אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מגיא ההריגה לשער הגיא / בני וירצברג


התמונה של דליה וירצברג-רופא

"מגיא ההריגה לשער הגיא" מאת בני וירצברג - 1928–1968

גיא

מגיא ההריגה לשער הגיא - פרקי יומן זכרונות ורשמים מימי השואה ואחריה עד לימי תקומת מדינת ישראל/ בני וירצברג. הוצאת כרמל

אבי ז"ל, בני וירצברג, נולד באלטונה שבגרמניה, והיה בן יחיד להוריו - גבריאל ורחל. לאחר ליל הבדולח עקרה משפחתו לרובע היהודי של סוסנוביץ בפולין. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הם גורשו לגטו שרודולה, ובמסגרת הפונקט הגדול של יהודי זגלמביה ב־12 באוגוסט 1942 נשלחו למחנה אושוויץ. סבתי נרצחה מיד עם הגיעם למחנה. אבי שימש כנער שליח וכמשרתו האישי של ד"ר יוזף מנגלה, והרופא הגרמני שחרר את סבי משלוש סלקציות.

בינואר 1945 השתתף אבי בצעדות המוות לצד סבי. אביו נורה לנגד עיניו בידי זקיף אס אס. לאחר השחרור מהמחנה שהה בעיירת הדייגים סנטה מריה באיטליה עד העלייה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער בנובמבר 1945. אבי נקלט בקיבוץ גבעת השלושה, ובו עבר הכשרה לקראת השירות בפלמ"ח. בפברואר 1948 גויס לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. הוא שירת בגדוד החמישי, פלוגה א', "המסייעת", שצוידה במכונת ירייה. אבי ואמי השתתפו בקרבות לשחרור ירושלים הנצורה, במבצע הראל, בליווי שיירות משוריינים ובקרבות בנגב, שבהם נפלו ארבעה מבני חבורתו של אבי.

לאחר שחרורם מהצבא נישאו אבי ואמי, שאף היא, תבדל"א, הייתה לוחמת פלמ"ח, ושמה רחל יששכר (בשארי), ילידת העיר רחובות ממוצא תימני. אבי עבד בקרן קיימת לישראל, ובסוף ימיו היה ממונה על מחלקת המחקר באגף הייעור של אזור הדרום. הוא המציא ופיתח את הלימֶנים בערבה בהשראת שיטות השקיה נבטיות.

ספרו "מגיא ההריגה לשער הגיא" יצא לאור ב-1967, והיה יוצא דופן בתקופתו. הניצולים האחרים - גם אלה שעסקו כל חייהם בכתיבה – בחרו לחכות. שאול פרידלנדר, למשל, פרסם את ''עם בוא הזיכרון'' בשנת 1980 וספרו של שלמה ברזניץ "בשדות הזיכרון'' פורסם בשנת 1993.

האומץ שנדרש מאבי לכתוב את ספרו בולט גם על רקע בחירתו המודעת בזהות ישראלית חדשה ובמחיקת שרידי הזהות הגלותית. הוא ביקש בכל מאודו "להיוולד מחדש": "לאט לאט, עם חלוף הזמן ועם גבור מאוויינו להיות דומים בכול לצברים, ניסינו גם להתכחש לעברנו: אלא שהפריעה לנו כתובת קעקע זעירה על הזרוע – המספר שאינו ניתן להימחק ממחנה ההשמדה" ("מגיא ההריגה לשער הגיא", עמ' 155), אם כי בניגוד לאלה שזנחו את שם אבותיהם לטובת שם המייצג את דמות הצבר השורשי, בחר אבי לשמור על שם אבותיו. כלומר, אבי לא רק חווה "עתות משבר, מתח וזעזועים אשר תקפוני בשנייה בעת הכתיבה" (מתוך הבעת התודה לאמי בספרו), אלא גם חיבר עצמו מחדש לזהותו הישנה והדחויה.

ייחוד נוסף בספרו הוא העדות הנדירה על החיים באושוויץ מנקודת מבטו של קטין, ובעיקר עדותו על אודות ד"ר מנגלה. מפגשם הראשון היה על הרציף באושוויץ, בקיץ 1943. אבי הופרד מאמו שנשלחה לתאי הגזים, וצורף לקבוצת ילדים. הוא פנה לקצין הס"ס ותוך שהוא מנצל את שליטתו המושלמת בשפה הגרמנית ביקש שלא להפרידו מאביו. להפתעתו פנה הקצין אל ד"ר מנגלה שעסק במיון הנערים, וזה אישר את בקשתו. קבוצת הנערים יועדה למטרת "ניסויים מדעיים". אבי הצליח להיחלץ מקבוצה כשנעשה ל"רץ בלוק בית החולים", והיה עד למתרחש בין כותלי בלוק בית החולים.

"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא. לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם...

נקראתי להיכנס לחדר הניתוחים. אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות; הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי ס.ס. סובבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל עבר המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלוה; נראה היה כמבצע ניתוח הומאני להצלת חיי אדם..." (עמ' 55-54).

מנגלה, ככל העולה מהדברים, נטה חסד לאבי שהיה נער אינטליגנטי וחינני, וביסס את מעמדו בקרב "בעלי התפקידים" (מכונים בספרות הפרומיננטים). אבי מביא בספרו תמונה חיה ומפורטת של הקאפוס, של זונות המחנה, של נערים ששימשו בלית ברירה כמאהבים, של מסיבות בעלי התפקידים, ובמקביל המשיכו הסלקציות ותאי הגזים לפעול במלוא עוזם.

אבי היה קרוע בין חייו הכפולים במחנה ההשמדה. לבו נחמץ בקרבו למראה אביו הגווע ברעב ומתענה בעבודת פרך. יחסי אב ובן התהפכו במציאות הכאוטית של אושוויץ: הבן הפך להיות לתומך, ללוחם, למנהיג התא המשפחתי הקטן, ואילו האב שקע בהדרגה בפסיביות. הסוחר האמיד והמטופח הפך בהדרגה למוזלמן. אבי ניצל את מעמדו והשתדל אצל ד"ר מנגלה, וכך הצליח לחלץ את אביו משלוש סלקציות. ב'צעדת המוות' כשל האב, ולאחר שפסק מלכת, נורה לעיניו.

"יהודים סחבוני, ואני – ראשי מופנה לעבר אבא. הדהדה ירייה, ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו של הזקיף. אבא צנח ומת, מתבוסס בדמו...! כבדו ממני הדברים מלהיזכר בהם ולתארם. כל שאני זוכר – זו הצמרמורת שאחזתני, העווית שתקפתני, ושיהודים אחזו בי כל הזמן והפצירו בי להמשיך, לבל אתמוטט. המשכתי ללכת; אך תמונת הרג אבי לא הרפתה ממני לרגע ... מחזה זה מלווה אותי עד עצם כתיבת השורות האלה" (שם, עמ' 72).

חלקו השני של הספר מוקדש לתהליך העלייה והקליטה בקיבוץ גבעת השלושה עד לגיוס לפלמ"ח. היתמות מצאה לה בית, ואבי אהב שם את הכול: את חברי הקיבוץ שקיבלו את פניהם, את חדר האוכל, את חדר המשפחה המאמצת, את העבודה בשדה - הכול היה טוב בעיניו. בפרט שאפו הוא וחבריו להידמות לפלמ"חניקים, ילידי הארץ:

"משהו בחבורת צעירים זו, כבנים כבנות, עשה עלינו רושם עז – ובכלל זה הופעתם, תלבושתם וצורת הליכתם. מכנסיהם היו לובשים ברישול, עד ששקעו אל מתחת לכרסם; לגרביהם היתה צורת קיפול מיוחדת, ואילו את שרוכי נעלי-העבודה שלהם מעולם לא קשרו עקרונית עד הסוף, אלא רק עד ללולאה שלפני הסוף..." (שם, עמ' 152).

אבי ואחדים מחבריו עשו זאת. הם התחילו בביגוד: המכנסים הקצרים שמוטי החגורה והנעלים פרומות הלולאה. מכאן התקדמו לריקודים בנוסח הפלמ"ח, המשיכו במבצע של גילוח ראשים לקרחות, והגיעו לשבועת האמונים להגנה. אבי הגשים בגופו את תהליך גיבוש הזהות החדשה, עליו ועל חבריו היה להיות "צברים לכל דבר". גיוסם של בני הקבוצה לפלמ"ח והשתתפותם בקרבות שער הגיא והנגב היו שיאו של תהליך אימוץ הזהות הישראלית.

בספרו הוא תיאר את תחושותיו בזמן טקס ההשבעה:

הרגשתי כי אין אני נשבע אמונים רק להגנה, אלא נשבע כמה שבועות אחרות: שבועת נקמה לדם הורי הנרצחים וקרובי המורעלים; שבועה לנקום כבוד עמי הנדכא והמושפל; שבועה לנקום דמם של יהודים, שנפחו נשמותיהם במשרפות ושעלו בעשן, מתוך ארובות 'העבודה המשחררת' הנאצית..." (שם, עמ' 158)

מותם של ארבעה מחבריו לקבוצה שנפלו בקרבות והקרבות עצמם החזירו אותו "למחוזות מוות נוספים" (שם, עמ' 204), אולם הוא ראה את השתתפותו במלחמה כשיאו של תהליך השיקום.

המפגש עם הלוחמים אפשר לו לבחון את עברו מחדש. באחת מתקופות ההמתנה בקסטל, הזדמן לו לשוחח עם בחור צבר בן גילו. להפתעתו של אבי התברר לו כי הבחור שהה בפולין בתקופת המלחמה לרגל ביקור קרובים, וחווה את חוויות המחנות כמותו. "כיצד הלכנו לטבח, אמר הבחור: "על זאת אין אני מוכן לסלוח לעצמי". אבי נדהם לגלות כי רגשות האשם שהיו מנת חלקו הטרידו גם את הצבר בן גילו:

"סבור הייתי כי מחשבה איומה זו היא באופן מיוחד מנת חלקנו, יהודי הגלות... בהגיעי לארץ ישראל, ובראותי את הישראלי החופשי החדש, היהודי האוחז בנשק, הייתי תוהה לעתים ושואל את עצמי אם אמנם אפשר היה שיקרה ליהודים כאלה מה שקרה עמנו... והנה בא סיפורו של אהוד וגילה לי כי אנו יהודי-הגלות לא אשמנו במיוחד. אהוד כמעט שריפא אותי מתחושת נחיתות סמויה שקיננה בי..." (שם, עמ' 189).

הנרטיב של אבי מערער על הנרטיב המקובל שבו הניצול כ'אבק אדם' מקבל בפסיביות את חסותם של המצילים הארץ-ישראלים, אך הוא מערער גם על הנרטיבים החדשים יותר הרואים את הכפייה שבתהליך הקליטה. אבי, לעומת זאת, בחר מרצונו להיות 'יהודי חדש'. הוא ביקש קבלה לא רק כלוחם וכ'יהודי חדש', אלא גם כמי שמזדהה כ'יהודי ישן'. בספר כתב גם את קורותיהם של תשעה מחבריו שחוו עמו את תקופת השואה, את תהליך הקליטה בארץ ואת חוויות הלחימה במלחמת השחרור: "עשרה ילדים יצאנו יחדיו משער המוות, נותרו שישה, אבל לא שישה ילדים יתומים, כי אם שישה לוחמים. לחמנו ונילחם בכל עת, על מנת שילדים יהודים, באשר הם, שוב לא יתייתמו כמונו לעולם".

עמוס עוז כתב בספרו "סיפור על אהבה וחושך" כי "אנשי היישוב הוותיקים התייחסו לאודים המוצלים ברחמים ובסלידה". הוא גם פירט את הנימוקים לקביעה זו. אבי חתר לתיקון ההתייחסות הזאת מצד אנשי הארץ. רבקה גורפיין מיטיבה לתאר את המחיצה שניצבה אז בין הניצולים לבין לשאר העם:

"רצה הגורל המכבד נועזים ומגן על אמיצי לבב, כי אלה שהשלימו עם מותם והלכו לקראתו אלפי פעמים - נותרו כדגל מתנוסס על חורבות, כנושאי אגדה גדולה. מה רב הצער כי לא תמה דרכם הקשה גם כיום (הדברים נכתבו ב-1965; דו"ר) אחרי שהעפילו למקור כוחם למגדלורם, אשר לאורו נמשכו מכל המעמקים; שזורים בדמיהם זיכרונות והדים שיהוו בשבילם גם מעמסה וגם נכס. דרוש מאמץ רב, גם שלנו וגם שלהם, על מנת להפיל את המחיצה שהצמיח העבר, עברם המיוחד, אשר לנו אין חלק בו".

באמצעות ספרו ניסה אבי להסיר את ה'מחיצה', אך הדבר לא עלה בידו. הספר לא זכה להצלחה בשעתו, אלא נבלע בגל אלבומי הניצחון שיצאו בעקבות מלחמת ששת הימים. הכול היו שקועים בזיכרונות הלוחמים הטריים ממלחמת ששת הימים, ולא היה עדיין מקום לסיפור גבורה שמקורו בשואה. החברה הייתה מוכנה לקבל גיבורי חיל, אך עדיין לא הייתה בשלה לחבק את הניצולים. אבי נאלץ להתמודד עם אכזבה מרה שהובילה לייסורי נפש קשים ולצלילה מחודשת אל תוך העבר שהקים לתחייה. הכתיבה שלא השיגה את מטרתה הפכה לאיום קיומי בדמות התקף של דיכאון עמוק. בדילמה של "הכתיבה או החיים" שניסח לימים חורחה סמפרון, ניצול מחנה בוכנוואלד, הכריעה הכתיבה את הכף.

ההתפייסות עם עברו לא הייתה נעוצה בהעלאת הדברים על הכתב, אלא בהכרה בערכם מצד קהל הקוראים. אבי ביקש קבלה לא רק כלוחם וכיהודי חדש, אלא גם כמי שחושף את מכוות האש על בשרו ומזדהה כיהודי הישן, אלא שקורבנו לא היה רצוי. הספר שהקדים את זמנו לא התקבל באהדה, כאמור, ותהליך ההתפייסות נשבר.

ב־4 באוגוסט 1968, כשבוע לפני שמלאו לו 40, התאבד אבי ביריית אקדח בבית משפחתנו. מחלת הדיכאון שממנה סבל הכריעה אותו. הוא הותיר אחריו את אמי רחל, את אחי, אילן וירצברג, ואותי, בתו כבת עשר. על קברו אמר רבהּ‏ הראשי של באר-שבע, עיר מגורינו בעת ההיא: "אייכמן רצח אותו לפני עשרים וחמש שנים. רק היום קיבלנו את גופתו".

והנה כמה תחנות מסוף הדרך הקשה של הוצאת הספר לאור מחדש:

5/1/08

בספרה "מכתב לילד אשר לא נולד" כותבת אוריאנה פאלאצ'י (1975): "לחיות פירושו לעמול קשה, ילדי, להתאמץ ללא הרף. החיים רצופים מלחמה אכזרית, מלחמה המתחדשת מדי יום ביומו. רגעי האושר המעטים אשר להם זוכה האדם חבויים בתוך סוגריים, והמחיר שעליו לשלם בעבורם הוא אכזרי ביותר". החוכמה היא להכיר באמת שבדבריה של פאלאצ'י בלי לאבד מהאופטימיות ומהאמונה שהטוב הוא בהישג יד למרות הכול.

שנים רבות אני מנסה להוציא מחדש את ספרו האוטוביוגרפי של אבי ז"ל - "מגיא ההריגה לשער הגיא". ההיסטוריונית חנה יבלונקה סבורה שזהו ספר הזיכרונות החשוב ביותר מסוגו שפורסם בארץ.

הטראומה שהנחיל לי אבי במותו הטרגי כשהייתי כבת עשר מקשה עליי מאוד לגלות גישה מעשית לצורך מימוש הפרויקט.אני מתעקשת לא לממן את הספר בעצמי, וזהו המכשול העיקרי.שילמתי מחיר כבד, והספר חשוב דיו כדי שיימצא גורם שיממן את הפקתו.

הנה סיפור אחריתו של אבי.

"יד ושם" דחו את פנייתי בשעתו בגלל קדימות לכתבי יד שטרם ראו אור. כל הקרנות שפניתי אליהן השיבו את פניי ריקם. הוצאות ספרים מבקשות מזומנים,אלפי שקלים טבין ותקילין. כעת אני אוזרת כוח לקראת המערכה הבאה במחזה הזה.

26/4/08

לפני חודשיים חתמתי על חוזה עם הוצאת כרמל להוצאתו מחדש של ספרו של אבי, ובו פתח דבר ואחרית דבר שהוספתי. ישולבו גם תמונות שלא היו בעותק המקורי שיצא ב-67' בהוצאת מסדה. מאז שנות השמונים נלמד ספרו במוסדות להשכלה גבוהה. שני חוקרים עסקו בו במיוחד: פרופ' חנה יבלונקה וד"ר אביהו רונן. השגתי תמיכה חלקית מיד ושם ומקק"ל.

בימים אלה יצא לאור אלבום "אנחנו פה"בהוצאת "יד ושם" לרגל 60 שנות המדינה על הניצולים ביום שאחרי ועל תרומתם לבניין המדינה.אבי ז"ל הוא אחד מארבעה ניצולים שסיפורם האישי מפורט לצד הסיפור הכללי.

2/5/08

אתמול נכחתי בעצרת הממלכתית לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. חייל צעיר שדמה להפליא לאבי ז"ל גילם את דמותו בכישרון רב. ברקע התנגן שירו של אחי אילן "כולנו זקוקים לחסד".

"נולדתי בהמבורג", אמרה הדמות, "הייתי השליח האישי של ד"ר מנגלה..." בסוף "יצא" השחקן מהדמות ואמר: "זה היה סיפורו של בני וירצברג שנקטע... בהיותו בן 40 שם קץ לחייו... השיר שאנו שומעים ברקע הולחן ע"י בנו אילן וירצברג, ובקהל יושבת איתנו בתו דליה".

לפתע התמקדה המצלמה עליי, ופניי מילאו את המסך הענק. ניסיתי להעטות על פניי ארשת שלווה, אבל עדיין הייתי המומה מאפקט הירייה. ציוד ההגברה וקהל האלפים שיוו לרגע מעמד מיתולוגי; הייתה זו הירייה של זקיף האס-אס בסבי גבריאל-גוסטב בצעדת המוות, אבל עבורי הייתה זו הירייה שנשמעה בביתנו לפני 40 שנה. רגע קשה.

מהשורה הראשונה פנו לעברי אנשים רטובי עיניים ולחצו את ידי בחום.

אבא, אמרתי לו בלבי, סוף כל סוף עשינו זאת.

18/5/08

ב-26 ביוני 1966 כתב אלי ויזל את המכתב הבא לאבי:

מר וירצברג הנכבד,

זה-עתה חזרתי מפריז ומצאתי את מכתבך וכמו כן את התקציר של ספרך. קראתי את האחרון בעיון רב. הסיפור נשמע מעניין, דרמטי ומזעזע - כפי שסיפור כזה צריך להיות.

כמובן שהייתי שמח לקרוא את כתב-היד. אבל - אינני חושב שזה יהיה הגון מצידי לשעשע אותך בתקוות או בהבטחות. האמת היא שקשה מאד למצוא מו"ל צרפתי או אנגלי-אמריקאי לספר שנכתב בעברית. המומחים שלהם אינם קוראים עברית וגם מתרגמים קשה למצוא. עובדה: ש.י. עגנון טרם הצליח למצוא מו"ל שיפרסם את יצירתו.

ובכן, מה לייעץ לך? אינני יודע. יתכן שאבוא ארצה בספטמבר-אוקטובר. אנסה להתקשר אתך ואולי, תוך כדי שיחה, נחשוב על מה אפשר לעשות.

בכבוד רב,

שלך: א.וו

אליעזר וויזל

משיח לא בא. משיח גם לא מצלצל.

הספר יצא לאור בקיץ 1967, ואבי שלח עותק מתנה לאדון הנכבד. האחרון הודה לו במילים חמות:

בני וירצברג היקר -

תודה בעד הספר ובעד ההקדשה.

כתבת סיפור מזעזע - מסמך עדות המכיל יותר ממילים, הרבה יותר.

מסתבר שהלכנו באותה הדרך ולא ידענו זה מזה.

בביקורי הבא בארץ אתקשר אליך - ברשותך - ואולי נוכל להיפגש לשיחה קלה.

עד אז, שא ברכות -

שלך: אליעזר וויזל

משיח לא בא. משיח גם לא מצלצל.

שוק הספרים הוצף, כאמור, באלבומי ניצחון בעקבות מלחמת ששת הימים, והספר צלל לתהום הנשייה, סוחף אחריו את אבי אל סופו הטרגי כעבור שנה. שיחת טלפון מהאיש הנכבד, שלא לדבר על פגישה 'לשיחה קלה', הייתה יכולה להרים את אבי משאול תחתיות.

אבל עד כאן אין שום סיפור. אמנם אין זה נאה לא לקיים הבטחות, בעיקר כשקיומן היה יכול כה להועיל, אבל איני תולה שום אשמה באיש הנכבד.

חלפו עשרות שנים. יום אחד, ב-2002, קראתי בעיתון "הארץ" כי אלי ויזל הופקד על קרן בסך מיליון דולר להנצחת השואה. הנה ההזדמנות, חשבתי לעצמי, לסגור מעגל. אכתוב לו מכתב על מאבקי הממושך והעיקש להוציא לאור מחדש את ספרו של אבי, והוא ודאי יעוט על ההזדמנות כמוצא שלל רב.

ב-15 באוגוסט 2002 כתב לי את המכתב הבא:

לדליה וירצברג-רופא היקרה -

תודה עמוקה עבור מכתבך.

אכן הייתי בקשרים הדוקים עם אביך ז"ל[להד"ם; דו"ר]. הוא ידע את התרשמותי מספרו. מצאתי בו עדות-אמת כאובה. ומסכים אני עמך שחייבים להתייחס אליו כמסמך-חיים רב ערך. אם אוכל לעזור, אעשה זאת ברצון.

שנה טובה ומבורכת לך, דליה היקרה -

שלך בחיבה חמה -

אלי ויזל

כשסיימתי לקרוא את המכתב חשתי בלבול. מצד אחד טבלתי בחיבתו החמה ובמילותיו המתוקות מדבש, אבל מהצד האחר לא היה במכתבו שום רמז לעזרה קונקרטית. כתבתי לו שוב, והפעם הזכרתי בפירוש את דבר קרן ההנצחה ואת בקשתי לסיוע ממשי.

ב-30 בספטמבר 2002 קיבלתי את המכתב הבא:

דליה וירצברג-רופא היקרה -

בשובי מביקור מאד קצר בארץ מצאתי את מכתבך.

כמובן שאדבר עם מנחם רוזנזפט שמטפל בפרויקט-

ובפעם הבאה, ננסה לערוך פגישה-

עד אז, שפע של איחולים לך -

אלי ויזל

למותר לציין שמשיח לא בא וגם לא צלצל.

עד היום, מקץ שש שנים תמימות, לא קיבלתי שום התייחסות ממנו או ממר מנחם רוזנזפט, מנהל הפרויקט. אבל אני, לשם שינוי, לא צללתי לדיכאון, אלא פשוט צפצפתי עליו.

13/7/08

"ברמה אחרת של הדיון הוא מציע את אותה אמת פסיכולוגית מקובלת אך עמוקה: המתים יכולים לעתים להיות קרובים לנו יותר מן החיים, להיות אתנו באופן פעיל יותר מהם, לקחת חלק רב יותר מהם בישותנו.

חקר מחשבתו של מת, העיון באמנותו, הגשמת מטרותיו, ההיזכרות האינטנסיבית 'בהימצאותו' הם דוגמאות ל'דאגה' אופיינית ל-dasein. הן מראות איך מותו של פרט הוא לעתים קרובות רק שינוי לקראת תחייה בצרכיו ובזיכרונותיו של אדם אחר".[ג'ורג' שטיינר]

4/8/08

הסיור עם תלמידי ה-ma והמעמד ליד המצבה לזכרו של אבי בפתח בית הקברות ריגשו אותי מאוד והזכירו לי את החוויה שחוויתי בעצרת בלוחמי הגטאות.אבי האומלל, הכושל והדחוי (אבל גם הרָגיש, האמיץ וההרואי) -שלקה בדיכאון כבד לאחר שספרונכשל, וששלח יד בנפשו כשהוא מובס, מאוכזב ומסויט - מוצא את דרכו חזרה למרכז השיח על הישראליוּת, שהייתה עבורו משאת נפש.

היום 4 באוגוסט 2008. ב-4 באוגוסט 1968, עשרה באב תשכ"ח - היום לפני 40 שנה - הלך אבי בני וירצברג לעולמו. רשומה זו נכתבה לזכרו. זכרו לא יסוף ממני.

‏26/8/08

גרטה שיירינג כתבה לי היום ששמורה לאבי פינה חמה בלבה. אני לא מפסיקה לחשוב על זה שאמה ז"ל זכרה אותו מתקופת היכרותם באושוויץ אצל ד"ר מנגלה. עיניי התמלאו דמעות של התרגשות ושל הפתעה כשקראתי את מה שכתבה לי:

"הייתי מאוד קרובה לאימי ז"ל, והיא ספרה לי הרבה על מה שעברה באושוויץ. תמיד היא אמרה שכשנלקחה לטיפול אצל ד"ר מנגלה הייתה בטוחה שלא תצא משם בחיים (משמועת שהילכו במחנה) ושלהפתעתה היו בחדר הטיפולים אחות יהודיה ואבא שלך יחד עם מנגלה. ד"ר מנגלה ביצע בה איזשהו הליך כירורגי ויצא, וכך למעשה היא טופלה ע"י אביך ז"ל והאחות הרחמנייה. מנגלה לא עניין אותו האדם, רק ה"מקרה". האחות הבריחה את אימי לצריף וכל ערב בהדרכתו של אביך היקר הביאה תחבושות ותרופות לטפל באימי. זה נמשך כשבועיים בפחד גדול וסיכון חייהם! דליה, אני יודעת מעדות ראשונה שאביך הציל הרבה אנשים! זכית להיוולד לאדם דגול! אימי ז"ל טענה שהוא לא התאבד אלה שהנאצים כבר הרגו אותו שם- באושוויץ! כל יום שואה הדלקנו נר לזיכרו ואני ממשיכה לעשות כן באהבה ובהערכה גדולה!

שלך תמיד (גם מרחוק) גרטה

אגב שמה של אימי היה סידוניה הרשקוביץ - אישה אצילת נפש!"

דצמבר 2008

בימים אלה יצאה לאור בהוצאת כרמל מהדורה חדשה של הספר, הכוללת מבוא, אחרית דבר ותמונות. הנה חוות הדעת המודפסות על גב העטיפה:

"מגיא ההריגה לשער הגיא הוא לדעתי הספר החשוב ביותר מסוגו שפורסם בישראל. היה זה ספר הזיכרונות הראשון שנכתב בידי ניצול, ושכמחצית ממנו עוסקת במפגש עם הארץ ועם אנשיה. וירצברג כתב סיפור עזֿ-מבע על תהליך ההפיכה לארץֿ-ישראלי. הסיפור עטה נופך מצמרר לאחר שוירצברג שלח יד בנפשו זמן קצר לאחר פרסום הספר".

פרופ' חנה יבלונקה

"קראתי את הספר בנשימה עצורה. זהו ספר מיוחד במינו שהקדים את זמנו, וכולל עדויות אותנטיות חשובות מאוד. לסיפורו של וירצברג יש ייחוד חשוב מאין כמותו במגוון העדויות והסיפורים על השואה. מבחינה אקדמית ספרו של וירצברג הוא נדבך בסיסי בהבנת חוויותיהם של ילדים בתקופת השואה, וקליטת הניצולים בישראל בשנים המעצבות של המדינה".

ד"ר אביהו רונן

להלן הקדמת הספר המקורית:

בפתח הספר

יש ואגורה ראשונה מהווה יסוד להצטברות ממון; יש שמילים מתרקמות לסיפור. ואולם יש כנראה שמקרה בודד, בלתי חשוב לכאורה, גורם להתהוותו של ספר. ספר זה נולד בדרך זו, והנהו לפניכם.

הדברים המועלים כאן החלו בהיותי בן תשע שנים לערך, ומאז רדפו אחריי, ואותי, המאורעות בזה אחר זה. לא התיימרתי להיות היסטוריון, מלאכה שהיא מתפקידם של חוקרים, מדינאים ומפקדים. המאורעות המועלים בספר זה מתוארים אך ורק מזווית-הראייה הפרטית שלי, דהיינו מנקודת מבטו של ניצול השואה שזכה להימנות עם הלוחמים לתקומת ישראל. זהו גם סיפורם של עוד תשעה ילדים, חבריי ועמיתיי לזוועות, שצעדנו יחד "מגיא ההריגה" ועד לקרבות עקובים מדם בשורות לוחמי הפלמ"ח וצה"ל ב"שער הגיא".

רואה אני בחיבורי מעין המשך לספרו של ח. שורץ-ברט "אחרון הצדיקים". אכן קשה היה לי לשאת במשך כעשרים שנה את הדברים שאותם תיארתי. זיכרונות אלה מלווים אותי ועוד אלפי ניצולים, היושבים כיום בתוכנו ואשר כמעט שאין להבדיל ביניהם לבין כל ישראלי רגיל ברחוב, באוטובוס או בבית הקולנוע. הזיכרונות, אשר בחלקו הראשון של הספר, הם מעמסה כבדה-מנשוא לכולנו, וקשה היה שבעתיים להעלותם על הנייר. ואולם, בקריאה בפרקים אלה ישותף הקורא, ובעיקר הנוער, בזיכרונות-האימה של השואה ובחוויות המסעירות של התקומה, שעלה בגורלי לחיות את שניהם, ותהיה בכך תרומה להבנת-יתר של סבך בעיות השואה, שעודנו בשביל רבים כספר החתום.

בעיקר ריחפה לפני עיניי כל הזמן הנוסחה, המזעזעת אותי כל אימת שאשמענה, על אודות הליכתנו "כצאן לטבח יוּבל" – נוסחת סלף המוכיחה מדי-פעם מחדש כי הבריות מתעלמים לחלוטין מן ההשמדה הנפשית שקדמה, במחשבה תחילה ובתכנון שיטתי, להשמדה הפיזית, ואפשרה אותה. אם הקורא ימצא בדפים אלה תשובה פורתא לכך, יהא זה שכרי.

בני וירצברג

לקריאה נוספת:

* '''מגיא ההריגה לשער הגיא''', הוצאת כרמל, 2008.

* '''מגיא ההריגה לשער הגיא''', הוצאת מסדה, 1967.

* דב גולדשטיין, '''כאלה הם היו''' ("הכדור האחרון של בני"), הוצאת אחיאסף, [1974, עמ' 197–183

* בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו (עורכים), '''אנחנו פה - ניצולי השואה במדינת ישראל''', הוצאת יד ושם, 2008 (סיפורו של בני וירצברג שזור לאורכו של האלבום)

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דליה וירצברג-רופא