אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המהפכה האמריקאית חלק ב


מהפכה בארץ המובטחת: עיון במקורות האידיאולוגיים, הדתיים והחילוניים של המהפכה האמריקאית חלק ב' לחלק הראשון של המאמר

ב. מקורות חילוניים:

גורדון ווד מעיר כי ''לגבי רוב האמריקנים הייתה משמעות המהפכה יצירתו של עולם חדש, עולם רפובליקני''. איש לא הטיל ספק בכך שהישות המדינית החדשה תהייה בעלת משטר רפובליקני, וכפי שהעיר תומאס פיין (paine), ''מה שקרוי רפובליקה אינו כל צורת ממשל אחרת''. מבחינת האמריקנים משמעותו של הרפובליקניזם לא הייתה רק סילוק השלטון המלוכני אלא תוספת של מימד מוסרי, בעל עומק אוטופי, להיפרדות מאנגליה – עומק שנבע מאופייה המיוחד של החברה האמריקנית. ''אנחנו עם אחר עכשיו'', ציין פיין ב-‏1782. מבחינה חברתית, כמובן, הדבר לא היה בהכרח נכון, על אף הדאגה הכלכלית והגירתם של אלפי שמרנים לאמריקה. אבל מבחינה אינטלקטואלית ותרבותית הם היו גם היו – ולכך התכוון פיין. ''הסגנון שלנו ואופן חשיבתנו יצרו מהפכה שהיא יוצאת דופן יותר מאשר המהפכה הפוליטית שעברה על הארץ. אנו רואים בעיניים אחרות; אנו שומעים באוזניים אחרות; אנו חושבים מחשבות אחרות מאלה שנהגנו לחשוב''.

הרפובליקניזם, קובע ווד, לא סימן את התמוטטותו המהירה של הארגון החברתי המסורתי, אבל הייתה לו משמעות חברתית ניכרת. כוונת המהפכה הייתה ''לכונן עידן חדש ולחולל תפנית ביחסים האנושיים''. החל מאותם רגעים בשנים 1774 ו-‏1775 בהם הפכה העצמאות, ולכן גם כינונו של ממשל חדש, לאפשרות ריאלית, ובמהלך כל שנות המלחמה, כמעט כל דוקומנט שעסק בעתיד הרפובליקה של העולם החדש דן בתקוות אידיאליסטיות יוצאות דופן באשר לשינוי החברתי והפוליטי של אמריקה. האמריקנים האמינו כי משמעותה של המהפכה תהייה לא פחות מכינונו של סדר חדש בחברה והפוליטיקה של המאה ה-‏18 כפי שהכירו אותה ובזו לה – סדר חדש שניתן לסכמו כתפישה הרפובליקנית או כרפובליקניזם.על הדיאלקטיקה הפוליטית שאפיינה את השיח של אנשי הדת עמדתי בחלקו הקודם של המאמר. עתה אבחן את הדיאלקטיקה שמקורותיה הם לא-דתיים.1. הקלסיציזם הקדוםהדבר המרתק ביותר בכתבי התקופה המהפכנית הוא המורשת של העולם העתיק הקלאסי. המתיישבים היו בקיאים בסופרים קלאסיים משום שחינוכם כלל ציטוטים מאותם סופרים עצמם. רבים מהם גם נהגו לצטט אותם בכתביהם שלהם. בבית הספר היסודי, באוניברסיטאות, בשיעורים פרטיים ובקריאה חופשית – בכל רמות הלימוד הייתה קיימת היכרות קרובה של הלומדים עם כתבי הקלאסיקונים מיוון ומרומא. הומרוס, סופוקלס,אפלטון, אווריפידס, הרודוטוס, תוקידידס, קסנופון,אריסטו, סטראבו, לוסיוס, דיו, פוליביוס,פלוטארך ואפיקטטוס היו מהכותבים הידועים שמוצאם ביוון; קיקרו, הורציוס, וירגיליוס, טקיטוס, לוקניוס, סנקה, ליוויוס, נפוס, אורליוס, פטרוניוס, סאוטוניוס, קיסר, יוסטיניאנוס, אולפיוס וגאיוס – בין הכותבים הרומאים. כל אלה מצוטטים, בהקשרים שונים, בספרות המהפכנית. ברנרד ביילין קובע כי מה שחשוב בעניין הרב שגילו האמריקנים בכתבי הקלאסיקונים הקדומים הוא הסלקטיביות הגבוהה בה בחרו לצטט ממנה את התכנים שהעניקו גיבוי תיאורטי למחשבותיהם שלהם. יתר על כן, להערכתו היה הידע של האמריקנים בספרות העולם העתיק מוגבל לקבוצה קטנה של כותבים, שפעלה בתקופה מסוימת בלבד. היה להם ידע על ההיסטוריה הפוליטית של רומא החל מכיבושיה במזרח וממלחמות האזרחים שהתרחשו במאה הראשונה לפני הספירה וכלה בהקמת האימפריה הרומית על חורבות הרפובליקה בסוף המאה השנייה לספירה. למעשה, לשם לימוד תקופה זו הם נזקקו בעיקר לכתבי פלוטארך, ליוויוס ומעל לכל קיקרו, סלוסטוס וטקיטוס – אנשי רוח שחיו ופעלו בתקופת שקיעתה המדינית והמוסרית של הרפובליקה. הם שנאו את המגמות החדשות בזמנם ופחדו מהן, ובכתביהם עימתו את ההווה המנוון והמסואב עם עבר טוב יותר שאותו תיארו כניחן בתכונות שחסרו כל כך בעידן המושחת בו חיו. בעידן המוקדם של הרפובליקה היו כל המידות התרומיות של המוסר: פשטות, פטריוטיות, יושר, רדיפת צדק וחירות; ההווה היה מושחת, אכזר, ציני ומדכא.

עבור הרדיקלים הוויגים, ששורשיהם האידיאולוגיים והפוליטיים נעוצים בבריטניה של המאה ה-‏17, הממשלה המושלמת הייתה תמיד רפובליקנית. לכל הוויגים היה מקור היסטורי אחד ששימש להם השראה – העולם הקדום הקלאסי, בו פרחו ושגשגו הרפובליקות הגדולות ביותר בהיסטוריה.לגבי האמריקנים הייתה המאה ה-‏18 עידן ניאו-קלאסי – נקודת השיא של התקופה הקלאסית שלהם עצמם, בה נעשה מאמץ אמיתי להביא לידי מימוש את הרעיונות שהגו קלאסיקונים בדורות קודמים. הייתה אף תקופה בה כמעט כל פטריוט וויגי קיבל או נטל לעמו שם של גיבור רפובליקני קדום ובכתבי המתיישבים הוכנסו ללא הרף אזכורים ודימויים ביחס לאותה תקופה, הן בכתיבה הפרטית והן בזו הציבורית. היה זה נדיר שבעל טור או פובליציסט בעיתון לא עשה שימוש במשפט ביוונית או בלטינית כדי לגבות טיעון או להדגיש נקודה מסוימת.ג'ון דיקינסון (dickinson) נהג לחתום על ''מכתבי החוואי"שלו באפוריזמים קלאסיים. קלאסיציזם ברוח זו לא שימש אך ורק כקישוט אינטלקטואלי אלא עיצב, במידה רבה, את ערכיהם ואת האידיאלים החברתיים שלהם. בפרסומים שונים נעשה שימוש במונחים קלאסיים כדי לשרטט מאבק בין מוסר לשחיתות, בין היגיון לרגש. העניין המורכב שהיה לאמריקנים ברפובליקות העתיקות היה חיוני לניסיונם להבין את הבסיס המוסרי והחברתי של הפוליטיקה. העולם הקלאסי היה המקור העיקרי של השראה וידע עבור פוליטיקאים נאורים, לפחות מאזמקיאוולי, והדבר היה בולט ביותר אצל הפוליטיקאים האמריקניים במאות ה-‏17 וה-‏18. הם ראו, לפיכך, את העבר הקלאסי כעולם המערבי, בין היתר משום שגם בעידן הרנסאנס ראו זאת כך. ''רומא מוכרת הן לתלמיד בית הספר והן למדינאי'', כתב גיבון (gibbon) באוטוביוגרפיה שלו. ואכן, בכל מקום במאה ה-‏18 גילו גברים נאורים את התקופה הרומאית הנאורה – עידן הזהב של הספרות הלטינית מהתפוררות הרפובליקה הרומית במאה הראשונה לפני הספירה ועד לכינון האימפריה במאה השנייה לספירה. כותבים רומים פסימיים כמו קיקרו, טקיטוס ופלוטארך, יצאו נגד השחיתות הגוברת ונגד חוסר הסדר שראו בחייהם והשוו את המאורעות אותם ראו בעיניהם לעולם רפובליקני קדום, פשוט ומוסרי יותר, בנסותם להסביר את השינוי. מכתבים עתיקים אלה, שתורגמו (ולעתים גם נערכו מחדש) בעידן התבונה של המאה ה-‏18, למדו האמריקנים את ''האמת המלנכולית'' על רפובליקות עתיקות ''שפעם היו גדולות ומשגשגות, אך שוב אינן עוד'' ועשו שימוש בידע שצברו על מנת לאבחן את חולייה של ארצם במאה ה-‏18. ''גורמים דומים יפעלו תמיד, כמו השפעת העולם הפוליטי, המוסרי והפיסי: הרעות החולות שהרסו את הרפובליקות המשגשגות של יוון ורומא ושעתה הורסות את בריטניה הגדולה, עד לא מכבר הממלכה הגדולה באירופה, חייבות להתחולל בכל מדינה, מקום בו השפעתן המזיקה נסבלת עד לבלימתה'' ההיסטוריה של העולם העתיק היא, לפיכך, מעין מעבדה שבה ניתוח שלאחר המוות של רפובליקות שנעלמו יוביל ללימוד חוליים חברתיים ולהפקת לקחים שיסייעו להתמודד עם רעות חולות דומות בעולם המודרני. לא כל האנלוגיות הללו התאימו למצב בו מצאו עצמם מתיישבי צפון אמריקה הבריטית. מתיישבים אלה ראו את עצמם כמי שמעמתים את ערכי המוסר שלהם – מיושנים, חסונים ואפקטיביים – עם השחיתות הבאה ממקור הסמכות באנגליה. הם סברו כי ערכיהם מאוימים על ידי עריצות ועל ידי עיוות של החוקה. הם ראו עצמם בדמותם של קאטו הפשוט והשליו, של ברוטוס הנואש המקריב את עצמו למען אידיאל החופש, ושל קיקרו לוחם החירות והצדק. מצד שני עמד האיום על ערכים אלה.

ג'ון דיקינסון טען כי אנגליה מזכירה לו את רומא של טקיטוס: ''קל לקנות אותה, במידה ונמצא מי שמוכן לקנות'', כתב. בריטניה הייתה לאמריקה, לפי אותה אנלוגיה עצמה, מה שיוליוס קיסר היה לרומא (אליבא דברוטוס, כמובן ) את הקלאסיקונים ניתן למצוא בכל מקום בספרות המהפכנית. אליבא דביילין, הם תרמו אוצר מלים עשיר וחי לספרות הזו, מעין תימוכין אישיים מכובדים, אבל לא שימשו כמקור האמונות הפוליטיות והחברתיות של המהפכנים. 2. אסכולת פירנצהמקור נוסף ששימש את מחוללי המהפכה באמריקה הוא הספרות המדינית הפלורנטינית, שהיוותה את אחד היסודות של המחשבה הרפובליקנית האטלנטית בכלל. האינטליגנציה האנגלו-אמריקנית של המאה ה-‏18 נולדה מחדש בעקבות צריכת הכתבים הקלאסיים שפורסמו במדינות-הערים באיטליה. לידה מחדש זו היא תוצר של התפישה המחודשת של השיתוף בחיים הציבוריים, אולי אפילו של המחשבה שהיו כאלה ''חיים ציבוריים'', שבהם יכלו גברים מכל הסוגים והמוצאים ליטול חלק ולהשפיע. סוף המאה ה-‏15 ובראשית המאה ה-‏16 הייתה תקופת סוערת ברפובליקת פירנצה. כמה ממלומדיה של העיר הזו – משכילים שעסקו במשפטים, בדיפלומטיה ובמדינאות – התמודדו אז עם בעיה שאותה ראו כדחופה ושלה לא נתנה המחשבה הנוצרית של ימי הביניים תשובה מספקת. הם ביקשו לבדוק מה עתיד לקרות לרפובליקה ומתי; וכיצד יוכלו תושביה, בהווה ובעתיד, לעצב את גורלה. הם גיבשו תפישה ברורה לגבי מהותה של הקהילייה האידיאלית ומנגנוניה הנבחרים אבל גם של תחום אופטימאלי לשאיפותיו החילוניות של האדם עצמו. התוצאה, המצטיירת טוב מכל בכתביהם של פרנצ'סקו גוצ'יארדיני (giucciardini), דונאטו ג'יאנוטי (giannotti), ומעל כולם ניקולו מקיאוולי (machiavelli), הייתה שחזור מ''פוליטיקה'' של אריסטו (aristotle) ומ''היסטוריה'' של פוליביוס (polybius) של החוקה המעורבת והמאוזנת כחלק הפחות בלתי-יציב במערכת השלטונית, כמו גם מתן אפשרות ביטוי עצמי ליחיד. וכך היה ''הרגע המקיאווליסטי'' נקודה בהיסטוריה האירופית בו הוצג מודל השוואתי – ולגבי כמה הוגים אף מועדף - שאפשר התבוננות על אלמנטים על-זמניים. היה זה מודל האזרחות, מודל של חיים פעילים בקהילייה, המבוססים על מוסריות ועל התנהגות בהתאם לטבע האדם. כתביו של מקיאוולי, על ההומניזם האזרחי שבהם, עשו את דרכם גם לאנגליה, והשפיעו על כותבים מסוגו של ג'יימסהארינגטון (harrington) רפובליקני מתון ומתנגד לשלטון ריכוזי, שספרו commonwealth of oceana שפך אור על מודל הרפובליקה המאוזנת, מודל שבמידה רבה תאם לזה ששורטט בפירנצה ונתן עומק רב יותר למודעותם החברתית והפוליטית הרדיקלית של הוגי התקופה. הארינגטון ייבא מפירנצה שני עקרונות שעליהם הוא מבסס את תפישת האזרחות הפעילה שלו. האחד הוא הזכות לשאת נשק לצורך הגנה על הקהילה, מעין פיתוח של תפישת מקיאוולי על מיליציה אזרחית שתוכל לפעול תמורת תשלום עבור הנסיך, או השליט המקומי. האחר הוא הזכות להיות בעליו החופשי של רכוש (כולל אדמות) כתנאי להגנה על האזרחים וכערבות לעצמאות שיפוטם, פעילותם ובחירתם. ספרו של הארינגטון נכתב בצורת אוטופיה, אך כל האמור בו כוון לאנגליה. הוא דן בבעיות המדינה מתוך גישה היסטורית משווה, כשעיקר ההתייחסויות שלו הן לאפלטון, אריסטו, מקיאוולי ובודן ואגב הסתמכות על המשטרים של הולנד ושל הרפובליקות האיטלקיות. הארינגטון מטעים את הקשר ההדוק בין השלטון הכלכלי והשלטון המדיני. לדעתו, נגרמת אי-יציבות מדינית כששכבה חברתית חדשה רוכשת לעצמה עמדה כלכלית מכרעת קודם שהספיקה להשתלט על המוסדות המדיניים. את המהפכה באנגליה, למשל, ראה כתוצאה של עליית המעמד הבינוני ככוח כלכלי, שחתר להצטרף לאצולה כגורם שליט. הארינגטון המליץ על פיזור סמכויות השלטון בצורה שתהיה תואמת למאזן הכוחות הכלכליים. הוא הציע, למשל, למסור את השלטון באנגליה לידי סנאט מצומצם, שסמכותו מוגבלת להצעת הצעות; אסיפת נבחרים, שתייצג את כל הגברים ''העומדים ברשות עצמם'', שבכוחה להחליט החלטות; ומושלים נבחרים (בבחירות עקיפות), שבראשם עומד נסיך ושמתפקידם לבצע את החלטות העם. כל הבחירות צריכות להיות חשאיות. רשת של רשויות מקומיות נבחרות וחינוך מדיני אינטנסיבי של האזרחים משלימים את תמונת המדינה הנכספת של הארינגטון.3. הרציונליזם הנאורהשפעה ישירה יותר על עיצוב רעיונות המהפכה היו לרעיונותיהם ולגישותיהם של הוגי הדעות מעידן הרציונליזם הנאור. כותבים אלה ביטאו לא רק רציונליזם ליברלי אלא גם שמרנות נאורה. דומה כי ג'ון לוקהוא המצוטט והמוערך ביותר שבין הוגי הרציונליזם הנאור. בין עקרונות היסוד לתורתו המדינית,

ג'ון לוק - השפיע רבות על רטוריקת המהפכה

קיבל לוק את הרעיון בדבר האמנה הפסבדו היסטורית. תוך שביקש להצביע על תהליך ממשי, תיאר בכתביו חברות שצמחו כביכול מתוך ''מצב טבעי'' קדום, כתוצאה מ''אמנה'' בין בני-אדם יחידים, שלפיה הם מסכימים מרצון להיות נתונים לשלטונם של שליטים מסוימים בשל יתרונות שהם עתידים להפיק מתוך כך. תומאס הובס טען, שבמקרה כזה מן ההכרח כי השליט המיועד יהיה שליט אבסולוטי; שכן אם מבקשים לרסן ביעילות את מישהו מחברי הקהילה, יש להעניק לשליט סמכות מוחלטת כלפי הנתינים כולם. לוק טען, כנגד זאת, ראשית, שזכויות השליט הן מוגבלות כמו אלה של כל אדם, על-ידי עצם ''חוק הטבע'', ושנית, שמכל מקום הוענקו לו סמכויותיו כפיקדון בנאמנות לטובת חברי הקהילה, ומכאן שאפשר לשלול ממנו את הסמכויות הללו במקרה שיתערער האמון בו. מסקנה זו של הובס מתחברת הן להנחות של המהפכנים החילוניים והן לאלה שהושפעו דווקא מהתיאולוגיה הפוריטנית החריפה. עד כמה משמעותית השפעת לוק על רטוריקת המהפכה ניתן לראות מדוגמאות שמביא תומאס ווסט (west) במאמר שפורסם בספרו של ג'קסון בארלו the american founding: essays on the formation of theconstitution. "אפילו המטיפים במסצ'וסטס ציטטו לעתים קרובות את לוק בדרשות שניהלו בסמוך לבחירות פוליטיות'', הוא מספר, ''אלישע ויליאמס, ג'ון טאקר וסמואל ווסט נשענו באופן בלעדי ומפורש על לוק כשדיברו על מצב הטבע וזכויות האדם מול הממשל. דרשות אחרות, כאלה שלא הזכירו את לוק (או לא את לוק בלבד) שבו ושיננו את הדוקטרינה שלו, כמו זו של אברהם ויליאמס ב-‏1762''. בהשפעת הרציונליסטים על המהפכה האמריקנית אין להטיל ספק. לא זו בלבד שההוגים האמריקניים הגדולים - בנג'מין פרנקלין(jefferson),ותומס ג'פרסון (john adams) ג'והן אדאמס (franklin ציטטו את ההוגים הקלאסיים של עידן זה ולחמו למען הכרה חוקית בזכויות טבעיות ולסילוק המשטר הישן. הם עשו זאת; אבל הם לא פעלו לבדם. כתביהם ורעיונותיהם של ההוגים החילוניים המובילים של העידן הנאור באירופה – רפורמיסטים ומבקרים חברתיים כמו וולטייר רוסו,(voltaire)(rousseau) ובקאריה (beccaria), כמו גם שמרנים מסוגו של מונטסקייה (montesquieu) – צוטטו בכל מקום ברחבי המושבות, על ידי כל אדם שהתגאה בהשכלתו הרחבה. במנשרים השונים שהודפסו והופצו ציטטו המחברים האמריקניים את לוק (locke) בנושא בזכויות הטבעיות והאמנה שבין החברה לממשל, את מונטסקייה (ומאוחר יותר את דלולם (delolme) על טבעה של החירות הבריטית ועל הדרישות הממסדיות להשגתה, את וולטייר על הרעות החולות הנובעות מדיכוי דתי; את בקאריה על השינויים המתחייבים בחוק הפלילי, את גרוטיוס (grotius), את פופנדורף (pufendorf), את בורלאמאקי (burlamaqui) ואת ואטל (vattel) על טבע האומות ועל עקרונות הממשל האזרחי. חדירת הציטוטים הללו להגות המהפכנית האמריקנית מדהימה. בשני המנשרים המפורסמים ביותר שלו ציטט ג'יימס אוטיס (otis) באריכות את מי שראה כמקורות סמכות הגותיים: לוק, רוסו, גרוטיוס ופופנדורף והוקיע את המלוכני השמרן פילמר (filmer) על כך שהוא מחזיק בדעות ריאקציוניות יותר בנוגע למקור הסמכות הפוליטית. ג'וסייה קווינסי (quincy) כלל בכתביו ציטוטים מגלריה שלמה של כותבים בני התקופה, ביניהם, בקאריה, רוסו, מונטסקייה וההיסטוריון רוברטסון (robertson). ואלכסנדר המילטון הצעיר, שביקש לגרוף אהדה בוויכוח שניהל עם יריבו המושחת, סמואל סיברי (seabury), המליץ בהתנשאות לאחרון לעיין בהזדמנות הראשונה בכתביהם של כותבים כפופנדורף, לוק, מונטסקייה ובארלאמקי כדי להבין מהם העקרונות האמיתיים העומדים ביסוד הפוליטיקה.

הציטוטים רבים מספור, אבל היעד שהם משקפים, כמו במקרה של הקלאסיקונים הקדמונים, הוא לעתים שטחי למדי. לוק מצוטט לעתים קרובות במטרה לתמוך בתיאוריות פוליטיות כלשהן, אבל במקומות מסוימים הם מובאים כמעט כלאחר יד, כאילו ניתן להישען על לוק לשם הצדקת כל טיעון שהוא ומתעלמים, למשל, מהיותו מונרכיסט ביסודו ומכך שלא האמין באסיפות נבחרות. כמעט כל אדם, ללא כל קשר לשאלה מה היא עמדתו בעניין העצמאות או דעתו בנושא החלטות הפרלמנט באנגליה, ראה בהם ברי-סמכא; וכמעט אף אחד לא חלק על כתביהם או הציג אותם באורח אפולוגטי משהו. הוגי דעות שהמתיישבים ראו בהם מתנגדים חריפים לעמדות שהביעו אנשי הרציונליזם הנאור – במיוחד הובס (hobbes), פילמר, סיבת'ורפ (sibthorpe), מנדוויל (mandeville) ומיינוורינג (mainwaring) – הוקעו לעתים קרובות הן על ידי הלויאליסטים והן על ידי הפטריוטים; הוקעה או מחלוקת כמעט לא הייתה כלל (לפחות לא לפני 1776) מנת חלקם של לוק, מונטסקייה, ואטל, בקאריה, בורלאמקי, וולטייר ואפילו לא רוסו. ג'יימס צ'אלמרס (chalmers), לויאליסט ממרילנד, מתח ביקורת קשה על תומאס פיין (paine) ונעזר לשם כך לא בנאומים של הובס או סיבת'ורפ אלא בכתביהם של מונטסקייה, האצ'יסון (hutcheson), ואפילו וולטייר ורוסו. הלויאליסט מניו יורק פיטר ואן שאק (van shaack) קיבל את החלטתו להתנגד לעצמאות המושבות על בסיס קריאה מדוקדקת ואוהדת של ספרי לוק, ואטל, מונטסקייה, גרוטיוס, בקאריה ופופנדורף, וב-‏1777 הצדיק את אי-הציות שלו למדינת ניו-יורק ב''תחושות של מר לוק ושל תומכים אחרים בזכויות בני האדם שעקרונותיהם שאותם קיבל, ולעתים אף הוציא לפועל, הקונגרס''. הלויאליסט מפנסילבניה ג'וזף גאלוויי (galloway) ציטט אף הוא את לוק ופופנדורף כתימוכין להתנגדותו לעצמאות המושבות. ביילין, אגב, סבור אחרת. לדעתו, למעט לוק, השפעתם – הגם שהייתה גבוהה מזו של הקלאסיקונים הקדומים – הייתה משנית למדי ושיש להעניק משנה חשיבות דווקא להוגים הרדיקליים.4. החוק והמשפט באנגליהקבוצת כותבים נוספת שהייתה לה השפעה על המהפכה האמריקאית התבססה בהנחותיה על החוק האנגלי. אישים מרכזיים בהיסטוריה המשפטית של אנגליה, במיוחד עורכי דין ידועים מהמאה ה-‏17, צוטטו שוב ושוב – בראש ובראשונה על ידי עורכי הדין שבקרב המתיישבים, אבל גם על ידי אחרים.

אדוארד קוק - משפטן אנגלי

סר אדוארד קוק (coke), למשל, מצוטט פעמים אינספור, ותכיפות הציטוטים הכוללים את שמו ומשפטים פרי עטו היא אותה תכיפות המאפיינת את לוק, מונטסקייה ו-וולטייר. מצוטטים גם משפטנים שפעלו בתקופות מוקדמות יותר כמו בראקטון (bracton) ופורטסקיו (fortescue), המתוארים כברי-סמכא, כפי שהדבר הוא גם לגבי פרנסיס בייקון (bacon) ויורשיו, נשיא בית המשפט העליון סר מת'יו הייל (hale), סר ג'ון ווהן (vaughan) וסר ג'ון הולט (holt). בשנים המאוחרות יותר של התקופה המהפכנית נלקחו ציטוטים רבים גם מספרו של ויליאם בלאקסטון (blackstone) commentaries on the laws of england ומפסיקותיו של השופט ג'יימס קאמדן (camden). בספרות המהפכנית ניתן למצוא ציטוטים רבים מתוך פרוטוקולי משפטים ומתוך ספרים שעוסקים בחוק האנגלי: lectures on the laws of england של סוליוואן; law of evidence של גילברט; crown law של פוסטר; ו- observations on the more ancient statues של בארינגטון (barrington). החוק האנגלי היה בעל השפעה ברורה על עיצוב התודעה של דור המהפכה. אבל שוב, הוא לא הגדיר את המסקנות שאליהן יגיעו המתעמקים בו במהלך המשבר. החוק לא היה מדע מדויק שניתן היה לדעת אילו צעדים לבצע לפיו. מבחינת המתיישבים הוא היה מאגר של ניסיון מצטבר בנושאים אנושיים שחייבו התייחסות לפי אמות מידה של צדק, שוויון וזכויות. מעל לכל, היה זה סוג של היסטוריה – היסטוריה עתיקה ונשכחת, היסטוריה חוקתית ולאומית, וכהיסטוריה, היא סייעה להסביר את התחרשות האירועים ואת מהות ההווה. הציטוטים הללו חושפים את המובאות המצוטטות במנשרים היישר מפיהם של אנשי חוק, במיוחד את ההיסטוריה הלגאלית , שחשיבותה בהתפתחות המחשבה ההיסטורית האנגלית: הנרי ספלמן (spellman), תומאס מאדוקס (maddox), רוברט בריידי (brady) וויליאם פטיט. החוק האנגלי – כסמכות, כתקדים, כעקרון כולל וכמסגרת של הבנה היסטורית – עמד ליד הרציונליזם הנאור, לפחות לפי תפישתו של דור המהפכה.

5. האופוזיציה הרדיקלית באנגליהמקור נוסף ולטענת ברנרד ביילין גם המשפיע מכולם, הוא בקבוצת סופרים אחרת. שורשיה האידיאולוגיים של קבוצה זו הם במחשבה הפוליטית והחברתית הרדיקלית של מלחמת האזרחים באנגליה ושל תקופת הרפובליקה באנגליה; אבל הדפוס הקבוע שלה עוצב בראשית המאה ה-‏18 בכתיבתם של תיאורטיקנים אופוזיציונרים, פוליטיקאים ופובליציסטים שזוהו עם ה - "ארץ - '' country במסורת האנגלית.המתיישבים זיהו את עצמם עם גיבורי החירות של המאה ה-‏17 אבל חשו קרובים יותר להוגים של ראשית המאה ה-‏18 שהרחיבו את רעיונות החירות, הלחימו אותם זה לזה והתאימו אותם לבעיות שעלו מתוך הפוליטיקה האנגלית של ראשית המאה ה-‏18. הוגים אלה מראשית המאה ה-‏18 – רדיקלים של בתי קפה ואנשי אופוזיציה, דוברים עצמאיים נגד השלטון בפרלמנט ומחוצה לו ואחרים – כולם התפוגגו בסופו של דבר אל תוך העלטה וידועים כיום רק למעטים. אבל יותר מכל קבוצת הוגים אחרת הם עיצבו את מחשבתו של דור המהפכה האמריקנית. לגבי המתיישבים החשובים ביותר בין הוגים ואינטלקטואלים אלה של מעמד הביניים היו ג'ון טרנצ'ארד (trenchard) ותומס גורדון (gordon).השניים פרסמו יחד את העיתון ''weekly independent whig'' במטרה לתקוף את הממסד הדתי. חמישים ושלושה מאמרים פרי עטם פורסמו בספר שיצא ב-‏1721. כמו כן, פרסמו את

מכתבי קאטו - כתב פלסתר אנטי ממשלתי

cato's letters כתב אישום צורב נגד הפוליטיקה האנגלית במאה ה-‏18שנכתב בתגובה לשערוריית התרסקותן של מניות חברת הים הדרומי בבורסה הלונדונית, הופיע כסדרת מאמרים בעיתון ''the london journal'' וב-‏1720 פורסם כספר. בכתיבתם הצבעונית, החותכת, הקריאה מאוד, הותירו השניים חותם בל יימחה בלב ה''ארץ'' (country) בכל רחבי המדינות דוברות האנגלית. באמריקה, שם הוצאו לאור פרסומיהם במהדורות חוזרות ונשנות, הם ''צוטטו בכל עיתון של המתיישבים, מבוסטון ועד סוואנה'' והתייחסויות אל כתביהם הופיעו באינספור מנשרים. כתביהם של טרנצ'ארד וגורדון מדורגים, בצוותא עם כתבי לוק, כהצהרות ברות-הסמכא והמהימנות ביותר בנוגע לטבעה של החירות הפוליטית ומעל לוק בכל הנוגע להצגת המקורות החברתיים של האיום שריחף מעליה.בשורה אחת עם טרנצ'ארד וגורדון כ''מורי החירות האזרחית'' בראשית המאה ה-‏18 עמד הבישוף האנגליקני בנג'מין הודלי (hoadly). במהלך הפולמוסים בהם השתתף נקט עמדות סובלניות וליברליות מאוד וספג, בתגובה, מנות גדושות של בוז ולעג מחד, אך גם לא מעט הערצה, מאידך. אבל במושבות ראו אותו כאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של המחשבה המדינית. אנגליקנים באמריקה, כמו אחיהם לאמונה בארץ המולדת, בקושי התייחסו את סירובו יוצא הדופן לקבל סמכויות כהונה או בשל דחייתו שלא תאומן את כל רעיון הכנסייה הנראית לעין. הם גם לא יכלו לקבל את סובלנותו הקיצונית כלפי תנועת ההתנגדות לאנגליה. אבל תשומת לבם הוסבה לא לדעותיו ביחס לתפקיד הכנסייה אלא בשל הקרבות שניהל בראשית המאה נגד הדוקטרינות של הזכות האלוהית וחובת הציות הפאסיבי ובהצהרות הקיצוניות של פוליטיקאים וויגים בחיבוריו the original institution of civil government discussed ובמיוחד ב-the measures of submission to the civil magistrates considered. בסופו של דבר, הודלי יצר בכתביו המשכיות למסורת הרדיקלית האנגלית ולמחשבה המדינית האופוזיציונית, ועל אף שהיה פעיל כבר בסוף המאה ה-‏17, הוא חי עד שנת 1761 ובשנותיו האחרונות נמנה על חוגם של הרדיקלים בני דורו של ג'פרסון ויצר קשר עם הוגים אמריקניים מתקדמים כמו ג'ונתן מייהיו (mayhew). יחד עם הודלי, ובן אותה תקופה ממש, אם כי פחות ממנו בחשיבותו לאמריקנים, היה מתנגדה החריף של ממשלת וולפול בפרלמנט האנגלי, אחד ממנהיגי הוויגים בעלי המחשבה החופשית של ראשית המאה ה-‏18, רוברט, דוכס מולסוורת (molesworth). הוא היה חברם של טרנצ'רד וגורדון, אחד האנשים שזכו לשבחים במכתבי קאטו שחלק מהם הוקדשו לו, והתפרסם במושבות בעיקר בשל account of denmark, שתיאר תהליך בו נכנעת מדינה חופשית לאבסולוטיזם. מנהיג אופוזיציה אחר שתרם בדרכו הסבוכה למורשת המדינית של המתיישבים בראשית המאה ה-‏18 היה הפוליטיקאי היעקוביני, הסופר והפילוסוף הנרי סנט ג'ון (st. john), דוכס בולינגברוק (bolingbroke). עיתונו, ''the craftsman'', שהופיע אחת לשבוע או לאחת לשבועיים במשך עשר שנים, מ-‏1726 עד 1736, שילח אש וגופרית בממשלת וולפול, לעג לה וגינה אותה ואת חבריה. התקפותיו הפראיות, המרירות ומשולחות הרסן לא היו שונות בהרבה מאלה של ''מכתבי קאטו'' בכל הנוגע לביקורת פוליטית. ''the craftsman'', למעשה, ציטט בחופשיות מכתבי טרנצ'ארד וגורדון, ובסגנון דומה גינה את השחיתות והזהיר מפני סכנת האוטוקרטיה המבצבצת ממנה.

מסורת זו נמשכה גם בדור המהפכה וקיבלה דחיפה באמצעות פעילותו של ריצ'ארד בארון (baron), רפובליקני ואיש אופוזיציה שנחשב ליורשו הרוחני של תומאס גורדון, שבשנת 1750 חזר והוציא לאור את עבודותיהם הפוליטיות של מילטון וסידני; ערך אנתולוגיה של כתבי רדיקלים מאוחרים יותר, כולל ג'ונתן מייהיו; והסתייע מאוד במכונת תעמולה משומנת ויעילה של איש אחד, אדם בשם תומאס הוליס (hollis), שחילופי המכתבים שלו עם מייהיו ועם אנדרו אליוט (eliot) מדגימים באופן חי מאוד את ההשפעה הישירה של מסורת האופוזיציה הרדיקלית על השורשים האידיאולוגיים של המהפכה. בשנות המהפכה עצמה חידשה קבוצה של הוגים צעירים את הרעיונות המוקדמים יותר, הרחיבה אותם ויחד עם דוברים מיומנים שבאו מקרב אנשי המושבות הפעילה אותם לצורך הצגת הצד האמריקני בסכסוך שהתנהל נגד אנגליה. בין ההוגים האנגליים הללו שדגלו ברפורמות פוליטיות ודתיות היו ג'וזף פריסטלי (priestly) וג'ון קרטרייט (cartwright); ואחד הספרים החשובים של הדור הזה הוא political disquisitions, שפורסם בשלושה כרכים ב-‏1774 על ידי מנהל בית ספר, תיאורטיקן פוליטי ואיש מוסר בשם ג'יימס ברג (burgh). בין ההיסטוריונים הוויגים הרבים שהאמריקנים הכירו וציטטו - כולל בלסטרוד וייטלוק (whitelock), גילברט ברנט (burnet), ויליאם גאת'רי (guthrie) וג'יימס ראלף (ralph) – הם העדיפו את ההוגנוט הגולה פול דה ראפין ת'יוראס (de rapin-thyoras). '' ואת "האוצר הבלתי ישוער'' שלו, הלא הוא הספר רחב היריעה והרדיקלי-וויגי באופיו, histoire d'angleterre, שיצא לאור באנגלית בשנים 1725 ו-‏1731, יחד עם עבודה מוקדמת יותר שלו, a dissertation on the…whigs and torries , סיפק הוכחות לתקפותן של כל ההנחות הרדיקליות של הכותבים האנטי-ממסדיים בכך שבחן את תוקפן לאורך אלף שנות היסטוריה אנגלית. אבל כל היסטוריה, לא רק ההיסטוריה האנגלית, קמה לתחייה במחשבתו של הדור המהפכני, וזהו עניין בעל משמעות ייחודית שהתרגומים הטובים ביותר של יצירות סאלוסטוס וטקיטוס שיצאו באותה תקופה היו אלה שנעשו בידי תומאס גורדון, שדומה היה כי אין מקום שלא ניתן למצוא בו טקסט שרוחו נחה עליו. את התרגומים הללו פתח גורדון בדיון ארוך ומנומק בו הסביר, למען לא תהיה אי-הבנה כלשהי, את כוונתם הפוליטית והחברתית של שני היסטוריונים קדומים אלה. המחשבה האופוזיציונית, באופן בו התעצבה בסוף המאה ה-‏17 ובראשית המאה ה-‏18, אומצה ברובה על ידי המתיישבים. החל מראשית המאה ה-‏18 היא הזינה את מחשבתם הפוליטית ואת רגישויותיהם. נראה כי אין כל תקופה לאחר עליית שושלת הנובר לשלטון שבה לא תפסה מסורת מחשבתית זו מקום מרכזי בביטוי הפוליטי האמריקני ולא נעדרה כמעט מעולם מפולמוסים פוליטיים. עיתונו של ג'יימס פרנקלין (franklin), new england courant, החל לפרסם קטעים מ- cato's letters 11 חודש בלבד לאחר שאלה פורסמו בלונדון; עוד לא הסתיימה שנת 1722 ואחיו, בנג'מין פרנקלין, פרסם אותם בחיבורו silence dogood. אייזק נוריס (norris) הורה ב-‏1721 לסוכנו הלונדוני לשלוח אליו גיליונות של the independent whig, מייד לאחר הופעתם, והאוסף שצבר הודפס והוצא לאור שוב בפילדלפיה בשנים 1724 ו-‏1740. ה-new york weekly journal של ג'ון פיטר זנגר (zenger) שימש בשנותיו הראשונות כמעט כאנתולוגיה של כתבי טרנצ'ארד וגורדון. בשנת 1728 אוחדו, למעשה,cato's letters עם כתבי לוק, קוק, פופנדורף וגרוטיוס לצורך הפקת מחקר אמריקני טיפוסי לשם הגנה על חירויותיה של אנגליה שמעבר לים, פרסום שלא ניתן להפרידו ממספר פרסומים שיופיעו בימי המהפכה חמישים שנה מאוחר יותר.עדויות להשפעה הייחודית של ספרות אופוזיציונית זו מצויות בכל מקום בספרות האמריקנית של המאה ה-‏18. לפעמים הם ברורים, כפי שכתב ג'ונתן מייהיו, שכן ''מקורם הדוקטרינות של חירות אזרחית, כפי שלומדו על ידי אנשים...כמו סידני ומילטון, לוק והודלי, בין המודרניים, אהדתי אותם; הם נראו רציונליים''; או כפי שהתעקש ג'ון אדאמס, כשהתפלמס עם מה שראה כדעת הרוב באנגליה, שאת עקרונות השורש של הממשלה הטובה ניתן למצוא אצל ''סידני, הארינגטון, לוק, מילטון, נדהאם (nedham), נוויל, ברנט והודלי''; או שוב, כשמנה את ההוגים המדיניים הדגולים של 1688 כ''סידני, לוק, הודלי, טרנצ'ארד, גורדון, אפלטון, נוויל''; או כשג'וסייה קווינסי הוריש לבנו בשנת 1774 את ''עבודותיו של אלג'רנון סידני, עבודותיו של ג'ון לוק, עבודותיו של לורד בייקון, כתבי טקיטוס המתורגמים על ידי גורדון, ו'מכתבי קאטו'. מי ייתן ותנוח עליו רוח החירות !''. ומעבר לכל, השפעתם נראית לעין בדרך בה נטיית הלב המיוחדת של ההוגים האמריקניים השייכים למסורת זו השתקפה ברעיונותיהם ובגישותיהם. ניתן לטעות בקלות בעובדה זו, משום שבנקודות המרכזיות של התיאוריה המדינית הוגי המאה ה-‏18 לא היו מקוריים. הם שאלו לא מעט מההוגים המקוריים. התפישות המרכזיות שלהם – זכויות טבעיות, הבסיס החוזי בין החברה והממשלה, ייחודה של החוקה המעורבת' ומשמרת הזכויות של אנגליה – היו נפוצים בין ההוגים הליברליים של התקופה.

אבל אם אותם אלמנטים של מחשבתם היו רגילים, הרי שהדגשתם והשימוש שנעשה בהם לא היו כאלה כלל וכלל. הגאווה בחוקת בריטניה ששימרה את זכויות הפרט הייתה אוניברסאלית בספרות המדינית של התקופה, וכולם הסכימו על האיכויות המוסריות ההכרחיות לשימור הממשלה החופשית. אבל במקום בו הזרם המרכזי של ההגות המדינית דיבר בעיקר בגאווה על ההישגים החוקתיים והמדיניים של אנגליה הג'ורג'יאנית, הוגי האופוזיציה, שלא היו פחות גאים במורשת זו, ראו את הנסיבות כדורשות צלצול בפעמוני האזעקה, ''לחוצים תחת הסכנה המאיימת על מורשתה העתיקה של אנגליה ומאיימת להביא לאובדן המוסר הטהור'', למדו את תהליך הריקבון והדגישו ללא קץ את ההוכחות לשחיתות ואת העובדה ששחיתות ממסדית זו מהווה מבוא לעתיד אפל. הם היו הקסנדרות של התקופה ובעוד שמארותיהם ''נוצלו בעיקר למטרות מפלגתיות...מה שהם אמרו על המוסר הקדום, החירות מלידה, רוח הציבור והסכנה שבתענוגות ובשחיתות היה בהתמדה'' ותואר כחלק מהתבונה המדינית. הם היו אויבי השאננות באחת התקופות השאננות ביותר בהיסטוריה של אנגליה. רק מעטים מהוגים אלה יכלו להסכים עם הדעה שביטא הלורד צ'נסלור של אנגליה ב-‏1766 והתקבלה בתמימות דעים אצל האנגלים במאה ה-‏18: ''אני מחפש אחר החירות והחוקה של ממלכה זו רחוק יותר אף מהמהפכה המהוללת; שם אני עומד''. רק מעטים מהם קיבלו את המהפכה המהוללת ואת הפרגמטיזם המדיני המעורפל שבא בעקבות פתרון הבעיות שהעיקו על אנגליה באותן שנים. הם סירבו להאמין שהעברת הריבונות מהכתר לפרלמנט נותנת בידי הפרט את הביטחון שהיחיד יהיה מוגן מפני כוחה השרירותי של המדינה. בהתעלמם מהשאננות ומהסיפוק העצמי ששררו באותה תקופה, הם קראו להפגין ערנות כלפי ממשלת וולפול, ממש כפי שקודמיהם קראו לשמור על דריכות מול שושלת בית סטיוארט. הם עמדו על כך שבתקופה בה הממשלה נחשבה למדכאת פחות מאשר מאתיים שנה קודם לכן, שהיא עוינת בהכרח את החירויות האנושיות ואת החתירה לאושר; שלמעשה היא קיימת רק תודות לסובלנותם של האנשים שאותם היא אמורה לשרת; ושיש לשמור על האפשרות להדיחה, פן תנסה להרחיב את סמכויותיה ואת תחומי השיפוט שלה. קל היה יותר להישאר דרוכים וערניים נגד ממשלה שהם דרשו ממנה לבצע רפורמות – רפורמות מדיניות, לא סוציאליות או כלכליות, משום שהיו אלה רדיקלים אנגלים שפעלו במאה ה-‏18, ולא במאה ה-‏19 או ה-‏20 - מאחורי כל דבר קביל בעידן וולפול, או בכל תקופה אחרת מאז ועד כניסתה של אנגליה אל המאה ה-‏19. בזמן זה או אחר דרשו כמה מהם להעניק זכות בחירה לכל הגברים הבוגרים; חיסול שיטת מחוזות הבחירה המושחתים והחלפת יחידות הייצוג הפרלמנטאריות הרגילות בייצוג המתייחס לפיזור האוכלוסייה; הכריכה של נציגים לחוקה שאותה באו לשרת באמצעות הקביעה שעליהם להתגורר במחוז הבחירה שאותו הם מייצגים; תיקונים בחוק לשון הרע בעניין הסתה כך שהעיתונות תוכל להתבטא ביתר חופשיות; ונסיגה מוחלטת של הממשלה מפיקוח על כל צורה של פולחן דתי. רעיונות כאלה, שהתבססו על חרדה קיצונית לגורלו של הפרט ועל עוינות שווה בעוצמתה לממשלה, בוטאו מתוך הלך רוח מבשר רעול של חשש ממה שצופן העתיד. בה בשעה שהם ציינו את יציבותה המתמשכת ואת שגשוגה הכלכלי של אנגליה, הם ביטאו מחשבות פסימיסטיות בנוגע לטבע האנושי ולהתנסות העגומה בחולשותיו. דאגתם רק גברה והלכה משראו את המתרחש סביבם. הפוליטיקה בעידן וולפול הייתה אולי יציבה, אבל יציבות זו נשענה על השחתה שיטתית של הפרלמנט על ידי הרשות המבצעת שאם לא תיבלם, הזהירו, תכרסם את יסודות החירות. הסכנות הצטיירו כאימתניות מתמיד ותוארו כך: ''בידי הרשות המבצעת יש אמצעים להסטת הפרלמנט מתפקידו הראוי; היא מפתה חברי פרלמנט בכך שהיא מציעה להם מקומות (הכוונה לתוארי אצולה) ופנסיות, בכך שהיא משלמת להם שכר תמורת מעקב שהם מבצעים אחר שרים ויריביהם, בכך שהיא משכנעת אותם לתמוך בצעדים – החזקת צבאות, חובות לאומיים, מזימות להפחתת הבלו – במקום בו פעולות הממשל מתרחבות הרבה מעבר לשליטת הפרלמנט. אמצעי חתרנות אלה ידועים לנו בשם שחיתות ואם אי-פעם חברי הפרלמנט או אלה שבחרו בהם יהיו מושחתים כולם, תהיה זו סופן של העצמאות והחירות''. זה היה נושא מרכזי נוסף, דאגתם הכפייתית, והם הכו באמצעותה שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, בגינויים מצלצלים למניפולציות שעשה וולפול על הפרלמנט. הזעקות היו רמות, הפחד עמוק. וכך הזהיר בשעתו ''קאטו'', שוב ושוב: ''שחיתות ציבורית וניצול ציבורי צמחו בינינו; תעריפים נגבים ברוב המשרדים, אם כי לא בכולם. בתים ומקומות עבודה שאין כל צורך במכירתם עומדים למכירה ונמכרים בסכום הגבוה פי שלושה מערך הבית. ההכרח הציבורי הפך חלק מהכפייתיות לבלתי נמנעת, ועדיין הציבור מצוי בחובות; וככל שגדלים חובות אלה, העם הופך לעני יותר…''.בולינגברוק היה עוד יותר איתן בדעתו כי אנגליה עומדת מול סכנה ממשית של השחתה פוליטית. הקינות הללו של הוויגים - שספגו קיתונות של לעג בכתבי הסטיריקנים השמרנים הגדולים של התקופה, דמויות כסוויפט, פופ, גיי, מנדוויל ואפילו ברפסודיות הביקורתיות-פטריוטיות של ג'יימס תומסון, liberty ו-britannia - נצרבו בזיכרון בצורה חיה אף יותר מ''קאטו''. בולינגברוק השתמש בטרמינולוגיה חדשה כדי לתאר את הסכנה הגדולה. ''רובינוקרטיה'', כתב, התפתחה תחת ממשלתו של רוברט וולפול. רובינוקרטיה, הוא הסביר, היא סוג של ממשלה שבה ראש השרים מציג מראית עין של הליכים חוקתיים שעה שבפועל יש לו מונופולין על כל סמכויות הממשלה. פתרונות מסוגים שונים הוצעו על ידי אנשי שמאל וימין: הראשונים דרשו לבצע רפורמות ממסדיות, מדיניות ותחיקתיות שבסופו של דבר יבוצעו רק מאה שנים מאוחר יותר, במאה ה-‏19; האחרונים טענו בזכות האידיאל הרומנטי של הנסיך הפטריוט, שעליו למשול ולמלוך, אבל לעשות זאת במשטר מפלגתי ובהרמוניה עם הנבחרים העצמאיים. אבל גם אם הפתרונות שלהם היו שונים, הרי שחששותיהם מפני העתיד לקרות היו זהים לאלה של שמאל. בכל מקום, הסכימו, פשה נגע השחיתות – שחיתות טכנית, המניפולציה הזריזה שמבצעים שרים תאבי שררה על הפרלמנט, ושחיתות כללית, הבאה לידי ביטוי בסיפוק תשוקות, ברדיפת תענוגות ובחיפוש רעבתני אחר רווח כספי מדור שאינו רגיל בעושר. אם לא ייעשה דבר כדי לעצור את השחיתות, אנגליה תלך בעקבותיהן של אומות רבות אחרות ותתדרדר למשטר רודני שממנו לא תהיה כל אפשרות להתאושש.

מחשבות אפלות אלה היו מאוד בלתי-פופולריות באנגליה, ולמעשה היו תמיד נחלתו של מיעוט פעיל וקולני. דווקא במושבות שביבשת צפון אמריקה, מכל מקום, הן היו פופולריות ומשפיעות. שם, תנאי חיים משתנים יצרו את מה שבאנגליה נחשב לקיצוני כל כך, בהעתיקם רעיונות שבאמריקה נשמעו כהצהרות עובדתיות פשוטות. שם, הבעלות של אנשים פרטיים על הקרקעות יצרה קהל בוחרים רחב. שם, ההכרח בעיצוב שיטת ייצוג ונוכחותם של קונפליקטים מתמשכים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת תורגמה לייצוג סדיר ואחראי ולהגבלה של השפעת מניפולציה שמבצעת קבוצה האוחזת ברסן השלטון. שם, ריבוי הקבוצות הדתיות, הצורך בעידוד ההגירה המתמשך והמרחק ממרכזים אירופיים של סמכות כנסייתית החלישו את כוחם של ממסדים כנסייתיים לרמה שלא הייתה ידועה כלל באירופה. שם היה בסיס מוסרי לפוליטיקה בריאה, המשמרת את החירויות שנראו כבר כממומשות ממילא באורח החיים הבלתי-מתוחכם של החוואים העצמאיים, הבלתי-מושחתים, בעלי האדמות, שהיוו פלח רחב כל כך באוכלוסיית המתיישבים. ועדיין, נראו איומי השחיתות שם לוחצים ומציאותיים, משום ששם ניסה הכתר האנגלי להשתמש בסמכויות שלא היו כבר בידיו באנגליה גופא ושנלקחו ממנו בימי המהפכה המהוללת – מה שנראה למתיישבים בלתי-הולם בעליל לרוח החופשית שבה חיו.

מסקנות

המהפכה האמריקנית - מפילוסופיה אל שדה הקרב

המהפכה האמריקאית הייתה הנקודה בה הגיעו לכלל הבשלה זרמים רעיוניים שהתפתחו במשך למעלה ממאתיים שנה. זרמים אלה קידשו את חירויות הפרט במקום בו קיים ממשל שאינו משמר את החירויות הללו. הם סברו כי מצבו הטבעי של האדם הוא להיות חופשי ושהחירות היא זכות שניתנת לאדם על ידי האל. אמונה זו הייתה משותפת, במידה רבה, לדתיים ולחילוניים והיא שהקשתה עלי, מלכתחילה לקטלג את ההשפעות בקטגוריות מובחנות. אם כמרי ניו-אינגלנד מצטטים הוגה רציונליסט וחילוני כג'ון לוק ומצד שני משתמש אדם כאלכסנדר המילטון ברטוריקה בעלת השפעה דתית-נוצרית ברורה כ''עם נבחר'' כדי להסביר מדוע זכותם של המתיישבים על ארצם גדולה מזכותו של הכתר האנגלי, ברור שקיימות השפעות גומלין בין הזרמים הרעיוניים השונים הללו.השפעות אלה חלחלו על רקע הביקורת המשותפת שהייתה לסוגי האוכלוסייה השונים שהתגוררו במושבות על מה שראו כרדיפה מצד ממשלת אנגליה דווקא בארץ בה רצו לחוש חופשיים מהכבדה ומרדיפות.כל הזרמים הרעיוניים שבהם מדובר נטו לבקש אחר הגושפנקא הלוגית לנטיותיהם בעבר מיסטי, רחוק ולשיטתם גם מפואר וכמעט אידיאלי. אנשי הדת של ניו-אינגלנד אימצו את דפוס היחסים בין אלוהים לבני ישראל והחילו אותו על האזורים בהם פעלו, ולאחר מכן על המושבות כולן. הקלאסיציסטים נטו לראות ברפובליקה הרומית ובדמוקרטיה האתונאית את משטרי המופת שראוי לחקותם גם באמריקה. זרם אחר ינק ממקורות הקשורים לעיר-המדינה פירנצה, ובמיוחד מכתבי ניקולו מקיאוולי. הרציונליסטים נשענו על תיאוריות חדשות יותר, אלה של לוק, מונטסקייה ורוסו, אך גם הם שאפו לאידיאל דומה, שבו מגדיר הקולקטיב את זכותו לנהל מדינה שתשמור על זכויות הפרט, שלתפישתם נפגעו קשות על ידי הניסיון לכפות צייתנות ומיסוי על המתיישבים בכל מחיר שהוא. קשה לחשב את המשקל הסגולי שיש לכל זרם כזה בנפרד על האידיאות שהביאו את המהפכה לידי סיום מוצלח. חלק מהם היו אלמנטים חריגים למדי במקומות בהם נולדו, כמו הרדיקלים באנגליה, שהשפעתם הפוליטית בזמנם ובמרחב בו פעלו לא הייתה רבה. ואולם, התודעה המשותפת שנוצרה אצל המתיישבים במשך מאה וחמישים שנות חיים משותפים סיפקה עוצמה הרמונית לאלמנטים החריגים במחשבה המדינית והחברתית של דור המהפכה. הרעיון הבסיסי של חירות אישית וקהילתית בארץ חדשה מצא לו נתיבים ליברליים, שמרניים ודתיים כאחד. ההפשטות הנאורות והתקדימים המשפטיים, תיאולוגיית הברית והאנאלוגיה הקלאסית, התגבשו כולם יחד לכדי תיאוריה מדינית כוללת אחת. המהפכה שעברה על אמריקה היא בראש ובראשונה מהפכה חשיבתית. היא הגדירה מחדש את היחסים בין אדם לשליטיו, בין חירות לסמכות. במובן זה היא הייתה יוצאת דופן לעומת כל התפתחות מידנית אחרת ביחסי אנגליה עם מושבותיה. התוצאה החוקתית שלה – חוקה שבשינויים קלים ביותר מגדירה עד היום את המותר והאסור ביחסי המדינה והיחיד בארצות הברית – משקפת רעיונות שהועלו על ידי הזרמים השונים במהלך עשרות שנות הבעה וביטוי: חירות הפולחן הדתי, זכות האדם להחזיק נשק, זכות האדם לביטחון אישי ומיסודן של שלוש רשויות המאזנות זו את זו באופן שמצמצם במידה רבה את האפשרויות לשחיתות מערכתית (בהשוואה למצב שרווח באותה תקופה) ואת סכנת ריכוז הכוח בידי סמכות אחת. מאחר והחוקה אינה רק מסמך לגאלי אלא גם מסמך חינוכי ממדרגה ראשונה, העומד במרכזה של הדת האזרחית האמריקנית ומהווה את החלק המרכזי בכתבי הקודש שלה, ניתן להבין עד כמה הפך שילוב הרעיונות הדתי-חילוני הזה לבסיסה של אותה דת אזרחית, שהיא דת שגם שמרנים וגם ליברלים יכולים לחיות עמה בשלום ושמאות מיליוני אמריקנים מתחנכים עליה מזה קרוב לרבע המילניום.

באדיבות אתר אפלטון

היסטוריה אמריקאית: קריאה נוספת - אימגו

המהפכה האמריקאית חלק א'

מגלים את אמריקה

חמש פעמים טקסס

דדווד: זהב בגבעות השחורות

ז'אן לאפיט: הפיראט מביצות לואיזיאנה

הביטול של דרום קרוליינה

שובו של הבאפלו

בלדה לחמור: פיירפליי קולורדו

משפט המכשפות מסיילם

משפט וויאט ארפ - הולידיי

המשפט של צ'רלס מנסון

נאום גטיסבורג - אברהם לינקולן

מלחמת העולם השניה באוקיאנוס השקט

מדוע הוטלו פצצות האטום על יפן?

האמריקאים רכשו מידע על לוחמה ביולוגית יפנית

נפט - שמן הסלע

משבר חברת הרכבות האמריקאית

הגברת באדום של וול סטריט

המדיניות הניאו ליברלית בממשל רייגן

הפרטה, הלאמה או החמצה

משבר הטילים בקובה

ג'ון דיר: טרקטורים ושוויון

תומס דייבנפורט

ההגמוניה האמריקאית

ממשל קנדי וג'ונסון

התפתחות ממשל ניקסון

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר