אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יחס רבולוציוני למציאות או למה נתבג לא קרוי על שמו של מנחם מנדל אלקינד?


לציון 90 שנה להקמת "החלוץ"-ארגון גג מתוכו צמח "גדוד העבודה" המהפכני.

הוועידה הראשונה של "החלוץ"-ארגון גג של תנועות נוער והסתדרויות ציוניות-סוציאליסטיות שפעל בעיקר באירופה ובאמריקה-התקיימה ב-6 בינואר 1919 ברוסיה. ב-25 באוגוסט 1920 הוקם "גדוד העבודה" ביוזמת שמונים חברים וחברות, רובם ככולם חניכיו/חניכותיו של מייסד "החלוץ" יוסף טרומפלדור. הגדוד, שרשם פרק מפואר בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל המנדטורית, התפרק סופית בדצמבר 1929.

יוסף טרומפלדור - מייסד "החלוץ"

שנתיים קודם לכן נטשה את הגדוד ואת הארץ קבוצה של כשבעים נפש, בראשם מנהיג הגדוד הכריזמטי, מנחם אלקינד לאחר שנואש מדרכה של תנועת העבודה, ההסתדרות והעומד בראשה, דוד בן-גוריון. הללו עשו את כול שלאל ידם על מנת למעוך, לדרוס ולא להותיר אבן על אבן מחלומם של אלקינד וחבריו, אשר הלכו והתמעטו עם השנים, להקמת קומונה כללית של פועלי ארץ ישראל. קבוצת אלקינד, ויה נושבה (דרך חדשה)שמה, התיישבה בקרים תחת חסות מאירת פנים בתחילה של המשטר הקומוניסטי, שהלכה והידרדרה עם השנים. סופה שנקטלה בידי קלגסים נאציים במהלך מבצע "ברברוסה"-פלישת גייסות היטלר לברית המועצות.

"גדוד העבודה," כותב החוקר אלקנה מרגלית, "הינו אחד מיוצרי הדימיון הראשונים של תנועת העבודה העברית. הגדוד הוא אחד הניסיונות הראשונים והמקוריים במסורת הראדיקליזם החברתי ובמסורת השוויונית של התנועה. דימיונו ליווה את התנועה הקיבוצית ואת תנועת העבודה כולה שנים רבות לאחר שקיעתן . הגדוד היה מראשוני היוצרים של דמיון החירות, הביזור, דמיון האדם העובד העצמאי, האחראי על משקו, על חברתו ועל הנהלת משקו...הגדוד דעך, אך בתנועת העבודה חי עוד שנים רבות הדימיון שלו בדברי סדרי חברה ושויון." (1)

מחנה של גדוד העבודה באדמות העמק

איש העלייה השנייה (הגדוד נמנה על העלייה השלישית) ומנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין קבע בהרצאה שנתן שנים הרבה לאחר התפרקותו: "הגדוד הביא איתו אופי...היו אלמנטים שונים שנפגשו בגדוד. המשותף שבהם היתה הרגישות והחריפות, העירות האישית להגשמה חלוצית ולפרובלימות הסוציאליות...זו הייתה הופעה אוונגרדית...המון הצעירים שעלה לארץ ישראל העלה מתוכו יחס רבולציוני למציאות." (2)

חלוצות גדוד העבודה בגן הירק

בימיו היפים הקיף הגדוד כ-3000 חברות וחברים בארבעים פלוגות באזורים הכפריים ובישובים עירוניים. חבריו עבדו בייבוש ביצות, בסלילת כבישים ובעבודות ציבוריות של הצבא הבריטי. אנשי הגדוד הקימו את עין חרוד, תל-יוסף ורמת רחל. בשנת 1921 הצטרף לגדוד קיבוץ כפר גלעדי. בעת הפילוג נמנו רק 432 חברים.

פנים כעין משולש

שלושה איש נמנו על צמרת הגדוד: יהודה קופילביץ (אלמוג), יצחק לנדוברג (שדה) ומנחם מנדל אלקינד.

דוד הורביץ, חבר הגדוד ולימים נגיד בנק ישראל הראשון, מתאר בספרו "האתמול שלי" (3) את אלמוג כאישיות חד-סטרית ודוגמטית במקצת. הוא ראה את חזות הכול בגדוד כיסוד "לקומונה כללית של פועלי ארץ ישראל והיה כה אדוק לרעיון זה שלא היה מוכן לסור ממנו אפילו פסיעה אחת לימין או לשמאל. הוא ראה את עצמו כממשיך מסורתו של ידידו מורו ורבו יוסף טרומפלדור, ואהב את הגדוד כיצירת כפיו. שערותיו הארוכות ועיניו השחורות היוקדות הקנו לו חזות של כהן או אמן. אלמוג, שלא עזב את פלשתינה-א"י עם חברו אלקינד, היה הרוח החיה בהקמת ישובי ים המלח.

יצחק שדה, שהתנער אף הוא מאלקינד ובז לפוליטיקה באשר היא, מתואר על ידי הורביץ כגבר מוצק, גבה קומה, עם מבנה גוף אטלטי ונשמה של אמן. עברו היה מגוון ביותר: סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה של לנינגרד, קצין בצבא הרוסי, מומחה לאמנות, בעל חנות לממכר תמונות, מתאבק מקצועי בקרקס נודד, מחזאי ועיתונאי. שדה, הרמטכ"ל הראשון של "ההגנה", דמות המופת של הפלמ"ח ואיש שמאל מובהק נדחק אף הוא לשוליים בידיי העריץ בן-גוריון, ומת בשנת 1952 עזוב ונטוש. דמויות מפתח כישראל גלילי, יגאל אלון ומשה דיין, אותן טיפח, עודד וקידם לקדמת הבמה שכחו באחת את חסדיו הגדולים.

המנהיג המרכזי והמשפיע ביותר בגדוד היה מנחם מנדל. חבריו (4) מתארים אותו כאדם מורכב, מוצק אופי, קר מזג, רציונליסט, סרקסטי, חריף ביטוי ומהיר מחשבה אך חסר כול ברק וזוהר. עמדת המנהיגות שלו בגדוד העבודה היתה בלתי מעורערת. מזיגה של טיפוס הקומיסר הבולשביסטי עם פלפול תלמודי יהודי. פניו כעין משולש שחיוך קל נסוך עליהם לרוב . עיניו פלדה ואילו עולמו הנפשי עמד, כך כותב אלקנה, בסימן ההתמסרות לאידיאל חייו: גדוד העבודה. הגדוד כמכשיר המתאים ביותר למימוש שאיפות ציבור הפועלים החלוצי.

מנחם מנדל אלקינד

אלקינד נדד בין ירושלים, תל-יוסף ופלוגות הגדוד האחרות וניהל את עסקותיו המסובכות. בניגוד לבן-גוריון, שלהוציא את ימיו בס'גרה לא עבד ולו יום אחד והתפרנס מעסקנותו הציבורית, אלקינד סרב לקבל ולו מיל שחוק עבור פעילותו הציבורית.

קומונה כלל ארצית

------------------

במאבק בתוך הגדוד בין השמאל, בהנהגת אלקינד ואלמוג, לבין הימין שנתמך על ידי צמרת תנועת העבודה באותם ימים עליה נמנו: בן-גוריון, דוד רמז, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, לימים הרועה הרוחני של תנועת ארץ ישראל השלמה, היו תופעות מכוערות, תככים ולפעמים אף שנאת חינם. אך לא הייתה זו מלחמת אינטרסים, הנאה או מעמד. עם זאת, הייתה זו מדיניותו הבלתי מתפשרת של ד.ב.ג נגד מגמת הגדוד להגשים את עקרון הקומונה הכללית של פועלי ארץ ישראל. בן-גוריון, שעל שמו קרוי נמל התעופה בלוד, קבע כבר בוועידת לונדון של הקונגרס הציוני שהתקיימה בשנת 1920 כי יש לרכז את השליטה והפיקוח על משק העובדים ויוזמותיו לא בידי הקואופרטיבים, קבוצות העובדים ומפעלי המשק האחרים של העובדים, אלא בידי הנציגות שלהם. הוא התכוון לוועד הפועל של ההסתדרות, אשר תוקם שנתיים לאחר מכן בטכניון בחיפה.

אלקינד קבע, במהלך הדיונים והויכוחים על אופי תנועת הפועלים העתידית, כי הגדוד הוא "קואופרציה של צרכנים שאינה מוגבלת כלל ויש לה טנדנציה (נטיה) להתרחב בלי סוף..." הגדוד הוא "משק מאוחד על יסוד הספקה קומונלית של יחידות טריטוריאליות שונות, חד-גוניות או מרובות גוונים במובן המקצועי." לפי תיאור זה מקיף הגדוד "יחידות התיישבות, קיבוצים גדולים וקבוצות קטנות, מוגבלות במקום ובמספר בתנאי שכולם ישתפו יחד באספקה שוויונית ובקופה משותפת. לא רק שהגדוד הוא קיבוץ ארצי אלא שהשיתוף המלא והשוויון המלא הם ארציים ומקיפים את כול היחידות..." המטרה של אלקינד הינה "ליצר את החברה המספקת את צרכיה השונים מתוצרת עצמית ומחלקת את התוצרת הזאת בין חבריה ובין האפארט הבורגני-קפיטלסטי, ויחד עם זאת מגדילה את הערך של ההון הלאומי על ידי מחזור פנימי בלתי פוסק של חלקו הגדול שאינו מוצא כלל לשוק החיצוני. במובן הלאומי ההספקה הקומונולית של היצרנים השונים היא הפתרון הכמעט יחידי של שאלת מחירי השוק בחילופים בין יצרנים ממקצועות שונים מפני שהיא מבטלת את השוק ושיטת החליפין." לדברי אלקנה המטרה של אלקינד היתה לנצל את ההון הזה ליצירת המשק החקלאי העצמי. הוא לא ביטל את ערכה של התיישבות העובדים הנשענת על ההון הלאומי, הוא רק שאף לכלול אותה בקומונה צרכנית, כלל-ארצית ושוויונית.

הורוביץ כתב כי התכנית של אלקינד הייתה גילוי של סוציאליזם אוטופיסטי נאיבי. משה שרת כתב ביומנו כי המאבק בגדוד ניטש על ראיית העולם והעם. ועוד מדבריו: "הצפוי לנו מאבק מהפכני? הנהייה עדים בימינו למהפכה סוציאלית גואלת? היופי הזוהר שבמלחמה זו, שהייתה מלחמה לשם שמיים, כולה לשם שמיים, בלי שמץ של יומרה אישית, של מלחמה על כס מנהיגות, על מעמד, על טובת הנאה."

כול זה יפה ונכון לגבי הגדוד. אך מחוצה לו דאג בן-גוריון, אשר חשש ממעמדו המרכזי של אלקינד וממשקלו הרב בתנועת הפועלים הארצישראלית, להתעלל בגדוד. לדוגמא: מחצבה ירושלמית, שנחשבה למעולה נמסרה לאנשי הקיבוץ המאוחד אשר בניגוד לחברי הגדוד היו טירונים בעבודה מורכבת זו. הגדוד נמצא במצוקה כספית מתמדת והיו שדאגו לייבש את קופתו. היחסים האישיים בין ד.ב.ג וטבנקין לבין אלקינד ואלמוג הפכו למתוחים.

בדצמבר 1926 התחולל פילוג. הגדוד השמאלי נזרק מתל-יוסף ונותר ללא עבודה. היה זה בתקופת שפל כלכלי ששרר בארץ. אלקינד יצא לביקור בברית המועצות בניסיון לשכנע את השלטון לאפשר לקבוצתו להתיישב באזור שיוקצה עבורה. ואכן כך היה: המושבה "ויה נובה" זכתה ל-13 אלף דונם, ניתן לה אשראי גדול, וכן הוקצו לה 500 כבשים, רפת, לול, מכשירי עבודה, בהמות ואפילו טרקטור. הקבוצה הקימה מטבח משותף, חדר אוכל אך עם הזמן החלו ההתנכלויות מצד שכניהם בקרים כמו גם מצד הממשל.

ולגבי גורלו של אלקינד: ככול הנראה הוא עזב את המושבה יחד עם אשתו מניה ושני ילדיו בשנת 1934 למוסקבה. הוא הצטרף למערכת העיתון הקומוניסטי ביידיש עמעס (אמת) בתפקיד שולי. היו שטענו כי הוגלה לסיביר והוצא להורג. אחרים ידעו לספר כי חלה, אושפז בבית חולים במוסקבה ממנו לא יצא. בנו אורי, אשר נולד בעין חרוד, היה לחייל בצבא האדום ונהרג בקרב ההרואי על סטלינגרד.

----------------------

1-אלקנה מרגלית-מחברות חקר-קומונה, חברה ופוליטיקה; גדוד העבודה על שם יוסף

טרומפלדור-ספריה אוניברסיטאית, הוצאת עם עובד.

2.יצחק טבנקין-הרצאה על גדוד העבודה. ארכיון הקיבוץ המאוחד.

3.דוד הורוביץ- האתמול שלי. הוצאת שוקן.

4.עלילות "גדוד העבודה" לעובד מיכאלי והדסה אביגדורי-אבידוב. הוצאת עין חרוד מאוחד.

---------------------------------

הכתבה התפרסמה לראשונה בבטאון השמאל המקוון "הגדה השמאלית".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אבשלום קווה