אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה - חלק ב


את חלקו הראשון של המאמר - "יחידי סגולה" - ניתן לקרוא כאן

יחס הסביבה והרשויות מעדויות המצילים עולה, שהתמודדותם עם הסביבה האנושית בתוכה הם חיו; יחסה, סיועה, התעלמותה, או התנכלותה, היו רבות משקל בחייהם. מתוך 16 העדויות שבדקתי, ב- 11 מהן ישנה עדות על פחד מתגובתם של השכנים, ועדות על הטרדות ואיומי הסגרה לרשויות הכיבוש, וב- 7 עדויות אכן מומשו האיומים והמצילים דווחו על הסגרתם לרשויות ע"י שכניהם. נדמה, שאין מקור אמין יותר מהמצילים עצמם, אזרחים פולנים, להעיד על התנהגות חלקים באוכלוסייה הפולנית שלא רק שלא סייעו ליהודים, אלא הקשו על המצילים לעשות זאת. כך למשל העידה אחת המצילות, אלמנה בודדה שהצילה שני אחים יהודים: אף פעם לא אמרתי שאלה ילדים יהודים. השכנים היו מסגירים אותי. [?] שכנתי, גב' וולודרצ'יקובה (wlodarczykowa) תמיד הוכיחה אותי על שאני מחזיקה ומסתירה יהודים (אבל חס וחלילה אינני רוצה לגרום לה משהו רע, שאלוהים ישלם לה על הנבזות). פעם, כשראתה את הילדים, היא כל-כך קיללה ובמשך שעתיים איימה שהיא תמסור לגרמנים, ואז השבתי לה: "את בריונית, אני אמסור לגרמנים על שאת סוחרת במסחר בלתי חוקי במזון וביהודים". [?] על כך שיש אצלי ילדים יהודים התוודיתי בפני גב' פאלישבסקה (paliszewska) נטליה מוורשה [?] וגם בפני גב' חודוניצקה (chodoniecka) קטז'ינה מאוטבוצק (otwock) שהייתה שוערת. גב' פאלישבסקה שיבחה אותי, לפעמים [אף] הביאה מזון כמו קמח, גריסים, סוכר, וכו' ? זאת אישה טובה, מאמינה באל.[1]

מעדות זו אנו למדים שהמצילים נזקקו להרבה נחישות ואומץ לב כדי לעמוד כנגד שוחרי רע למיניהם. הדרך הטובה ביותר הייתה כנראה להתמיד בהכחשת יהדותם של הילדים, אך מנגד, הבדידות התישה את המצילים והם נזקקו לנפש מעודדת ותומכת. בנתוני התקופה היה קשה לבחור את האדם שבפניו ניתן להסגיר את סוד ההחבאה בלא להסתכן. בעדות זאת אנו פוגשים את שני קטבי התגובה בסביבה החברתית שבתוכה חיה המצילה: הטרדה ואיומים, מחד גיסא והזדהות וסיוע מאידך גיסא. בעדויות האחרות לא מצאתי התייחסות לסיועם של שכנים. לעיתים, הכרת התודה לסביבה מסתכמת במשפט המציין שהשכנים ידעו על כך שהילד יהודי. ניתן להניח שאם לא צוין שהרעו, הרי ששתיקתם התקבלה בברכה ובהערכה. באופן טבעי, מוקדש בעדויות מקום נרחב ותיאורים מפורטים יותר לפגיעתם של שכנים, היות ואלה מדגישים את החרדות והקשיים בפניהם עמדו המצילים חוויה טרייה שהשאירה בהם את חותמה. כך למשל בעדויות הבאות: אבל עד כמה שסבלתי מאנשים רעים. בכפר התחילו לדבר שאני לקחתי ילדה יהודיה לטיפול. כמעט נהרגתי ביחד עם הילדה." לאחר שתיארה חיפוש שנעשה בביתה הוסיפה: "אחר כך שאלו אותי הנשים הרעות: "הראית להם את היהודונת?", אלוהים! איזה אנשים שפלים. איך שהם חסרי לב. הלוואי שהילד של האישה הזאת יאבד את אביו ואמו כמו היתומה המסכנה הזאת.[2]ועדות מצילה אחרת: "כל עת הכיבוש הגרמני חייתי בפחד מתמיד היות שהשכנים איימו עלי שאני מחביאה ילדה יהודיה ושיסגירו אותה למשטרה".[3] מעניין לציין, בהקשר של החיים בצלו של הפחד, שרק בשש עדויות ישנה התייחסות לפחד מנציגי השלטון הגרמני,[4] בעוד שהם היו למעשה האיום הממשי. אני נוטה להניח שהסיבה לכך היא שבעוד שאיום השכנים, אלה שלא הסכימו עם מעשיהם של המצילים, היה 'מעבר לפינה', חשוף ומוכר, הרי שהאיום מהגרמנים היה 'מעבר לקיר' וערטילאי במידת מה. ואם לא די בהנחה זו, הרי שבמידה רבה הגרמנים היו תלויים במוסרי מידע מתוך האוכלוסייה הפולנית. בכל זאת, המצילים חששו שסודם יתגלה לרשויות הכיבוש שהיו למעשה הסיבה הראשונית לסכנה והגורם המעניש. הפחד היה בן לוויה למצילים והיווה מעמסה רגשית כבדה. כפי שהעידה אחת המצילות: "חיינו תחת הרושם שכל עוד לא יגיע שינוי, כל עוד לא יגורשו הגרמנים הגרמנים יהרגו אותנו".[5]

יחסם של השכנים למצילים ולמעשיהם לא היה אחיד ועקבי במשך כל תקופת הכיבוש. נראה שהזמן פעל לרעתם של המצילים. אם בתחילת התקופה היו אנשים שגם אם לא הסכימו עם מעשיהם, לא נקטו עמדה קולנית כנגדם ולא הרעו להם, הרי שהתנהגותם ויחסם השתנו עם הזמן במיוחד נוכח הגברת הלחץ מצד הגרמנים. כך למשל העידה מצילה: בהתחלה יצאו הילדים אל מחוץ לבית, אך כשהמצב החמיר נאלצתי להסתיר אותם בבית, אך זה לא עזר. [?] ראש הכפר היה ידידותי כלפי ולעיתים זה הרגיע אותי. את התוקפנים השתקתי במתנה או שיחדתי אותם, אבל זה לא נמשך זמן רב. אנשי ה- ס.ס. רחרחו ושוב התחילו מהומות [הכוונה כנראה להטרדות]. [אנשים המכפר] תכננו להכניס את הילדים למתבן וכשיירדמו לרוצץ את ראשם בגרזן. הסתובבתי כמו מטורפת. [?]".[6] ומצילה אחרת העידה שבתחילה "דיירי הבית ידעו עליה [על הילדה היהודיה] וזמן מה שתקו" אך בהמשך נאמר: "הדיירים כבר מציקים לי בקול רם"[7] היו מקרים שפולנים, שלחצו על מצילים להיפטר מהילדים היהודים שבביתם, נימקו זאת באופן ישיר בחששם שהגרמנים יענישו אותם על שידעו ולא דיווחו. כך העידה מצילה: "האוכלוסייה שלנו [בכפר] ידעה שאני מסתירה ילדים יהודים ואז התחילו מכל הכיוונים הטרדות ואיומים למסור את הילדים לגסטאפו, כי אחרת יישרפו את כל הכפר, ירצחו וכו' ?".[8] ומצילה אחרת העידה על פחד מן השכנים שרחרחו, שאלו שאלות ועקבו אחריה "[?] וכבר אחד הדיירים מצווה עלי לרשום את [הכוונה כנראה: 'להודיע על'] הילדה ושאם אני לא אעשה את זה, אז הוא יעשה ונותן לי לקרוא מודעה שכתוב בה שאם מישהו מסתיר ומישהו אחר יודע וזה לא מסודר, אז גם הם [מי שיודע] מקבלים עונש."[9] וכבר ראינו בעדות קודמת שצריך היה למצוא דרכים כדי לשכך את לחץ השכנים. המצילה שנדרשה לרשום את הילדה דחתה שוב ושוב את הרישום, אך לשכן חזרה והבטיחה שבעוד ימים תרשום את הילדה. הבטחות כאלה, לרשום את הילד או להיפטר ממנו, יכלו אמנם לדחות את הקץ, אך לא לאורך זמן וכשהלחץ גבר צריך היה לעשות דבר מה שיגרום לסביבה להאמין שהמציל קיבל את הגזירה. פתרון 'יצירתי' נקטה אחת המצילות: "ולפתע עלתה בראשי מחשבה איך להציל אותם [את הילדים היהודים]. העמסתי את הילדים על עגלה והודעתי לכולם שאני לוקחת אותם אל מחוץ לכפר, כדי להטביע אותם. נסעתי בכל הכפר, כולם ראו אותנו והאמינו. בלילה באתי לשכנה והסתרתי את הילדים בעליית הגג שלה".[10] חרדתם של המצילים לא הייתה בעלמא. הטרדות ואיומים היוו אמנם סחיטה רגשית, אך היו גם מקרים שהמצילים נסחטו בפועל. ההתלבטות אם להיכנע לסחטנים אם לאו, הייתה קשה, מפני שהענות כמוה כהודאה ביהדותו של הילד שבביתם. לא תמיד עמדה בפני המצילים ברירה, במיוחד במקרים בהם הסחטנים לא נראו מהוססים ונראה היה שיש להם מידע מוקדם ומוסמך. כך העידו שתי מצילות על הופעתם של סחטנים בביתן: עדותה של הראשונה נראית כתופעה של 'חבר מביא חבר': "המשטרה [כנראה המשטרה הפולנית] שמה לב שישיו נמצא אצלי ופעם אחת בא [שוטר] ודרש 9.000 זלוטי וקיבל 1.000. השני בא כמה חודשים אחרי זה וידע הכל במדויק ודרש 10.000 זלוטי וגם אסף דברים שהיו בארון בחדר הכניסה שהיו שווים אז 15.000, נתתי לו 2.000 והוא לקח דברים מהארון".[11] ואילו השניה תיארה כיצד הגיעו לביתם חברי ארגון ששיתף פעולה עם הגרמנים: הגיעו אלינו בלילה, הוציאו אותנו מהמיטות, את התינוק רצה אחד מהם להרוג במיטתו. [?] רצו לקחת אותנו למשטרה. בסופו של דבר ויתרו, אולם דרשו שלושת אלפים זלוטי, וודקה ובשר חזיר שיוכלו לאכול ולשתות. אכלו ושתו עד הבוקר. בסופו של דבר הלכו. אולם הגיעו פעמיים נוספות וכל פעם דרשו משהו. כעבור מספר חודשים מישהו הרג אחד מהם ומאז לא הגיעו אלינו יותר". בעדות אחרת של אותה מצילה היא העידה שכשהכחישה שהילד יהודי ולראיה אינו נימול, "הם אמרו שזה בטוח [שהילד יהודי] ויש להם מידע מהימן".[12] לא תמיד היו איומי השכנים להסגרת המצילים איומי סרק. המצילים אמנם לא יכלו לדעת מראש אם המאיימים יממשו את כוונתם אם לאו, אך איומים חוזרים ונשנים, לאורך זמן, וודאי מרטו את עצביהם והתישו את כוחם. כפי שציינתי, בשבע עדויות (מתוך 16 שבדקתי) אכן הסתיימו האיומים להסגרה בהלשנה לרשויות. גם המסגירים וגם המצילים ידעו שמחיר ההסגרה הוא מוות. רק מקרה אחד אכן הסתיים ברציחתם של בני משפחתה המורחבת של המצילה, בעוד היא ברחה עם הילד הניצול ונדדה בין כפרים.[13] אחרים הצליחו בדרכים שונות להציל את עצמם ואת הילד שברשותם.בשתי עדויות העידו המצילים על הופעת משטרה פולנית ובשש עדויות נמסר על הגעתם של שוטרי המשטרה הגרמנית או אנשי גסטאפו. בשתי עדויות נוספות תואר חיפוש שנעשה ע"י משטרה בלא שצוין אם הייתה זו משטרה פולנית או שוטרי המשטרה הגרמנית. חיפושי המשטרה בבית המצילים העמידו אותם בסכנה, לעיתים הם אולצו לבוא שוב ושוב אל תחנת המשטרה לחקירות חוזרות ונשנות ולהביא מסמכים שונים. ובין חקירה לחקירה 'הרוויחו זמן'. צריך היה הרבה קור רוח כדי לעמוד במבחן זה. כך למשל העידה אחת המצילות, שכשנדרשה לבוא למשרדי המשטרה הגרמנית חלתה מפחד ובת אחותה בת ה- 18 הלכה עם הילדה.[14] כשהוזמנה שוב כבר הלכה עם הילדה בעצמה ותעוזתה גברה; התלוננה על השעות הרבות שעליה להמתין וביקשה מזון לילדה. לעומתה למצילה אחרת לא עמד כוחה; היא חששה לתוצאות הביקורת המשטרתית וברחה ליער עם הילדה היהודיה (ונשארה שם עד בוא הצבא הרוסי).[15]במקרה אחר נעצר המציל, נחקר, עונה קשות ויצא מן החקירה בשן ועין.[16] בעדות אחרת סיפרה מצילה, שהיא ובעלה היו חברי המחתרת הפולנית ובביתם הוסתרו מספר יהודים ובהם תינוק ונער בן 17. בעלה נהרג בקרב יריות כשפרצו אנשי גסטאפו לביתם, היא עצמה הצליחה לחמוק. הנער היהודי בן ה- 17 נתפס ולפי עדותה מסר מידע לגסטאפו על המצילים והניצולים וסייע במצוד אחריהם. הוסיפה העדה: "אני מציינת שמרדקס [הנער היהודי] ידע שצפוי לו מוות [ובכל זאת] נסע עם הגרמנים באופנוע היער והסגיר את בני עמו. כשלא היה נחוץ להם [לגסטאפו] חיכה לו [לנער] אותו גורל." העדה ציינה שהיא עצמה, ילדיה והתינוק היהודי הצליחו לברוח לשדות ולשהות שם מספר ימים. התינוק הרבה לבכות וסיכן את כולם, ולטענתה נאלצה למוסרו לבית יתומים. משנרגעו העניינים היא חזרה לדירת מחבוא שהכינה ופגשה שוב בחלק מהיהודים שהוחבאו בביתה הקודם - כולם שרדו את המלחמה.[17] ארבע מבין העדויות הן של מצילים שגרו בזמן המלחמה בתחומי העיר ורשה ומעשה ההצלה שלהם עמד במבחן ייחודי. באוגוסט 1944, בעוד הצבא האדום נמצא בעברו המזרחי של נהר הוויסלה החוצה את העיר, פרץ המרד הפולני בצידה המערבי. לאחר דיכוי המרד הורו הגרמנים לתושבי העיר לפנותה; רוב התושבים הוגלו למחנות מעבר ואילו אחרים נלקחו למחנות ריכוז ולמחנות עבודה ברייך.[18] מי שהצליח לעמוד בפני המכשולים הרבים עד לאותה עת, מצא עצמו בפני בעיה חדשה; הסכנה שביציאה מביתו עם הילד היהודי וההיחשפות. לא כל מי שהחביא ילד יהודי עמד במבחן קשה זה. כך למשל העידה מצילה, שבזמן התקוממות המחתרת הפולנית ישבה עם בתה והילד היהודי שהסתירה במרתף הבית ולא במקלט משום שאנשים שמו לב "שהילד ישראלי [כך בלשונה]". כשהתקבלה ההוראה לפנות את הבתים יצאה עם הילדים ונשלחה עמם אל מחוץ לוורשה. במשך שבוע שהתה בביתה של אישה שלא הכירה ואז החליטה לנסוע לבית מכרה בהאמינה ששם תהייה מוגנת יותר - אך זו לא רצתה לקבלם בגלל הילד היהודי.[19] מצילה אחרת העידה שבזמן ההתקוממות הגיעו שוטרים (כנראה פולנים) ורצו לקחת ממנה את הילדה ולמסור לגרמנים: "אני גוננתי עליה כמו לביאה והתחננתי בדמעות שיעזבו אותה, אמרתי שזאת בת אחי ואני אף פעם לא אתן אותה, עדיף שאני איהרג." ובהמשך סיפרה ש"בזמן הבלוקדה, כשלקחו את כולם מן הבתים, התחפשתי לקשישה וברחתי לחברתי ותמורת תשלום רב עברנו את המצור. מכרתי כל מה שהיה. היה קשה עם הילדה מפני שהיא הייתה מפונקת".[20] בדרך כלל כוללים תיאורי צמתי-סכנה בתקופת ההחבאה ביטויים של אהבה והקרבה לילד. נדמה, שהקשר בין המציל לילד הלך והתחזק לפחות באותם מקרים שעל אף כל הקשיים ומבחני הזמן המשיך המציל להיות נאמן להחלטתו. כך למשל לגבי המקרה שהשכנים החליטו לרצוח את הילדים לאחר שהמצילה לא שהתה להפצרותיהם להיפטר מן הילדים. העידה המצילה: הילדים המסכנים ידעו על הכל ולפני ששכבו לישון שאלו אותי: "קרוליציה, היום עוד לא יהרגו אותנו?" ואני כולי קפאתי והחלטתי לא למסור את הילדים בעד שום מחיר." וכשמצאה להם מקום מחבוא בעליית הגג של שכנתה ובגלל תנאי המקום החמיר מצבם הפיזי, העידה ש"לבי נתחמץ בקרבי. הרגשתי שלא אחזיק מעמד. אבל נלחמתי. הייתי חייבת לעבוד כדי שלפחות לא יחסר לילדים אוכל וגם כדי לשלם בעד המחבוא [?].[21] ובעדות שסופר בה שלחציי הסביבה לרשום את הילדה גברו עד כי המצילה חששה לחיי הילדה, נאמר לסיכום: "אני את הילדה לא ארצח, מה שיהיה יהיה."[22] מצילה שהעבירה בתקופת הגירוש מן הגטו בעירה את הילדים לאחותה, נאלצה להחזירם היות וזו חששה לחיי ילדיה שלה. וכך סיכמה את הנושא: "הילדים חזרו אלי. לי זה לא היה חשוב מפני שהייתי בודדה. מקסימום היו הורגים אותי אין ברירה, אף אחד לא היה מתייתם."[23] מצילה שתיארה כיצד הגיעו לביתה באישון הלילה פורעים ויצרו מהומה רבה, העידה לסיכום: "אני קפצתי אליו [אל אחד מהם], החזקתי את ידיו, אני מתביישת לכתוב שנישקתי את ידיו של פושע על מנת שלא יהרוג את התינוק."[24] אמת, תיאורים אלה נכתבו לאחר המלחמה, מעמדה של מי שהצליח למלא את ה'משימה', ויכולים להיות חשודים בהאדרה עצמית של המצילים, או של מעשיהם. אך, אם נביא בחשבון את שידוע לנו, לאו דווקא מעדויות אלו, על הטרור הגרמני, על המצוד אחר יהודים והמסייעים להם, הרי שהילדים היהודים ששרדו את המלחמה הם עדות למאמצי המצילים ולהקרבתם. אחרי השחרור:

כבר דנו בכך שהעדויות נמסרו לאחר המלחמה ותיאור האירועים הקשורים בתקופת המלחמה נעשו בדיעבד, לאחר המעשה ובידיעה שמשימת ההצלה עברה בהצלחה. לא כך לגבי אותם חלקים בעדויות המתארים את התקופה שלאחר המלחמה. מן העדויות אנו למדים שבשישה מקרים העדות נמסרה, או נכתבה, בעת שהילדים עדיין נמצאו בביתם של המצילים; בשמונה, לאחר שהמצילים מסרו את הילד; ושתיים נמסרו בעת או בסמוך למסירת הילד לגורמים יהודים. לפחות לגבי מי שהילד שהציל עדיין נמצא בביתו אין זו עדות שלאחר מעשה, אלא בזמן 'האירועים', וכפי שנראה בהמשך, היא מושפעת מהם ומאפשרת לנו להציץ לתפיסת עולמם, למאווייהם ולאופן שהמצילים 'תרגמו' את המציאות שלאחר השואה. באביב 1944 שיחרר הצבא האדום את שטחי מזרח פולין לשעבר ועד סוף יולי הגיע עד קו נהר הוויסלה. לאחר הפסקה של מספר חודשים, החל מינואר 1945, נע הצבא מערבה ושיחרר את יתר שטחי פולין.[25] ההרס בשטחים המשוחררים היה רב וכלכלתה של המדינה הייתה הרוסה.[26] גם מבחינה פוליטית לא שקטה המדינה; חלקים גדולים בחברה הפולנית לא קיבלו בברכה את השלטון החדש, שהוקם בתמיכתה של בריה"מ, והכוחות הימניים אף נאבקו בו.[27] מצבו הכלכלי של רוב האוכלוסייה הפולנית היה בכי רע. כשקמו הארגונים היהודיים ונתנו פרסום לאפשרות לזכות בתמיכה כלכלית תמורת העברת ילדים ניצולים לידיהם, ראו חלק מן המצילים באפשרות זו סיכוי להיטיב את מצב משפחתם. כפי שכתב אחד מן המצילים במכתבו לוועד היהודי: אני פונה לוועד היהודי בוורשה בבקשת עזרה במצבי הכלכלי הקשה. [?] כעת כמעט שאינני מסוגל לעבוד במשק. היות ואין לי מקצוע אחר והמשפחה שלי מונה 5 ילדים ואישה, שגם היא אינה בבריאות טובה, אנו סובלים מעוני מתמשך. הילדים שלי הם בגילאים בין 7 ל- 17 שנים. הם לומדים בבית הספר וקשה לי לספק את הצרכים שלהם. אני מקווה שהמרכז היהודי יבין אותי בצורה חיובית ויסדיר את בקשתי על הצד הטוב.[28]

מציל אחר, שהסתיר בביתו ילד יהודי וסייע גם ליהודים אחרים, הגיע לאחר המלחמה לפולין במסגרת הרפטריאציה.[29] כך כתב בפנייתו לוועד היהודי: "לא נעים לי לבקש עזרה, מעולם לא ביקשתי, אבל נקלעתי למצב לא נוח ולכן התפשרתי ואני מבקש מוועד הקהילה לא לשקול זאת לגנותי ובמידת האפשר לעזור לי כלכלית, בהתחשב במעשי המוסריים אותם עשיתי ללא שום כוונת רווח."[30] מכלל העדויות שבדקתי, בארבע מן הפניות לוועד, נפרש בגלוי המניע לפניה: רצון לקבל סיוע כלכלי. בשש עדויות ניתן להבין שמאחורי הפניה ישנה כוונה לקבלת סיוע כלכלי, גם אם לא נאמר כך במפורש; שלוש מהן נמסרו לאחר שהילד העבר לידי יהודים ושלוש, כשהילדים עדיין נמצאו אצל המצילים. בחלק מן המקרים היו למצילים קשרים עם יהודים באזור מגוריהם מיד עם שחרור, או זמן קצר לאחריו. לפעמים היו אלה קרובי משפחה שבאו לחפש את הילד,[31] לפעמים חברי הוועד היהודי שקם באזור ונודע להם על הילד[32] ולפעמים ביוזמת המצילים עצמם שחיפשו בני משפחה לילד שברשותם.[33] ההסתייעות הכלכלית בוועדים היהודיים, שנראתה באותה עת הכרחית למצילים, יצרה לעיתים תחושה של מרירות. זאת במיוחד כשנדמה היה למצילים שלא זכו לכבוד הראוי. באחת העדויות תיארה המצילה את ימי השחרור הראשונים, כימים של רעב בהם מכרה כל מה שהיה בידה כדי להשיג מזון ואף נסתייעה בתרומתם של חיילים רוסים. היא העידה שב- 1945 קיבלה מהוועד היהודי המקומי נעליים לילדה ומספר חודשים לאחר מכן, קיבלה 2000 זלוטי. והוסיפה: "והבטיח [נציג הוועד] לבעלי [מנהל בי"ס] נעליים כי ראה אותו במגפיים, אבל לא נתן, [?] במאי נתן שקית אבקת חלב, שתי חבילות מרק, חצי ק"ג סוכר ו- 1000 זלוטי". משהוחלף מנהל הוועד היהודי נותק קשר הסיוע: "אדון ביילבסקי לא חשב הרבה על לושיה ואני לא ביקשתי וכך איכשהו אלוהים עזר והילדה לא הייתה רעבה והלכה לבית הספר".[34] התחלופה בעובדי הוועדים היהודיים הייתה רבה; הם עצמם היו ברובם ניצולי שואה וחיפשו קרובי משפחה במקומות שונים בהם התרכזו יהודים, אחרים עזבו את פולין למדינות אחרות. הדבר מצא ביטויו בתפקוד הוועדים וכך גם בקשר עם אותן משפחות מבין המצילים שפנו לעזרתם. כך תיארה מצילה את הקשר שלה עם הוועד: בקיץ 1945 פניתי לוועדה היהודית לטיפול בילד ברח' שרוקה (szeroka) 31 לגב' ד"ר (את שם משפחתה אינני זוכרת). היא הקשיבה לי ואמרה שתערוך ראיון והפנתה אותי לרח' טרגובה (targowa) 44 כדי לרשום את הילדה. הגב' הזאת שקיבלה את הפניות פתרה אותי במילים, שאני אוכיח שהילדה [?] היא יהודיה, וכל שיכולתי לומר הוא שהילדה עצמה סיפרה לי. חיכיתי הרבה זמן לראיון הזה, הלכתי עוד פעם לגב' ד"ר, אבל אמרו לי שהיא כבר לא עובדת והטיפול בילדים עבר לרח' שרוקה 5, והפנו אותי לגב' שהחליפה את הגב' ד"ר. היא עשתה את הראיון ע"י אישה שהיא מורה באוטבוצק, שהייתה מאוד אסירת תודה לי על הלב, האהבה והטיפול בסבינקה והבטיחה לי לסדר עזרה עבורה, אבל אמרה שהיא עצמה כבר לא תעסוק בזה באופן אישי היות שהיא מלמדת ילדים. חיכיתי בסבלנות. אחרי שחזרנו מחופש בספטמבר אותה שנה הלכתי למחליפה של הגב' ד"ר, אבל גם היא כבר לא עבדה. בסופו של דבר בדצמבר השנה קיבל אדון גייבלום את הפניה בעניין [?].[35] מן העדויות עולה שהוועדים היהודיים לא לחצו במפגיע על המצילים למסור את הילדים לידיהם, אך גם לא הקלו על חייהם. במקביל לטיפול בפניותיהם ובקשותיהם, חזרו והציעו להם למסור את הילדים לבתי-הילדים של הוועד היהודי המרכזי. עצם ההצעה לסייע למצילים, הביאה לכך שמצילים באו ביוזמתם והצהירו על הילד שנמצא בביתם כך, למעשה, הם חשפו את עצמם.[36] המידע שמסרו איפשר 'תקיעת יתד' בביתם.[37] בחלק מן המקרים במקביל לסיוע שניתן למצילים נרשם הילד לבית ספר יהודי, בעודו בבית מציליו. הוועדים המשיכו להפעיל לחץ מתון אך עקבי. מצילה שהייתה בקשר עם הוועד היהודי ביישובה, מקיץ 1944, כתבה שנה וחצי לאחר מכן: "היהודים התחילו להציק לנו בעניין לושיה. הפצעים עוד היו טריים וכבר כאב חדש."[38] במקרה אחר הציעו לבני משפחה שמצבם הכלכלי היה קשה ביותר למסור את הילד היהודי וגם את ילדם שלהם לבית ילדים של הוועד, עד עבור הזעם. וכך תיארה המצילה לאחר מספר חודשים את המצב החדש: "הפרידה שלנו מוויישיה הייתה נוראית. שבוע ימים בכיתי כל יום. חשבתי שאשתגע. בבית הייתה ריקנות נוראה כי ויישיה היקר שלנו לא היה. [?] כל שבועיים אני או בעלי או כולנו ביחד נוסעים לוויישיה."[39] המצילים שבעדויותיהם דן מאמר זה, ציפו אמנם לסיוע מן הקהילה היהודית, אך רובם העדיפו להשאיר את הילד בחיק משפחתם ולא להיפרד ממנו. הפניה לוועד היהודי, שנעשתה על רקע מצבם הכלכלי הקשה, חשפה אותם ללחץ מצד גורמים יהודיים למסור את הילדים והדבר השאיר בהם משקעים של כעס. בעדות שנכתבה בשנת 1947, מספר חודשים לפני שהעבירה משפחה את הילדה שחייתה עמם חמש שנים לשליחי 'הקואורדינציה הציונית',[40] נאמר: היו באים יהודים שרצו לקחת אותה [את הילדה] והתייחסו לעניין כאל עסקה מסחרית. אנחנו לא הסכמנו כי רצינו שיהיה לה עתיד מאושר. [?] במשך כל הזמן הזה פגשתי רק מספר יהודים שהסתכלו על העניין הזה בצורה ישרה וזה מעכב אותנו מלמסור את הילדה. [?] בוועד היהודי רשמו אותה ולי הבטיחו הרים וגבעות. נסעתי כמה פעמים, ולנסוע אליהם זה לא היה קל! אבל הייתי חייבת מאחר ולהתחיל הכל מחדש [?] היה מאוד קשה. המשפחה היא גדולה, צריך לאכול, אבל הפסקתי לנסוע. אני לא אקח נדבה מהם. כי כך סידרו הוועדים המקומיים ויותר לא נסעתי.[41] משפחה זו, שהיו לה ארבעה ילדים משל עצמה, נאלצה לעבור לפולין במסגרת הרפטריאציה ובגילם המתקדם הם התקשו להתחיל בחיים חדשים. במכתב לילדה, שלא הגיע לידיה, כתבה אם המשפחה: "[?] הפרדה ממך היא עוד פעם קורבן גדול. בשביל מי זה נחוץ אני לא יודעת. הרי בני עמך היו יכולים לתת לנו אפשרות לחינוכך אבל הם לא רוצים."[42] מצוקתם הרגשית של המצילים לא הייתה פחותה ממצוקתם הכלכלית. מעשה ההצלה לא התקבל באהדה מצד חלקים מסוימים בחברה הפולנית גם לאחר המלחמה.[43] בעדות אחת ציינה זאת המצילה באופן ישיר: "עד היום אנשים מציקים לי שעשיתי זאת למען כסף, אבל הילדים יודעים שלא היה להם כלום ו[בכל זאת] הם עברו את המלחמה".[44] סיום המלחמה היה אמנם הקלה גדולה והביא לצניחה בתחושת המתח והחרדה, אך הדאגה לילד ולעתידו היו מוקד חדש של מחשבות שבצדו גם חשבון נפש. וכך העידה אחת המצילות: אני ניסיתי לחנך אותה לחיים בצורה הטובה ביותר. לושיה ידעה שאני לא אימא שלה, אבל היא גם ידעה היטב שאני הצלתי את חייה ולאהוב אותה יש לי רשות, כי לב אוהב אחר אין לה ובינתיים אף אחד אחר לא הראה לה אהבה. בשום מקום ולאף אחד לא נתתי לקפח את הילדה. אמנם היו לי אי נעימויות, אבל הילדה אף פעם לא ידעה ולא שמעה. אני חינכתי אותה באופן יסודי לאלוהים ולאנשים.[45]

אלמנה שהצילה שניים מילדי שכניה היהודים, לא שבעה מהם נחת לאחר המלחמה, וכך סיפרה: "כשהילדים בגרו הם כבר לא נתנו לי כבוד. בהתחלה מיכל' היה ילד טוב אבל נערים המרידו אותו, הוא התחיל לגנוב ולשתות וודקה. בסיה, למרות שהייתה כשרונית, לא רצתה לעבוד ובילתה עם חברים וחברות."[46] מבין המצילים היו מי שהבינו, גם אם לא מיד עם סיום המלחמה, שעל אף הקשר שנוצר בינם לבין הילד ששהה עמם בזמן המלחמה, יהיה עליהם להיפרד ממנו ולמוסרו לידי היהודים. וכך כתבה אחת המצילות: כעת, כשאני נמצאת במצב כלכלי קשה וגם מבחינה בריאותית לא בסדר ומאוד איכפת לי עתידה וטובתה של סבינקה [?] אני רוצה שלילדה הזאת תהייה אפשרות ללמוד, שתהייה מאושרת בעתיד, כמו שהילדה הזאת שווה את זה, שהיא אצילה וטהורה כמו דמעה, לכן אני מוסרת אותה לבית ילדים שיקבלו אותה לטיפול ויבטיחו את עתידה.[47] הדאגה לעתידו של הילד עולה גם מעדותו של מציל שמצבו הכלכלי היה בכי רע והילד שהיה אצלו הגיע לגיל בית-ספר: "מסרתי אותו להמשך חינוכו לוועד הקהילה בלודז' (lodz) וזאת על מנת שיוכל להתחנך ברוח היהדות וכדי שלהוריו או לקרובי משפחתו לא יהיו טענות נגדי."[48] התלבטות המצילים לא הייתה קלה. מן העדויות עולה שרובם העדיפו להמשיך ולהחזיק בילד שהצילו, אך עם הזמן גרמו נימוקים כלכליים, מחד גיסא, ומניעי חינוך, קשר ליהדות ומצפון, מאידך גיסא, להחלטה שאין מוצא אחר אלא למוסרו. כל אחד מהם עבר תקופה של התלבטות וגורמים רבים 'שימנו' התלבטות זאת. עדותה של מצילה שמסרה את הילדה בסוף 1948 רצופה במשפטים המביעים התלבטות זאת: "אלוהים הפקיד אותה בידיים שלנו, אז אני מאמינה שאני אצליח לסדר אותה בחיים כך שיהיה לה טוב". ומצד שני: "כאשר אני חושבת על זה שאהיה חייבת למסור אותה אני יודעת שיהיה לי מאוד קשה, אבל אני חוששת שחייה בעתיד יהיו קשים מדי בסביבה שלנו. כמובן לא במשפחה שלנו, במשפחה היא מקבלת לב חם ופינוק". וכשהחליטה בסופו של דבר למסור את הילדה: "השכל הישר אומר שכך עלינו לנהוג". "שלא יהיו לה טענות נגדנו שהשארנו אותה אצלנו בגלל הרגשות שלנו". ובמכתב שכתבה לילדה, ולא הגיע לידיה עד לאחרונה, כתבה: "אולי פעם תוכלי להעריך ותביני כמה התלבטויות ומחשבות עברו עלי".[49] מצילים אחרים פנו לרשויות שונות כדי לברר אם עליהם להעביר את הילד לרשות היהודים. בעדות שנרשמה ע"י אישה שפגשה במצילה ובילדה שהצילה בפתח משרדו של עו"ד, היא ציטטה מדברי המצילה: "אנחנו מחכים לעורך דין [?], אני חייבת להתייעץ בעניין הקטנה. לא ילדתי אותה, אבל גידלתי אותה מאז הייתה קטנטונת ואני אוהבת אותה כמו ילדה שלי. היא הייתה בת שלושה חודשים כאשר לקחתי אותה מאמה מולידתה ועכשיו היא גומרת את שנתה השלישית. עכשיו היא באמת יתומה, שני הוריה אינם בחיים."[50] מן העדויות שבדקתי עולה שרק בשלושה מקרים נמסר הילד לידי ארגונים יהודיים מתוך רצון והבנה שהילד צריך לחיות בין יהודים. בשלושה מקרים נוספים הילד נמסר בגלל מצבם הכלכלי של המצילים. בארבעה מקרים נמסר הילד לידי בני משפחה. חמישה מן המצילים עדיין סרבו בעת מסירת העדות למסור את הילד, או לחילופין, להיפרד ממנו. היו מצילים שלא היה להם כלל קשר עם הוועד היהודי; וכך לא נודע על קיומו של הילד, או שהיה קשר אך הם סירבו למוסרו לידי הארגונים היהודיים. כשהגיע אליהם קרוב משפחה של הילד לאוספו נענו לבקשתו.[51] כך למשל, לאחת מן המצילות היה קשר עם הוועד המקומי ביישובה והיא לא נעתרה להפצרותיהם להעביר לידיהם את הילדה. כשנתיים לאחר סיום המלחמה התקבלה הודעה שנמצאו שניים מדודיה של הילדה. המצילה העידה שהלכה להתייעץ אם היא חייבת להעביר את הילדה לרשותם. אין בעדותה הבהרה על מה שהעלתה בדיקתה, אך בהמשך סיפרה שהילדה מאוד פחדה לעבור לדודה שלא הכירה ועל פי בקשתו, הכינה את הילדה לפרידה ולמעבר. הדוד מצדו העריך את מאמציה וכפי שהעידה: "הוא הבטיח לי באופן חגיגי ובמילת כבוד שכל החיים שלי יהיה לי קשר עם הילדה והוא יזכור אותי."[52] אנשי הוועדים היהודיים שנפגשו עם המצילים ושמעו את סיפוריהם, עמדו בפני דילמה ערכית. מצד אחד הם ייצגו את רעיון התקבצות הניצולים ששרדו את השואה, ומצד שני, לפחות במקרים מסוימים, ניכר שגילו אהדה למצילים והבנה לרצונם להמשיך ולגדל את הילד שהצילו. היחשפותם לסיפורים השונים שהמציאות שתוארה בהם האפילה על כל דמיון גרמה להם להזדהות עם מאוויי המצילים. כך למשל רשם חבר וועד ביאליסטוק בשולי עדות: "הילד גדל והוא יפה ובריא. העדה מעונינת להמשיך ולטפל בו". - ובזה סיכם את קורותיה של מצילה שבני משפחתה נרצחו עם הורי הילד וכל נחמתה בו עצמו.[53] או, כשנרשמה עדותם של בני זוג חשוכי ילדים שבעקבות חיפוש שערכו אנשי גסטאפו בביתם, ברחה האישה עם התינוק היהודי ליער ושהתה עמו שם עד בוא הצבא האדום, הוסיף הרושם: "לדעתה הילדה שייכת לה, היא אומרת שסיכנה את ראשה למענה ואוהבת אותה."[54] והילדה אכן נשארה ברשות המצילים באותה עת. אחת המצילות סיימה את עדותה במילים: "לא אפרד מהם אפילו אם ייסעו לסוף העולם, אסע אתם. הם כמו הילדים שלי, אני אוהבת אותם מעל הכל ובשבילם אני מוכנה לכל." רושמת העדות הוסיפה הערה משל עצמה וציינה ש"לאם הטבעית לא הייתה היכולת לעשות למען הילדים יותר מאשר הגברת ספט עשתה" וציינה שהמצילה לא נישאה היות שחששה שמא שותפה לחיים לא יתייחס יפה לילדים.[55] ההתרשמות היא שמלאכתם של רושמי העדויות מקרב עובדי הוועדים היהודיים לא הייתה קלה, הם עמדו בפני אנשים שמעשיהם בזמן המלחמה היו מיוחדים במינם ושהקדישו לילדים שנים מחייהם; אנשים שמעשה ההצלה נעשה חלק ממהותם ומהווייתם. על התרשמותה של אחת מרושמי העדויות מהקשר שבין המצילה לילדה כבת 3 שהצילה, ניתן ללמוד מהערה שרשמה בסוף העדות: "מיכלינקה הקטנה בצחוק ובפטפוט התרפקה על האישה ולא נתנה לה לגמור את הסיפור." והוסיפה: "אם קיימים חיים בעולם הבא, אם נפשה של אמה של מיכלינקה, או קריסיה, קיימת בעולם אחר, טוב יותר, היא וודאי שומרת על גורלה ואושרה של בתה הקטנה המתולתלת. היא וודאי מברכת אלפי מונים את האישה הפשוטה מהכפר [?] אשר בגודל ליבה הייתה נהדרת ובעלת עוצמה אנושית גדולה יותר מהאנשים הכי חכמים, הכי עשירים והכי מאושרים".[56] לאלה מבין המצילים שלאחר התלבטות ניאותו להיפרד מן הילדים שחסו בביתם בימי הסכנה ולאחריה, הייתה הפרידה קשה ביותר. כך כתבה מצילה: לושיה כבר איננה שבועיים, קשה לי מאוד, לא אני ולא בעלי אוכלים וישנים [כראוי]. המקום ליד השולחן ריק, בבית ריקנות ובאוזניים רעש. אף אחד לא מתפנק אצלי ולא מחבק אותי, אני לא שרה לאף אחד, לא מלמדת, הימים עוברים בחדגוניות. [?] כבר אף פעם לא אראה את הילדה.[57] לעדותה של מצילה אחרת מצורפים מכתביהם של הילדים שהצילה שכתבו אליה מארץ ישראל, מכתבים מלאי אהבה. ובעדותה אמרה: "אולי עכשיו, כשהילדים נמצאים בפלסטינה הם מבינים מה עשיתי למענם".[58] ובמשפט זה גלומה אהבה כאהבת אם. גם לעדותה של מצילה אחרת מצורפים מכתבים שכתבה אליהם הילדה שהצילה מאנגליה; מכתבים מלאי להג ושמחת חיים של גיל הנעורים, רמזים וסודות ל'אחותה' מימי המלחמה וצער על היפרדות דרכן.[59] מסכמת אחת המצילות: "אני לא תיארתי לעצמי מעולם שאפשר כך לאהוב ילד שלא יולדים".[60] מצילה שכתבה ב- 1948 מכתב לילדה שהצילה, לאחר שחייתה עמם חמש שנים, חתמה במשפט: "אם יהיה לך קשה, חזרי אלינו."[61] ובכך השאירה לה דלת פתוחה לביתם וללבותיהם. סיכום בתחילת המאמר העלתה סוגיית אמינותן של עדויות כבעיה המחייבת את ערנותו של ההיסטוריון. על הנושא הנידון אוסיף מהערותיו של ג'. א. פסמור במאמרו "האובייקטיביות של ההיסטוריה" ש"לעיתים טחות עיניהם של האנשים מראות את המצב לאשורו גם בשעת ההתרחשות עצמה; ואכן, נימוק זה, ולא הסכנה שיאמרו דבר שקר, הוא הנימוק העיקרי לכך שיש להתייחס אל עדותם בחשדנות."[62] אכן, הערה זו יש בה כדי להסב את תשומת ליבנו לסובייקטיביות של העד מעצם היותו חלק מן האירוע ההיסטורי. אך, האם בשל כך אמינותה של העדות כולה עומדת בספק? מעניין, ששאלה זו עלתה כבר סמוך למסירת העדויות ודווקא ע"י מי שעסקו בגבייתן, או, קיבלו את פניות המצילים עובדי הוועדים היהודיים. באחת העדויות אף סיפרה מצילה שנתבקשה להוכיח שהילדה שהצילה היא אכן ילדה יהודיה ולא נמצאה בידיה ראיה, מלבד דבריי הילדה עצמה.[63] יתכן שעם התגברות זרם פניותיהם של פולנים לבקשת סיוע כלכלי על בסיס סיוע ליהודים בזמן המלחמה, נוצרה בוועדים היהודיים אווירה של חוסר אמון כלפי הפונים אליהם. אך גם יתכן, שהמצילים עצמם חששו שלא יאמינו לסיפור מעשה ההצלה שמסרו. מכל מקום, עובדה היא שלשש מן העדויות מצורפים שמות עדים יהודיים למעשה ההצלה; או, מכתבי הילדים אליהם; או, הצהרות חתומות של אותם פולנים שהביאו לביתם את הילדים בזמן המלחמה. לאחת העדויות אף מצורף יומן אישי שכתבה בסתר נערה, בתה של המצילה, למן היום שאספו לביתם את התינוקת היהודיה.

עם כל המגבלות שיכולות להיות לעדויות אלו, הן מצטרפות לתצריף שיש בו גם זוויות אחרות על הנושא. בבואנו לברר את הסוגיה ההיסטורית של ההצלה חשוב להבין את חווית מעשה ההצלה מנקודת ראותם של המצילים. מצילים אלה אינם מייצגים את כלל החברה הפולנית ואף לא את אלה שסייעו לילדים יהודים ולא עמד להם כוחם להתמיד במעשיהם עד לסיום המלחמה. מדובר בקבוצה נבחרת שייחודה בכך שעמדה בתלאות התקופה ולא הרפתה. הם היו אמנם יחידי סגולה, אך יחידים היכולים לשמש כדגם חיקוי לדרך בה ראוי שינהג האדם כלפי חברו בשעת מצוקה.[64]

--------------------------------------------------------------------------------הערות:

[1] . ז'יך 301/2937.[2] . איו"ש /163e49m . [3] . ז'יך 301/5284, ראה גם: 301/5104. [4] . ז'יך 301/6328; עדות זבורומירסקי אדם (zboromirski), 301/5274, איכר בעל משפחה שהיה בעת המלחמה תושב הכפר פונרינו (ponaryno) ליד וילנה. בעת כתיבת המכתב נמצא בוורשה כפליט ועדיין לא קבע את מושבו.; 301/4875; 301/5192; 301/5180; ו- r.[5] . ז'יך 301/5180. [6] . איו"ש /579e49m. [7] . ז'יך 301/4875; ראה גם: /1468e49 m, כך מעיד המציל: "כל העיירה ידעה שהילדה נמצאה והיא יהודיה, אבל לא הלשינו. רק חודש לפני יציאת הגרמנים מישהו הלשין". [8] . איו"ש /579e49m. [9] . ז'יך 301/4875. [10] . איו"ש /579e49m. [11] . ז'יך 301/5192. [12] . ז'יך 301/5180; ראה גם: /163e49m. [13] . איו"ש /1959e49m. [14] . ז'יך 301/4875. [15] . איו"ש /1468e49m. [16] . ז'יך 301/6328. [17] . עדות פוקרופק אלונורה (pokropek), ז'יך 301/5225, העדה תושבת ורשה בעלת משפחה. היא ובעלה היו חברי המחתרת הפולנית שהיו בקשר עם אנשי המחתרת היהודית בגטו וסייעו בהוצאתם מן הגטו לאחר המרד. [18] . קז'שטוף דונין-וונסוביץ', ערך: ורשה, בתוך: ישראל גוטמן (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית הפועלים, 1990, עמ' 452. [19] . ז'יך 301/5192 [20] . ז'יך 301/5104; ראה גם: 301/5284. [21] . איו"ש /579e49m. [22] . ז'יך 301/4875. [23] . ז'יך 301/2937. [24] . ז'יך 301/5180. [25] . ישראל גוטמן, היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השניה, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"ה, עמ' 11, (להלן: גוטמן, היהודים בפולין); דוד אנגל, בין שחרור לבריחה, ניצולי השואה בפולין והמאבק על הנהגתם 1946-1944, אוניברסיטת ת"א, עם עובד, 1996, עמ' 41, (להלן: אנגל, בין שחרור לבריחה). [26] . אנגל, בין שחרור לבריחה, עמ' 45; סאמט, בבואי למחרת, מסע לפולין 1946, צ' ליינמן, ת"א, תש"ו, עמ' 44-28. [27] . גוטמן, היהודים בפולין, עמ' 28. [28] . ז'יך 301/6328. [29] . צ'סלב מדייצ'יק, ערך: פולין, בתוך: גוטמן (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, עמ' 937. [30] . ז'יך 301/5274; בעדות 301/5104, כתבה המצילה לוועד היהודי: "יש לי שני ילדים [?]. בעלי לא חזר. אני במצב כלכלי קריטי. הייתי מבקשת מאוד לקבל עזרה כלשהי, שלדעתי אני ראויה לה ומודה מראש"; וכך גם בעדות 301/5196. [31] . ז'יך 301/6328; ו- 301/4875. [32] . ז'יך 301/4875. [33] . ז'יך r, "כאשר הגיע הצבא האדום וכבש את רדזיבילוב (radziwilow) ובנס כולנו נשארנו בחיים, אמרנו ליהודי הראשון שהגיע אלינו שיחפש את ההורים או בני משפחה. לצערנו ההורים נשרפו ע"י אוקראינים במחבוא מתחת לאסם אצל איכר פולני [?]. אפילו משפחה יותר רחוקה לא שרדה [?]"; איו"ש /1959e49m. [34] . ז'יך 301/4875; תאור דומה על הקשר עם הוועד מופיע בעדות 301/5104: "ביקשתי מהקומיטט [הוועד היהודי] שיגישו לי עזרה אך נתקלתי בסירוב. הבטיחו שאקבל 2000 זלוטי כל חודש אבל לצערי אני מקבלת בקושי 500 זלוטי. אני מוכרת את מה שנשאר כדי לתת לילדים אוכל ושילכו נקיים לבית הספר". המצילה, שבעלה לא חזר מן המלחמה והיא התקשתה לכלכל את ילדיה שלה והילדה שהסתירה במלחמה, מסרה שמות של יהודים שיכולים להעיד כי דבריה אמת; ובעדות 301/5284 העידה המצילה שפנתה לסיועו של הוועד וקיבלה מספר בגדים ובמשך ארבעה חודשים נתנו לה 500 זלוטי, אך נתנו לה להבין שעליה למסור את הילדה לרשותם. [35] . ז'יך 301/5221. [36] . להרחבה ראה: נחמני גפני, הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין, "מחלקה לטיפול בילד ב'וועד היהודי המרכזי", עמ' 82-66. [37] . ז'יך 301/5284. [38] . ז'יך 301/4875. [39] . ז'יך 301/5180, המשפחה גרה לאחר המלחמה בוורשה ו-וישיה הוכנס לבית-ילדים היהודי בזטז'ביה (zatrzebie) בצדה המזרחי של וורשה. [40] . על 'הקואורדינציה הציונית' ראה: נחמני גפני, הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין, עמ' 113-91. [41] . ז'יך r. [42] . שם. [43] . fogelman eva, conscience & courage, rescuers of jews during the holocaust, doubleday, new york, 1994, pp. 275, 277 ; גוטמן, היהודים בפולין, עמ' 32. [44] . ז'יך 301/2937. [45] . ז'יך 301/4875. [46] . ז'יך 301/2937. [47] . ז'יך 301/5221. [48] . ז'יך 301/5274. [49] . ז'יך r [50] . איו"ש /163e49m. [51] . ז'יך 301/6328, המציל מסר את הילדה לידי אחיותיה שבאו לחפשה לאחר המלחמה; ו- 301/5284. [52] . ז'יך 301/4875. [53] . איו"ש /1959e49m. [54] . איו"ש /1468e49m. [55] . איו"ש /579e49m. [56] . איו"ש /163e49m. [57] . ז'יך 301/4875. [58] . ז'יך 301/2937. [59] . ז'יך 301/5196. [60] . ז'יך 301/5180. [61] . ז'יך r [62] . ג'. א. פסמור, "האובייקטיביות של ההיסטוריה", בתוך: וינריב, חשיבה היסטורית ב', עמ' 236. [63] . ז'יך 301/5284. [64] . בבדיקה שערכתי במחלקה לחסידי אומות העולם ב'יד-ושם' התברר לי שמחצית מן המצילים שאת עדויותיהן הבאתי במאמר זה הוכרו כחסידי אומות העולם ע"י הוועדה שאמונה על-כך: מצילה אחת הוכרה ב- 1984, עוד ארבעה משנת 1990 ועד סוף העשור (והמאה), ושלושה משנת 2000 ועד היום. מועד הגשת הבקשה וההכרה שבעקבותיה תלוי היה כנראה בהתבגרותם של הילדים ובהתפנותם הנפשית לחפש את מציליהם. עוד העלתה בדיקתי, ששאר המצילים כלל אינם מופיעים ברשומות המחלקה לחסידי העולם, מפני שלא הוגשה בקשה להכרה בהם ע"י הניצולים. לאי הפניה יכולות להיות מספר סיבות: איבוד הקשר בין הילדים למצילים; חוסר בפרטים מזהים של המצילים ואי ידיעה כיצד לאתרם; רגשות מעורבים של הילדים; או, אי התפנותם לכך עד עתה.

קריאה נוספת - אימגו

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק א'

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

חיים בזהות שאולה

מצעד החיים

מחשבות על השואה והבנייה חברתית

החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

מסע לפולין

הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

יום שואה

התיתכן שואה בימינו?

אדם בן כלב / תיאטרון גשר

צחוק של עכברוש / האופרה

אהבה כלואה / ז'יל רוזייה

פורום וירטואלי כמרחב נפשי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אמונה נחמני גפני