אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אני רוקה / פליקס לונה - ההיסטוריון והאמפתיה


soy roca

felix luna, editorial sudamericana, 32 edicion, 2005.

במהלך שלושת השבועות בהם שהיתי בבואנוס איירס כשלתי בניסיוני למצוא משמעות קונטקסטואלית שתסייע לי בקריאת ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, אדוני הארץ. דרך האינטרנט ידעתי כי הארץ בוערת וכי אין יותר רלוונטי היום מאשר לקרוא על הקבוצה הקנאית המבקשת להפוך את מדינת ישראל למבצר צלבני. כך קרה שההליכה דרך הנופים העירוניים וריחות ההתבגרות לקחה אותי לחנויות הספרים המסורתיות שבאבנידה קוריאנטס (avenida corrientes) ושם מצאתי את ספרו של ההיסטוריון הארגנטינאי פליקס לונה (felix luna), soy roca (אני רוקה). תשומת לבי הלכה שבי אחר כותרת הספר... עד מהרה שאלתי את עצמי האם אין אני עומד מול יצירה היסטורית מיוחדת במינה, שבה ההיסטוריון מעניק חיים חדשים, הזדמנות חוזרת לגיבור ההיסטורי ונותן לו במה לספר על חייו?

מלאו יותר משלושים שנה מאז הכרתי את פליקס לונה. בגיל ההתבגרות קראתי בנשימה אחת את ספרוel 45 (ה- 45 - הכוונה לשנת 1945 ) אז הוא כתב על אותה שנה מכרעת בהיסטוריה הארגנטינאית שבה המוני הנדחים ראו את עצמם עולים לשלטון בדמותו של הגנרל פרון. כתיבתו של לונה מספרת, זורמת, מובילה את הקורא לדמיין את האירוע, כאילו ההיסטוריון נמצא במקום ומשדר את מה שעיניו רואות. נזכרתי שבעמודים אחרונים של הספר כותב לונה שהיה נותן 10 שנים של חייו תמורת יום אחד בחייו של פרון. בינתיים עליתי לארץ ואירועי מלחמת יום הכיפורים הדחיקו את פרון ואת פליקס לונה לפינה נידחת של הזיכרון. 

אבל עכשיו אני מחזיק ביד ספר אחר של אותו מחבר. כשהתחלתי לעבור בין הדפים הראשונים של הספר הבנתי כי כאן נעשה ניסיון נועז (אולי חלוצי) לכתוב היסטוריה בגוף ראשון. במילים אחרות, ההיסטוריון נכנס לנעלים של הדמות ההיסטורית, רוקה, מי שהיה פעמים נשיא ארגנטינה בסוף המאה ה- 19 – ראשית המאה ה- 20, והוא כותב כביכול אוטוביוגרפיה. אני מחזיק ביד מסמך בעל ערך רב עבורי. שהרי בשנים האחרונות מתעניין אני ביכולת ובמיומנות הקרויה "אמפתיה" וכיצד היא באה לידי ביטוי ושימוש בחקירה ובלימוד היסטוריה. 

אך לפני שאנכס לדון בספר ותכנו, אבקש להוסיף מילים אחדות על המחבר, פליקס לונה ועל גיבור הספר, הנשיא רוקה. לונה נולד בבואנוס-איירס בשנת 1925 ובמהלך חיו היה להיסטוריון, עיתונאי, עורך-דין ודיפלומט. הוא לימד באוניברסיטה, כתב טקסטים של שירים אשר הפכו לנכס צאן וברזל של התרבות הארגנטינאית (כגון, אלפונסינה והים (alfonsina y el mar) , קטעים מתוך המיסה הקריולה (misa criolla) ועוד). לונה היה שר התרבות של העיר בואנוס-איירס בין השנים 1986 – 1989. אולם מעל הכל תשוקתו להיסטוריה הביאה אותו לכתוב יותר מעשרים ספרים ולמכור יותר ממיליון עותקים. 

ומי הוא רוקה, גיבור הספר? חוליו ארגנטינו רוקה היה פעמים נשיא ארגנטינה. בפעם הראשונה בין השנים 1880 – 1886 ופעם שנייה בין השנים 1989 – 1904. הוא היה איש צבא אשר טיפס בסולם הדרגות עד שהיה לאלוף. הוא ניהל את כיבוש המדבר, מסע דיכוי והשמדה של השלטון המרכזי כנגד האינדיאניםבשנת 1878 אשר כתוצאה ממנו נפתחו מרחבי הפמפס בפני ההתיישבות של האיש הלבן. שנתיים לאחר מכן נבחר רוקה לנשיא והוא בן 37 בלבד. מאז ובמשך עשרים וחמש השנים הבאות הוא נמצא במוקד ובקרבת מוקדי ההשפעה של הפוליטיקה הארגנטינאית. הוא ביצע מדיניות ששמרה על האינטרסים של בעלי האחוזות ושותפיהם האנגלים. ואולם, בתקופות שלטונו נהנה הארץ משקט פנימי וזאת בשונה מהזמנים בהם התרבו המרידות של מנהיגים מקומיים או בניגוד לעתות של תסיסה ואי-שקט כאשר בעלי שררה לא מוכשרים הסתבכו עם יריביהם בעיר הבירה. רוקה קבע את העיר בואנוס-איירס כבירה של הרפובליקה. היא זכתה לשגשוג ולרווחה, בימים בהם הלכה והתגבשה הבורגנות המקומית, אך טרם הייתה בשלה מבחינה היסטורית לתפוס את רסן השלטון. רוקה הביא לפתרון סכסוך הגבול עם השכנה צ'ילה, הוא שלח משלחות חקר ל-פאטגוניה ול-אנטרקטיקה. במהלך כהונתו הראשונה כנשיא הוא הכפיל את פריסת מסילות הברזל והמדינה התברכה בבואם של חצי מיליון מהגרים, פליטי רוסיה ואירופה אשר חיפשו לבנות את חייהם מחדש ביבשת הדרומית. העיר בואנוס איירס התפתחה וגדלה. שכונות חדשות נוספו. הוא דחף להקמתו של הנמל. בשנותיו האחרונות כיהן רוקה כשגריר בברזיל והוא נפטר בשנת 1914. עבור הארגנטינאים מסמל רוקה את השמרנות השלטונית, את הממסד.

פליקס לונה בחר לכתוב היסטוריה בגוף ראשון, כאילו גיבור הספר מספר בעצמו את תולדותיו. על פי הרשימות הביבליוגרפיות שבסוף הספר נראה כי אין הוא פסח על דבר. ובכל זאת הגינות המחבר חייב אותו להבהיר כי הוא היבנה את חייו של רוקה בתוך מסגרת היסטורית נוקשה. על סמך המסמכים אשר עמדו לרשותו בנה לונה את עולמו של רוקה מבפנים. איפה ההיסטוריון ואיפה הדמות ההיסטורית? טשטוש. רוקה-לונה מספר את הסיפור שלו, את חייו. הם מזמינים אותנו למסע הזה. הסיפור נראה לכאורה נקי, גרסה סופית של חיי הגיבור. אין אחריו מה להוסיף. האם היסטוריון אחר יבוא ויספר סיפור טוב יותר, נכון יותר? ובכל זאת, כל סיפור היסטורי הוא שחזור, הבנייה של מציאות שהייתה. לו היה רוקה כותב בעצמו על עצמו בגיל 71 כפי שלונה מיקם את עצמו בתוך הדמות, גם במצב כזה היה אפשר לטעון כי יש שחזור. אבל עטו של ההיסטוריון –הסופר המוכשר יוצר אצל הקורא את התחושה של אמיתות ואמינות. זו אשליה, זאת התחבולה של ההיסטוריון, של האוטוריטה המוסמכת לספר מה שהיה. 

כפי שכתבתי קודם קריאת ספרו של לונה הייתה הזדמנות עבורי לחוות ולחשוב מחדש על הסוגיה שמלווה אותה זמן-מה,ההיסטוריון והאמפתיה. היסטוריונים פוסט-מודרניים טוענים כי מהלך אמפתי הוא בלתי אפשרי (למשל, קית' ג'נקינס). אלא שמבחינה היסטורית היה הפילוסוף האיטלקי ויקומבין הראשונים אשר טען כי ההיסטוריון מסוגל לחשוף את המניעים, את הרצונות או את המהווים שחוו בני-אנוש בעבר, בשל המודעות שיש להיסטוריון להיותו בן-אנוש, דומה למושא חקירתו, בני-אדם בעבר. ויקו טען שבעזרת "הפנטזיה", היינו הכוח המדמה, מסוגל איש-הרוח "להשתקע לתוך" הדמויות ולהפוך את העבר "לעולם אפשרי'.

במהלך השנים הבאות פותח הרעיון של ויקו על-ידי היסטוריונים רבים כגון, הפילוסוף והיסטוריון התרבות דילטי וההיסטוריון האמריקאי רב-ההשפעה קולינגווד אשר העמיד את האמפתיה כמקור ראשון להבנה ההיסטורית. לצד אלה, ישנם היסטוריונים בני-זמננו כגון, בולוק, קאר, לראוה-לדורי ואחרים המוסיפים להדגיש כי אחד ההיבטים המרכזיים במלאכת ההיסטוריון הוא קיומו של תהליך בלתי פוסק של דיאלוג אמפתי בין ההיסטוריון לבין מושאי חקירתו, בניסיונו לשחזר את העבר ההיסטורי.

תוך כדי מחשבות בלתי-פוסקות על אמפתיה רצים דפי הספר תחת ידיי ואני מתחיל לראות את הסצנות המתחלפות, לעיתים להריח ולחוש את התקופה. רק היסטוריון כמו לונה מסוגל לכך. הוא מתמזג עם העבר. הוא קירב את העבר לעצמו עד לדרגה, אולי, העליונה או העמוקה ביותר. הוא יצר התלכדות בינו לבין הדמות. קשה לדעת איפה מסתיימת הדמות ואיפה ההיסטוריון מתחיל. לונה מבהיר כי אין זה רומן היסטורי. הוא לא חרג מהאירועים שהיו, הוא הולך נאמן אחר שלשלת ההתרחשויות בחיים של רוקה. הוא נתן לרוקה לדבר ולבטא את מחשבותיו רק על סמך ועל פי מסמכים שעברו תחת ידיו, מכתבים שהוא כתב. הוא גם מודה כי לקח לעצמו את החירות לדמיין כמה קטעים לא נהירים בחייו של גיבור הספר ובכדי להסיר כל ספק ולמתוח קו ברור בין המציאות שהייתה לבין דמיון הוא מצרף את המסמכים והעדויות המתאימים.

לונה מחלץ את רוקה מן העבר הקפוא. שהרי גיבורים ודמויות מופת הפכו בימינו לשמות רחובות וכיכרות. מסילת הברזל ע"ש רוקה יוצאת מעיר הבירה ומובילה לדרום. באמצעות רוקה המשחזר את חייו אנו מסוגלים להיכנס לשיקולי הדעת, למחשבות, להיסוסים, לתחושות שליוו את האיש. לונה-רוקה חושפים את סיפורי אהבה שלו, את יחסו לבני המשפחה, ליריבים וחבריו.

אף כי השפה והנושא מאוד-מאוד רחוקים מהקורא העברי, נראה לי כי ערכה של היצירה soy roca משמעותי. לו היה זה אפשרי לתרגם אותה היה רוכש הקהל המשכיל דוגמה ליכולתו של ההיסטוריון לנצל את יכולתו האמפתית כדי לגעת, לחשוב ולהרגיש את הדמות הנחקרת. מורי היסטוריה בבתי הספר היו אולי מבינים כי חומר יבש ומשעמם יכול לעבור שינוי וכך להפיג רוח חיים חדשה לתוך התנסויות אנושיות שהיו ואינן עוד. כך, אולי, התלמידים היו "שונאים" פחות את המקצוע.

דר' גדי ראונר מלמד מתודולוגיה של הוראת היסטוריה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גדי ראונר