת אנושית אנויברסלית גם אם מצערת, ולא מן הנמנע שזו תמצא ביטוי גם בעם היהודי, שהרי ביסודו ומטבעו הוא ככלל האדם, בייחוד לאור הסבל שסבלו היהודים מידי הערבים, על הפרעות והפוגרומים והרציחות הנוראיים שהתחדשו לבקרים. ואחרי הכל, ערכי המשמעת והצבאיות תפסו מקום נכבד בתנועה, בדומה לתנועה הפאשיסטית. ואחרי הכל, אב"א אחימאיר, מנהיג האגף המאקסימאליסטי במחנה, הצהיר עצמו פאשיסט.

בעוד שבשל חוש אירוניה עלול רעיון הפאשיזם היהודי לקרוץ לנו באיזשהו אופן משונה, מבט שקול והוגן בעובדות ישכנענו אחרת. צבע מדי בית"ר הסברו הבנאלי בכך שהבד החוּם היה הזול ביותר בשוק אותה עת (מאוחר יותר ינוסח הנימוק-בדיעבד כאילו נבחר צבעה של האדמה כדי לסמל את אהבת הארץ). קיצוניותו וגזענותו של ז'בוטינסקי מופרכת נוכח הטפתו לשיוויון זכויות מלא, התנגדותו לטרנספר, הקדמתו רבים בפמניזם שלו ואפילו הצעתו שסגן ראש הממשלה במדינה העתידה לקום יהיה ערבי. תאוות השלטון ועריצותו של בגין התבררה הרבה פחות אמיתית משל מאשימיו, בהבלגתו בימי הסזון, באצילותו בפרשיית אלטלנה, בהגינותו ויושרו בפוליטיקה הישראלית המוסכמים היום על הכל, ומשנבחר לראש ממשלה, במדיניותו שהביאה לישראל שלום, גם אם מפוקפק, עם שכנתה התוקפנית מדרום. הצבאיות שאפיינה את הרוויזיוניסטים נבעה מהכרתם כי רק במלחמה תיווסד מדינת היהודים ושיש להכשיר לשם כך את הנוער, ומן הראוי לציין שברור כי צדקו. ובאשר לאב"א אחימאיר, לא זה המקום לפרט ולהעמיק במשנתו שהביאהו להצהרתו המשונה לנו היום, רק יצוין שהוא הסתייג מדבריו כשהתברר במלואו טיבו של הפאשיזם. במאמר מוסגר ייאמר: הפער בין המציאות לבין תודעת הציבור אותה-עת, ילמדנו על כוחה של התעמולה, ובתקווה יחדיר בנו ענווה, הן ספק לגבי תפיסותינו היום ביחס לשעיר לעזאזל החדש-ישן בחברה הישראלית, ויתרה מזאת לא אסטה מענייננו.

תעמולת השמאל לא רק על הנמען השפיעה אלא גם על המוען, ובמהרה החלו מאמינים המעלילים בעצמם לבדיות שטָווּ מכוח דמיונם-הם. לפי מאיר אביזוהר, בין 1933 ל1935 הקדיש מרכז מפא"י 60% ישיבות, ושלוש מתוך ארבע מועצות מפא"י, למאבק ברוויזיוניסטים, והוא כותב: "מוסדות המפלגה [היו] כאחוזי דיבוק בעניין זה". ויצמן, ומפורסם שהיה בעברו ביחסי כבוד-הדדי עם ז'בוטינסקי, האשים את הרוויזיוניסטים ביצירת הניצוץ שהצית את מאורעות-הדמים של 1929, בגילוי מחליא של האשמה-עצמית-יהודית, ואת תנועתם כינה: "היטלריזם בתצורתו הגרועה ביותר". בן-גוריון התריע כמו נגד מלאכי חבלה: "האנשים הלוחמים בנו עומדים נגדנו בדיוק כמו שעומד היטלר נגד הפועלים. ההבדל הוא שמתנגדינו אינם יכולים לבצע את מזימותיהם... לכל עבודתנו צפוי חורבן, אם לא נלכד כוח נגד ההיטלראים שלנו. הם ישתמשו ברוב שלהם כדי להשמיד אותנו... אנו עומדים במלחמה על חיים ומוות." ביטויים אלה ורבים אחרים משקפים תחושת חרדה ופראנויה קיצונית. רק בהקשר זה מובנות לעומקן התופעות הקשות שעקבו: חלוקת הסרטיפקטים (אשרות עלייה) לסוציאליסטים ומניעתם מרוויזיוניסטים ומשפחותיהם (שכתוצאה רובם ככולם נספו בשואה), הסזון, עלילת הדם בדיר יאסין ופרשת אלטלנה – ועוד יִדּוֹנוּ כאן נושאים אלה בעתיד.

עוד הוסיפה תנועת העבודה להעמיק אחיזתה בעם בשל האסון הלאומי שאירע אותו זמן, רֶוָח מפוקפק ולא רצוי מידי היטלר ושליחיו, על שום שבסיס התמיכה של ז'בוטינסקי – בית"רים ורוויזיוניסטים רבים מספור - לא בישראל או בארה"ב היה ממוקם אלא באירופה המזרחית רובו ככולו, ובעיקר בפולין. לכן, לימים, כשבגין ידבר ברגש על החורבן הנורא של יהדות אירופה- ופעמים קרה שאיבד קשר עם המציאות בעת נאומיו אלה מרוב צער וכאב- לא על משפחתו שנספתה בלבד יִכְאָב, גם לא רק על תרבות עשירה ועתיקת יומין על שלל נשאיה: רבנים חכמים, עובדי מלאכה מוכשרים, עקרות בית חרוצות ונוער טוב-לב וצמא-דעת – אלא גם על "טובי בנינו" כפי שיזעק בחֵמה: אינספור יהודים צעירים, נחושים ואמיצים, שמסוגם ובמספרם טרם נראה מאז ימי המרד הגדול נגד הרומאים; דור התקומה והנקמה, לוחמים חסרי חת, אוהבי ארצם וקנאים-לחירותם, הגזע החדש והמיוחל של יהודי חזק, צודק וזקוף-קומה, שרובו ככולו נספה במחי יד עוד בטרם השאיר חותמו על דברי הימים של עמנו. מה רבה יכולה הייתה להיות גדולתנו ותפארתנו אילו עמד לרשותנו הכוח האנושי המשובח הזה באותם ימים קריטיים של חבלי לידה קטלניים, בהם חסרונו הורגש כמעט עד כדי כליה! וששרדו את התופת או נמלטו מהחורבן, שהצליחו לעלות ארצה על אף המחסום שהוטל עליהם בידי הבריטים בשל יהדותם – ובמידה מסוימת, בידי היהודים בשל דעותיהם - מיהם? מנחם בגין, יצחק שמיר, צבי שהמי, יעקב גרנק, ישראל אלדד, ועוד רבים מצוינים אחרים – הד לתפארת שנטמנה באדמה מקוללת בלי יד או מצבה, לעולמי עולמים.

עיצוב תודעה

עוד בטרם הכרזת עצמאות ישראל, הייתה ידה של תנועת העבודה על העליונה כבר זמן רב בעימות עם הרוויזיוניסטים, וברשותה נמצאו המשאבים והכלים לעיצוב תודעת האומה שבדרך - גם נעשה בהם שימוש בכישרון, עורמה ולא מעט מקיאווליות. התהליך נמשך עם שוך הקרבות על עצמאות ישראל, עת התפנתה דעתם של המנהיגים לעסוק בבניין האתוס הלאומי שביקשו להנחיל לאומה המתהווה. מעניין להיווכח שהפער בין זה לבין המציאות, כפה על מפא"י אימוץ נראטיב שהשלכותיו הדדוקטיביות מנוגדות אפילו לתפיסתם-הם, אף שיתקבלו לימים על ידי צאצאיהם האידיאולוגיים. אסביר.

מי שהסכימו לחלוקת הארץ לצורך פיוס הערבים, מצאו עצמם, בהתפזר עשן המלחמה שהפריכה לחלוטין את עמדתם, נאלצים לטשטש את עובדות ההיסטוריה ולפאר את תוכנית החלוקה כהישג אדיר ונשגב, שם נרדף ממש לתקומת ישראל, על מנת להצדיק עצמם ולכסות על העובדה שיריביהם – שהטעימו כי איבת הערבים כלפי היהודים אינה נסובה על גבולות – צדקו. אלה האחרונים, הזהירו שהסכמה לתוכנית החלוקה (שהיא למעשה וויתור על החלקים היהודיים ביותר של הארץ, לרבות ירושלים) לא רק שלא תביא שלום, היא גם תהווה תקדים מסוכן:

אל תגידו מה בכך שבעל-פה ועל-גבי נייר נוותר על חברון שכם ועבר הירדן, הלא רק מילה ריקה הוויתור הזה, והכל יבינו זאת. לא! אל תזלזלו בכח הוויתור. כיצד קרה לפני עשרים שנה הפלא, שאומות העולם הכירו בזכותנו על ארץ ישראל, הן אז לא ידעו אם בכלל יש לנו קניין ממשי בארץ. רק דבר אחד ידעו כולם: שבמשך אלפיים שנהלא וויתרנו, וזה הכריע. (זאב ז'בוטינסקי)

ואכן, היום, כאשר מעמדה של ישראל בתודעת העולם מפוקפק בלשון ההמעטה, אנו מרגישים את השלכות הפשרה והפייסנות היהודית אל מול העיקשות הערבית. הלא ידע שלמה המלך: האישה שתסכים לחלוקת התינוק אינה אִמו האמיתית; אל נתפלא כי את אותו המשפט עשה העולם לישראל. גם בתודעת עם ישראל עצמו, שבשעת ההחלטה על תוכנית החלוקה עוד שרר בקרבו הקונצנזוס בדבר זכותו הבלעדית על ארצו (התמיכה בחלוקה נתפסה ככורח פגרמטי ולא אידיאל), נהפכו אזורי יהודה ושומרון ואפילו במידה-מה ירושלים, לארץ ערבית זרה ששומה עלינו להחזירה לבעליה (ומאחר שאלה אינם שונים מבחינה עקרונית ממישור החוף או הגליל או הנגב, דומה שהשלב ההגיוני הבא בנסיגה מן הציונות, שכבר מראה את אותותיו, הוא כפירה בזכות יהודים לחלק כלשהו מן הארץ). וכך, צאצאיהם האידיאולוגיים של תומכי החלוקה, נוקטים היום בקו הנוגד לחלוטין את עמדת אבותיהם הרוחניים - אך נובע ישירות מאתוס והזיכרון הלאומיים שיצרו האחרונים - ומי יאשימם? זאת ועוד, חלק גדול מן העם מנותק לחלוטין מעברו ומולדתו ההיסטורית, ועל כן רואה במתיישבי איו"ש כובשים המונעים מיצר קנאות דתית.

תופעה זו האחרונה, היא למעשה המשך ישיר של גישת מחנה הפועלים לטיפול באופוזיציה: חרם, דימוניזציה, דה-לגיטמציה, השתקה, הוקעה ודחיקה מחוץ לזיכרון הלאומי. מי שעשוי היה לחשוב שהשוואה לנאצים, למשל, הייתה שגיאה טרום-שואתית, יתבדה כשיווכח שבן גוריון, מאוחר עד כדי שנות השישים, כשכבר לא הייתה קיימת נפש בוּרה לזוועות הנאצים, עוד דבק בתיאורו את בגין ודומיו כהיטלראים המהווים איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית (מכתב לחיים גורי, 1963), והוריש את הפראנויה הזו לממשיכי דרכו, שיָפנו בהמשך את זעמם ופחדיהם כלפי ציבור מתיישבי יש"ע. כנגד רוע שכזה, כל האמצעים נדמו כשרים, ואין מה לדבר כלל על פלורליזם רעיוני או צדק היסטורי. חלקם של לוחמי האצ"ל והלח"י ותרומתם לישראל כוסו בצעיף השכחה. חלליהם לא הוכרו על ידי המדינה. מצבות זיכרון לא פעם הוסרו. ספרים שלא התאימו לאידיאולוגיה השלטת (דוגמת "המרד" מאת מנחם בגין), על פי הוראה הוחרמו מן הספריות הציבוריות. חלקם המשמעותי של רוויזיוניסטים ובית"רים במסגרת ארגון האצ"י במרד גטו ורשה, אף שלקחו חלק בקרבות קשים וחשובים וגרמו לאבידות כבדות יותר לנאצים מאשר הארגון הסוציאליסטי המקביל, נשכח לגמרי; מבצעים צבאיים נועזים וערמומיים, בריחות בסדר גודל "הוליוודי" מבתי אסורים רחוקים, עמידה בעינויים נוראיים וסיפורי גבורה רבים אחרים סביב המאבק לעצמאותנו בארצנו, שהיו משמשים בסיס לאתוס וגאווה לאומיים עבור כל אומה אחרת, נשכחו ע"מ שלא לאפשר למתנגדי השלטון מקום בזיכרון הלאומי. ומשלא הספיק כוחם להשכיח מלב העם מי קרא למרד ומי להבלגה, מי חזה מראש את את הספר השחור של 39 ומי השלו עצמם לגבי כוונות הבריטים עד הרגע האחרון במחיר פגיעה כמעט-קטלנית בשאיפות הציוניות וחבלה בסיכוייהם של יהודי אירופה להצלה, טויחו תוכניות הבריטים בארץ ישראל, הומצא הכזב כאילו היו עוזבים ממילא, והמורדים – שעונו, נרצחו, ונרדפו בשל נחישותם – תוארו כהרפתקנים חסרי אחריות.

כך גם שנאת השמאל לימין סיפקה נשק תעמולתי יקר ערך לשונאינו. עלילת הדם הראשונה נגד חיילי ישראל לא מדמיון ערבי נטוותה, אלא על ידי יהודים בדיר יאסין. ההקבלה בין הטרור הערבי למאבק היהודי על חירותו ועצמאותו, לא על ידי פוסט-ציונים נעשתה לראשונה, אלא על ידי השמאל הציוני. הבדיה על "פאשיזם יהודי", לא כחלק מתעמולה ערבית נרקמה לראשונה, אלא על ידי מנהיגינו אנו.

גורמים אלה - שכחה היסטורית, הסתה של יהודים נגד יהודים, תעמולה אנטי-ישראלית הוגרמת ללחץ בינלאומי שלילי – מתלכדים יחדיו להנצחת הגלותיות בעם היהודי שהציונות נועדה לרפא. אף שהתקדמנו רבות מאז ימי הגולה, והיהודי החזק הותיר חותמו בתולדות ישראל - להפתעת אומות עולם, שלא ראו יהודי זה מאז ימי המרד ברומאים - נגעי הגלות עודם מנציחים את סבלנו, ומתגלים לא מעט, למרבה האירוניה, היום ובעבר, אצל המתיימרים לייצג ולנהל את המפעל הציוני עצמו. הם מורגשים אף יותר אצל אוחזי מוקדי הדעה והמידע, שגם בתור מיעוט השפעתם מדהימה בהיקפה בזכות מנוף התקשורת. וכך, בד-בבד להערצה כללית של הרצל, ממשיכי דרכו האמיתיים מוקעים;הדבקים בצדקתנו מתויגים קיצונים; המאמינים בזכותנו לכבוד וביטחון נתפסים כתוקפנים. המכריזים את הברור מאליו – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל – כמו מצהירים עצמם כג'יהאדיסטים יהודים. וכל זאת, מורשת, גם אם עקיפה ולא מתוכננת, של "מייסדי המדינה"... "מהרסיך ומחרִביך ממך יצאו", כך כתבו קדמונינו, ונדמה שלא בכדי.

מקורות

לא עוז ולא הדר /שמואל כ"ץ

חמשת אבות הציונות /בנציון נתניהו

לידתה של מחתרת /יהודה לפידות

הדרך אל הפנתיאון – אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי /אודי לבל

באדיבות האתר וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְעֵטִים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני בן ישי