אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיי היהודים במרכז אסיה בשלהי המשטר הקומוניסטי


התמונה של בן ציון יהושע

'כל נדרי' לאתאיסטים

בשנת 1991 התפרקה ברית המועצות. 15 רפובליקות סובייטיות פרשו והכריזו על עצמאותן במסגרת חבר המדינות. מרכז אסיה הסובייטי לשעבר כלל חמש מדינות אסלאמיות סוניות: אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, קירגיסטן וקזחסטן. עם פתיחת השערים היהודים ישבו על מזוודות וביקשו לעלות לישראל או להגר למדינות במערב, בעיקר לארה"ב. זמן קצר לאחר עצמאותן של המדינות האלה יצאתי בשליחות לשכת הקשר-נתיב אל הקהילות היהודיות במרכז אסיה הסובייטית לשעבר.[1] היה ברור שאנו נמצאים בצומת היסטורי בין ימי המשטר הקומוניסטי לבין תנועה גדולה של נטישת האזור. חשתי צורך לתעד תקופה ייחודית זאת לכדי צילום מצב שלא יחזור על עצמו.

מדינת ישראל ביקשה למשוך את זכאי העלייה לארץ. פעלנו לקירוב לבבות ולמודעות ליהדות בכלל ולמדינת ישראל בפרט. הקמנו רשת ענפה של אולפנים לעברית, מרכזים להכשרה ולעדכון מקצועי, שבהם למדו אלפי זכאי עלייה. ולאורך השנה ומועדי ישראל ערכנו אירועים וההמונים הגיעו אליהם. ערכנו לראשונה 'ליל סדר' למאות רבות של יהודים שלא טעמו 'סדר' מהו על מאכליו המיוחדים ועל פיוטיו. בצהרי ערב יום כיפור ערכנו 'כל נדרי לאתאיסטים', שבו הרצו פרופסורים לפילוסופיה על משמעות 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום'. מקהלות ילדים בניצוחו של סרברניק המנצח הראשי של בית האופרה בטשקנט שרו 'אדון הסליחות' בנוסח ספרד ופיוטים של הימים הנוראים בנוסח אשכנז. זמר בית האופרה יורי דוידוב שר בבריטון מופלא את 'כלש נדרי' של ריצ'רד טאקר. כל אירוע משך מאות רבות של יהודים ובליל יום העצמאות כינסנו אלפי יהודים באולם הכנסים 'דרוז'בה נארודוב' של המפלגה הקומוניסטית לשעבר לאירוע שכולו מדינת ישראל – בשיר ובמחול. השתדלנו להעניק ליהודים אלה לפני עלייתם כלים שיקלו על קליטתם בארץ. הפעילות עם ילדים ונוער, כללה מחנות חורף וקיץ, באה ליצור תמריץ משפחתי לעלייה. עד מהרה הצטרפה הסוכנות היהודית ללשכת הקשר-נתיב ועוד כמאה ארגונים יהודיים מכל הזרמים החלו לפעול ברחבי חבר המדינות עם אידיאולוגיות ואמונות שונות ומשונות. בסופו של דבר חלקם של זכאי העלייה עלו לארץ וחלקם הגרו לארצות הברית או לאירופה. כמקובל בעולם היהודי, הייתה גם התופעה של שארית הפליטה – הרבה יהודים מבוגרים התקשו להתנתק מן העולם הישן, ולהיפרד מבתי עלמין ומבתי-כנסת. היו גם קומץ של אנשי עסקים ובעלי נכסים שלא ויתרו על הפוטנציאל הכלכלי של האזור, תוך שהם יוצאים וחוזרים.

בדושנבה שבטג'יקיסטן עסקנו עם הסוכנות היהודית בחילוץ יהודים והעלאתם במטוסים חכורים לארץ תחת אש במלחמת האזרחים. חשנו כי תנועת ההגירה והניתוק החפוז ממקומות מושבם על היהודים יביאו לאבדנם של אוצרות תרבות ורוח – חפצי אמנות, תעודות היסטוריות, כתבי-יד של יצירות לא ידועות ותעודות בעלות צביון יהודי מובהק כמו סמיכות לשחיטה, למילה, כתובות וגיטין. נתבקשתי לצאת בשליחות הספרייה הלאומית ולחלץ את אוצרות הרוח והתרבות של יהודי האזור. מסע ההצלה התנהל באינטנסיביות בימים ח' באב – ו' באלול תשנ"ז (11 באוגוסט 1997 – 8 בספטמבר 1997).

במרכז אסיה חיו יותר אשכנזים מאשר בוכרים

בצד היהודים הבוכרים חיו במרכז אסיה הסובייטית גם יהודים אשכנזים רבים. במִפקד שנעשה בשנת 1939 (לפני גלי ההגירה של העקורים מן השנים 1943-1941) נמנו באוזבקיסטן 50,800 יהודים, ורק 21,000 מהם היו יהודים בוכרים. כל היתר היו אשכנזים שהגיעו למרכז אסיה בתקופה הצארית בעיקר. בשנת 1959 נמצאו באוזבקיסטן קרוב ל-100,000 יהודים, שרובם היו אשכנזים. בשנת 1989 נמצאו במרכז אסיה כולה 36,568 יהודים בוכרים. לפי הערכות אחרות חיו במרחב האמור 45-40 אלף בוכרים ועוד כ-60,000 אשכנזים. כיום נותרו באזור אלפים אחדים. בראשית שנות ה-90 התגוררו באוזבקיסטן כ-60 אלף יהודים. מתוכם 45 אלף בבירה טשקנט. כ-70% מהם אשכנזים. במהלך העשור נותרו בה כ-1,500 בוכרים ועוד כ-6,000 אשכנזים. בקזחסטאן היו 17 אלף יהודים, מתוכם 13,000 באלמאטי (almaty) הבירה הישנה. בקירגיסטאן היו כ-5,000 יהודים, 4,700 בבירה בישקק (פרונזה לשעבר). בטורקמניסטן היו כ-2,000 יהודים מתוכם כ-1,500 בבירה אשחאבאד. בטג'יקיסטן 2,000 יהודים מתוכם 1,800 בבירה דושנבה[2].

חינוך ילדי היהודים

במקביל ללימודיהם בבית-הספר הכללי למדו חלק מילדי היהודים גם לימודי קודש באמצעות חסידי חב"ד, לימודים שאסרו השלטונות. לאורך כל שנות המשטר הקומוניסטי למדו ילדי היהודים במוסדות החינוך הכלליים מגיל 7 עד גיל 19 ובסך הכול 11 שנות לימוד לפני שיכלו ללמוד באינסטיטוט מקצועות אקדמאים. בבוכרה ובסמרקנד היו בתי הספר הכלליים סמוכים ל'מחלה' ונוהלו לעתים קרובות על-ידי מנהלים פדגוגים יהודים וגם חלק מן המורים והמורות היו יהודים. בסמרקנד למד נוער יהודי בבית ספר הסמוך לבאזאר הגדול. חברם לספסל הלימודים היה לא אחר מאשר אסלאם קרימוב, לימים נשיא אוזבקיסטן.

1993: כמאה נערים בוכרים נפשו באווירה דתית במחנה קיץ בהרי צ'ימגַן (ליד טשקנט), שמעו משגריר ישראל ומן המחבר על עלייה, על ירושלים בירת ישראל ועל שכונת הבוכרים שהוקמה על-ידי אבות אבותיהם. נתקבלנו בשירת 'התקוה'. במהלך השנה למדו הנערים בבתי-ספר ממלכתיים ואחר-הצהריים למדו עברית ויהדות

בשנת 1992 למדו בסמרקנד כל הילדים היהודים בבתי ספר כלליים ואחר הצהריים למדו כ-250 ילדים וילדות בני 15-9 בבית הספר היהודי ב'מחלה'. תוכנית הלימודים כללה: תפילה, חומש, דינים וזמרה (שירי מולדת). מורות ותיקות מהארץ וצעירים מתנועות נוער הגיעו אל הקהילות היהודיות לתקופות של כמה שבועות ופתחו בפעילות מקיפה של הוראה וחינוך חברתי לילדי היהודים. במימונו של לב לבייב פועלת כיום רשת 'אור אבנר' לחינוך יהודי ברחבי מרכז אסיה ובערים אחרות של ברית המועצות לשעבר.

יחסו של הממשל הקומוניסטי לדת

ב-1920 נכבשה בוכרה על-ידי הצבא האדום ובעלי הון ו'כלי קודש' הוגלו לגולאגים בסיביר או במדבריות קזחסטאן. חלקם הוצא להורג. אט אט נסגרו מוסדות הדת ובשנת 1928-9 לא נותרו תלמודי תורה וישיבות. עד שנת 1930 נסגרו כל בתי הכנסת, למעט שניים, שבהם היו רשאים להתפלל רק גברים בגיל העמידה ואילך. קומוניסטים יהודים הסיתו ודרשו לסגור בתי-כנסת ולהפכם למועדוני המפלגה. רק בית-כנסת אחד הותר לו לפעול בקהילות הגדולות ובמרכזים הקטנים קוימו מניינים רק בדירות פרטיות. מצב זה נמשך ללא שינוי גם בשנים הראשונות שלאחר עצמאותן של הרפובליקות במרכז אסיה. לבית הכנסת התייצבו רק בני ארבעים ומעלה ואפילו ילדיו של רב הקהילה לא הגיעו לבית הכנסת בשבת כי חייבים היו להתייצב בבית הספר הממלכתי. חלה התרופפות דתית, כגון אי הקפדה על כיסוי ראש ואי הקפדה על דיני ישראל מחוץ לבית. בתי כנסת בודדים, שעדיין נותרו פעילים חלקית, עוד נלמד בהם בחשאי חינוך דתי תוך חירוף נפש. מסגדים, כנסיות ובתי-כנסת נסגרו או נהרסו. תשמישי קדושה וספרי קודש הוחרמו והועברו למרתפי הקג"ב. הכתב הערבי והכתב העברי הוסבו תחילה לכתב לטיני בימיו של לנין (1932-1928) ובימיו של סטלין (1932) הוסב הכתב מלטינית לקירילית. כל זאת כדי לנתק מוסלמים ויהודים מכתבי הקודש שלהם ולקרבם לתרבות הרוסית ושפתה. שנות הטיהור בסוף שנות ה-30, הכו מכה קשה גם את התרבות היהודית הבוכרית. בשנת 1940 הגיעה לקיצה היצירה הספרותית המקורית של היהדות הבוכרית ומאז ראו אור רק ספרים בעלי אופי סובייטי סטליניסטי. אף על פי כן הרוב המכריע של בני העדה הבוכרית ללא הבדל מעמד והשכלה ראו בדת ישראל מסורת משפחתית העוברת מדור לדור כאירועים במחזור השנה – שבת וחגי ישראל; ומחזור חיי אדם – ברית מילה, חופה ומנהגי קבורה וסעודות מצווה באזכרות – 'ישיבה' (yeshivo). רק קשישים ופשוטי-

עם שמרו כשרות ושבת וביקרו בבית כנסת בשבת וחג, שמרו על חוקת הפסח ואפו מצות בתנור ביתי, הקימו סוכות [לעתים תחת קורת גג] וצמו בתשעה באב וביום הכיפורים.

מלשינים יהודים בשרות המפלגה והקג"ב

לאורך ימי המשטר הקומוניסטי פעלו יהודים מטעם המפלגה או מטעם הקג"ב וה'יבסקציה' yevsekzia – המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הציבור הכיר את המלשינים ונזהר מפניהם. נציגי השלטון, יהודים בשירות הקג"ב, פקחו עין על הנעשה בבית הכנסת ודיווחו לממונים עליהם. בשנת תרפ"ז (1927) הלשינו יהודים לקג"ב כי בקירות בית הכנסת של הרב הראשי האחרון של יהודי בוכרה – הרב חזקיה הכהן רבין – החביאו היהודים מטילי זהב רבים. ניסיונותיו של הרב לבטל את הגזירה לא צלחו. יהודי בוכרה הגיעו בהמוניהם וזעקו זעקות מרות למראה מקדש מעט הנחרב לנגד עיניהם. בקירות לא נמצא זהב אלא רק שרידי ספרי תורה גנוזים, שהועברו ללנינגרד. ביום שבת לאחר קריאת התורה קם הרב רבין ודרש: 'אני יודע מיהו המלשין שבעטיו נהרסו כמה מקירות בית הכנסת...כשם שזמם המלשין לעשות ונחרב בית הכנסת, כך יעשו לו מן השמים, כי מידה נגד מידה לא בטלה'. מספרים כי באותו חודש העלילו על אותו מלשין, הוא נאסר והוצא להורג[3].

פעילותם של פרובוקטורים ומלשינים מטעם הקג"ב והמפלגה הקומוניסטית לא פסקה מייד עם עצמאותן של חבר המדינות בשנת 1991. עולמו של האידיאולוג המרקסיסטי, הפוֹליטרוּק והעיתונאי בשירות המפלגה – נחרב. חלף זמן עד שהם הצליחו ליישר קו עם העולם החדש. כשליח של מדינת ישראל נאמתי בפני הקהילות היהודיות במרכז אסיה (1994-1992) בענייני עלייה וקליטה. לא הייתה כמעט הרצאה שבה לא קם פרובוקטור ותקף בקולי קולות את מדינת ישראל ואת שליחיו. הם גם ניסו להכשיל את הנציג הישראלי בשאלות מכשילות כגון: "מה אתה מציע לנו לעשות בדולרים שלנו?" או "למה אתם הישראלים מפלים לרעה את היהודים הבוכרים?" הדברים היו למורת רוחו של הציבור, שביקש לעלות ארצה מתוך אהבת ישראל בכל רמ"ח אבריו, אך לא תמיד העז להשתיק את הדובר הבוטה. היו סוכנים מטעם, שתקפו את מדינת ישראל בפומבי ובשיחה בארבע עיניים התנצלו בפניי.

נישואים אזרחיים, חופה וקידושין

כל הנישואים האזרחיים נערכו במשרדי ה'זגס' – המשרד הממשלתי לרישום נישואין וגירושין או שהקומיסר (או הקומיסרית) לענייני נישואין לקח חלק בחגיגת הנישואים ובמהלך החגיגה ערך את הטקס האזרחי והכריז על נישואי הזוג. תמורת תשלום אגרה נמוכה בוצעו בתהליך מזורז הנישואין והגירושין. היהודים הבוכרים סידרו בדרך כלל בחשאי גם חופה וקידושין כדת משה וישראל לפני הטקס האזרחי או אחריו. בן-צבי הביא עדויות מאמצע שנות ה-30 של עולים, שדיווחו לו כי כל הנישואים הם אזרחיים, אולם לאחר מכן מקדשים אישה בבית כדת משה וישראל. אמר לו האינפורמנט שאפילו כמה קומוניסטים נוהגים כך, תחת לחץ משפחותיהם[4].

בביקורי בשנת 1992 בקהילת קרמינה-נבואי karmina-navoii (268 ק"מ מזרחית לבוכרה), שישבה אז על המזוודות בדרכה לעלייה או להגירה, הייתי אורח כבוד בחתונה שנערכה שם, להפתעתי, בליל שבת. קומיסרית אוזבקית חיתנה את הזוג בנישואים אזרחיים במעמד כ-300 מוזמנים יהודים ולא יהודים עם תזמורת רעשנית. באירוע נכחו ראש הקהילה גבריאל זבוּרוֹב והשוחט ציון קוֹקוֹב. כשהבעתי בפניהם את הפתעתי על שאינם עורכים חופה יהודית כהלכתה, לחש לי השוחט כי ערב קודם כבר ערכו בחשאי, במעמד מניין מקורבים, חופה כדת משה וישראל. בשבת בבוקר שלמחרת נכחו בבית הכנסת ב'שבת חתן' כ-50 מתפללים. החזן סלסל מנגינות בוכריות עתיקות יומין, אך קרא בתורה בשיבושים ובהשמטות. באותו זמן הסתובבו בחצר בית הכנסת צעירי העדה כשהם עטופים בטלית ועישנו מבלי שמישהו ראה פגם בכך. הגבאי רשם בפנקס שבידו בעיצומו של יום שבת את גודל התרומות. שאלתי אותו איך אוכל לתרום ביום שבת. הוא הרגיע אותי ואמר: 'בבית הכנסת אנחנו לא גובים בשבת אולם בחצר תוכל לשלם לי'. תיאור זה משקף תמונת מצב של ערב ההגירה, כשהכוחות המובילים מבחינה הלכתית כבר עזבו את האזור[5].

ליהודי בוכרה היו כתובות מפוארות עד שנת 1920. רובן נכתבו בידי סופר סת"ם וחלקם נכתבו בהידור רב על קלף עשוי עור צבי. בימי המשטר הקומוניסטי הכתובה היהודית הייתה צנועה ביותר ונכתבה בצורה מחתרתית על דפי מחברת חשבון או 'שורה אחת'. הנוסח הועתק מכתובות קדומות. מצאנו בכמה מן הכתובות שמצאנו איזכור של 'ראש הישיבה של גולה' וזהו נוסח הפתיח: בנהורא טבא ובסימנא מעליא, אורה וצהלה. יהא סימן טוב וסימן גאולה לחתן ולכלה ולעדת הסגולה ולאדוננו ראש הישיבה של גולה – בנין מצליחין נצח סלה.

הנוסח המיוחד הזה 'ולאדוננו ראש הישיבה של גולה' מעורר את השאלה: האם נוסח זה הובא על-ידי חכמים בבליים שהשתקעו בבוכרה [כמו חכם אליהו מבגדאד?] או שמדובר בשריד של נוסח בבל, שרווח במרחב הזה קודם שהתאזרח הנוסח הספרדי ביוזמת השד"רים. ואולי זו עדות לקשר הקדום שבין ישיבות בבל ליהודי המרחב שהיו סמוכים הלכתית על שולחנן של ישיבות סורא ופומבדיתא.

תופעת ההתבוללות

שיעור הנישואים המעורבים בקרב הבוכרים עמד על 0% בשנת 1926. בשנת 1962 הגיע ל-7.7%. לעומת זאת, בקרב האשכנזים ההתבוללות הייתה רבה יותר – ב-1926 הגיע שיעור ההתבוללות ל-19.2% וב-1962 הגיעה ל-33.7% – שיעור דומה לרמת ההתבוללות בקרב שאר יהודי ברית המועצות לשעבר. במפקד 1959 הצהירו 19,300 יהודים בוכרים, כי הניב הטג'יקי-יהודי הוא שפת אמם, כלומר שני-שלישים שמרו עדיין על ייחודם. באותו זמן רק 20% – בעיקר זקנים – בשאר חלקי ברית המועצות ציינו כי שפת אמם היא יידיש.

הייתי אורחו של הקלאנתר (kalontar), ראש הקהילה, באחת מערי עמק פרגאנה. הוא אירח אותי בביתו ברוחב לב כמנהג היהודים הבוכרים. הוא מהנדס אמיד בעל בית מרווח וחצר גדולה ולא פחות מארבעה כלי רכב פרטיים שרתו את משפחתו. ליד החלון הבחנתי בעץ אשוח מקושט והבעתי את פליאתי. הקלאנתר הסביר כי בביתו מבדילים בין יופיו של עץ האשוח לבין החג הנוצרי. בלחש הסביר שזה גם רצון אשתו וכלתו הפרבוסלביות. הוא ציין שאשתו וכלתו נוהגות בקפידה רבה בענייני יהדות: הן מכשירות בשר ומדליקות נרות מדי ערב שבת.

גיטין והתרת עגונות

הדאגה לנשים עגונות שבעליהן נטשו אותן ללא גט והותירו אותן ללא מפרנס לצד הסכנה שאשת איש תינשא לאחר מבלי שיש לה גט כהלכה ויבואו לעולם ילדים עם חשש ממזרות, הביאו את ר' חזקיה הכהן רבין (חיימוף), רבה הראשי של יהדות בוכרה בימי הכיבוש הסובייטי של בוכרה), להקדיש את עיקר חייו למתן גיטין ולהתרת עגונות. עשר שנים (1930-1920) פעל תחת משטר רודני ואנטי דתי. שני אחיו – פינחס ורחמים הוצאו להורג במסגרת ה'טיהורים', שערכו הקומוניסטים לאנשי הדת והוא הושלך לכלא למשך שנה. הרב כהן-רבין עמד בצומת דרכים היסטורי בין אבותיו הרבנים, שהגדילו תורה והאדירו אותה, לבין המתקפה הקומוניסטית על קדושי האומה. הוא גילה אומץ לב נדיר ומנהיגות מול השלטונות העוינים ומול הקהל שנתקף חרדה מאימת ה'יהודים מטעם', שהלשינו על אחיהם והביאו להגלייתם או להריגתם של חפים מפשע. בקיאותו בענייני גיטין והתרת עגונות נודעה מעבר לקהילות בוכרה. בוכרה הייתה, בראשותו, לבית הדין לענייני גיטין לכל מרכז אסיה. לבית הדין שלו בבוכרה הגיעו מבקשי גיטין מכל המרחב וביניהם: אוזבקיסטן; טורקמניסטן; טג'יקיסטן; קזחסטן; אפגניסטן; איראן וקווקז.

כבר בשנת 1925 נדרש הרב חזקיה הכהן רבין-חיימוף להפסיק את פעילותו הדתית. משלא נענה הושלך לכלא למשך שנה וכשנשקפה סכנה לחייו נמלט בשנת 1930 מבוכרה לאפגניסטן. הוא המשיך במפעל הגיטין והתרת העגונות במסלול בריחתו בדרכו לארץ – בהראת שבאפגניסטן ואחר כך במשהד ובטהראן שבאיראן ואחר כך ממקום מושבו בירושלים.

הרב עמנואל שמעונוב, הוסמך לרבנות על-ידי הרב משה גסינסקי (gesinski), רבה של הקהילה האשכנזית בסמרקנד ועל-ידי רב העדה הבוכרית הרב שָקָרוֹב. הרב שמעונוב קבע לעצמו יעד – לא להשאיר אישה יהודיה עגונה והוא הסדיר גיטין בקהילות השונות. הוא נסע בין הקהילות הקטנות מסמרקנד ועד בוכרה ואף יצא למדינות השכנות כדי למול את ילדי ישראל ולהביא יהודים בברית הנישואין כדת משה וישראל. הוא כאיש חב"ד היה מוכן לקבל את שליחי חב"ד, אך לא אפשר להם להשתלט על נוסח התפילה ועל מנהגי העדה הבוכארית. יום אחד נטל את מטלטליו ועזב לאמריקה.

בביקורי הרשמי הראשון בבוכרה בשנת 1992 הקיפה אותי קבוצת נשים עגונות, שבני הזוג שלהן נטשו אותן ללא גט. הנשים דרשו שנקים למענן בית דין שיסדיר להן גט וישחרר אותן מעגינותן. הן סיפרו כי שנה קודם לכן ביקר במקום הרב אשר ארנטרוי (erntroy) וחבריו, שהקימו בית-דין ארעי למתן גיטין. הן לא זכו לכך ומאז אין להן תקווה. רבים מאלה שברחו מברית המועצות בשנות ה-30, בעקבות התוכנית הכלכלית החדשה של לנין ((nep ואחר כך סטלין, ויש שנטשו את ברית המועצות עם פתיחת השערים בשנות ה-70 והותירו אחריהם לבד מהורים, אחים ואחיות וילדים, גם נשים עגונות. חלק מן הבעלים נשאו בארץ נשים חדשות והקימו משפחות בעוד נשיהם העגונות וילדיהם חיים מעבר למסך הברזל. הילדים שנולדו מהזיווג החדש בארץ לא תמיד ידעו כי יש להם אחים ואחיות מאם אחרת.

ברית מילה

בארכיון משרד הפנים בסמרקנד ראיתי שני כרכים עבי כרס של מרשם התושבים הממשלתי בו נרשמו כל הלידות בקרב היהודים מן הרבע האחרון של המאה ה-19 ושל ראשית המאה ה-20 (החל משנת תרל"ז – 1877) ובהם רשימת ילדי היהודים בסמרקנד, הרשומים בלשון העברית באותיות רש"י מזרחיות ובהם שם הרך הנולד, שם אביו, שם משפחתו ותאריך הולדתו העברי. בכרך השני ניכרת כבר השפעה רוסית ולצד התאריך העברי הוסיפו תאריך לועזי (החל משנת 1910) ותרגום הרישום לרוסית.

המהפכה הקומוניסטית גרמה לכך שיהודים רבים בברית המועצות לא מלו את ילדיהם. הבוכרים והקווקזים מלו את ילדיהם אך לא הקפידו על מילה ביום השמיני. מוהלים נודדים עברו ממקום למקום ומלו ביום אחד כמה ילדים. בשנת 1992 הייתי עד לברית מילה בשעת בוקר מוקדמת כדי לקיים מצוות: 'וישכם אברהם בבוקר'. עשרות יהודים התכנסו בבית הכנסת העתיק בבוכרה. הופתעתי לגלות מוהל, שהכרתיו בדושנבה כשוחט עופות. הוא ברח מדושנבה בימי הקרבות והתחזה למוהל בבוכרה. לתדהמתי הוא מל את הילד בתער גלבים חלוד במקום חלף מילה סטרילי והשתמש במגן פין עשוי קרטון במקום מגן כסף. התינוק הנימול היה בן שלושה-ארבעה חודשים לפחות. הוא הולבש בגדי מלכות ששזורים בהם חוטי זהב. המוהל ניסה לחתוך בתער הקהה את העורלה. התינוק פרץ בזעקות אימה. נדהמתי לנוכח אדישותו של הקהל למראה הדם הרב שניתז ולשמע בכיו הנואש של התינוק. כשעף ממקומו מגן הפין, העשוי קרטון, המוהל נזף קשות בסנדק. הובהר לי כי הקהל רגיל למחזות מעין אלה. עוד הוסבר לי כי מָלים את הילד בהיותו בן כמה חודשים וזאת משום שהוא חייב להיות חזק דיו כדי שלא ישלם בחייו כפי שקרה בעבר. בביקורי הראשון בארץ רכשתי ערכה משוכללת של חלף למילה, אבן משחזת, מגן פין עשוי כסף וערכת חיטוי. הענקתי אותה לרבה של סמרקנד ר' עמנואל שמעונוב, שהיה מוהל מיומן, כדי שיכשיר מוהל ראוי ליהודי העיר בוכרה ויעניק לו את ערכת המילה.

בשנת 1994 התחילה חב"ד לערוך באופן שיטתי ברית מילה למבוגרים לא נימולים. ד"ר שקרוב, רופא שיניים בוכרי, הוכשר לערוך בריתות שחייבו הרדמה מקומית ותפירה כירורגית. בשיטת הסרט הנע נערכו בריתות בדירה שנשכרה בטשקנט על-ידי חב"ד. שימשתי כסנדק בבריתו של בחור בן 20. מראה לא מלבב. כתמי דם בכל. לבחור עשו 16 תפרים. המזרקים לא היו חד-פעמיים אלא חוטאו בסיר בישול. על פניו של הנימול הניחו את ספר 'התניא' – ספרו של ר' שניאור זלמן מלאַדי, שהוא ספר היסוד של חב"ד. כשראיתי לאחר כמה שנים את הבחור בארץ חי ופעיל ושמעתי מפיו שאפילו נולד לו בן – נשמתי לרווחה.

שחיטה וסמיכה

לאורך כל התקופה הקומוניסטית הוכשרו שוחטים ומוהלים וקיבלו סמיכה מקודמיהם בתפקיד. נוסח הסמיכה הוא ברוח ההלכה, אך אינו נוהג בחומרה, כפי שנהגו המסמיכים לפני התקופה הקומוניסטית. רבה הראשי האחרון של בוכרה הרב כהן רבין החמיר עם המבקשים סמיכה לשחיטה ודרש מהם ללמוד לא פחות משלוש שנים דיני שחיטה "ולימדתי אותו הלכות שחיטה וטריפות מראש ועד סוף, עד שמצאתיו בקי ויודע הלכותיהן בעל פה"[6]. ההסמכה הייתה על תנאי והשוחט נדרש לחדש את הסמיכה מדי שלוש שנים. הסמיכה בוטלה כאשר נהג השוחט שלא כהלכה. לפנינו כתב הסמכה, שניתן בקרמינה-נבואי לשלום בן יצחק תכוף על-ידי השוחט בודק בן-ציון בן מולא משה איגלנוף ביום שלישי בשבת, בו' באייר התשל"ג (8 במאי 1973). השוחט למד דיני שחיטה והוסמך לשחוט עופות. וזה נוסח התעודה:

להגיד לשבטי ישורון[7] על התלמיד היקר משכיל ונבון וירא ה' מו'[מולא]/ שלום בן האיש הישר מו' [מולא] יצחק תכוף שלמד אצלי דיני חמישה [חמש] הלכות/ שחיטה ועסק אצלי במל[א]כת השחזת הסכין ושחט אצלי עופות והיה אומן/ יד וגם ברצונו הטוב נתן תקיעת כף[8] לחזור על כל הלכות שו"ב [שחיטה ובדיקה] בעיון והבנה/ בכדי שיהיו שגורים בפיו שלא ישכחם וגם שיתמיד בהשחזת הסכין אפילו/ בימים שאינו עוסק בשחיטה וגם קבל על עצמו כיראת ה' על פניו להיות מתון/ וזהיר ומדקדק במעשיו כדת מה לעשות[9] וגם יתנהג בכל המדות הראויות לשו"ב [שוחט ובודק]/ כשר והגון. יאכלו ענוים וישבעו[10]. י"ר [יהי רצון] שלא תצא דבר תקלה מתחת ידו וחפץ ה'/ בידו יצלח[11]. והכל שריר ובריר וקים[12] .

בשלישי בשבת בששה לח' [חודש] אייר שנת חמשת אלפים שבע מאות/ שלושה ושלושים לבריאת העולם[13] . למתא[14] כרמינה דמתקרי נוואיי[15] חתמתי שמי בן-ציון בן מו' [מולא] משה איגלנוף שו"ב [שוחט ובודק] ס"ט [סימנא טבא-סימן טוב]

מן התעודה אנו למדים כי הכותב שולט בארמית ובעברית מקראית. הטקסט מלווה מובאות מן המקרא וציטוט אחד מן התלמוד.

בשנת 1993 פגשתי את הרב אברך קטנוב, ששימש שוחט, מוהל וחזן לקהילות בעמק פרגנה. עברתי איתו בכל הקהילות בעמק. הוא התחנן שאשלח לו חלף לשחיטה וזוג תפילין במקום אלה שאבדו לו. הוא למד בישיבה במוסקבה ולאחר מכן בקוטאיסי (kutaisi) שבגיאורגיה. במשך שמונה חודשים למד הלכות שחיטה ומילה וקיבל סמיכה. כשהצטברו נימולים באחת הקהילות הוא נסע לשם ומל כמה ילדים בבת אחת ללא קשר לגילם. לדבריו, האשכנזים אינם מלים את ילדיהם בדרך כלל ואלה שמלים עושים זאת באמצעות כירורג. לפי דרישה הוא גם הגיע לקהילות ושחט עופות, צאן ובקר. הוא קבַל בפניי כי רק 15% מן היהודים בקוקנד (kokand) הקפידו על שחיטה כשרה. במרגלן, הידועה בקיום מצוות, לדבריו הקפידו כולם על שחיטה כשרה. בעיר פרגנה רק 40% אכלו משחיטה כשרה.

ימי זיכרון

הגעתי ביום תשעה באב לבית הקברות היהודי ברובע צ'יגאטיי (chighatai) בעיר העתיקה של טשקנט כדי לפגוש את יהודי טשקנט הבוכרים, המגיעים ביום זה בהמוניהם לבית הקברות, לפי מנהג עתיק שבידם, לצום ולהשתטח על קברי אבותיהם, כשהם נושאים כלי ניקוי וזרי פרחים. דומני שבכל העולם היהודי אין הרבה בתי עלמין מטופחים ונקיים, כמו בתי הקברות הבוכריים של מרכז אסיה. הכבוד שרוחשים הם להוריהם בחייהם ובעיקר לאחר פטירתם הם מיוחדים במינם. מאז מלחמת העולם השנייה נקבע יום תשעה באב גם כיום צום ואבל יהודי, בנוסף על 9 במאי יום הניצחון במלחמת העולם השנייה. ביום תשעה באב התאבלו על אלפי הצעירים הבוכרים שנפלו בחזיתות הצבא האדום עד ברלין ולא נודע מקום קבורתם. אין בית קברות במרכז אסיה שבו אין אתר זיכרון לנופלים בני הקהילה. על הרבה מצבות של ההורים חקוקה תמונתו של הבן החייל שלא זכה לקבר ישראל. יד ושם והעם היהודי בכלל לא עשה די כדי להנציח את היהודים גיבורי מערכות הצבא האדום שנפלו בכל אירופה.

למרות המשטר הקומוניסטי, שהכביד ידו באופן קבוע, ערכו היהודים בביתם "ישיבה" ((yeshivo – 'יאהרצייט' – סעודת מצווה המונית, שבה מצטטים בעל-פה לנשמת הנפטרים פרקי 'זוהר' במנגינה עתיקת יומין וסועדים דגים, בשר, פלוב וכל מיני מעדנים וכמובן מרימים גביעי ערק לעילוי נשמת הנפטרים.לא היה שבוע לאורך כל השנים שחלף ערב אחד של חול מבלי לקיים אזכרה לאחד ההורים או הסבים. בהספדים ב'ישיבה' וגם בהלוויות דוקלמו ציטטות מפושקין על גורל האדם. לברכת הסעודה קראו 'נותן' – על פי הפסוק בתהילים 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו'. כל סעודה ומפגש נפתחו בפסוק מתהילים 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. המסובים פרסו ידיהם, כמנהגי המרחב, ובתום הברכה ליטפו את פניהם בכפותיהם המושטות כדי לספוג את הברכה. במקומות רבים הסתפקו בברכה הזאת בלבד.

הקהילה בטשקנט קנתה חלקה נוספת הצמודה לבית העלמין בצ'יגטאי. לשם כך פינו את התושבים האוזבקים ורכשו למענם דירות במקומות אחרים. בבית העלמין הבוכרי בטשקנט אין קוברים אשכנזים, אך מצאנו בתי קברות של אשכנזים, או בתי קברות של המפלגה בהם נקברו גם יהודים. חלק מבתי העלמין האשכנזים מוזנח מאוד ועבר חילול והרס קברים. יש מקומות שבתי הקברות הפרבוסלביים פלשו לתחומם. בקהילות קטנות יותר נקברו אשכנזים לצד בוכרים.

*

דומה, שאלמלא נפתחו שערי מסך הברזל לעלייה, תוך דור או שניים עם ישראל היה מאבד חטיבה יהודית מופלאה.

(הרצאה ביד יצחק בן-צבי, 4 בפברואר 2009)

©כל הזכויות שמורות למחבר.מאמרים נוספים:

לאן נעלמו עשרת השבטים? אפגניסטן ומסורות השבטים האובדים

הממסד התורני פסל יהודים מלבוא בכלל ישראל

בית הכנסת הגדול של יהודי בוכרה נמצא במרתפי הק.ג.ב

יהודי אפגניסטן היו נתונים בסכנת שואה

יהודים אפגניים מוצאים מקלט בביתו של הרב קוק בימי המנדט

טשקנט עיר הלחם - עקורים במלחמת העולם השנייה

יהודי גאורגיה – מעבדות לחרות

מולא רפאל מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים

[1] שליחותי הרשמית נמשכה בין השנים 1994-1992 במעמד של נספח תרבות. רשמיי מתקופה זאת הבאתי בספרי 'אוק-יול - דרך לבנה', שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון, תל-אביב תשנ"ו-1996, 204 עמ'. במשך שנתיים נוספות ולאחריהן יצאתי לחבר המדינות בכל רחבי ברית המועצות לשעבר בשליחות עליית הנוער כמפקח מרכז של פרויקט נעל"ה 16 – נוער עולה לפני הוריו וניהלתי סמינרים למורים מקומיים לעברית.[2] מדריך האוכלוסיה היהודית ברחבי חמ"ע (ברה"מ לשעבר) – 150 ערים, הסוכנות היהודית, מאי 1994. 168 עמ'.baruch gur-gurevitz, after gorbachev (hisyory in the making: its effects on the jews in the former soviet union 1989-1994, jerusalem1995, 196 pp.[3] הרב יהודה הכהן רבין, זרח כוכב מיעקב – כמוהר"ר חזקיה הכהן רבין זצוק"ל – תולדותיהם והליכותיהם בקודש של רבני בוכארה, ירושלים תשמ"ט, עמ' קנג-קנד.[4] ראה י' בן-צבי, נדחי ישראל, מהדורה שלישית מורחבת, הוצאת משרד הביטחון, תל-אביב 1963. בפרק 'יהודי בוכארה' (אחרי המהפכה), עמ' 118-109.[5] בדושנבה בירת טג'יקיסטן נטש רב הקהילה את צאן מרעיתו ערב מלחמת האזרחים מבלי שהותיר אחריו ממשיכים מיומנים, לרבות חזנים, שוחטים ומוהלים.[6] רבין-זרח כוכב מיעקב, עמ' קב.[7] להודיע לקהילות ישראל באשר הן. ישורון – כינוי חיבה לעם ישראל.[8] נתן תקיעת כף – שם כפו בכף יד אחר לאות התחייבות, הבטחה בנדר או שבועה לקיים את הדבר. על-פי משלי יז, יח: "אדם חסר-לב תֹקֵע כף"[9] על-פי מגילת אסתר א,טו: 'כדת מה לעשות במלכה ושתי'.[10] עפ"י תהלים כב, כז, כלומר: יראי ה' ייהנו מכל הטוב שייתן להם ה' (פירוש הרטום).[11] עפ"י ישעיה נג, י.[12] לפי בבא בתרא קסא, א; ירושלמי גיטין ג, נ. נוסח זה מקובל בסיומן של כתובות, ראה דוד דוידוביץ, הכתובה בעיטורים, תל-אביב, עמ' 68 כתובה מהמדאן 1874, עמ' 72 אצפהן 1890; עמ 74 הראת 1813; עמ' 76 הראת (1899). כאן נאמר והכל שריר ובריר ויציב וקיים.[13] ו' באייר התשל"ג – 8 במאי 1973.[14] למתא – למקום (ארמית).[15] karmana או karmina נמצאת כ-120 ק"מ מזרחית לבוכרה על אם הדרך לסמרקנד. בצמוד לה הוקמה עיר המכרות נבואי (navoii ), הנקראת על שמו של המשורר הלאומי של אוזבקיסטן ניזאם אל-דין עלי-שֵר הראווי, המוכר בכינויו הספרותי עלי-שר נבואי (הראת אפגניסטן 1501-1441). בעיר נבואי מפעלים פטרוכימיים ואזורי מכרות. לפני גל ההגירות גרו כאן כ-3,000 יהודים בוכרים, בשנת 1992 נותרו בה כ-300 נפש (89 בתי אב). לפי עדותו בעל-פה של היסטוריון הקהילה אשר טוקוב (1992) עד לפני פחות מ-165 שנה קברו את מתיהם בבוכרה ורק ברבע הראשון של המאה ה-19 הקימו בית עלמין. בשנת 1992 השוחט היה ציון קוקוב וראש הקהילה גבריאל זבורוב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע