אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אלי קדם - עשה לך פסל וכל תמונה


התמונה של רמי נוידרפר

הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפסה"נ ועד התקופה המוסלמית

כולנו יודעים כי בעיני היהדות הייתה האמונה הפוליתיאיסטית "עבודה זרה" שזכתה לקיתונות של בוז מצד כותבי ספרי הקודש שלנו ונחשבה לחטא חמור במסורת ובהלכה היהודית. אולם מה הייתה האמונה הפוליתיאיסטית בעיני מאמיניה? כלום באמת הייתה זו אמונה ב"פסילים"? האם האמינו קיסרי רומא באמת שהם אלוהים? האם האמינו היוונים באמת בפנתיאון שלהם, הכולל אלים מתים, נלחמים, אוהבים ונואפים? האם יש באמת הבדל גדול כל כך בין המונותיאיזם והפוליתיאיזם? מה היה תפקידם וייחודם של האלים בעיני מאמיניהם?

ספר חשוב בנושא "אלי קדם" יצא לאחרונה בהוצאת יד יצחק בן צבי – אלי קדם, 265 עמ', שנת 2008, בעריכת: מנחם קיסטר, יוסף גייגר, נדב נאמן, ושאול שקד.

יסודו של ספר זה בסדרת הרצאות שניתנה בסמינר חוקרים של יד בן צבי לפני כעשר שנים.

בספר זה כונסו שנים עשר מחקרים מסכמים על הפוליתאיזם בסביבה התרבותית שבה התפתחו היהדות, הנצרות והאסלאם - פרי עטם של כמה מטובי החוקרים.

העורכים סבורים כי " הבנת התפיסות של הדתות הפוליתאיסטיות חיונית להערכה נכונה של המציאות הדתית המורכבת והמשתנה שהייתה בארץ ישראל ובסביבתה במשך מאות שנים (בתקופת המקרא, בית שני, המשנה והתלמוד), ומזמינה את הקורא למחשבה מעמיקה יותר בדבר היחס בין ה"אלילות" למונותיאיזם". לאחר קריאה של הספר אני סבור שטעמם עמם, וכי ספר חשוב זה ראוי לו שייקרא על ידי כל מי שמתעניין בנושא.

לכאורה, ההבדל בין פוליתיאיזם ומונותיאיזם פשוט מאד – אלה מאמינים ב"אלילים" - פסילי עץ ואבן , שפה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו, ואלה מאמינים באל האחד, ה"אמיתי" שאין בלתו.

כפי שידוע מן המחקר ההיסטורי , האמת מסובכת הרבה יותר.

כותב ד"ר נתן וסרמן בביקורתו על הספר בעיתון הארץ

"נקודת המוצא לדיון היא ההבנה כי פוליתיאיזם לא מחייב אמונה בריבוי אלים ומונותיאיזם לא מקיים בפועל רק אמונה באל אחד בלבד. בעולם העתיק נכון יותר לדבר על הֶנותיאיזם, קרי אמונה באל אחד בלי שלילה עקרונית של קיום אלים אחרים, מאשר על פוליתיאיזם. קיימות גם עדויות רבות, ממסופוטמיה העתיקה ולא רק ממנה, ולפיהן ריבוי האלים נתפש למעשה רק כביטוי חיצוני לאחדות אלוהית עמוקה.

אם פונים למונותיאיזם, ייחודו של האל מודגש בעיקר באיסלאם. בבחינת היהדות אין קושי לגלות כי לצד הפן הרשמי שלה מתקיימת בה, באופנים שונים, סמויים או גלויים, הייררכיה סבוכה של יישויות אלוהיות, ספירות המשתלשלות זו מזו. אך גם ללא מערכת הספירות, די לראות את תפקיד השכינה, שהוא גלוי יותר, כדי להבין שמעמדו של האל ביהדות מורכב יותר משנדמה במבט ראשון. הדוגמה הנוצרית קובעת רשמית, כי אחדותו של האל איננה אחדות מתימטית פשוטה, אלא היא טומנת בחובה מסתורין בלתי אפשרי להבנה אנושית, הלא הוא סוד השילוש. נוסף לכך, בכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות, גם באיסלאם, יש מקום נרחב למלאכים, לשדים, לנביאים ולקדושים, אשר גם אם אינם חלק ישיר מהאלוהות באופן רשמי, יש להם כוחות על-אנושיים, ובאמונה העממית הם נתפשים כגורמים הסמוכים לאל, ובכך פוגמים, ולו במשהו, בבלעדיותו."

בניגוד לספרים אחרים שיצאו ביד יצחק בן צבי, אין זה ספר קל לקריאה לקורא ההדיוט. במאמרים המופיעים ספר זה לא נעשו פשרות, לא בתעתיק המדעי של מונחים אכדיים ובבליים, לא בהערות השוליים והמונחים ביוונית עתיקה, ולא ברמה המקצועית הגבוהה של המאמרים. אף על פי כן מצא גם הדיוט כמוני עניין רב בספר.

שנים עשר מאמרים יש בספר, ואסקור אותם אחד אחד.

לדיוקנו של האל המסופוטמי

האל הבבלי שַמָּש

פרופסור אביגדור ויקטור הורוויץ, מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, סוקר, את דיוקנו של "האל המסופוטמי" , וכבר בפתיחת המאמר המרשים הזה, הוא מבהיר לנו שהשם" האל המסופוטמי" , מטעה עד מאד, שכן בתרבויות המסופוטמיות – השומרים, האשורים, האכדים, והבבלים, היה פנתיאון גדול מאד ומורכב מאד של אלים ראשיים ואלים משניים, אלים גדולים, אלי שמים וארץ, אלים של תופעות טבע , אלים של תופעות חברתיות ועוד ועוד.

לפי אמונה שומרית אחת היו 3,600 אלים. זהו מספר טיפולוגי, אומר המחבר (60 x 60) אולם היו אלים רבים מאד. ידיהם של התיאולוגים הקדומים היו מלאי עבודה – הם קשרו בין האלים לערים מסוימות, שידו אותם לבנות זוג, קיבצו אותם במשפחות ובחצרות ואיחדו ביניהם כאשר חשו כי מספר האלים התרבה יתר על המידה..

לצורך העיון בתרבות האמונית הזו, אומר לנו הורוויץ, חייב הקורא להבין תחילה מהו "אל" בעיני בני התקופה, ומתאר לנו אמונה שהיא ההפך הגמור מהאמונה המונותיאיסטית. מספר האלים רב עד אין-ספור. הם אינם נצחיים כי כולם נולדים, ולפעמים כם מתים. הם מוגבלים במקום והם אינם כל יכולים כי כוחם מוגבל לתחומי הטבע והחיים בהם הם שולטים, כנאמר בתפילה לאלי הלילה:

"אלי הארץ, אלות הארץ,

שמש, סין, אדד ואשתר

נאספו לישון אל חיק השמים.

דין לא ידונו, משפט לא יחרצו

דיין הצדק, אבי היתומים

שַמַש נאסף אל חדרו.

ההבדל המרכזי, אומר המחבר, בין אלוהי ישראל לבין אלי בבל הוא היותו של הראשון מחוץ לטבע ולזמן, בעוד האחרונים מחוברים בטבורם לתופעות הטבע.

לאחר שעמד הורוויץ על ההבדל המרכזי בין האל הישראלי ואלי מסופוטמיה , הוא מתחיל בדיון מורכב על שמותיהם של האלים, ממנו הוא מסיק על מהותם. כך למשל היה האל השומרי הראשי אַן, - אל השמים, בעוד המילה לשמים גם היא an .

האל החשוב ביותר מבחינת הכוח היה אֶנְלִיל, (אנליל הוא אל הרוח, האוויר והסער במיתולוגיה השומרית. בנוסף היה גם פטרונה של העיר ניפור.) ששמו מורכב מן המילה השומרית en שפירושה אדון ו lil שפירושה אוויר, דהיינו – אדון האוויר.

שמות אלים אחרים קשורים לפעולות אותן הם עושים, או לעיר ולמקום עליהם הם מופקדים.

במשך אלפי השנים בהם התקיימו הציוויליזציות המסופוטמיות, חלו התפתחויות בתפיסת האלים, מספר לנו המחבר, מאלים שך תופעות טבע , לאלים של תופעות חברתיות. כך למשל הפכה נִסַּבַּ (לא אהבתי את האיות הזה בכתיב חסר ומנוקד, אך כנראה שזו הנורמה האקדמית) אלת הקנים, ולאלה המטרונית של הסופרים (הכותבים בקנה) ואדד, אל הסערה, הפך לאל המלחמה בשל הדמיון בין קולות הרעמים ומראה הממטרים והברקים להמולת שדה הקרב..

בהמשך מספר לנו הורוויץ על מידותיהם של האלים (אלמוות למשל..), על מראם המיוחד – האלים ניחנים בזוהר מיוחד המעורר יראה אצל כל אדם (הורוויץ מצביע על הדמיון המעניין שבין תיאורי אלי בבל לבין תיאורי ה' בתנ"ך וספרי הקודש "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה"

עבודת האלים – אחד המאפיינים המובהקים של הדת המסופוטמית היה ייצוג האלים על ידי צורות מוחשיות – פסלי עץ ואבן. כולנו חונכנו על ברכי ההשקפה המקראית שראתה בפולחן הפסלים דבר מגוחך, אולם ברור כי לא כך חשבו בני התקופה, ו"אין להניח שלקו בשכלם או היו נחותי שכל מנביאי ישראל"

הנוהג לעבוד אלוהים על ידי פסלים דמויי אדם החל בסוף האלף השלישי, בתחילה בפסלים שייצגו מלכים המתפללים לאלים ואחר כך בפסלי האלים עצמם.

" [1] האל במסופוטמיה - קרי, פסלו - שהה רוב הזמן בקודש הקודשים, בחדר פנימי וחשוך, אשר איש כמעט לא נכנס אליו. שם ישן האל, לשם הובלו ארוחותיו הקבועות, בו התקיימו מפגשיו עם אשתו, ושם נהג לבחון בעומק לבו את ההווה והעתיד, והחליט את החלטותיו הרות הגורל. רק ימים בודדים בשנה, בחגיגות קבועות, היה פסל האל יוצא את חדרו, לרוב כדי לבקר אל אחר שהוא קרוב משפחה (אב או אח), או לצורך פולחני אחר (כמו יציאת מרדוך בחגיגות ראש השנה אל מקדש מחוץ לבבל). אך גם אז, בדומה למלך בשר ודם, לא היה פסלו של האל גלוי לעין כל, אלא נישא בעגלה או באפיריון פולחני (לא פעם בצורת ספינה), כשהוא ספון מאחורי מסך ופרגוד. על כן, העובדה שהאל גר במקדשו אשר בלב העיר, לא הפכה בהכרח את דמותו למוכרת וידועה לכל."

טקסים, הנראים לנו מוזרים, כגון טקס פתיחת הפה, שאפשר לאל לאכול קרבנות ולהריח קטורת, מעוררים תהיה אצל האדם המודרני, (אך האם באמת דמותו של אל חסר גשמיות וצורה, המצפה אף הוא שישרפו לכבודו בעלי חיים כדי לשכך את זעמו, הגיונית יותר? – רמי)

האלים המסופוטמיים, מסכם המחבר, היו למעשה כוחות אישיים שפיעמו בהווי היום-יומי על כל היבטיו וביטוייו, מספרם היה עצום, לכל אחד מהם אישיות משלו, היו אלים גדולים וחשובים והיו קטנים, מעין פקידים זוטרים בבירוקרטיה האלוהית.

מאמר מרתק, רב פרטים ולא קל לקריאה.

אל ואלים במצרים העתיקה

אירנה שירון-גרומך, פרופסור אמריטה של האוניברסיטה העברית, ומומחית לכתבים מצריים ולדת המצרית העתיקה, מביאה סקירה קצרה על אלי מצרים העתיקה.

אוסיריס

התפיסה הפשטנית לפיה הפסל הוא האל אינה נכונה, מספרת המחברת. יש להבחין בין ה"בא" – נפש האל הנמצא בשמיים, בלתי נראה ובלתי נתפס, לביון צורתו הסודית, אותה יכולים לראות רק המתים או המלכים בעת הכתרתם, לבין ה"חֶפּרוּ" – הצורה בה האל מתגלה לבני תמותה, לבין הפסל, המקבל את נפש האל לתוכו לאחר טקסים.

במאמר זה , כמו ברבים אחרים בספר נזכרת תופעת הסינקרטיזם, שרווחה מאד בעולם העתיק: מיזוּג ושילוּב של יסודות, בין אלים שונים.

הפולחן המצרי, מספרת שירון, כלל את הטקסים החשובים של הוצאת הפסל, (דומה למדי לפולחן המסופוטמי) – הפסל נמצא בדרך כלל ב"קודש הקודשים" ואינו גלוי לציבור, הזוכה לראותו רק בתהלוכות, שעה שהוא יוצא לביקורים אצל אלים אחרים. הפסל נישא בתוך מעין ספינה קדושה, על כתפי הכוהנים, כשהוא מכוסה. את התהלוכות ליוו תזמורות , ריקודים, מופעי אקרובאטיקה וכיבוד.

תופעה עממית אחרת הייתה הצבת פסלי אלים או מלכים בשערי המקדשים. פסלים אלה לא היו האלים ממש אלא מעין "מתווכים" בין האל הבלתי נראה לבין ייצוגו עלי אדמות (כאן ני מוצא דמיון רב לסיפור העגל...)

דיון מעניין במאמר הוא זה בקשר בין האמונה המצרית, במיוחד בתקופת אחנאתון, לבין המונותיאיזם.

חוקרים מודרניים רואים התפתחות בתיאולוגיה במצרית, החל מסינקרטיזם – מצב בו יש מיזוג ושילוב של אלוהיות שונות, ועד למצב של פנתיאיזם, - מצב שבו יש אלים רבים אך "אלוהות" אחת. האחדות הזו נמצאת, אומרת המחברת, ברובד העמוק ביותר של הנפש.

כדי להדגימה, מובא קטע מה"סאטירה על המקצועות" – כתב יד מצרי המאיץ בקורא להיות סופר

הדייג:

אדבר אתך על הדייג,

הוא מסכן יותר מכל בעל מקצוע.

הוא עמל ביאור, מתערב בתנינים.

כאשר נדרש סכום החשבון,

הוא מקונן.

אין הוא אומר: 'יש תנין'

הפחד עיוור אותו.

הוא יוצא מן המים הזורמים

הוא אומר: 'אלוהים'

הפנתיאון הכנעני, אלוהי ישראל, והשתקפותו בכתבי אוגרית

פרופ' אליעזר (אד) גרינשטיין, מאוניברסיטת בר-אילן מספר לנו על הפנתיאון הכנעני, כפי שהוא משתקף בכתבי אוגרית.

אוגרית, כיום ראס שמרה, הייתה עיר גדולה ומשגשגת על החוף הצפוני של סוריה. במאות הארבע עשרה והשלוש עשרה לפנה"ס התגבשה בה ציוויליזציה מפותחת מאד, ואף על פי שהיא מחוץ לגבולות הגיאוגרפיים של ארץ כנען, מקובל לחשוב כי היה רצף תרבותי, ספרותי, דתי ולשוני בין התרבות האוגריתית לבין זו הכנענית. יתרה מזו, מכיוון שאין כמעט ממצאים כתובים על התרבות הכנענית מגילויים ארכיאולוגיים בארץ ישראל, משמשים כתבי אוגרית מקור חשוב ביותר להבנת התרבות הכנענית, תרבות שלצידה צמחה התרבות והדת הישראלית.

פסל הבעל - נמצא באוגרית

החלק המעניין ביותר במאמר עוסק באלוהי ישראל ויחסיו עם אלים אחרים בישראל הקדומה, לכן ארחיב מעט.

למרות הנטייה המונותיאיסטית של הדת הישראלית, ועל אף המגמה המונותיאיסטית במקרא, אמר המחבר, הייתה מגמה בולטת של הנותאיזם בישראל הקדומה.

הנותאיזם , יוונית ε ἷ ς θεός heis theos אל אחד, הוא מצב תיאולוגי בו בתרבות מסוימת עובדים אל אחד אך יש הכרה בקיומם של אלים נוספים.

הדבר בא לידי ביטוי בצורות רבות ושונות:

שמות – לרבים מגיבורי המקרא יש שמות תיאופוריים (שמות ששם האל הוא חלק מתוכם , כמו , ישעיהו...) הכוללים שמות אלים כנעניים:

אל – הדוגמאות רבות וידועות – שמואל, יחזקאל ורבים אחרים

בעל – ירובעל

ים – כגון ימואל

מת – כגון אחימות

ענת – כמו בסיפור שמגר בן ענת

בישראל הקדומה, טוען המחבר, לא היה ה' האל הבלעדי של העולם אלא אלוהי ישראל, האל הלאומי של עם ישראל, כאשר לכל עם אל משלו מלכֹּם בעמון , דגון בפלשת, כמוש במואב, קוֹס באדום. פסוק ח' בדברים לב' מדגים אמונה זו:

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

כלומר – כאשר הפריד ה' – הוא עליון המזוהה עם "אל" הכנעני, הוא נתן לכל עם את נחלתו הנשלטת על ידי אלוהיו, בעוד את נחלת ישראל נטל לעצמו.

(במקום אחר קובל ירמיהו , פרק מט'- א לִבְנֵי עַמּוֹן, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל, אִם-יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ--מַדּוּעַ, יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת-גָּד, וְעַמּוֹ, בְּעָרָיו יָשָׁב. הנביא קובל על כך שמלכום אלוהי עמון ירש באופן בלתי חוקי את נחלת ישראל, לכן ייענש מלכום ועמון ילך לגולה.

במזמור פב' בתהילים אנו מוצאים:

אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.ב עַד-מָתַי תִּשְׁפְּטוּ-עָוֶל; וּפְנֵי רְשָׁעִים, תִּשְׂאוּ-סֶלָה.ג שִׁפְטוּ-דַל וְיָתוֹם; עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.ד פַּלְּטוּ-דַל וְאֶבְיוֹן; מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.ה לֹא יָדְעוּ, וְלֹא יָבִינוּ-- בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ;יִמּוֹטוּ, כָּל-מוֹסְדֵי אָרֶץ.ו אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.ז אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.ח קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ: כִּי-אַתָּה תִנְחַל, בְּכָל-הַגּוֹיִם.

מה קורה כאן? אומר גולדשטיין:

ה' ניצב במועצת האלים שבראשה ניצב אבי הפנתיאון הכנעני 'אל'. ה' מאשים את הקבוצה כולה בשחיתות ומשוא פנים - פסוק ב' – ד') וגוזר עליהם הורדה בדרגה מ'בני עליון', לבני תמותה. המזמור משקף איפה מעבר מתמונה פוליתיאיסטית לשלב מתקדם שבו 'אלוהים' מבצע מעין הפיכת חצר ועומד בראש הפנתיאון או נתפס כאל היחיד.

ועוד – בשירה הקדומה במקרא מלווה ה' באלים הכפופים לו:

וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. דברים לג', ד'. רבבות קודש אומר גולדשטיין הם כל פמלייתו. ובחבקוק ג' : לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו. דבר ורשף, הם מלאכים משחיתים.

לימים, אומר המחבר נחשבו כל הישויות האלוהיות למלאכים, הקרויים בכמה מקומות 'בני אלוהים', תואר המעיד על מעמדם הקדום יותר, מעמד דומה לזה של אלי הפנתיאון הכנעני.

דמותו של ה' ישוב על כס המלוכה בקרב מלאכיו 'בני האלוהים' מזכירה מאד את אבי הפנתיאון האוגריתי 'אל' היושב בראש מועצת האלים המכונים 'בני אל', וכנראה שתיאור זה הוא המקור לתיאור המקראי בספר איוב: " וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם "

במדרג האלים האוגריתיים - כנעניים ניצב בראש 'אל' ובני סודו, מתחתיו אלים כמו בעל, דגן (הלא הוא דגון הפלישתי) ירח וענת, ומתחתם אלי משנה, כולם בחלוקה היררכית המקבילה להיררכיה העירונית בציוויליזציה האוגריתית.

אל ובת זוגו, אשרה , מתוארים בכתבי אוגרית כהורי האלים הנחותים יותר, במעמד של מלך ומלכה. הדבר מזכיר לנו כמובן את הכתובות העבריות שנתגלו בכונתילת עג'רוד שבסיני, בהן מתואר 'יהוה ואשרתו'.

גולדשטיין סוקר גם את האלוהיות השונות, החל מאל, זקן וחכם היושב לו בירכתי צפון, המשך בבעל שאל האציל לו מסמכויותיו, וכלה ברפאים, אלים נחותים – בני אדם שמתו והצטרפו לאלים, ששריד לאונה בהם נותר גם במקרא שלנו. על האלים ומערכת היחסים המסובכת ביניהם, תצטרכו לקרוא בספר.

אלים וסמלים בארץ ישראל, 1000 – 600 לפסה"נ

ד"ר טלי אורנן, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מציגה במאמר זה את הפן החזותי של דימויי האלים וסמלי האלוהות בארץ ישראל, בתקופה הנדונה.

את הדימויים החזותיים של האלוהיות שואבת אורנן בעיקר מכן קטורת שנמצא בחפירות בתענך, אולם גם מצלמיות וציורים שנמצאו במקומות אחרים בארץ ישראל וסביבותיה

אלים אולימפיים ואלים כתוניים

פרופסור מרגלית פינקלברג, מהחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת ת"א מעבירה אותנו מאזורנו הקרוב אל אלי יוון העתיקה. המאמר דן טענה כי הדת היוונית התפתחה באופן אבולוציוני מדת "כתונית" (כְטוֹן – אדמה) המבוססת על אלים בעי זיקה לאדמה ולעולם המתים, לאלי השמים, ה'אולימפיים' ובראשם זאוס ופמלייתו.

האם היו אלה שתי מערכות פולחן נבדלות זו מזו, כפי שטענו חוקרים במאה ה19, או שמא התפיסה האבולוציונית הזו אינה נכונה, בשאלה זו דנה המחברת תוך הבאת מובאות משירת הומרוס והסיודוס. אורנן מנסה להבין את תהליך היווצרותה של הדת האולימפית הכל יוונית ואת היחס בינה לבין הפולחנים שקדמו לה.

דתות מצרים ופניקיה בספרות הקלסית

ד"ר גדעון בוהק, מרצה במדעי הדתות באוניברסיטת ת"א, כותב על הצורה בה נתפסו דתות מצרים ופניקיה בכתבי הוגי הדעות היווניים והרומיים.

אחת התופעות הבולטות הייתה שהיוונים והרומאים הניחו שהאלים שעובדים עמים אחרים הם אותם אלים הנהוגים בארצותיהם, ולכן נתנו להם שמות יווניים ורומיים. כל למשל כונה האל המצרי 'אמון' בשם יופיטר.

הראשון שכותב על הדת המצרית, באריכות רבה הוא "אבי ההיסטוריה" הרודוטוס. מכל הארצות שביקר מהם, מספר הרודוטוס, מצרים היא המשונה ביותר.

"אצלם הנשים עוסקות בקנייה ומכירה, ואילו הגברים יושבים בבית ואורגים... הנשים מטילות את מימיהן בעמידה ואילו הגברים בכריעה... במקומות אחרים נוגים כוהני האלים לגדל את שערם, במצרים הם מגלחים אותו... המצרים ואלה שלמדו זאת מהם, הם היחידים שמבצעים מילה (מנהג מאוס ובזוי בעיני היוונים – רמי)

הרודוטוס מתאר תיאור מפורט ביותר של מרכיבים רבים בדת המצרית, את יחסם השלילי לחזיר מחד ואת מעמדו המיוחד של החתול מאידך, את מנהגי הקרבת הקרבנות שלהם ואת חגיהם.

בעוד המצרים מתוארים כאנשים דתיים בעלי מסורת בת אלפי שנים ומנהגים ייחודיים ושונים, מממעיט הרודוטוס, ושאר ההיסטוריונים והאתנוגרפים, לפרט את מנהגיהם הדתיים של הפניקים. אלה מוארים כהרבה פחות "דתיים" מהמצרים. כך לדוגמה , הפניקים הבאים במגע עם מצרים מלים את בניהם בעוד אלה הבאים במגע עם היוונים אינם עושים זאת.

בוהק ממשיך וסוקר את תיאורי הדת המצרית בספרות היוונית והרומית, את הוויכוחים בין מעריצי המצרים מחד ושונאיהם מאידך.

היוונים ורומים ייחסו "חוכמה" רבה לכוהני הדת המצריים.

בוהק מנגיד את ההתעניינות העצומה במצרים, מנהגיהם ודתם, לעומת חוסר העניין בדת הפניקית.

מאמר מרתק

איך מתמודד הסטואי עם אלי המסורת היוונית?

יוחנן גלוקר, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודים קלאסיים שבאוניברסיטת תל אביב עוסק בנושא מרתק: כיצד התמודדו הפילוסופים הסטואיים בעולם הלניסטי רומי עם המיתולוגיה של האלים היווניים?

הפילוסופיה הסטואית ששלטה בכיפה במשך מאות שנים, היתה פילוסופיה מורכבת שניסתה להתמודד עם מהותו של היקום ומהותה של המציאות. הסטואים ראו את אלוהים כ"כוח החיובי" המניע את המציאות, ולחלופין כ"נשמה" של היקום או כטבע עצמו. כיצד מתיישבים עקרונות מופשטים אלה עם המיתולוגיה היוונית, של ריבוי אלים המתקוטטים ביניהם, נלחמים, אוהבים, נואפים, רוצחים, אוכלים ושותים? כיצד מתיישב רעיון האל המופשט עם האל הגשמי כל כך של היוונים והרומאים?

שתי דרכים מצאו הפילוסופים, מספר לנו גלוקר להתמודד עם הבעיה.

הדרך האחת היא דחייה של דמויות האלים המסורתיות והצבתו של אל אחד, במקום או מעל האלים המסורתיים, ואילו הדרך השנייה הייתה פירוש המיתולוגיה וסיפורי האלים כאלגוריה בלבד. הם דנים ארוכות בפירושם של שמות האלים ומעניקים משמעויות אלגוריות ניכרות לשמות הללו.

הנה תיאור אופייני של הפילוסוף הסטואי הקדום דיוגנס לארטיוס:

"האל הוא חי בן אלמוות, בעל תבונה מושלמת, ששכלו רב לו לאושר, ואין לרע כל נגיעה אליו, והוא משגיח על העולם וכל אשר בו, אין לו דמות אדם והוא יוצר כל הדברים, וכביכול אבי כולם,, גם בכללותו וגם באותו חלק החודר את כל הדברים. וחלק זה מכונה בכינויים רבים לפי כוחותיו. הוא מכונה 'זאוס' כי הכול נעשה על ידו, ו'זנוס' משום שהוא סיבת החיים, ... והוא מכונה 'אתנה' משום מקומו של המנהיג באייתר; והוא מכונה 'הרה משום משכנו באוויר...

הפילוסוף הסטואי מבין שאין הוא יכול לדרוש מ' עמי הארצות' לוותר על הטקסים והפולחנים ולעבוד את האלוהים בדרך הראויה לו: חיי תבונה ומוסריות.

אלוהים כאחד האדם – סינקרטיזם בעולם ההלניסטי

דןרון מנדלס, פרופסור להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, מנסה במאמר מעניין זה, לענות על השאלה, מה היה יחסו של ההמון בתרבויות ההלניסטיות לאלים?

המוני פסילי האלילים, ומגוון התיאורים של סצינות מיתולוגיות, אין בהם כדי להעיד עד כמה הייתה האמונה באלים כנה ועמוקה, אומר מנדלס, שהרי הפסלים היו חלק הלתי נפקרד של קישוט המרחב הציבורית.

התופעה אותה סוקר מנדלס במאמרו היא תופעת הסינקרטיזם, שבו גילו המאמינים והוגי הדעות זהות בין אלים של תרבות אחת לאלים של תרבות אחרת.

סינקרטיזם כזה תואר בפרוטרוט על ידי היסטוריונים כמו הֵקָטָיוֹס מֵאַבְּדֵרָה, שתיאר את הסינקרטיזם בין הפולחן והמיתולוגיה היוונית לבין זו המצרית. כך לדוגמה, מוצא הקטיוס זהות בין זאוס לבין הרוח האלוהית, בין הרמס לתחות המצרי, בין האל המצרי פְּתָ, להפייסטוס ובין האלה היוונית דֶּמֶּטֶר לאיזיס המצאית.

פן נוסף לסינקרטיזם הזה היה פולחן המלכים ההלניסטיים, שבו הוצבו פסלי המלכים בכיכרות ובמקדשים כשהם מגלים מאפיינים של אלים יווניים. כך לדוגמה היה פסלו של אניוכוס הראשון עם סממנים של אפולו, מיתרס, הליוס אל השמש , והרמס. באותו אופן זוהה אלכסנדר מוקדון, המלך הגדול, זוהה עם האל המצרי החשוב אוסיריס.

פולחן השליט כאידיאולוגיה של הקיסרות הרומית

יוסף גייגר, מן האוניברסיטה העברית, עוסק במאמר זה באופיו הדתי של הציות לקיסר באימפריה הרומית קיסרי רומא השונים, הכריזו בחלקם הגדול על עצמם כ"אלים" שיש לעבוד אותם. מה הייתה משמעות ההכרזה הזו? האם האמינו מיליוני הרומים באלוהותו של הקיסר שלהם?

הרומאי הראשון שזכה לכבוד אלים, אם כי לאחר מותו, היה יוליוס קיסר. ביולי 44 לפסה"נ, כארבעה חודשים אחרי הירצחו ביום אידי מרץ, הופיע כוכב שביט בשמי רומא. לדעת במו המאומץ ויורשו , כקיסר אוגוסטוס, לעתיד , אוקטביאנוס, לא היה הכוכב אלא נשמתו של קיסר העולה השמיימה ומצטרפת לאלי האולימפוס האחרים. אוקטביאנוס העביר החלטה בטריומיוויראט ששלט ברומא המכירה באלוהותו של אביו (שלא היה אביו כלל) ומכריזה עליו כ divus iulius ואת בנו המאומץ כ divi filius בנו של האל. לא רחק היום וגם אוגוסטוס עצמו הוכר כאל.

פולחן האל לבש צורה מיוחדת. פרט ליוצאים מן הכלל כגון קליגולה המטורף, לא הוכר הקיסר כאל בעודו בחייו בעיר רומא עצמה. מה השוכר כאל זה ה"גניוס" שלו, מונח המתאר משהו דומה ל"נשמה" מעין כוח עצמאי המלווה אותו מלידתו, או ה numen שלו , הכוח האלוהי שמתלווה אליו.

לא כן בפרובינציות הרומאיות , השטחים שהיו תחת שלטונה של רומא. באלו, ובמיוחד במזרח, התירו הקיסרים, כהמשך למסורות הלניסטיות רבות שנים לייסד פולחן ממש, כאלים, לקיסרים הרומיים כאלים. מאוחר יותר התפתח פולחן דומה גם בפרובינציות המערביות. עבודת הקיסר הפכה קשר המלכד החשוב ביותר של האימפריה ומשרת הכהן הגדול של הפולחן למשרה נחשקת. הבירה של הפרובינציה הייתה העיר בא נמצא המקש לפולחן הקיסר.

גייגר טוען כי בגלל ריחוקו של הקיסר וחוסר היכולת לפגשו פנים אל פנים, הפך פולחנו לדבק המלכד של הקיסרות. ההזדמנות להעלות קטורת או לנסוך נסך על מזבח הקיסר הייתה הזדמנות להביע נאמנות למשטר.

אפילו היהודים, שלא יכלן לכרוע ולהשתחוות לפסל הקיסר או להקריב לו קרבנות, הצטרפו בדרכם לפולחן הזה , לא רק על ידי תפילה לשום הקיסר אלא אף על ידי קרבן תמי דלמען הקיסר. הפסקת קרבן התמיד בשנת 66 לסה"נ הייתה האות החד משמעי להינתקות מקשרי הנאמנות ולפרוץ המרד הגדול.

אולם האם הייתה "דת הקיסר" משמעותית במובן הדתי, ולא רק במובן הפוליטי? האם האמינו תושבי רומא כח הקיסר יגן עליהם בעת צרתם? כי ירפא אותם ממחלתם?

המחבר מביא דוגמאות כי אמנם כן היה הדבר , לפחות אצל חלק מהמאמינים.

פוליתיאיזם, הנותאיזם ומונותיאיזם בממלכת בוספורוס במאות הראשונות לסה"נ

דר' יוליה אוסטינובה, ראש המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בן גוריון, כותבת על נושא מרוחק משהו. אוסטינובה חקרה את מהות הכתובות המציינות פולחן של"אל עליון" בממלכת בוספורוס, שהייתה חלק מן האימפריה הרומית. בממלכת בוספורוס, שיושביה היו קרובים לעמים איראניים שונים מבחינת השפה והתרבות היו קבוצות שהותירו מצבות העוסקות ב"אל עליון". קבוצות הפולחן שנודעו במן היווני תיאסוי או סינודי (התוועדויות).

אוסטינובה דנה במאמר שיעניין מן הסתם רק מי שמקורב לנושא, בשאלה מה הייתה זיקתם ליהדות, אם בכלל , של עובדי האל העליון והאם הייתה האמונה הזו חלק מפוליתיאיזם, מונותיאיזם, או הנותיאיזם (מונח שהוסבר לעיל)

הפוליתיאיזם בקיסרות הרומית המזרחית ומחוץ לגבולותיה בשלהי העת העתיקה

פרופ' זאב רובין, חוקר של סוף העת העתיקה והתקופה הביזנטית מאוניברסיטת תל אביב , מביא מאמר מעניין על תקופה מעניינת – המאבקים שהביאו לקיצו של הפוליתיאיזם בקיסרות הרומית המאוחרת, אך גם מחוצה לה, באזורי התפשטותו והשפעתו של האיסלאם.

למרות שהנצרות כבר הפכה לדת מדינה, המשיכו רבים מקרב המעמדות העיונים בקיסרות להיות נאמנים לדתות ה"פגאניות" אולם אלה , בהשפעת היהדות ובעיקר הנצרות לבשו פנים מיוחדות של "מונותיאיזם פגאני" .

מהו מונח זה, הנשמע כאוקסימורון?

בהשפעת פילוסופיות ניאו-פלאטוניות הייתה מקובלת השקפה כי האלוהות העליונה היא אחת ויחידה, אולם זו מתממשת באלוהויות אחרות שהן התגלמויות שלה.

את היסודות התיאורטיים של "הכנסיה הפגאנית" שהקיסר יוליאנוס "הכופר" ניסה להפוך לדת הרשמית של האימפריה הרומית טבע הפילוסוף ימבליכוֹס, אולם היסודות האלה נשארו בניגוד לאלמנטים הקמאיים והגסים של הפולחנים הפוליתיאיסטיים.

המאמר מתאר ניסיונות של פילוסופים לפשר בין המופשטות והשכלתניות של הפילוסופים לבין הפולחנים של המוני העם. הם עושים זאת על ידי פירוש המיתולוגיות כאלגוריות.

לסיום נוגע המחבר בתהליכי המרת הדת באימפריה המזרחית מפוליתיאיזם לנצרות. התהליך, מספר לנו רובין, היה ארוך וקשה, ונמשך לפעמים מאות שנים. חלק מהמרת הדת נעשה בכפיה על ידי מבצעים צבאיים שכפו על עמי המזרח להתנצר.

תהליך מקביל עברו עמי ערב , לאחר הופעת האיסלאם.

המחבר סוקר את אלי ממלכות חצי האי ערב, כגון ממלכת שבא וממלכת חמיר.

נקודה מעניינת היא התייהדות של מלכי חמיר (בחצי האי ערב), התהליכים שהביאו להתייהדות הזו ונפילת הממלכה

לסיום עוסק המחבר בעניין מוזר נוסף – הפילוסופים הפגניים כעושי נפלאות וכוהני דת.

מאמר רב גוני העוסק בנושאים רבים ושונים מאד זה מזה, שאין ביניהם קוהרנטיות.

עבודת האלילים בצפון ערב בתקופת הג'אהִלִיָּה

תקופת הג'אהליה, היא התקופה , על פי האיסלאם, שבה טרם הגיעה האמונה באל האחד לעמי ערב. זהו המקום היחידי בספר בו משתמש המחבר במילת הגנאי "אלילים". מיכאל לקר עושה זאת משום שהוא מביא את סיפורה של קריסת האמונה האלילית מול התפשטות האיסלם בשנותיו הראשונות

סיכום:

ספר מיוחד במינו זה, מנסה להביא לקורא המתעניין מגוון רחב מאד של היבטים, היסטוריים ורעיוניים, על הפולחנים הפגאניים בעת הקדומה, במרחב המשתרע על שטחים נרחבים, בתקופה של אלפי שנים.

[1] הנבל הוא ידי האל, החתול דם לבו והסנונית טיפה מן הדם – מאמר בעיתון הארץitemno=712425&contrassid=2&subcontrassid=5&sbsubcontrassid=0" rel="nofollow">

תגיות: 

תגובות

מאמרו של פרופ' א. ארינשטיין

בתיאור המחבר את מאמרו של פרופ' אד גרינשטיין, הכותב משרבב פעמיים את השם "גולדשטיין", וזו פליטת קולמוס. צ"ל "גרינשטיין".

מאמרו של פרופ' א. ארינשטיין

בתיאור המחבר את מאמרו של פרופ' אד גרינשטיין, הכותב משרבב פעמיים את השם "גולדשטיין", וזו פליטת קולמוס. צ"ל "גרינשטיין".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר