אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חיי יוסף – פכים קטנים מחייו של היסטוריון דגול - פלאוויוס יוספוס (יוסף בן מתתיהו)


התמונה של רמי נוידרפר

על הספר "חיי יוסף" מאת פלאוויוס יוספוס (יוסף בן מתתיהו) הוצאת יד יצחק בן צבי, 2007, מבוא תרגום ופירוש – פרופ' דניאל שוורץ

לפני מספר חודשים יצא בהוצאת "יד יצחק בן צבי" הספר "חיי יוסף" , ספר רביעי בסדרה "בין מקרא למשנה" המביאה מחדש ספרים יהודיים שנתחברו בתקופה שבין חתימת המקרא לבין חתימת המשנה 1

"חיי יוסף", כיתר ספרי הסדרה, מובא לקורא , ואל יקל הדבר בעיניכם, באריזה מהודרת, כריכת בד קשה , אותיות זהב מוטבעות בכריכה, נייר עבה ומשובח, ובקיצור, ספר שכל אוהב ספרים יאהב לאחוז בו.

ובפנים? מועט (190 עמודים) המחזיק את המרובה, לא רק הטקסט של הספר בתרגום חדש של פרופסור דניאל שוורץ מן האוניברסיטה העברית בירושלים, כי אם גם מבואות ופירושים, נספחים ביבליוגרפיה מפורטת ביותר ומפתחות, שנכתבו על ידי שוורץ, וסקירה מעמיקה ומפורטת, מלווה בתמונות צבעוניות ואיורים מאירי עיניים, על הגליל במאה הראשונה לספירה, פרי עטו של פרופסור זאב ווייס, מן המכון לארכיאולוגיה, האוניברסיטה העברית.

מעטים ודלים הם תרגומי ספריו של יוסף בן מתתיהו לעברית. התרגום המדויק והחשוב האחרון לספרו המונומנטאלי על תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, נעשה בשנת 1923 על ידי י.נ שמחוני, בעוד ספרו הגדול האחר "קדמוניות היהודים" תורגם לעברית על ידי אברהם שליט בין השנים 1944 ו 1963.

הספר הקצר שלפנינו "חיי יוסף" תורגם לאחרונה על ידי מנחם (אדמונד) שטיין, בשנת תרצ"ג – 1933. מנחם שטין שעל דמותו המופלאה עוד נספר בכתבה זו, נשלח על ידי הנאצים למחנה השמדה ונרצח לקראת סוף שנת 1943.

מיעוט התרגומים, ומן הסתם מיעוט המכירות , של ספריו של יוספוס לעברית מעוררים בי פליאה שוב ושוב. "למות או לכבוש את ההר – מסדה יודפת ביתר" משורר זאב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר שכתב, ואת המילים הללו לא יכול היה לכתוב, אם לא היו הנוצרים משמרים באדיקות רבה כל כך את כתבי יוסף, שהרי לולי יוסף בן מתתיהו וכתביו, לא היינו יודעים מאומה על תולדות היהודים מראשית תקופת החשמונאים ועד חורבן בית ראשון. רבים מהמיתוסים המכוננים של התנועה הלאומית היהודית, מיתוס מצדה, גמלא ויודפת, לחימתם ההרואית (ויש האומרים מיותרת וחסרת סיכוי) נגד צבאות הרומאים הייתה נותרת בערפילי הנשייה. ולא רק אלה , על מלכי החשמונאים לדורותיהם, על פריחת הממלכה בימי אלכסנדר ינאי, על נפילת יהודה בידי פומפיוס, השליט הגדול הורדוס ומפעלותיו, המלך אגריפס, על כל אלה אנו יודעים כמעט אך ורק מכתביו של יוספוס. במקורות היהודיים, קרי התלמוד, נותרו רק שרידי אגדות שנכתבו מאות שנים לאחר המאורעות המתוארים בהן, ובמקורות היסטוריים בני התקופה לא נשתמרו כל עדויות ברמה ובפירוט ובדיוק המאפיינים את כתבי יוסף.

פרוטומה רומית המיוחסת ליוספוס פלאוויוס

תרומתם של כתבי יוסף למחקר הארכיאולוגי בארץ ישראל היא עצומה – התגליות ביודפת ובגמלא, החפירות במצדה ולאחרונה, גילוי קברו של הורדוס בהרודיון, חייבים את קיומם במידה רבה לכתביו של יוסף, המתאר בדיוק מרשים את המקומות בהם התרחשו האירועים שקדמו לנפילת יהודה במרד הגדול. גם חפירות בירושלים ובגליל ובמקומות רבים נוספים, מאוששות על ידי דיווחיו האמינים בדרך כלל של יוסף על מקומות התרחשותם של אירועים היסטוריים.

בכתבה הזו נסקור שוב בקצרה את דמותו של יוסף, נדון שוב בשאלה מדוע הושכח פעלו בידי היהודים ושומר בקפדנות דווקא בידי הנוצרים, נדבר על הסוגיה החבוטה בדבר היותו של יוספוס "בוגד". נסקור את הספר שלפנינו ואת מה שניתן ללמוד מתוכו על דמותו המורכבת ורבת הפנים של המחבר, ונדבר, לרוב בשבחו, של פעלו של דניאל שוורץ בהבאה לדפוס של הכרך החשוב שאנו אוחזים בידינו.

יוסף בן מתתיהו – קווים לדמותו.

לאלה שלא יודעים או לא זוכרים, תזכורת [2]:

נקדים ונציין שכל מה שאנו יודעים על יוספוס, ידוע מכתביו בלבד, והוא איננו נזכר בכל מקום אחר...

יוסף בן מתתיהו (נולד בשנת 37 - נפטר בשנת 100 לערך) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול. לימים , לאחר עריקתו למחנה הרומי ואימוצו על ידי משפחת הפלאוויינים, נודע בעולם גם בשם יוספוס פלאוויוס (josephus flavius) שהוא עיוות של שמו הרומאי טיטוס פלאוויוס יוספוס.

יוסף בן מתתיהו נולד בירושלים למשפחת כוהנים יהודית מיוחסת. מצד אמו היה נצר למשפחת החשמונאים. מנעוריו היה, לטענתו, ברוך כישרונות, והקדיש שנים לא מעטות ללימוד תורה. בגיל צעיר שהה כשלוש שנים במדבר במחיצת האיסיים, להם נטה חיבה גם לאחר מכן, ובגיל 19 הצטרף לפרושים. הוא שהה מספר שנים ברומא, ואף הביא לשחרורם של כוהנים שנאסרו ברומא, תוך שיצר קשרים עם אשת נירון קיסר, פופיאה הידועה לשמצה.. כאשר הוקמה ממשלת המרד בתקופת המרד הגדול, הוחלט למנות את יוסף המתון שזה עתה שב מרומא למפקד הגליל. זאת למרות חוסר ניסיונו בארגון צבאי, כנראה בגלל ניסיונו במשא ומתן עם הרומאים. יריבו הגדול בגליל היה יוחנן מגוש חלב, יצואן שמן עשיר שאף בנה את חומות גוש חלב מכספו. יריבות זו נבעה מרקע אידיאולוגי ואישי כאחד. למרות היריבות החליט יוסף למנות את יוחנן למפקד גוש חלב. בן מתתיהו ארגן את החיים בגליל, ביצר ערים, הקים סנהדרין, מינה מנהיגות מקומית בכל עיר, ואסף צבא גדול שמנה מאה

מפת תחום הפיקוד של יוסף בן מתתיהו, (מתוך מפות היסטוריות במט"ח)

אלף לוחמים וחמשת אלפים פרשים (כך הוא מספר בספר אחד ובשני – סתירה , ראו בהמשך).

בעת ההתקפה הרומאית היה בן מתתיהו ביודפת, ופיקד עליה לאורך המצור שנמשך 47 ימים. במהלך המצור רצה להיכנע ולפתוח את שערי העיר לרומאים, אך תושבי העיר הניאו אותו מהמעשה. לאחר נפילת יודפת, ברחו יוסף ועשרות מאנשיו למערה. כאשר התגלו על ידי הרומאים, אנשיו שלא רצו ליפול בשבי הרומי, בחרו להתאבד בדקירה והטילו פור ביניהם הקובע את סדר הריגתם. בן מתתיהו נשאר האחרון מבין המגינים ביחד עם לוחם נוסף, ושניהם החליטו שלא להתאבד ולמסור את עצמם לרומאים על מנת להציל את חייהם.

יודפת כפי שהיא נראית כיום

עם נפילת יודפת, בשנת 67, נשבה יוסף בן מתתיהו בידי הרומאים, אולם התיידד לאחר מכן עם אספסיאנוס, אשר נעשה לימים קיסר רומא. בעקבות הנבואה שניבא יב"מ לאספסיאנוס יתמנה להיות קיסר, ולאחר שנתממשה הנבואה, נעשה יב"מ לידיד הפלאוויינים ששחררו אותו, אמצו אותו למשק ביתם ונתנו לו את שם משפחתם. ידידות זו, כנראה הצילה את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. על פי הנוהג המשפטי של רומא זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאוויוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף) והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי). על ייחוד מעמדו של יוספוס ניתן ללמוד מהפסל שנבנה בדמותו בספרייה הציבורית שברומא.

יוסף מפציר במגיני ירושלים להכנע (תחריט מתוך הדפסה עתיקה של מלחמת היהודים)

בחצר הקיסר ברומא כתב בן מתתיהו, בשמו החדש 'יוספוס פלאוויוס', ספרים על חייו ועל תולדות העם היהודי.

למרות שיוסף בן מתתיהו הצטרף לפמליית המצביאים הרומיים (מיד עם שחרורו מן השבי) והיה עד לדיכוי המרד, ואת ספריו כתב ברומא (בארמון הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס), הוא נחשב להיסטוריון אמין באופן יחסי. פרשה זו דומה לביוגרפיה של ההיסטוריון היווני המפורסם פוליביוס, אשר הוחזק ברומא כבן ערובה (168 לפנה"ס), כשיוון נכבשה על ידי הרומאים, וספרי ההיסטוריה שלו נחשבים לאמינים.

בן-מתתיהו נפטר זמן קצר לאחר שנת 100. זמן מותו המדויק שנוי במחלוקת.

יוסף בן מתתיהו כתב ארבעה ספרים:

"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים"(ידוע גם בתור מלחמות היהודים). נכתב בעברית או בארמית ותורגם ליוונית, ראה אור בסביבות שנת 78 לספירה) - בספר זה מתאר יוסף את מלחמות היהודים עם הרומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה. פרקי הספר הראשונים מתארים את ימי החשמונאים עד לכיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים.

(ידוע גם בתור מלחמות היהודים). נכתב בעברית או בארמית ותורגם ליוונית, ראה אור בסביבות שנת 78 לספירה) - בספר זה מתאר יוסף את מלחמות היהודים עם הרומאים בארץ ישראל. הספר מתאר את המרד הגדול, חורבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה. פרקי הספר הראשונים מתארים את ימי החשמונאים עד לכיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים.

חורבן ירושלים בידי טיטוס - ציור

"קדמוניות היהודים"נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך - כולל עשרים חלקים המתארים את תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד תחילת המרד הגדול (66 לספירה). החלקים המתארים את תקופת המקרא מבוססים על ספרי התנ"ך שעמדו לנגד עיניו של יוסף, בעוד החלקים המאוחרים יותר התבססו על מקורות היסטוריים, לרבות ארכיונים רומיים שאבדו ברובם.

נכתב ביוונית, ראה אור בשנת 94 לספירה לערך - כולל עשרים חלקים המתארים את תולדות עם ישראל מתקופת המקרא ועד תחילת המרד הגדול (66 לספירה). החלקים המתארים את תקופת המקרא מבוססים על ספרי התנ"ך שעמדו לנגד עיניו של יוסף, בעוד החלקים המאוחרים יותר התבססו על מקורות היסטוריים, לרבות ארכיונים רומיים שאבדו ברובם.

בריאת האשה מתוך הדפסה ישנה של "קדמוניות היהודים"

"נגד אפיון"- ספר נוסף המגן על היהדות. מדובר ביצירה אפולוגטית (מתגוננת), אשר נכתבה כנגד מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו. הספר הוא בנידה מסוימת גולם שקם על יוצרו מכיוון שחלק מהמקורות האנטישמיים שיוספוס מביא הינם כתבים שנעלמו מן העולם, כתבים של היסטוריונים כגון מנתו המצרי אינם קיימים עוד, ו"נגד אפיון" הינו המקור היחיד שלהם. הטענות הנמצאות בספר היוו במידה מסוימת בסיס לאנטישמיות המודרנית.

- ספר נוסף המגן על היהדות. מדובר ביצירה אפולוגטית (מתגוננת), אשר נכתבה כנגד מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו. הספר הוא בנידה מסוימת גולם שקם על יוצרו מכיוון שחלק מהמקורות האנטישמיים שיוספוס מביא הינם כתבים שנעלמו מן העולם, כתבים של היסטוריונים כגון מנתו המצרי אינם קיימים עוד, ו"נגד אפיון" הינו המקור היחיד שלהם. הטענות הנמצאות בספר היוו במידה מסוימת בסיס לאנטישמיות המודרנית.

"חיי יוסף"- הינו חיבור אוטוביוגראפי הכולל גם נספח אפולוגטי ועליו נדבר מייד בהרחבה.

מדוע נשתמרו ספריו של יוסף? או - באו לקלל ונמצאו מברכים

ציור של יוסף המופיע בהרבה הדפסות ישנות

חשוב להבין את הסיבה שבגללה נשתמרו חיבוריו החשובים כל כך של יוספוס. במקורות היהודיים של תקופת בית שני לא נותר כל זכר לדמותו. יוסף לא נזכר במשנה ולא בתלמוד, לא בתוספות ולא במדרשים. יחד עם יוסף פעלו אישים כגון שמעון בר גיורא, ויוחנן מגוש חלב, שגם עליהם לא ידוע כמעט מאומה.

יתרה מזו , כל התקופה שמסופו של ספר מקבים א' ועד לתקופת המרד, כמעט שאינה זוכה לתיעוד היסטורי מחוץ לכתבי יוסף.

היסטוריה של עם ישראל, בתקופת הבית השני, בתקופה היוונית והרומית, שומרה רק בידי הנוצרים. הן ספרי מקבים, השייכים לקאנון הנוצרי, והן כתביו של יוסף, קיימים בידינו אך ורק בזכות מאות ואלפי שנים של העתקה בידי נזירים נוצרים, בכתבי יד שעברו מדור לדור , והועתקו בקפידה פחות או יותר עד שהפציע הדפוס במאה ה15 ועמו נשמר הספר עד לימינו.

הנוצרים לא ישמרו את תולדות היהודים מתוך אהבה או הערכה, נהפוך הוא – הנוצרים שימרו את ספרי המקבים, את קדמוניות היהודים ואת תולדות מלחמת היהודים ברומאים, כדי להוכיח לעולם ולציבור המאמינים הנוצרים, כי האל זנח את עמו, העם שעמו כרת את הברית הישנה, והחריב את ארצו ואת בית מקדשו.

תיאור הגדולה היהודית בעבר , והחורבן שהמיט (האל, אלא מי?) על עצמאות ישראל בארצו, תיאור חטאי ישראל, קיצוניותם הנפשעת של הקנאים, והסוף הנורא שבא על המקדש ועל עצמאות ישראל בארצו, נועדו להציב בפני המאמינים הנוצרים לקח חשוב. היהודים חטאו ולכן הפר האל את בריתו אתם, ואנו, הנוצרים, אנו "ישראל החדש" – לנו הביא האל את בנו המשיח, ועמנו כרת האל את בריתו החדשה.

זוהי הסיבה בגללה שימרו הנוצרים את כתבי יוסף, כתבי שכמעט לא זכו להתעניינות יהודית עד העת החדשה ותקופת ההשכלה, פרט לגרסה מעוותת ומסולפת בשם "ספר יוסיפון" שעובדה מתוך תקציר של כתבי יוסף שנכתב בלטינית, והופיעה בעברית במאה העשירית באיטליה.

חשוב לציין גם כי בספרו של יוסף מופיעה "עדות" לקיומו של ישו המתואר כ"משיח". עדות זו, הידועה בספרות הנוצרית בשם העדות הפלוויאנית, מהווה בעיני הנוצרים אישוש חשוב לסיפורי האוונגליון, אולם בעיני חוקרים אחדים אינה אמינה.

ספריו של יב"מ היו במשך כ1500 שנה "רבי מכר" ונקראו יותר מאשר כל ספר אחר, חוץ מהתנ"ך.

מועד חיבורו של "חיי יוסף"

למרות שמועד חיבורו של הספר שלפנינו אינו נקוב במפורש, הרי קל להסיק את זמן חיבורו מתוך הדברים שאומר המחבר. יוספוס מתאר את הספר כמעין המשך, אולי נספח בלשן ימינו ל"קדמוניות היהודים" . על ספר זה כותב יוסף במפורש שהוא חובר בשנה ה13 לשלטונו של הקיסר דומיטיאנוס [3] שהיא שנת 93/94 לספירה. מתיאורים אחרים המופיעים בספר ניתן להסיק כי המועד המאוחר ביותר לפרסומו הוא כנראה סוף שנות התשעים.

הפרטים הנוגעים למועד חיבור הספר משתייכים למה שמכנה שוורץ "קליפתו" של הספר - החלק הראשון , החלק האחרון ו"נספח", ויחד עם זאת, טוען שוורץ במבוא המרתק לספר, וטוענים גם חוקרים רבים אחרים, שעיקרו של הספר התחבר בכלל שנים רבות קודם לכן, סמוך מאד למאורעות המתוארים בו המתרחש בגליל בין מינויו של המחבר למפקד לקראת סוף שנת 66 לבין הגעתו של חיל אספסיאנוס באביב שנת 67. חלק מרכזי זה של הספר נכתב באריכות, בפרטי פרטים, ומתאר ויכוחים, קטטות, והתרחשויות ברמה כזו של פירוט, שלה סביר לזוכרם ממרחק של שנות דור. לכן מסיק שוורץ כי עיקרו של הספר היה מוכן כבר סמוך מאד למאורעות המתוארים בו, ואפילו לפני חורבן בית המקדש, אולי בשנת 68 או 69 לסה"נ.

מבנה הספר ותוכנו בקצרה

"חיי יוסף" בנוי מארבעה חלקים, ובהם 76 פרקים, כנראה במקור.: א. מעין מבוא המתאר בקצרה את חייו של יוסף מילדותו ועד למינויו למפקד הגליל. יוסף מתאר את אילן היוחסין שלו עליו הוא גאה מאד, לרבות ייחוסו לבית החשמונאים , וחינוכו היהודי המובחר. יוסף מתאר כיצד , בהיותו נער, נהה אחרי האיסיים, ולאחר מכן הצטרף לפרושים (כתות שעל קיומן ידוע גם כן, בעיקר מכתבי יוסף עצמו). אחר כך מתאר יוסף את נסיעתו לרומא כדי להציל כוהנים ממקורביו שנאסרו ברומא. יוסף עובר תלאות, אונייתו נטרפת אולם הוא מצליח להגיע לרומא, להתיידד עם פופיאה אשת הקיסר נירון – אישה הוללת ותככנית, יש אומרים דו מינית, הידועה לשמצה בהיסטוריה הרומית. כשיוסף חוזר לירושלים מתחילה כבר התסיסה המובילה למרד. הוא משתייך למחנה המתון , ומנסה לשכנע את הירושלמים שלא למרוד, כי לטענתו ראה מראש את הסוף המר. ב. עיקר הספר עוסק במעשיו של יוספוס בראשית המרד בגליל. יוספוס נשלח לגליל כשהוא מנסה לתמרן כל הזמן בית שתי מגמות סותרות – נטייתו האישית למתינות וידיעתו כי מרד ברומאים נדון לכישלון, והשליחות שהטלה עליו , לפקד על יושבי הגליל. גם בקרב אלה מתרוצצות כוונות שונות – ערים כמו ציפורי הנוטות לשיתוף פעולה עם הרומאים, גוש חלב הרוצה למרוד וטבריה הפוסחת על שני הסעיפים. יוסף מסתבך עם יוחנן מגוש חלב , ועם משלחת של הסנהדרין מירושלים בראשות כהן בשם יונתן, השואפת להדיחו. הוא עובר מעיר לעיר, כאן מפייס ושם מאיים, הוא שולח משלחת נגדית לבירה ירושלים כדי לטהר את שמו, חוטף ואוסר את מתנגדיו הפוליטיים וחומק מהאשמות (כוזבות כמובן לטענתו) של שחיתות אישית. במספר מקרים חומק בעור שיניו מזעם ההמון השואף לעשות בו שפטים. באותו זמן הוא מספר על הערים והכפרים הרבים שביצר כהכנה למרד, מדכא מרידות נגדו, ונושא ונותן עם גורמים שונים. חלק זה של הספר מסתיים לפני אירועי הלחימה נגד הרומים עצמה עליה הוא מדווח ב"מלחמות היהודים".ג. נספח נגד יוסטוס. יוסטוס איש טבריה היה היסטוריון שכתב גם הוא על מלחמת היהודים ברומאים. גם הוא היה עד ראייה למאורעות, וגרסתו, שלא שרדה, האשימה כנראה את יוסף בן מתתיהו בהאשמות שונות – הן בהיותו מחרחר מלחמה ברומאים (דבר שהיה יכול להזיק לו גם אחרי שנים רבות בהיותו בן חסותה של משפחת הקיסר ברומא) וגם בבגידתו ביהודים. בחלק זה מתפלמס יוסף עם חיבורו האובד של יוסטוס, מאשים את יוסטוס כי הוא, ולא יוספוס, התכוון למרוד ברומאים. יוסף טוען שיוסטוס משקר בהיסטוריה שכתב, וכי הוא יוסף , ורק הוא, אומר את האמת ואת כל האמת. תילי תילים של מילים נכתבו על הפולמוס הזה, עם ההיסטוריון החשוב שכתביו נעלמו מאיתנו, ועוד נשוב אליו בהמשך. ד. מעין אפילוג – סיפור מסגרת התואם את המבוא שבחלק הראשון - תיאור קצר של חייו של יוסף לאחר המרד – הנשים שנשא והצאצאים שהעמיד, והטובות שהשפיעו עליו הקיסרים הפלאוויינים – אספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס.

על תולדותיו של הספר

ספריו של יוסף בן מתתיהו , ובכללם הספר "חיי יוסף" נשוא דיוננו, הועתקו ידנית במשך קרוב ל1500 שנה , בדרך כלל בידי נזירים, והועברו מדור לדור. עותקים ישנים התכלו, וחדשים יותר תפסו את מקומם. מטבע הדברים שהספר הועתק בחלקים, צוטט בכל מיני ספרים אחרים, כאשר ההעתקה הייתה לפעמים לא תקינה ונפלו בה שגיאות או נוספו לה תוספות מאוחרות שלא היו במקור. עותקים של כתבי היד האלה, במספר לא מבוטל, השתמרו בספריות החשובות של ימי הביניים, רובן ככולן באירופה, אולם עותקים מעטים מצאו את דרכם לספריות בעולם החדש.

כך למשל קיימים כעשרה כתבי יד במנזרים היווניים העתיקים בהר אתוס.

כפי שנהוג בספרים קלאסיים, קיבצו חוקרים את כתבי היד השונים, השוו ביניהם וניסו לערוך עותק "רשמי" ו"מלא" של כתבי היד, לאחר בדיקתם.

את המפעל החשוב הזה עשה החוקר הגרמני ברנרד ניזֶה niese, בסוף המאה ה19. הנוסח של ניזה מסתמך בעיקר על כתב יד יווני מראשית המאה העשירית. החוקר האנגלי henry thackerayעשה ב1926, עבודה נוספת באותו תחום ומהדורתו נחשבת למשובחת ביותר עד עצם היום הזה.

את התרגום היחידי עד כה לעברית עשה החוקר היהודי פולני מנחם שטיין, שפעל במכון לחקר מדעי הידות בוורשה לפני מלחמת העולם השנייה. מספר עליו שבח אדן במאמרו :

"דוצ' ד"ר מנחם שטיין. הוא הגיע למלוא התפתחותו תוך עבודתו במכון. שטיין הורה ב"מכון" מדרש, תולדות היהודים וספרותם בתקופה היונית-רומית ופילוסופיה יהודית. הוא נולד בכפר בריניה ליד טורקה שבגליציה בשנת 1891. את הדוקטורט לפילולוגיה קלאסית קבל באוניברסיטה בקרקוב, ואת הסמיכה לרבנות קבל ב"הוכשולע פיר וויסנשאפט דעם יודנטומם" בברלין. הוא שמש כמורה בבית-ספר התיכוני היהודי בקרקוב, נתמנה למרצה במכון בשנת הלמודים 1928/29, ידע להלהיב את תלמידיו לנושאי הרצאותיו ולעודדם להעמיק בהם. קרוב היה לתלמידים וידע גם את בעיותיהם הפרטיות. בשנת הלמודים האחרונה לקיום המכון נבחר לרקטור המכון. באותה תקופה שמש גם יו"ר אגודת הסופרים בוורשה. גם במחתרת הגטו הוורשאי המשיך בפעולתו המסבירה ומלמדת. בתנאים הקשים ביותר מצא שומעים רבים, שהקשיבו להרצאותיו על אריסטו והרמב"ם.

שטיין היה מומחה לתקופה ההלניסטית. את כל מחקריו הקדיש לתקופה זו. כמה דמויות מרכזיות רתקו את תשומת לבו. במיוחד עמל למען החזרתו של פילון לתרבות העברית. רבים הם המחקרים שפרסם על נושא זה ובשפות שונות. הפירושים האלגוריים של פילון האלכסנדרוני (1929), פילון והמדרש (בגרמנית 1933), מונוגרפיה על פילון (1931, פולנית), ולבסוף ספרו העברי על פילון שהופיע בהוצאת שטיבל, ורשה תרצ"ז, והסתמך על מסקנות מחקריו המרובים. הרבה תשומת לב הקדיש לדמותו של יוספוס פלוויוס. בשנים האחרונות הקדיש את עבודתו למחקר הרמב"ם והשפעתו של אריסטו עליו. פרי מחקרו זה פרסם בהוצאת כתבי המכון 1937. הוא הוכיח אומץ לב (אחת מתכונותיו המובהקות), כשרון מבריק וידיעה מעמיקה בבואו להגן על מערכות ישראל בפני מחרפיהם. ספרו, שנכתב בפולנית כתשובה על ספרו של פרופ' טדיאוש ז'לינסקי: "הלניות ויהדות", הפריך את יסודות התקפתו החריפה על עקרונות היהדות. על יסוד ידיעותיו העמוקות בשפה היונית ובמקורותיה הוכיח למלומד הנ"ל, שהיה אוטוריטה בינלאומית במקצועו, את טעויותיו בניתוח המקורות. ספר זה עורר רושם עצום בחוגי המשכילים בפולין.

שטיין התייחס לעבודתו כלעבודת הקודש. הוא ראה בה תפקיד היסטורי. וכך הוא אומר בהקדמתו לספרו העברי על פילון: "השיבה למולדת צריכה להיות כאחת שיבה לאוצרות הרוחניים והתרבותיים של העם מן הדורות השונים. אין שיבה בלי תשובה. עלינו לתקן את המעוות ואת העזובה ביחס ליצירה היהודית העתיקה ועל בני זמננו שומה לאסף ולקבץ נידחים ונשכחים מן הזמנים שעברו ולהשיב אותם למלכות הרוח שלנו."

כשהזמין פעם את אחד מתלמידיו, שהיה פעיל בתנועת הנער החלוצית, לביתו ושאלו מדוע אינו מתחיל בעבודת מחקר בשדה ההיסטוריה או הפילוסופיה היהודית, נענה שתנועת החלוץ קוראת לו להגשמה.

ומה יהיה על תנועת המדע העברי?

האם אין היא זקוקה לחלוצים?

האם אין היא חלק חשוב מתנועת התחייה הלאומית?

ואכן כך ראה שטיין את עבודתו בלהט הדביק את תלמידיו. בקורו בארץ ישראל היה מקור חדש להתלהבות בלתי נדלית. נכונו לו גדולות. לא ניתן לו הדבר. לא ניתן לנו לינוק ממקורותיו העשירים ומכישרונו הברור.

הוא נרצח באחד ממחנות ההשמדה של לובלין."

על התרגום

סגנון התרגום הישן של שטיין והתרגום הנוכחי של שוורץ שונים מאד, בניסוחם, בעברית שלהם ובתחושה שהם מותירים אצל הקורא.

הבה ואדגים זאת, בקטע מתוך הפרק השני של הספר

התרגום הישן:

מתתיהו אבי נודע לתהילה לא רק בגלל מוצאו אלא בייחוד היה מכובד בשל ישרו ומהולל בפי כול בירושלים., העיר הגדולה ביותר אצלנו. אני חונכתי ביחד עם אחי בן אבי ואמי מתתיהו, עשיתי חיל רב בלימודי ונחשבתי למצטיין בכוח זכרוני ושכלי. בהיותי עוד ילד כמעט, כבן ארבע עשרה שנה, הייתי מהולל בפי הכול בשקידתי בלימודים, והכוהנים הגדולים וראשי העם היו מבקרים אותי, למען אשר ישמעו מפי באורים נאמנים לתורה.

התרגום החדש:

אולם אבי לא בלט רק בשל ייחוסו הטוב, אלא זכה לשבחים בעיקר בשל צדקתו, והיה ידוע ביותר בעיר הגדולה שלנו, ירושלים. ואני, שהתחנכתי עם אחי אשר שמו מתתיה (אחי המלא משני ההורים), חתרתי קדימה, התקדמתי מאד בחינוך, ונחשבתי ליוצא דופן בכל קשור לזיכרון והבנה. ועוד בהיותי נער כבן ארבע עשרה הכול שיבחו אותי בשל אהבת הלימוד שלי, ותמיד נהגו לבוא יחד הכוהנים הגדולים וראשי העיר כדי ללמוד ממני באופן מדויק יותר על אודות ההלכות שלנו.

התחושה האישית שלי, כקורא הדיוט אני חייב להודות בצער, שכן אינני מבין יוונית עתיקה, היא שהתרגום הישן קולח יותר , מובן יותר, וכתוב בעברית טובה יותר. לא רק שלא התיישן, אלא שהתרגום החדש נראה לי אולי מילולי מדי, לא זורם, ופחות נעים לקריאה.

לדעתי זו שותפים גם מומחים שמתחו ביקורת מסוימת על תרגומיו של שוורץ, לספר מקבים ב' ול"חיי יוסף"

כותב מגן ברושי בביקורתו בעיתון "הארץ" :

"יש בידינו תרגום טוב ל"חיי יוסף" מעטו של מנחם שטיין, שהתפרסם לפני 75 שנים וזכה מאז להדפסות רבות. רענון קל, בעיקר עדכון מינימאלי של העברית והכתיב, יכול היה להספיק לנו. מעלתו של הספר שלפנינו היא בעיקר בהערות המלומדות - ודניאל שוורץ הוא אכן מלומד אמיתי - במבוא ובנספחים מאירי עיניים.

המתרגם הנוכחי שייך לאסכולה הנדירה שמאמינה שהתרגום צריך לייצג את המקור עד כמה שאפשר. הוא נהג כך כשתירגם לא מזמן את ספר מקבים ב' וזכה, ובצדק, לקיתונות של ביקורת חריפה. גם בתרגום הזה יש כמה מוזרויות מיותרות. הוא שולח אנשים "לעירם של הירושלמים"; מה רע בסתם "ירושלים"? "עירם של אנשי טבריה" - מדוע לא פשוט "טבריה"? הוא שולח אנשים אל "אדמת בתיהם" - כלום לא מוטב אל נחלותיהם?"

ויחד עם זאת ספר מרתק מלא וגדוש

הכרך "חיי יוסף" בעריכתו של שוורץ, מביא לקורא, בין אם הוא הדיוט גמור ובין אם הוא היסטוריון , מידע רב ומרתק המוגש בצורה מאירת עיניים , ובין השאר כולל:

· מבוא ובו ניתוח זמן הוצאתו לאור וזמן כתיבתו של הספר, דיון מרתק בשאלת מגמותיו הסותרות של הסופר, והיסטוריה של מהדורותיו השונות

· מאמר ארוך ומרתק על הגליל במאה ראשונה לסה"נ – פני היישוב בימיו של יוספוס לאור הממצא הארכיאולוגי. המאמר מאת פרופסור זאב וייס, מתאר את היישובים בתקופה הנדונה וביניהם טבריה, ציפורי ואחרים, התרבות החומרית, המאפיינים של היישוב היהודי (כגון מקוואות וכלי אבן, ובתי כנסת) ועדויות ארכיאולוגיות לחורבן. המאמר עתיר בצילומים הממחישים את הדיוק הרב שבתיאורי יוספוס את מאורעות המרד ויישובי הגליל באותה עת.

· פירוש מלומד המאיר צדדים שונים , לשוניים, היסטוריים וגיאוגרפיים, ומשווים בין ספרנו למקורות אחרים, כגון ספרי יוסף, הברית החדשה, התוספתא ועוד. הפירוש מאיר עניינים סתומים רבים ומפנה את תשומת לב הקורא לנושאים לא פתורים במחקר.

· נספח א' . המתאר בפירוט מסוים את שאר כתביו של יוסף ומקורותיהם

· נספח ב' ובו דיון בסתירות לכאורה בין דיווחי יוסף על אילן היחס שלו ובין ההיסטוריה הידועה וניסיון לתרץ את הסתירות.

· נספח ג' ובו משכנע אותנו המחבר כי המחבר צריך להיקרא פלאוויוס יוספוס ולא יוספוס פלאוויוס

· נספח ד' ובו דיון קצר בסוגית תרגום אחת – האם הייתה אשתו של יוספוס "יהודיה" או "אישה מארץ יהודה" – לדוברי יוונית עתיקה בלבד

· לוח כרונולוגי – יהודה ורומא במאה הראשונה לסה"נ

· ביבליוגרפיה ענפה

· מפתחות לאישם, מקומות, עניינים ומקורות

ובקיצור – אוצר בלום, ספר חובה בספרייתו של כל מי שמתעניין בארץ ישראל ובהיסטוריה שלה

עוד על המחלוקת בין יוספוס ויוסטוס

אחד הדברים המאפיינים את כתביו של יוסף הוא העובדה שהם נשתמרו, בעוד שחיבורים רבים אחריםאותםמזכיר, או תוקף המחבר, לא נשתמרו. כך הוא הדבר בכתביו של ניקולאוס איש דמשק, עליהם הסתמך יוסף בהיסטוריה שלו, כך הוא הדבר ברשומות הקיסריות של טיטוס ואספסיאנוס, כך הוא הדבר בכתבי הפלסתר האנטי-יהודיים כנגדם יוצא בן-מתתיהו ב"נגד אפיון" וכך הוא הדבר בספרנו – הפולמוס עם יוסטוס.

תלי תילים של מילים נכתבו על הפולמוס הזה , שבו נמצא בידינו רק צד אחד – טיעוניו של יוספוס כנגד ההיסטוריה החלופית שנכתבה בימיו על ידי יוסטוס איש טבריה.

פרק סה. של הספר, "נספח נגד יוסטוס" מעלה טענות שונות כנגד יוסטוס "גדול ההיסטוריונים" (כך טוען יוספוס שיוסטוס מכנה את עצמו). יוסף מעיד על עצמו כי כל דבריו אמת אובייקטיבית, ומאשים את יוסטוס כי הוא משקר.

יוסטוס ניסה כנראה להאשים את יוסף בהמרדת עירו טבריה, האשמה שהייתה עלולה להבאיש את אריחו של יוסף בעיני פטרוניו הרומאים. יוסף מנסה לטעון כי יוסטוס עצמו היה זה שהמריד את הטבריינים. הוא מנסה לטעון כי יוסטוס כמעט ונענש על חלקו במרד. הוא מאשים את יוסטוס כי נכנע בסופו של דבר לרומאים מתוך פחד ולא מוך אידיאולוגיה, טוען כי העובדה שאלפי טבריינים היו בין מגיני ירושלים במצור הרומאי מעידה על אשמתו של יוסטוס.

"מדוע לא הוצאת את ההיסטוריה שלך בימי אספסיאנוס וטיטוס?" שואל המחבר ומשיב כי אל-נכון עשה זאת כי מה שכתב יוסטוס סותר את רשומות הקיסר.

יוסף מאשים את יוסטוס כי חיבורו אינו אובייקטיבי, אינו מבוסס על עובדות שכן בניגוד אליו לא נכח יוסטוס במקום התרחשות המאורעות, ולראיה הוא מביא את ה"הסכמה" שכתב המלך אגריפס השני לספרו.

איננו יודעים מה בדיוק כתב יוסטוס ומה בדיוק הרגיז את יוסף כל כך, אולם היסטוריונים רבים, במיוחד כאלה שראו ביוסף בן-מתתיהו בוגד באומה, כתבו בזכותו של יוסטוס וחיבורו העלום.

נביא בפני הקורא שתי דוגמאות:

מנחם שטיין, למשל , במבוא שכתב לתרגומו מ1931, טוען כי ספרו של יוסטוס היה כתוב בשפה עשירה ונכונה יותר ובסגנון משכיל יותר ולכן היה מאבקו של יוסף מאבק על הישרדות כלכלית. שטיין סבור גם כי יוסטוס האשים את יוסף בעיוות ההיסטוריה , כדי למצוא חן בעיני אדוניו הקיסרים, ובכלל, מגיע למסקנה כי ספרו של יוסטוס היה כנראה אמין ומדויק יותר שכן נכתב בארץ ישראל ולא בגולה כספרו של יוסף.

החוקרים נחלקים בדעותיהם באשר להזדהותו המדינית של יוסטוס, האם היה בעד המרד, כפי שמאישם אותו יוסף, או שמא היה גם הוא, כיוסף בן מתתיהו, בוגד ואוהב הרומיים. שטיין מגיע למסקנת ביניים כי יוסטוס נלחם להגנת היהודים מפני שכניהם הגויים שישבו ב"דקפוליס" (עשר הערים של הגויים שהייתה ישות אוטונומית באזור) ואומר כי "יוסטוס לא היה קנאי לוחם בעד החרות כיוחנן מגוש חלב, אבל גם בוגד כיוסף לא היה כשם שאי אפשר לכנות בשם בוגדים את כל אנשי השלום, אשר ביניהם היו בני עליה כרבי יוחנן בן זכאי"

גישה מעניינת אחרת מביא ירון דן במאמרו "יוסף בן מתתיהו ויוסטוס מטבריה" מתוך " יוסף בן מתתיהו: היסטוריון של ארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית"- ירושלים תשמ"ג, הוצאת יד יצחק בן-צבי. במאמר ארוך ומלומד מפליא דן לדלות מתוך הפרטים שאינם בנמצא מידע רב אודות יוסטוס, ייחוסו, פעילותו והשקפותיו. הוא מגיע למסקנה כי דווקא האשמותיו של יב"מ מעמידות את חיבורו של יוסטוס באור אמין יותר . החזרות של יב"מ על הטענת כי אנשי הגליל אהבו אתו כבדו אותו, מצביעות לדעת דן על כך שיוסטוס האשים אותו כי היה מצביא גרוע, נוטל שוחד, ובלתי מקובל על אנשי הגליל.

דומה שבעיני יוסטוס , כבעיני רבים מאנשי הגליל וממנהיגיו, לא ישרה מלכתחילה העובדה שאיש מחוץ לגליל כיב"מ, החסר כל ניסיון צבאי, נכפה עליהם כמפקדם, והדבר תרם ליריבות בין שני האישים עוד בימי המלחמה.

מה עשה יוסף בן מתתיהו להגנת הגליל? תגליות ארכאולוגיות מרתקות.

נושא מעניין בו מתגלה סתירה לכאורה בין המסופר ב'מלחמות היהודים' ו'חיי יוסף', הוא עניין ביצור הגליל והכנתו למלחמה ברומאים.

ב'מלחמות היהודים' מספר יב"מ על חיל עצום ורב אותו הכין ואימן יב"מ למלחמה: "הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים, ולכולם חילק כלי-נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וזיין אותם" [4] וכיצד אימן יוסף את החיל העצום הזה, שבמספרו עלה אל נכון על מספרם של הלגיונרים הרומאיים הקרבים ובאים? יוסף מודה כי בעצם אמן אותם בתרגילי סדר בלבד "אומנם מדוחק השעה לא יכול היה יוסף ללמד את אנשיו את מלאכת המלחמה, אולם בהכירו כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סידר את הצבא כדרך הרומאים, ושם עליהם שרי צבא רבים. הוא חילק את אנשי-צבאו לקיבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי-העשרות ועליהם שרי-מאות וממעלה להם שרי-אלפים....הוא לימד אותם את הדרך למסור את סימני הפקודה, ואת אותות החצוצרות...ואת מעשי אגפי המערכה במלחמה לבוא לעזרת האגף הניגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי הצבא איש את אחיו לשאת את כובד המערכה." [5] תיאור זה נשמע מוזר ומופרך, שכן אין כל עדות לכך שהחיל העצום הזה יצא אי פעם לקרב. רוב כפרי הגליל נגפו בפני הרומאים ללא קרב, ובמידה וסרבו להיכנע נשחטו תושביהם עד האחרון שבהם. רק בשלושה מקומות נערך מצור רומאי - ביודפת, בגמלא שבגולן ובטריכאי - עיירה על חוף ים כנרת בה נערך מעין קרב ימי, בו נצחו הרומאים את המגינים. מה עשה אפוא יוסף? " ואחרי אשר שם יוסף משפטי צדק בכל עיר ועיר מבית, ובדעתו כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל דרך הגליל, שם את פניו לחזק את הארץ., ביצר את כל משגבי הארץ, את יודפת ואת באר שבע [6], ואת צוּלָמין [7] , ואת כפר איכו [8] ואת יפה [9] ואת סיגף [10] ואת ההר הנקרא תבור (איטביריון) ואת טריכי [11] ואת טבריה, ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסיב לים כינרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון. ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עכברה [12] ואת צפת ואת ימנית [13] (או יבנית) ואת מרון, ובארץ הגולן את סיליקיה [14] ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא... [15] בספר "חיי יוסף" מוותר יב"מ על תיאור הצבא העצום שגייס ואמן כביכול ומתרכז בתיאור הביצורים: "גם ארץ הגולן עד לכפר סולומה מרדה במלך. לסלווקיה ולסוגני שהיו מטבען כפרים מבוצרים, בניתי חומות, ובדומה גם ביצרתי בחומות את כפרי הגליל העליון, הגם שהם סלעיים מאוד. שמותיהם של הכפרים: ימנית, מרות [16], עכברי. ביצרתי גם בגליל התחתון את הערים טריכאי , טבריה וציפורי, ואת הכפרים האלה: מערת ארבל, באר שבע, צלמין, יודפת, כפר אתא, קומוס, סוגני [17], יפיע [18], והר תבור. באלה גם אחסנתי חיטה רבה וגם כלי נשק כדי להבטיחם לקראת הבאות. מה עשה בכל אלה יוסף? את הערים הוא ביצר והכינן למצור, אולם מה באשר לכפרים הקטנים יותר? כאן גילו הארכיאולוגים בשנים האחרונות תגליות מפתיעות ביותר [19]

"הארכיאולוג וחוקר המערות ינון שבטיאל חקר את כל המקומות הללו ומצא , בכולם, מערות מסתור מורכבות מימי המרד הגדול שנמצאו בצוקים שמעל או מתחת ליישוב – כל בהר בירניקי וכך בצוק ממול הארבל וכך בעכברה וכך במקומות רבים נוספים.

שבטיאל חוקר כבר כמה שנים את מה שהוא מכנה "יישובי המצוקים ומערות המפלט ברחבי הגליל", שבניגוד למערות המסתור בשפלת יהודה, שיוחסו לתקופת מרד בר-כוכבא, טרם נחקרו לעומק. הוא מנסה להבין את הרקע לחציבתן ולתארך אותן. כדי לעשות זאת הוא אוסף את מה שהוא מכנה "פליטות הקולמוס" של ההיסטוריון והמצביא היהודי יוסף בן מתתיהו. "למשל בהתייחסו לסלע עכברה (באזור צפת, א"א) הוא כותב 'היושבים בסלעים'. אין באמת צירוף כזה, אלא אם כן אתה הולך למערות שתלויות במצוקים (...) כשאני לוקח את התיאורים שלו אני סבור שיש לראות בדגם המערות בגליל ככזה שלא 'הומצא' על ידי לוחמי בר-כוכבא, אלא לפניהם", מסביר שבטיאל.

שבטיאל ספר בגליל 11 יישובים יהודיים מהתקופה הרומית (בין השנים 37 לפנה"ס ועד 324 לספירה), שהמצוקים התלולים שבקרבתם, שימשו להם מסתור. "המשותף להם הוא מערות בראשי צוקים נישאים. הם ירדו בחבלים למערות טבעיות שהיו במצוקים, הרחיבו והכשירו אותן למגורים בשעת צרה; להבדיל ממערות המסתור שנחצבו בתוך היישובים היהודיים בגליל, מתחת לפני הקרקע".כעת הוא מבקש להתמקד במכלול המערות שבהר ברניקי, שמתנשא מעל טבריה העתיקה ותוחם את העיר ממערב.את ההשראה לחפור ב"כפר המערות", כהגדרתו, הוא מקבל בין השאר מהמחקר שנעשה לאורך השנים על טבריה העתיקה, והתמקדותו של הפרופסור יזהר הירשפלד בחפירות העיר."

על הביצורים של הישוב "מערת ארבל" מספר שבטיאל במאמרו המרתק "יישובי מצוקים ומערות מפלט בגליל"

" צפונה לטבריה, בראשו של המדרון המשתפל ממרומי הר הארבל ועד לתחתית ערוץ ואדי חמאם, נחשפו על פני שטח של כ-100 דונם חורבותיו של הישוב היהודי ארבל, שבית-הכנסת הקדום שלו משקיף על נופו של השסע הגיאולוגי החוצץ בין הר ארבל להר נִיתאי. שני ההרים גם יחד עשויים להיות מזוהים עם הישוב היהודי ארבל בעקבות מציאתה של מערכת ענפה של מערות מפלט שהיו בשימושם של נצורים יהודים בתקופה שאף קדמה למרד הגדול. העומד מול שני מצוקים נישאים אלה לא יכול שלא להבחין בעשרות מערות פעורות, והקורא אצל יוספוס על המערכה של הורדוס בארבל נגד התושבים היהודיים שבכפרים הסמוכים לכנרת, לא יכול שלא להתרשם שמדובר בישוב ארבל המוּכּר לנו כיום. יוספוס ציין, שכאשר כבש הורדוס את הגליל, הוא הצליח להכניע את הגליל כולו, חוץ מכפר ארבל, שסמוך לו יש מערות. בתיאור של יוספוס נפרשׂת הנועזוּת והמאמץ הכביר שהיה על הורדוס להשקיע בכיבושו של כפר מערות הארבל, הורדת הלוחמים בחבלים, בתוך ארגזי-עץ, מול פתחי המערות, ובמיוחד "הזמן הרב" שעבר וחלף עד שהמלך מצא את "התחבולה המחוכמה והמסוכנה הזאת, כל אלו מובנים לכל מי שבא לסקור מערות אלה ומוצא עצמו מטלטל על חבלים, על-מנת להיכנס לחלק לא מבוטל של המערות. ...

למצב בשטח מתוסף תיאורו של יוספוס, שעד כה טרם עמדנו על משמעותו, אך כאן הוא מקבל תוקף מוחשי, בהיותו עוסק בבניית החומות במערות שבגליל התחתון, בסמוך לים גינוסר. בא תיאור בניית חומה מעל למערות ארבל, ומתיישב לו היטב עם התיאוריה של יגאל טפר ויובל שחר, שאכן מערות המצוק שבגדה הצפונית של ואדי חמאם, ממול למצוק הנקרא היום ארבל, הן מערות הר ניתאי, ובעצם אלה הן מערות הארבל הנזכרות אצל יוספוס13, שהרי המרחק בין הר ניתאי להר ארבל אינו עולה על 100 מ'. החומה, שנבנתה כדי להגן על המערות, אורכה 322 מ', והיא חוצה את הר ניתאי. לאורכה משולבים תשעה מגדלים, והמעבר אל התחום המוגן על ידם היה: מצפון – בין קו המצוק למגדל התשיעי; מדרום-מערב – בין קו המצוק לקטע החומה דרומה מהמגדל האחד. בין מגדל למגדל נבנתה החומה בגבהים שונים, כגון: גובה הדופן הצפונית, שבסיסה כבר נגע במורד הטרשי, היה 'רק' 4.5 מ', ואילו במִפנה הדרומי התרוממה החומה במעלה המדרון עד לגובה של כ-8 מ'. המִפלס העליון של החומה הוכשר לשמש כשביל שמירה ופטרוּל. עובי קירותיו הגיע ל-2.20 מ'. חומה מרשימה כזאת מחייבת הכנות מרובות, כמו: חציבת אבנים, סיתותן, התאמתן, העלאתן לגובה המצוק, שינוע חומרי בנייה, גיוס כוח-אדם – כל אלה נבעו ממחשבה ותכנון כוללני של המערכה, שאחת מהאפשרויות שלה הייתה התבצרות בתוך ישובי מפלט. חומה כזאת שסוככה עליהם שימשה להם מעין קו-הגנה ראשון. קבוצת המערות של הר ניתאי משתפלת הישֵר מעבר לחומה, ושרידיה עדיין בולטים על הר ניתאי. היא מעניקה למתבונן בה את המאפיין של ההיערכות היישובית לקראת התגוננות מפני מלחמה...."

שרידיהם של ביצורי יוסף בן מתתיהו , הולכים ונחשפים ברחבי הגליל, ומזכירים למתבונן בהם את השיר "שבחי מעוז" של נעמי שמר:

" אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

צופה בי מבקש נפשי..."

ולסיכום

ראוי לו לכל אדם בישראל המתעניין בתקופה ההרואית והאיומה הזו של חורבן המקדש, לקרוא את ספריו של יוסף בן-מתתיהו. הכרך שלפנינו מהווה תוספת חשובה לארון הספרים שלי.

קישורים

יוסף בן מתתיהו בוויקיפדיה ספריית מלחמת היהודים war of the jews library – אתר עשיר בתוכן רב על ספריו של יוספוס ועל תולדות המרד הגדול 2000 ביבליוגרפיה מפורטת של מהדורות כתבי יב"מ. years of josephus מאמר על האמינות והחשיבות של כתבי יוסף, מנקודת השקפה נוצריתלוח זמנים ויזואלי של המרד הגדול jewish historiography and iconography in early and medieval christianity by heinz schreckenberg, kurt schubert, paul a cathey פירוט כל כתבי היד של יב"מ josephus' jewish war and its slavonic version על המהדורה ברוסית עתיקה של מלחמת היהודים חיי יוסף – תרגום לאנגלית המכון למדעי היהדות בוורשה – שבח אדן באתר "דעת" מלחמות ההיסטוריון – ביקורת על הספר "חיי יוסף" מאת מגן ברושי. חיי יוסף – הספר הגנוז – רומן אוטוביוגרפי כביכול של יב"ממשהו על יוסף בן מתתיהו - הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג באתר "דעת" מלחמות היהודים בתרגום שמחוני – הטקסט המלא באתר "דעת" תהלוכת הניצחון של טיטוס - תאור תהלוכת הניצחון שערך טיטוס ברומא לאחר דיכוי המרד הגדול. בתהלוכה זו הוצג השלל הרב שנבזז כולל כלי בית המקדש והמנורה. ירושלים במאה הראשונה יישובי מצוקים ומערות מפלט בגליל – ינון שבטיאל ספר יוסיפון – מהדורת לובלין 1927

[1] בסדרה הופיעו עד עתה ספרי מקבים א ומקבים ב' ומגילת תענית[2] הטקסט מוויקיפדיה[3] הקיסר השלישי בשושלת הפלאוויינית לאחר אספסיאנוס וטיטוס.[4] מלחמות ספר ב' פרק כ', ז-ח[5] שם, שם[6] ישוב קדום קרוב לצומת שבע (ע"ש האתר), מזרחית לכפר ראמה-רמי. במקום ממצאים מהתק' הישראלית עד הרומית[7] צלמון ואת כפר איכו [8] אולי שיבוש של כפר עכו. יש הסבורים שהוא בתחום קריית אתא של ימינו [9] יפיע, סמוך לנצרת[10] כנראה שיבוש [11] מגדל בצפון הכנרת [12] ליד צפת[13] על הר כנען בסמוך לביריה (כיום בתוך העיר) התקיים יישוב בשם יבנית ונקרא כיום " חירבת אבנית". [14] סיליקיה - תל סלוקיה, סמוך לצומת קצרין[15] מלחמות ספר ב' פרק כ', ז-ח [16] ממזרח לגוש חלב[17] כנראה סכנין, שונה מסוגני שבגולן. [18] יוסף כותב "פפה"[19] הציטוט להלן מתוך האתר של ינון שבטיאל

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר