אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבלדה על יואל משה סלומון חלק א


התמונה של אלי אשד

המאמר הופיע בגרסה מקוצרת במקור ראשון.(לתשומת לב הקוראים הגרסה ההיא קצרה פשוטה ונוחה יותר לקריאה מהגרסה הזאת, אם תמצאו שאינכם רוצים להתמודד עם המאמר המסובך שכאן).אין שום פזמון שעורר ויכוחים היסטוריים נזעמים כל כך בידי נציגים ממורמרים של משפחות ותיקות בישראל כמו " הבלדה על יואל משה סלומון" של יורם טהר לב. ובימים אלו כאשר התבצע בפתח תקווה לרגל 130 שנות קיומה שחזור של מסעם של חמשת הרוכבים מהבלדה והצבת פסליהם בכיכר המייסדים בפתח תקווה, כל הויכוח עתיק היומין על מה בעצם קרה שם באותו יום בשנת תרל"ח ומי השתתף או לא השתתף ברכיבה ההיסטורית אל ביצות הירקון התפרץ מחדש בסערה כפולה ומכופלת.

יואל משה סלומון, עם עמיתיו מייסדי פתח תקווה, גוטמן ,ושטמפפר ביחד עם הרופא היווני מאזאראקי. ציור קיר על פי הבלדה על יואל משה סלומון של יורם טהר לב מאת אבי בליטשטיין.

להלן לראשונה חקירה מלאה של הפרשה שהפכה למיתוס ושל כל הגרסאות השונות של כל הצדדים. גילוי נאות: מאחר שהכתבה הזאת עוסקת בויכוחים בין משפחות חשוב לציין שאני אחיינו של עוזי סלומון שיואל משה סלומון היה האח של אבי סבו .ואני קרוב משפחה של יעקב גולדמן שהעלה את סיפור ד"ר מזאראקי ופתח תקווה לראשונה על הכתב בשנת 1884.

"ההיסטוריה זה מה שכתב יורם טהר לב"

פקיד בעיריית פתח תקווה לסופר אהוד בן עזר.

בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענביםיצאו מיפו על סוסיםחמשת הרוכבים.שטמפפר בא וגוטמן בא,וזרח ברנטויואל משה סלומון,עם חרב באבנט. 

בימים אלו מלאו 130 שנה ליסודה של המושבה העברית הראשונה מזה 2000 שנה על אדמת ארץ ישראל, פתח תקווה בידי חבורת חלוצים חרדיים מהעיר ירושלים. העיר פתח תקווה חוגגת את האירוע ובחמישי בנובמבר 2008 התקיים בפתח תקווה טקס מיוחד למעשה חסר תקדים ,שבו נחגג אירוע היסטורי וגם היצירה הספרותית המתארת אותו. במהלך האירוע נחשפו בכיכר המייסדים של פתח תקווה במקום בו נחפרה הבאר הראשונה שלה חמישה פסלי אבן של "חמשת הרוכבים המקוריים" הלוא הם מייסדי המושבה שארבעה מהם מוזכרים גם בבלדה על יואל משה סלומון של יורם טהר לב אותם פיסל הפסל שמואל בן עמי.כן בוצע מסע שחזור בידי חמישה רוכבים על סוסים של מסעם המפורסם של מייסדי פתח תקווה יואל משה סלומון ורעיו ורופא יווני לאדמות פתח תקווה לבדוק האם הן ראויות ליישוב אותו מסע שהונצח בפזמון המפורסם של יורם טהר לב ושלום חנוך "הבלדה על יואל משה סלומון"

הרוכבים המשחזרים היו לבושים בבגדי סוף המאה ה-19 .הם יצאו מכיכר השעון ביפו ב12 בבוקר לאחר נאומים של ראשי העיר תל אביב ופתח תקווה והיו אמורים להגיע לפתח תקווה ב-4 אחרי הצהריים אבל התעכבו בשעתיים ,( בגלל פקקים בדרך ?) וכך במקום לפתוח את הטקס סיימו אותו . מה שעורר אצלי הרהורים על כמות הזמן שהיו אנשים במאה ה-19 זקוקים על מנת לעבור ממקום למקום על סוסים .

חיכו להם בכיכר עשרות אנשים ובהם נציגי משפחות וותיקות של מייסדי פתח תקווה (שזוהו עלפי תגים מיוחדים בבגדיהם). הללו ובראשם נציגי משפחת שטמפפר, ברנט, וראב -בן עזר בילו את הזמן בהתקפות נרגזות וארסיות על הבלדה שלשמה נערך האירוע ועל אמינות הסיפור שמאחוריה.ראש העיר יצחק אוחיון קבע במהלך נאומו: מסע חמשת הרוכבים, הוא אחד המיתוסים הקסומים שיש לעיר פתח תקווה, והוא הדרך הנכונה והמוחשית ביותר לחגוג 130 שנה להיווסדה של אם המושבות. ייתכן, אבל השחזור מראה גם על העוצמה של מיתוסים היסטוריים כפי שנקבעו ביצירות ספרותיות ובמקרה שלנו בבלדה מושרת.

הפזמון

 הבלדה על יואל משה סלומון מאת יורם טהר לב היא אחד הפזמונים היחידים במינם בעולם הפזמונים העבריים המתאר אירוע אמיתי שהתחולל בהתיישבות היהודית של המאה ה19. זהו הסיפור המרתק המתאר את בחירתה של אדמת פתח תקווה כמקום ישוב. רק הודות לבלדה זאת שהושרה לראשונה בידי אריק אינשטיין, מודעים כיום רבים לסיפורו של יואל משה סלומון ועמיתיו מייסדי פתח תקווה שמן הסתם שמותיהם היו נזכרים רק בכמה ספרים מעלי אבק אילולא פזמון מפורסם זה. הבלדה הושמעה לראשונה בתקליט של אריק אינשטיין ושלום חנוך "שבלול " ב-1970 " הוסרטה בקליפ מפורסם של "לול " עם אורי זוהר ואריק אינשטיין שהראתה קטעים מומחזים מהמסע עם שחקני "לול" כגיבורי הבלדה: גוטמן, שטמפפר, זרח בראנט,דר' מזארקי (או "דר' מזוריקה",כפי שנכתב בחוברת העבודה של משרד החינוך (וכמובן גיבור הבלדה הבלתי מעורער יואל מויישה סלומון). כולם,ללא יוצא מן הכלל, קמו לתחייה והתייצבו בגאון באחד הקליפים היותר חינניים שנעשו כאן מאז ומעולם. לימים "הושתל" הקליפ הזה בפרק של הסדרה של הטלוויזיה הלימודית "ארץ מולדת" שעסק ביואל משה סלומון. ודרכו נחשפו לראשונה אלפי תלמידי בתי ספר לסיפור הפרשה העתיקה. המסע של החמישה הוסרט שוב בקליפ נוסף מפורט עוד יותר שבו שר את הפזמון המלחין שלום חנוך. והמסע המפורסם משוחזר גם בכניסה לפתח תקווה בצומת גהה שם יש ציור קיר ענק של אבי בליטשטיין של הסצינה מהשיר של יואל משה סלומון והציפורים המשחזר את דמויותיהם של סלומון של עמיתיו וגם של הרופא היווני (שבניגוד לכל השאר אין לנו שום תמונה אחרת שלו) . הציור של אבי בליטשטיין הוא משנת 2000 בהזמנת עיריית פתח תקווה אבל הנושא של הבלדה נבחר על ידיו כסיפור המפורסם ביותר והמוכר ביותר הקשור לפתח תקווה ולכן מתאים מעין כמוהו להיות נושא התמונה שתקבל את פני הנכנסים לפתח תקווה והיוצאים ממנה.

אבי בליטשטיין: כחובב שירה ישראלית על כל גווניה וכצייר קירות במקצועי עלה לי הרעיון לנסות להמחיש שיר, חלק משיר או שורה משיר דרך ציור ובכך ליצור שילוב בן שני צורות הבעה אומנותיים אשר יוצר גם סוג של מחווה ליוצר מבצע השיר .

וכשפנו אלי מעריית פתח תקווה הם ביקשו רעיון לציור על הקיר הזה שיהיה קשור לאופי ולהיסטוריה של העיר, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לבצע את הרעיון הנ"ל גם מכיוון שאני אוהב את השיר.ניסיתי כמה שאפשר להכניס אובייקטים שמופיעים לאורך השיר - חמשת הרוכבים ,הגבעה הקטנה ,הציפורים ששרות על יואל משה סלומון. את כל הדמויות ציירתי על פי צילומים שהעיריה סיפקה לי חוץ מהדמות של הרופא שאותו ציירתיביד חופשית ולא לפי מודל.

א.א.: מר בליטשטיין ,מיהו האיש עם המקטרת והחרב שמופיע בצד הימני של התמונה?בליטשטיין : האיש עם החרב באבנט הוא כמובן זרח ברנט. והסתמכתי כאן על התמונה שסופקה לי בידי העירייה.

----------

ובכן לא. הדמות הנ"ל אינה של זרח ברנט ואין לו שום קשר לסיפור הבלדה. זהו השומר המפורסם של פתח תקווה אברהם שפירא שאמנם גם הוא דמות מיתית בתולדות פתח תקווה. ואחת מהשניים: או שהפקיד הממונה מהעיריה נתן לבליטשטיין תמונה שגויה בתום לב בהנחה שצילום של אדם מפתח תקווה עם חרב יכול להיות רק של זרח ברנט או שהשילוב היה מכוון מהמחשבה שיש מקום לשלב גם את אברהם שפירא בסיפור הבלדה המפורסמת למרות שזה אפילו לא נולד בשנת 1878...

הבלדיסט

מסתבר כי כאשר כתב יורם טהרלב את הבלדה , הוא לא שיער בנפשו שהוא נכנס לשדה מוקשים של נושא היסטורי שלגביו התנהלו ויכוחים סוערים ונזעמים עוד משנות העשרים וכי הוא פותח בלי שהתכוון לכך קן צרעות מטורף שהותיר פצעים אצל צאצאים שונים של מייסדי פתח תקווה.

השיר שהביא לפרסומו מחדש של יואל משה סלומון הביא גם לסערת ויכוחים מרים בין צאצאיהם של אישים שונים שהוזכרו בבלדה. אלה חשו שאבותיהם נתפשים כמושמצים מאחר שטהר לב הציג את אבותיהם כרכי לב שנמלטו בבהלה מהאיזור לאחר שהרופא היווני הכריז על אדמות אומלבס כאיזור מחלות. א.א: יורם טהר לב, מה גרם לך לכתוב את "הבלדה על יואל משה סלומון"?יורם טהרלב: הגעתי לכתיבת הפזמון לאחר קריאת הספר "זכרונות ארץ ישראל" של אברהם יערי , ספר שפעם נמצא כמעט בכל בית ושהביא קטעי זכרונות של ראשוני ההתיישבות בארץ מאנשי עלייה הראשונה, השנייה והשלישית. ושם תוך כדי קריאה נתקלתי בזכרונותיו של טוביה בנו של יואל משה סלומון. הוא סיפר איך אביו ועוד כמה אנשים הגיעו לראשונה לאדמות האיזור שהפך להיות פתח תקווה עם רופא יוני מזאראקי שהגדיר את המקום כלא ראוי לישוב אדם ואיך למרות אכזבתם הקשה מפסק דינו הם החליטו לבסוף להמשיך ולקיים במקום את יישובם.

והסיפור הזה הקסים אותי. ריגש אותי. יואל משה סלומון זה איש שרבים לא שמעו את שמו עד שאני כתבתי עליו את השיר.

אני למשל בקיבוץ שלי שמעתי על בני העלייה השנייה ולא שמעתי על אף אחד מלפניהם. פתאום תוך כדי הקריאה גיליתי את הישוב הישן החרדי שגם הם בנו ישובים בארץ לפני כולם, ישובים כמו פתח תקווה. כל הקבוצה הזאת של יואל משה סלומון היו אנשים חרדים שהקימו את המושבות הראשונות.

ישבתי וחשבתי איך אפשר לעשות מהסיפור המדהים הזה פזמון. כמעט שלוש שנים התהלכתי עם הסיפור הזה בבטן וחיפשתי לו צורה ולבסוף בניתי את הפזמון שהוא מעין בלדה בצורה של אגדה בה שילבתי שני סיפורים שונים. סיפור אחד על המשלחת, על הסיור לקראת קניית אדמות פתח תקווה בחברת ד"ר מזאראקי הא היווני שאמר שאי אפשר להקים שם ישוב, ומסיפור נוסף על ישיבתו של סלומון לבדו בכפר הערבי במשך שלושה ימים כדי לחוות על בשרו את התנאים במקום ואיך התושבים החולים במחלות עיניים חיים שם באיזור הזה. לסיפורים אלה הוספתי מתוך חירות פואטית את תיאור הפיכתו לציפור.

יואל משה סלומון רוכב. פסל בכיכר המייסדים בפתח תקווה. מאת שמואל בן עמי.

האם לדעתך יואל משה סלומון אכן היה במציאות גיבור הפרשה? טהרלב: ללא ספק. יואל משה סלומון הוא הגיבור הראשי בלי חוכמות. הוא היה היוזם העיקרי בנושא ההתיישבות, ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים. הוא היה ביחד עם יוסף ריבלין ממיסדי שכונות "נחלת שבעה" ו"מאה שערים" אם כי קיים היום ויכוח בין משפחת ריבלין ומשפחת סלומון מי היה המנהיג בנושא זה. הוא היה מנהיג של כל היוזמה הוא גם הקים את העיתון הראשון בירושלים תוך כדי סכסוכים עזים עם המדפיס ישראל ב"ק. סלומון חיפש תחילה אדמות להתיישבות ביריחו ובעזה. ביחד עם ריבלין נמנו עם מייסדי שכונות "נחלת שבעה" ו"מאה שערים". הוא גם היה היזם המרכזי והוא גם הקים את העיתון הראשון בירושלים תוך כדי סכסוכים חריפים עם המדפיס ישראל ב"ק. סלומון לא הרפה מעשייתו הטיף להתיישבות חקלאית והקים את פתח תקווה ולאחריה מושבה ידועה נוספת בשם יהוד. ניתן לקבוע כי באותם ימים הוא זה שהוביל כל יוזמה באותה תקופה. אחד מעסקיו אותו פיתחו צאצאיו היה חברה לייצור תרופות בשם "אסיה" שלאחר שנים, באמצעות התמזגויות והתאחדויות, הפכה לחברת התרופות הענקית "טבע". א. א.: בשיר מוזכרים כל מיני אישים שצאצאי משפחותיהם טוענים שנעשה להם עוול במקום הקטן שהוקצה להם בשירך ובכך שהם הוצגו כרכי לב הנמלטים מהמקום, האם היו התקפות עליך בגלל השיר הזה? טהרלב: תראה זה נכון שהקטע הזה הכעיס מאוד את הצאצאים של אנשים אלו על שאבותיהם מוצגים כמי שחלשה דעתם ונמלטו על נפשם .

קיבלתי חומרים בנושא ממשפחות שטמפפר וברנט שלאחר כינוס משפחתי כתבו חוברת עם ההיסטוריה האמיתית של האיש ובו תקפו את הפזמון שלי. הם כתבו שזה בכלל לא היה ככה ושהשיר עשה עוול לזכרם של שלושת האנשים האמיצים האלו. המבקר החריף ביותר של השיר הוא הסופר יליד פתח תקווה אהוד בן עזר נכד לאחד ממייסדי פתח תקווה שאינו מוזכר בפזמון, יהודה ראב, שטוען שהיו עוד אנשים במשלחת והיא כללה את סבא שלו יהודה ראב. יכול להיות. אבל הביא לי מרדכי נאור קטע מעיתון אנגלי "ג'ואיש אובסרבר" מאותה התקופה שבו מכתב שכתב כתבו בארץ שהיה לא אחר מאשר יהושע שטמפפר שמוזכר בשיר, והוא מתאר קבוצה של אנשים שיצאו לקנות אדמות והם רק השמות שמוזכרים בשיר. אהוד בן עזר טוען שזה לא אמין. עד היום הויכוח על-כך נמשך ובעירייה של פתח תקווה מקבלים מחאות מאהוד בן עזר על כך שמקפחים את זכר סבו גם בגלל הבלדה הזאת. תראה אני מבין לליבם של כל האנשים האלה. אבל בבלדה יכול להיות רק גיבור אחד וזהו יואל משה סלומון זה שהבלדה נקראת על שמו. כדי להבליט את האחד הבולט נאלצתי להקטין את ערכם של האחרים ואני לא מצטער על כך. ומטבעו של שיר מיתולוגי שיצר מיתוס - שיש עליו מאבקים של כבוד כזה או כזה. אז כנראה שהוא שווה את זה. אני לא מתבייש בזה ולא מצטער על זה. בכל אופן בימים אלו הקימו בפתח תקווה פסל סביבתי בשם "חמשת הרוכבים" שכוללים את יהודה ראב ולא את ד"ר מאזראקי אז בסופו של דבר עשו צדק לכולם (חוץ מלרופא היווני שרק נשכר לעניין עצתו המקצועית בלבד ולא היה חלק לא מהמשלחת ולא מיעדיה). השיר הזה הפך לאגדה אמיתית. בעיתון של עולים חדשים הסיפור של יואל משה סלומון שהפך לסיפור שהומצא במיוחד עבור הפזמון תואר "כאגדה עממית ידועה" זה נכנס לספר לימוד.קיבלתי מכתב של תושב קרית ארבע, "שכתב כי כשאביו שכב על ערש דווי הוא התחיל לשיר לפתע את 'הבלדה על יואל משה סלומון', בניגון ובהטעמה, וזה הדבר האחרון שיצא מפיו.השיר הזה שימש כבסיס לכמה פרודיות לאורך השנים. לפני כמה שנים למשל ראיתי על לוחות המודעות בפתח תקווה כרזות לקראת יום האישה .על כל הכרזות ליד תמונה של נשים ותיקות הייתה כתובה הסיסמה "בבוקר לח בשנת תרל"ח גם אישתו של שטמפפר לא נשארה במטבח ..." דבר כזה קרה גם לפזמון "גבעת התחמושת" שגם הוא כידוע לך עורר ויכוחים מרים והביא לפרסומו של קרב לא באמת ידוע לפני כתיבת הפזמון של מלחמת ששת הימים .והפיכתו למיתוס של ממש. חיים גורי אמר לי פעם שעל השיר הזה מגיע פרס ישראל . אני שואל אותך מי היה זוכר את יואל משה סלומון ואת הרעיון אילולא הפזמון הזה? --------------

תגובות נציגי המשפחות

צאצאי הדמויות האחרות המוזכרות בשיר המתוארים כמי שברחו על נפשם לא בדיוק מסכימים עם יורם טהר וטענתו שיואל משה סלומון הוא לבדו היה גיבור הפרשה: פרופסור יפה ברלוביץ, חוקרת ספרות העלייה הראשונה נינתו של זרח ברנט, מתלוננת: "אנשים לוקחים את הבלדה ומלמדים אותה כהיסטוריה ובבתי הספר אבל זה לא היה ולא נברא. כל האנשים האחרים שמוזכרים בבלדה עשו דברים גדולים: יהושע שטמפפר היה ראש המועצה הראשון והנערץ של פתח תקוה, ועם מותו התאבלו מרה המתיישבים במשך חודש ימים; דויד מאיר גוטמן המיליונר השקיע את כל כספו ומאודו בקניית אדמות פתח תקוה ויהוד, ולעת זקנה נשאר עני וחסר כל; וזרח ברנט הגביר, גם הוא סייע בכספים רבים, בין היתר להסתבכויות המשפטיות שנסחפו אליהם ראשוני המתיישבים. ברנט גם בנה את בית האבן הראשון במושבה, בית בן שתי קומות, ואת הקומה הראשונה הקצה לבית הכנסת הראשון. העיתונאי הירושלמי דויד בוימגרטן שבא לכסות את חגיגת חנוכת הבית, דיווח בעיתון "המגיד" כיצד מכל הארץ באו ועלו לפתח תקוה, וכינה אירוע זה "חג לאומי" (1886). ולעומתם גיבור הבלדה יואל משה סלומון לא היה כזה גדול . הוא לא נשאר ללון במקום. הוא ברח מהביצות חזרה לירושלים ומעולם לא גר בפתח תקווה.

איפה היה יואל משה סלומון בשנים שפתח תקוה התאוששה אחרי הקדחת של 1880? כמו כל המתיישבים, גם הוא עזב את המקום הרע, וכמו כולם בנה את המושבה יהוד, מרחק שבעה קילומטרים מפתח תקוה, כמקלט (1883). לאחר שנה החלו המתיישבים לחזור אט אט לפתח תקוה (5-1884) ולשקם אותה מחדש, אבל יואל משה סלומון לא חזר. כבר ביהוד הטיף נגד השיבה לפתח תקוה, ואף איים מפני סכנת המוות השרויה במקום. לכן, כאשר הכל קמו וחזרו, הוא עזב לירושלים, ושם חי עד יומו האחרון. סלומון התנגד בכל תוקף לחזור לפתח תקוה, הוא האמין בכל ליבו שהמקום מסוכן ולכן הכריז מלחמת חורמה על הרב פרומקין שהעז להמרות את פיו וחזר ראשון לפתח תקוה, וסלומון לחם בו בצורה אכזרית עד כדי הרעבת האיש ומשפחתו. בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה.ומכאן השאלות המתבקשות: למה בחר השיר להלל דווקא את האיש שברח הפכו לגיבור לאומי" ? למה ?

בשבילנו, שמכירים את הסיפור הקשה הזה, להקשיב למילות השיר המשבח והמהלל את האיש שכל כך פחד – ולהעמיד אותו כגיבור, זה ממש מגוחך, גם אם האפולוגטיקה בסוף השיר אומרת שזהו חלום או אגדה.-------------

יהושע שטמפפר

זהבה בן דב משוררת נינתו של יהושע שטמפפר מדווחת: הסיפור הזה עורר כעס גדול במשפחה שלנו.היללו ופיארו את יואל משה סלומון.והוא בכלל לא נשאר לישון שם כפי שחושבים. הוא היה רק אחד מרבים. למה כולם זוכרים רק אותו?------------------רזי בן עזר מוזיקאי צאצא של מייסד פתח תקווה ,יהודה ראב שאינו מוזכר כלל בבלדה: במשפחה שלי , משפחת בן-עזר-ראב, יש מערכת יחסים מסובכת של אהבה-שנאה עם השיר הענק הזה... כי השיר משמיט שתי אמיתות היסטוריות חשובות שיחד עם שטאאמפר, גוטמן, ברנט וסלומון, מי שהדריך את החבורה היה אבי סבי, יהודה ראב ושמי שבאמת בילה לילות לבד על הירקון, לא היה סלומון, שהיה איש הישוב הישן של ירושלים, אלא יהודה ראב הצעיר, הפוחז, בן העשרים ראב הוא גם זה שהיה השומר הראשון של המושבה, חורש התלם הראשון, וחופר הבאר הראשונה רק חולשה אחת היתה לו: הוא שנא עסקנות, והיה צנוע בצורה קנאית, ולכן שמו לא "נדחף" לספרי ההסטוריה כמו אחרים ממייסדי פתח תקווה. -----------------

אז נשאלת השאלה : מה באמת קרה שם באותו יום לח בשנת תרל"ח ?

שיחה עם שמואל בן עמי הפסל של פסלי חמשת הרוכבים.

מר בן עמי למה החלטת שיש צורך לפסל את הדמויות מהבלדה של יורם טהרלב?

שמואל בן עמי: אני עובד כל חיי על פסלים של אישים מפורסמים יצרתי פסלים של לאונרדו דה וינצ'י, רמברנדט, צ'רצ'יל, הרמב"ם, יצרתי פסל ענק של בן גוריון במעלות תרשיחה ורבים אחרים. ובין השאר יצרתי בובות למוזיאון השעווה הישראלי כשעוד היה קיים.

איך נוצר פרוייקט חמשת הרוכבים? ביוזמת עיריית פתח תקווה?

בן עמי: דווקא לא. המזמינים הם חברת אקליפטופ חברה של עובדים בעץ בהנהלת יהודה זייד. הצעתי להם ליצור פסלים של מייסדי פתח תקווה שיתבססו על הבלדה של יורם טהר לב והם קפצו על הרעיון. עבדתי על הפסלים במשך שנה ועבורי זה היה סיפוק גדול ליצור ולהציג פסלים של אנשים שיצרו משהו מכלום אנשים בעלי חזון ויצרו עיר ואם הראשונה בארץ .

היו בעיות בפיסול?

בן עמי : עם הפסל של יהודה ראב הייתה בעיה הוא נשבר בשלב מסויים והיה צורך לפסל אותו מחדש במהירות .אבל לדעתי הוא יצא עוד יותר טוב בפעם השנייה.

תגיד למה יהודה ראב בכלל נמצא שם ? הוא הרי לא מוזכר בבלדה כאחד מחמשת הרוכבים ? ולמה אין בשביל הצדק ההיסטורי פסל של הרופא היווני מאזאראקי שכן מככב בבלדה ?

בן עמי : זאת לא הייתה ההחלטה שלי. אמרו לי איזה דמויות יש לפסל, ואמרו "תפסל גם את יהודה ראב" ונתנו לי תמונות. אף אחד לא אמר לי שיש צורך לפסל גם את הרופא היווני.

מסע המייסדים לפתח תקווה. ציור מאת נחום גוטמן.

הדוקטור הכסוף

איתם רכב מאזרקי הדוקטור הכסוף, לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף. ליד אומלבס הם חנו בלב ביצות וסבך ועל גבעה קטנה טיפסו לראות את הסביבה אמר להם מזרקי אחרי שעה קצרה: איני שומע ציפורים וזה סימן נורא. אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך, כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך. קפץ הדוקטור על סוסו כי חס על בריאותו, והרעים שלושתם פנו לשוב לעיר איתו.

הרופא היווני "ד"ר מזאראקי" בציור מאת אבי בליטשטיין. (אין תמונה אמיתית ידועה של הרופא).

הסיפור בבלדה מבוסס על הפרשה ידועה: ככל שהתקרבה משאת נפשם של מייסדי פתח תקווה להגשמתה לאחר שקנו אדמות כן גדל בליבם הפחד מהתוצאות המסוכנות הכרוכות בתנאים האקלימיים של הסביבה הקטלנית. וליתר ביטחון פנו לרופא מזאראקי המפורסם אז בארץ על תקן של מומחה לאיכות הסביבה, על מנת לסור עימם ולחקור את המצב האקלימי של סביבת אמלבש.האדמה שאותה קנו הראשונים גוטמן סלומון שטמפפר וברנט הייתה אדמה טובה ופוריה אבל הכל ידעו שהיא בסביבה מסוכנת וחולנית. יעקב גולדמן כתב "הכפר אמלעבעש חרב הוא מאין יושב מנסיבת האוויר אשר ישלוט שמה כי המקום מקום ביצה ואגמי רפש". חודשים מעטים לאחר קניית האדמות כותב אלמוני ב"הלבנון" "אדמת המקום הזה טובה ושמנה ונותנת יבול למכביר, גם למטעי כרמים תצלח,אבל אוירו רע מאוד ,כי ביצות ואגמי רפש יקיפוהו מזה ומזה ומימיו מי מרה והאדם והבהמה השותים מהם ניזוקים בגופם, והאד העולה מן הארץ הוא מעופש מושחת ורוח קטב מרירי נושב שם, ועל כן הערביים היושבים שם הם ממותי תחלואים מחלת שדפון וירקון..." הכותב בניצל בשפע את כל הפגעים הנזכרים בתורה לשוות תמונה חיה למוות המהלך באדמות אלה

האם ידע גוטמן קונה האדמות הבכיר על כך? ודאי שידע. יהודי אחד שעסק בחקלאות שעימו התייעץ גוטמן בנושא סיפר: לפני שנים מספר בשבתי ביפו, הובא לפני אדון בגיל העמידה מר דוד גוטמן שמו ששאל עצתי בנוגע לחלקת אדמה מסויימת, אם היא ראויה להקים עליה מושבה עברית. לפי שהדבר לא היה ברור גם לי עצמי, קראתי אלי ערבי זקן אחד, יליד הסביבה אשר עבד אצלי והיה גם בעל משק בעצמו: שמע אבו עלי אמרתי, מה בדעתך בנוגע ליישובה של אדמת מלבס ? מבלי להגיד מילה הניף האיש את ידו, העביר אותה בצורה מאוזנת אל מול צווארו בתארו בה חצי עיגול סמל בלהות שלא הצריך כל פירוש.

"אתה רואה אדוני "הוספתי בפנותי אל איש שיחי"זו דעתו של אבו עלי על הודות הקרקע,ואף אמנם לפי הידיעות שבידי נראה שהמקום קשה לישוב . "

המתיישבים קיבלו הזהרות גם ממקורות אחריםץ מנהל "מקווה ישראל" ד"ר ז. הרצברג הזהיר אותם שזוהי ארץ אוכלת יושביה וגם הברון הרוסי אוסטינוב שישב ביפו הזהיר אותם "חדלו מן הנחלה ההיא כי לא טובה השמועה אשר העם מעבירים עליה". סלומון וגוטמן שמעו וליתר ביטחון הזמינו מומחה כדי שיפסוק עבורם סופית בנושא. את ד"ר מזראקי. לפי הסיפור הדוקטור מזאראקי הסתכל זמן קצר בשמיים וכשראה שאין שם ציפורים הזהיר את המייסדים שהמקום הוא מסוכן מאחר שאפילו בעלי כנף מבינים שעליהם להתרחק ממנו .

מי היה הד"ר מזאראקי?

אז נשאלת השאלה: האם היה או לא היה אותו מסע עם "מאזאראקי הדוקטור הכסוף"? והתשובה אינה פשוטה כלל וכלל. ובעיקר מי באמת הוא היה שכן היו שני רופאים ירושלמיים נודעים, שניהם אחים בעלי שם משפחה זהה. שני אחים אלה גם עבדו עבור בית החולים היהודי "משגב לדך" אלא שההבדל בגילם היה ניכר ומשום כך היתה השפעתם רבה בחיי הרפואה של ירושלים במשך תקופה של כשבעים שנה! אהוד בן עזר טוען שבכל מקרה האירוע לא התרחש מעולם ומזראקי מעולם לא ביקר בישוב.... כל המקורות שמציינים את ביקורו של ד"ר מזראקי אינם מציינים את שמו הפרטי. לעומת זאת הם נותנים מגוון של איותים של שם משפחתו והוא נקרא במקורות שונים כ"מאזוריקי " "או "מאזאריקה "או "מזוריקה". בדרך כלל מניחים שהמדובר בד"ר קרלאמו מזאראקי שנחשב ל"הרופא" של התקופה ובזכות הילת שמו נהג לגבות ארבעה פרנקים על טיפולו, סכום שהיה גבוה פי ארבעה משכרם של הרופאים האחרים של ירושלים. כאמור, הוא ואחיו הצעיר ניקופורי מזאראקי היו מהדמויות הידועות של ירושלים מאמצע המאה ה-19 ועד לסוף שנות העשרים של המאה העשרים.קרלאמו מזארקי האח הבכור נולד באחד מאיי יוון, למד רפואה באתונה והגיע לירושלים באמצע המאה ה-19.

בינואר 1860 נשא לאישה צעירה רוסיה ממוסקווה ה בחתונה מפוארת שזכתה לתשומת לב גדולה כל כך בירושלים עד שהיא הוזכרה בזכרונותיה של אליזבט אן פיין אישתו של השגריר הבריטי בירושלים (מאזראקי אז היה אזרח בריטי מאחר שאיי יון היו אז בשלטון בריטניה). מאזאראקי היה כבר אז כנראה אדם אמיד למדי. אשת השגריר מדווחת שבסעודת החתונה היו שתי קערות ענקיות שבכל אחת מהן היו ארבעה תפוזים ענקיים גדולים מכל תפוז שראתה בחייה עד אז.

נוסף לעבודתו בבית החולים היהודי "משגב לדך" היכן שכיהן כרופא ראשי ובו גבה רק רבע משכרו הרגיל, הוא ניהל גם את בית החולים היווני הקטן בירושלים.

נקודה מעניינת נוספת לגבי מאזאראקי היא שנטען שהוא לא למד את השפות המדוברות בארץ ולכן היה לו מתורגמן צמוד בשם חנוך , שאיתו דיבר איטלקית, ובזמן שהוא עצמו היה רוכב על סוס היה המתורגמן רץ לפניו ברגל. הוא נפטר ב- 1892. אחיו ניקופורי מזאראקי (1855-1931) האח הצעיר של קרלאמו ירש את מקום העבודה ואת המוניטין של האח הבכור. הוא, בשונה מאחיו, דיבר את השפות של העדות בירושלים והתפרסם לא רק בזכות כישוריו כרופא אלא כפי שמעיד יעקב יהושוע אביו של הסופר א. ב. יהושע, גם בזכות אשתו ובנותיו היפהפיות שמשכו את עיני כל הזכרים בעיר בני כל העדות והדתות ללא אפליה. יהושע מספר שהוא ידע לדינו ואף קצת יידיש ועברית. יהושע מספר שהוא ידע לדינו ואף קצת יידיש ועברית .כשהיה פונה לנשים זקנות ושאל לשלומן היו עונות לו בהנחה בלדינו"אה לוס קריסאטיאנוס" כלומר שכל כאבינו יפלו על ראש הנוצרים. מזאראקי היווני האורתודוכסי שהבין לדינו היה שומע מחייך ושותק. הוא היה ידוע בקומתו התמירה וגילה עניין בכל הישוב בירושלים. הוא מספר שאת שכונת ימין משה אהב מזאראקי אהבה מיוחדת שכן מקום משכנה מצא חן בעיניו וראש מאוויו היה כי אווירה הטוב של ירושלים יחדור לבתים מרובי הילדים ובכל פעם שנכנס לחדר שלרופא היה דורש לפתוח דבר ראשון את החלונות. הוא ירש את אחיו ושימש כמנהל "משגב לדך" מהיווסדו ב1889 במשך 40 שנה רצופות. "וביתו המפואר שכן בגן אפטימוס במקום שעליו נבנו מאוחר יותר בית מלון וקפה רימון. הוא היה דמות אהודה ומכובדת בעיר כמו אחיו מלפניו. אל חוליו היה מגיע רכוב על סוסתו ב-1925 נתמנה לקונסול יוון בארץ ישראל וכעבור שלוש שנים חזר לבסוף למולדתו לאחר שהות של עשרות רבות של שנים בירושלים . . ושם נפטר בדצמבר 1931. אז איזה מהאחים היה האח שמככב בבלדה? לכאורה התשובה ברורה האח הבכור קרלמו מזאראקי , שמבחינת הגיל התאים הרבה יותר להיות האיש הנוכח ב1878.

אבל ישנה בעיה קטנה. מזאראקי הנ"ל כאמור לא דיבר בשפות הארץ ולקח עימו לכל מקום את מתורגמנו חנוך שהוא שהיה מעביר את קביעותיו. אם כך תמוה הדבר שהגרסאות על ראשית פתח תקווה אינן מזכירות כלל את נוכחות המתורגמן של מאזאראקי חנוך, שהיה רק מוסיף נופח דרמטי לסיפור. עלינו לזכור גם כי בסיפור מאזראקי מדבר בעצמו עם המתיישבים. דבר שהיה בלתי אפשרי עבורו שכן לא דיבר בשפתם. בהתחשב בעובדה בעלת משקל זו הרי קרוב לודאי שהרופא שהגיע לפתח-תקוה יכול היה להיות רק האח הצעיר.

פסיקתו של הד"ר מזאראקי

ככל שהתקרבה משאת נפשם של מייסדי פתח תקווה להגשמתה לאחר שקנו אדמות כן גדל בליבם הפחד מהתוצאות המסוכנות הכרוכות בתנאים האקלימיים של הסביבה הקטלנית.וליתר ביטחון פנו למאזאראקי המפורסם אז בארץ על תקן של מומחה לאיכות הסביבה ,על מנת לסור עימם ולחקור את המצב האקלימי של סביבת אמלבש.כשהיגיעו המייסדים עם הרופא למקום וסיירו בו בין בקתות החומר של התושבים הערבים הבחינו במספר רב של נכים עיוורים ופסחים שהסתובבו בו כרוחות רפאים, ערבים בעלי גופות שלדים צהובי פנים כקלף ישן מגששים דרכם בעצם היום אחד מובל בידי רעהו ולשניהם רק עין אחת או עין וחצי זוות בלי הרף עד זוועה. מזאראקי האח הבכור או הצעיר בדק את המקום הוא טיפס ועלה על אחת הגבעות והשקיף ממנה על הסביבה כולה. הוא קרב את כף ידו אל אוזנו, למרבה תמהונם של מלויו וצוטט לקולות בלתי ברורים. אחר האיל בכף ידו על עיניו ובחן את השמיים, כשעיניו צופות ותרות בלי הרף על פני רקיע השמיים פעם למזרח פעם לצפון.... לא רחוק ממנו עמדו שלושת המייסדים בנשימה עצורה כשהם משתהים על המחזה המסתורי של צפייתו בשמיים ומחכים לפסיקתו. ופסק שומר נפשו ירחק מהמקום הזה. כעבור חצי שעה בערך של צפייה מרוכזת בשמיים ירד הרופא ממקום עמדתו המוזרה ופנה למייסדים כשקמט עמוק של דאגה חרוש במצחו . ואלו הם תוכן דבריו של מאזארקי למתישבים כפי שנמסרו בידי א.מ.חריזמן בספרו "גבורת ראשונים": (הנאום כאן הוא מן הסתם רחוק מלהיות נאמן למציאות שכן קשה להעלות על הדעת שיואל משה סלומון כשסיפר את הסיפור לבנו יכול היה לזכור אותו בדייקנות ומן הסתם הבנים עוד שינו אותו כיד הדמיון הטובה )." הבאתם אותי הנה לחוות את דעתי על בריאות הסביבה אם טובה היא למגורי אדם או לא. דעו לכם רבותי, כי חכמת המדיצינה חכמה מסובכת היא וכי חקירת האקלים של איזו סביבה שהיא, הינה אחת הבעיות הקשות והמסובכות ביותר במדע ההיגייני המצריכה בדיקה יסודית ותצפיות ממושכות בכל עונות השנה. ואולם סימן כללי אחד ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בהחלט, אם מקום פלוני כדאי וראוי למושב אדם, או שכל שומר נפשו ירחק ממנו. והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול, המואר והשקט הזה לא ראיתי אף עוף פורח אחד.. הנה צפיתי אל עבר הביצה, האדמה עשירה זרע בה לרוב מים בשפע ועוף אין על מה זה ולמה? והרי נמצאים אנו בארץ שמש האדמה עשירה, והרי גם המון גרעיני תבואה פזורים כאן על פני השדות, והרי גם תולעים וכל שאר מיני רמשים-מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת איפה, כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה, עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרב הנה. סימן שחשו באיזו סכנה .מקום אוכל את יושביו הוא המקום הזה ומות יש באדמה הזאת". "ביקשתם מימני עצה בדבר טבעו של המקום.ובכן זו עצתי הסתלקו מן העסקה. אין כאן ציפורים.אין כאן חיים. המקום הזה אינו יפה למגורי אדם".

האם צדק מאזאראקי?

אברהם סלומון כתב שנים מאוחר יותר בזלזול בתיאורו את הפרשה בספר" פתח תקווה: "דברי הרופא בטלים ומבוטלים ואין להם שחר .הביצה כידוע מלאה עופות וזוחלים וכל מיני בעלי חיים לאין מספר. נמצאנו למדים עד היכן חכמתם של הרופאים מגעת מארץ המזרח בימים ההם". אלא שמזאראקי לא כל כך טעה...

החוקרים היום טוענים שמסקנתו של מזאראקי האח הבכור או הצעיר כי האדמות מקוללות הייתה נכונה אם כי התבססה על הנחה לא נכונה. על פי רוח האגדה הוא הסיק שהמקום שורץ מחלות מאחר שלא ראה ציפורים בשמיים ומן הסתם גם התרשם ממראם החולני של הערבים במקום שהבין שהם חולים באופן קבוע. לאמיתו של דבר הוא צדק (!) כפי שגילו על בשרם המתיישבים במקום. אך אם הסיק זאת בגלל המחסור בבעלי-כנף הרי ששגה. אכן האזור היה נגוע במלריה. אך כפי שהתברר מאוחר יותר סוגי המלריה התוקפים בני אדם אינם פוגעים בציפורים, בעוד שמלריה שפוגעת ציפורים אינה מזיקה לבני אדם. ככל הנראה היעדר הציפורים באיזור היה מקרי בלבד.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד