אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יהודי גאורגיה – מעבדות לחרות


התמונה של בן ציון יהושע

יהודי גאורגיה חיו לאורך מאות שנים במעמד של עבדים צמיתים. לפי החוקים בגאורגיה ניתנה רשות למלך, לנסיכים, לאצולה, לכנסייה ולבעלי אחוזות להחזיק בעבדים צמיתים [1]. בעל אחוזה יכול היה לקנות עבדים, יהודים ולא יהודים, מבין האיכרים, למכור אותם, או למסור אותם במתנה, ואף להמיר אותם כנגד בעלי חיים ובמקרה הטוב לתת אותם כמוהר לבנותיו [2]. טעות רווחת קובעת כי בגאורגיה לא נרדפו היהודים ואילו ההתפרצויות האנטישמיות בעת החדשה היו תוצאה של יבוא מרוסיה לאחר סיפוחה של גאורגיה לקיסרות הצארית הרוסית [3]. אף על פי שרמת האנטישמיות הייתה פחותה מאשר באירופה, מצבם של היהודים היה בכי רע וגרם לטמיעת יהודים ברצון או באונס ולהתמעטות מספר היהודים.

אמונה יהודית עמוקה, ציונות ו...התבוללות

היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, לא רק מהעם ה גאורגי הנוצרי שסביבם אלא גם מהקהילה ה אשכנזית בגאורגיה. עד אמצע המאה ה-19 שמרו יהודי גאורגיה על חיים פטריארכליים שהתמקדו בתוך המשפחה. רבים חיו ביישובים קטנים ומבודדים. היסטוריון יהודי גאורגיה נתן אליהשווילי [4] מציין:

"בראש הקהילות עמדו רבנים, תופשי התורה, שנקראו בשם 'חכמים'.. לימוד התורה לא היה נפוץ כל כך בתוך העם...את התלמוד לא הכירו וישיבות למרכז התורה והיהדות אין אנו מוצאים שם... למרות חסרונם בידיעת התורה, היו נשמרים במלואם הדת ומנהגי ישראל...ה'טורים', ה'שולחן ערוך' וה'יד החזקה' של הרמב"ם היו מצויים ביניהם ונהגו על פיהם בדרכי החיים הדתיים... את התפילין ושלוש תפילות חשב היהודי לשורשי האמונה ובמזמורי תהלים הגה תמיד ונשא אותם בחיקו בכל אשר פנה... את בית הכנסת חשב לביתו העיקרי... המילה והנישואין היו נעשים

כדת משה וישראל. החכמים ותופשי התורה היו מכובדים בעיני העם כמלאכי אלוהים והיו מפרנסים אותם בכבוד. על פי הרוב, החכם היה ממלא גם תפקיד הרב, החזן, השוחט והמלמד...השבתות והחגים היו מכובדים ונשמרים על פי חוקי התורה. את ספרי התורה היו מביאים מארץ ישראל... האהבה והגעגועים לארץ ישראל היו גדולים ועמוקים בלבו... [5] ".

ציונות מול טמיעה

בתחילת המאה ה-20 החלו לחלחל רעיונות הציונות בגאורגיה, קודם בקרב האשכנזים ולאחר מכן בקרב יהודי גאורגיה המקומיים. מהפכת 1917 הביאה לתחייה מחודשת של החיים היהודיים. הוקמה תנועת "צעירי ציון" ויצא לאור הדו-השבועון הציוני "חמה אֶבּראֶליסה" ("קול היהודי") בשפה הגאורגית, בעריכת ס. ציציאשווילי . כתבו בביטאון דוד באזוב ובנו הרצל, המחנך נתן אליהשווילי, בן ציון אליגולשווילי ועוד. במקביל פעלה קבוצת 'אסימילטורוב', שהייתה אנטי-ציונית ודגלה בטמיעה בחברה הגאורגית. לפני המרד האנטי בולשביקי של 1924, לא רדפו השלטונות הקומוניסטים את היהודים ולא הפריעו לפעילות הציונית ולפעילות דתית בבתי כנסת. לאחר המרד נעצר כל מי שנחשד בפעילות ציונית, רבנים נלקחו לחקירות ושערי בתי הכנסת ננעלו.

למרות היחס החיובי לדת ישראל, תהליך הטמיעה וההתבוללות מחק ממצבת היהדות מספר ניכר של יהודים [6]. סמוך למאה ה-20, לאחר שמעמדם שודרג מעבדים לבני חורין, הם פרצו חומות. השיפור במצב הכלכלי, בעיקר בתחום המסחר בערים הגדולות, הוליד את הצורך גם בשיפור החיים הרוחניים ובהרחבת ההשכלה .

נתן אליהשווילי, המחנך העברי וחוקר תולדות יהודי גאורגיה [7] , מציין כי: "כל חוקרי דברי ימי גרוזיה מאשרים את העובדה, שחלק הגון מן העם הגרוזי, ביחוד במערב גרוזיה, האימרטיים והגוריים, מזרע היהודים מוצאם, היינו מיהודים שנטמעו בין הגרוזים. קלסתר פניהם, נימוסיהם, שמות המשפחה וגם השמות הפרטיים הנפוצים בהם כל כך במידה מרובה, מכריזים בגלוי, שאכן יש יסוד להשערה זו. גם כיום מוצאים אנו ביניהם הרבה שמות עבריים כגון: אברהם, יצחק, יעקב, משה דוד, שלמה, יוס, גבריאל, מיכאל, אליהו, אלעזר, בנימין, יהורם, זכריה, מלכיה ועוד. וכן שמות הנשים: תמר, מרים, שרה, חנה, אסתר, שושנה, שלומית ועוד" [8] .

עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, פעלו השלטונות הקומוניסטים לטיפוח התרבות וההשכלה של יהודי גאורגיה. בכותאיסי נפתחו בתי ספר יהודיים, מועדונים וספריות. נפתח סניף של "אוזט" שהציבה פועלים יהודים בתעשייה ובקואופרטיבים. רבים מיהודי כותאיסי עבדו במפעל המשי המקומי. הרדיפות השיטתיות על ידי סטלין ועוזריו הגיעו לשיאן בשנים 1938-1937, נעצרו ראשי הקהילה היהודית ורבניה. בימי מלחמת העולם השנייה ברית המועצות הייתה עסוקה במאבק נגד הנאצים ופחות עסקו ביהודים. בשנים 1943-1941 הגיע גל של עקורים ממזרח אירופה שמצאו מקלט בגאורגיה [9] .

חי במנזר 'המצלבה' בירושלים במאה ה-12. ברקע נכתב בגאורגית: "אדוני סלח לשותא המקשט את הכנסיה הזאת, אמן רוסטאוולי"

טבליסי - 15 בתי-כנסת

חיילים יהודים שסיימו את שירותם בצבא הצאר העדיפו להישאר במקום שירותם בטביליסי ולחיות במסגרת הקהילה היהודית. סבורים כי 40,000 יהודים חיו בטביליסי בימי המלחמה העולמית השנייה. רק 60% מהם היו יהודים מקומיים. בנוסף להם הייתה גם קהילה זעירה שמנתה כמאה יהודים פרסים. ב-15 בתי-כנסת שהיו בטביליסי התכנסו היהודים לפי קהילות המוצא שלהם. כמחצית המפרנסים עסקו במסחר ובמלאכה ומחציתם השנייה כללה: בעלי מקצועות חופשיים ואקדמיים, לרבות תחומי הרפואה, ההוראה, הפרקליטות, האמנות והמינהל. כ-15% מן היהודים הקפידו על קיום מצוות [10] .

תלמידי בית הספר היהודי מס' 102 בטבליסי. במרכז (עם כובע קש) המנהל נתן אליהשווילי וקבוצה מנכבדי הקהילה (ראשית שנות ה-20 של המאה ה-20). מתוך ספרו של אליהשווילי.

הקהילה, שהוערכה בכ-100,000 איש ב שנות ה-70 של המאה ה-20, עלתה ברובה ל ישראל, אך רבים היגרו לאירופה ולאמריקה. מספרם שלך יהודי גאורגיה מוערך כיום בכ-10,000 נפש והוא מורכב משארית הפליטה ומיורדים שלא מצאו את מקומם בארץ וחזרו לגאורגיה.

כותאיסי מרכז החיים היהודיים

מרכז החיים היהודיים בגאורגיה היה בעיר כותאיסי, שהייתה עיר ואם יהודית בגאורגיה, במחצית השנייה של המאה ה-19. בעקבות הצו לשחרור צמיתים בשנת 1864. עבדים לשעבר, שעסקו בחקלאות ובמלאכה עקרו לערים הגדולות ורבים מהם התמקדו במסחר והשפיעו כלכלית על האזור כולו.

בכותאיסי חיו בימי השיא מעל שתי רבבות יהודים, שהקימו בה שלושה בתי כנסת מפוארים בשלהי המאה ה-19. כיום עקב גל העלייה וההגירה נותרו בה רק כמה עשרות משפחות בלבד [11] . הצלחתם הכלכלית של היהודים הביאה לגל של שנאת יהודים בקרב הגאורגים, שנהגו ביהודים במאור פנים כל עוד מעמדם היה נחות. אחת הפרשיות שהכתה גלים בעולם היהודי והביאה להתערבותו של מונטיפיורי ומנהיגי העולם היהודי הייתה 'עלילת הדם בכותאיסי'. בבית המשפט המחוזי של כותאיסי נדונה עלילת דם נגד יהודים שלפיה הואשמו יהודים ברצח של ילדה נוצריה. אישים יהודים כמו הברון גינסבורג ועורכי דין נודעים, יהודי ולא יהודי, הפריכו את האשמות השווא. תשעת הנאשמים זוכו ביום 13 במארס 1879, אך בשנת 1879 החל גל של מהומות בין נוצרים ליהודים. יהודים נסחטו על-ידי כנופיות ומי שהתנגד נורה.

למי שייכים היהודים?

יהודי גאורגיה נחשבו לעבדים או לצמיתים של בית המלוכה או של אחד מבני האצולה או הנסיכים. המלך וחטנג גורגסאלי 'המחוקק' (1724-1711) כינס את חוקי גאורגיה שלפיהם ניתנה הרשות למלך, לנסיכים, לאצולה, לכנסייה ולבעלי אחוזות להחזיק בצמיתים, שמעמדם היה מעמד של עבדים. בעל אחוזה יכול היה לקנות עבדים מבין האיכרים, למכור אותם, או למסור אותם במתנה, או להמיר אותם כנגד בעלי חיים ובמקרה הטוב לתת אותם כמוהר לבנותיו.

דינם של היהודים היה כדינם של האיכרים. הצמיתים היהודים נחלקו לעבדי המלך, לעבדים השייכים לכנסיות ולמנזרים ולרכושם של האצילים. הם עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה ויש מהם שהתפרנסו מחקלאות, מגידול כרמים וממלאכות יד. יהודים היו מטבע עובר לסוחר ונמסרו כנדוניה, הורישו אותם בצוואה ומכרו אותם כעבדים ברחבי גאורגיה או אף מחוצה לה ובעיקר במדינות המוסלמיות השכנות (פרס, טורקיה ועוד). משפחות שלמות של יהודים נמכרו לעבדים לאדונים פרסים או טורקים בארצות המוסלמיות.

רק החל מן המאה ה-18 יש על כך עדויות בכתב בארכיונים ממלכתיים רוסיים [12] . אהרון בן מאיר קריחלי (1974-1906), חוקר תולדות יהודי גאורגיה ומחבר מילון עברי רוסי-גאורגי, מביא נוסח בקשה שהוגשה בשנת 1833 על-ידי יהודי סַצְ'חַרִי למושל הרוסי שזה לשונה:

"אבותינו היו יהודים שהשתקעו בארץ זו בשנים רחוקות מאוד, כשהם מלווים את משפחת הנסיך בַּגְרַט. מימים קדומים התגוררו בקוטאיסי והיו רכושם של המלכים של אִימֶרֶטִיִה. מאז ומעולם עסקו במסחר. מכיוון שהיו רכוש המלכים של אִימֶרֶטִיָה הם שייכים עכשיו לממשלה. והנה... הנסיך צֶרֶטֶלִי, אף על פי שאין בידיו מסמכים, רוצה לגזול אותנו מן הממשלה ולהפוך אותנו לצמיתים שלו. הוא משתמש בכל אמצעי לחץ כדי להכריח אותנו לחתום על נייר המעיד על כך, שאמנם אנו נמצאים בבעלותו" [13] .

השליטה הצארית [14] יצרה ציפיות אצל היהודים כי מצבם ישתפר, אך בפועל מעמדם הלך והחמיר. חלפו שנים ארוכות עד שהיהודים שוחררו מעבדותם. נוסף למעמדם הבזוי, השלטונות הרוסיים גילו איבה כלפי היהודים. פקידי הצאר גזרו גזירות שכוונו רק כלפי יהודים, שהחמורה בהם אסרה על יהודים להתגורר בתחומי גאורגיה. האוכלוסייה היהודית הגדולה הלכה והצטמקה בשנים אלה וירדה ל15-12 אלף נפש.

יחסי אהבה שינאה בין גאורגים ליהודים

העם הגאורגי הוא מטבעו עם מכניס אורחים וקיבל את המהגרים לארצו בסבר פנים יפות. הם ראו במשפחת המלוכה לבית בגרטיוני צאצאים לאבות יהודיים. גם את בואה של הנצרות לארצם ראו כמעשה של יהודים מומרים. סבורים כי נינו הקדושה מקפדוקיה שהפיצה את הנצרות בגאורגיה וארמניה, הייתה ממוצא יהודי [15] . כשהנצרות התחזקה באירופה והתחילה לרדוף יהודים ולהצר את צעדיהם והאנטישמיות ראתה ביהודים רוצחי האל, הרעל הזה טפטף והגיע בסופו של תהליך לגאורגיה, אך לא בממדים של אירופה. בית המלוכה בגרטיוני רצה בשלומם של היהודים והוא מכריז עליהם החל מן המאה העשירית כרכושם של הכנסיות והמנזרים. הם שועבדו לקתדרלות במצחטא, גלאטי, אַללָוֶרדי ועוד. השעבוד של היהודים היה גם מקור הגנה וביטחון ליהודים. כל מי שפגע ביהודים חויב לתת את הדין לפני פטרונם של היהודים. היהודים מצדם שהבינו את רגישות מצבם לא התבלטו ונשאו בהכנעה ובדומיה את גורלם.

היהודים המשועבדים העלו מדי שנה מס לאדוניהם, שכלל יבולי חיטה, תירס, יין, דונג, דבש, חוטי אריגה וזאת בנוסף לעבודה פיזית שהוטלה עליהם. הם פעלו באמונה כדי להוכיח את נאמנותם.

היהודים לא גויסו לצבא ותחת זאת שילמו מס מיוחד. בתקופות קשות בחייה של גאורגיה יהודים נלחמו כתף לצד כתף עם פטרונם. באמצע המאה ה-15, כשהתפצלה גאורגיה לשלוש ממלכות: כאַרתֶלי, קַחֶטי, אִימֶרֶטי ולחמש נסיכויות, חשו יהודי גאורגיה כי חרב עליהם עולמם. אבדן אחדותה של גאורגיה היה גם אבדן האחדות של הקהילות היהודיות שמצאו את עצמן מנותקות זו מזו.

בשל שורה של גורמים הכנסייה הלכה ונחלשה ולא הייתה בה אותה עצמה כמקודם.

לא היה בה את הכוח להגן על נתיניהם המשועבדים. היהודים שחששו לגורלם החלו לחפש נסיכים ואצילים בעלי עוצמה כדי לחסות בצלם וליהנות מהגנתם. החל מן המאה ה-12 ועד לאמצע המאה ה-19, שבו שוחררו העבדים הצמיתים מאדוניהם הנסיכים, היו היהודים משועבדים לנסיכים הבאים: דאדיאני, אריסתאווי, צֶרֶטלי ועוד במערב גאורגיה; מַטשבֶלי, אַוַאלישווילי, פַלַוֹנדוֹף, ציצישווילי ועוד במזרח גאורגיה.

לא היה כמעט נסיך או אציל גאורגי שלא שעבד כמה משפחות יהודיות שהיו קניינו ועשה בהם כרצונו. היהודים ניתנו כמוהר לבנות שנישאו. הצמיתים היהודים שלמו ביבול לאדון והיו נתונים לחסדו ולמצב רוחו. בתקופות של ממשל חלש, האצילים נהגו באכזריות כלפי עבדיהם היהודים והגאורגים כאחד, הכו אותם, גזלו את רכושם ושלטו בגופם. בשנת 1735 ההגמון דומנטי היה חייב סך 5,500 לאו [=550 רובל דאז] לסוחרים צרפתיים ולהגמון היווני. בתמורה לחוב הוא שולח 17 עבדים יהודים וגביע של זהב. הנסיכים לבית ארבליני מכרו את כל העבדים היהודים לארצות אחרות או ניתנו כדורונות או הוחלפו תמורת חפצים שונים.

במזרח גאורגיה (כארתלי) נהגו בעבדים בעריצות ובאכזריות, כדי כך שגרמו ליהודים לברוח מאדוניהם מערבה לאמרטיה, שם נהגו בעבדים במידה של חסד והקדישו את היהודים לכנסיה מתוך הודיה לאל. מימיו של סולומון ה-1 מלך אמרטיה (1800) אנו מוצאים את התעודה הבאה:

"היות וברצונו הטוב של סולומון ה-1 מלך אמרטיה נחצב לו קבר במנזר ג'אנאטי, לכן אני מצדי מקדיש למנזר שלוש משפחות מנתיניי היהודים ועליהם יהיה לשלם למנזר מידי שנה בשנה 15 רובל וליטרא [9 פונטים רוסיים] דונג".

המלכה מרים אשת סולומון מלך אמרטיה מקדישה למנזר משפחות אחדות של יהודים שקיבלה כנדוניה מבית אביה. היהודים היו רצויים וכל אציל ונסיך היה מעוניין בצמיתים יהודים. הם חטפו זה מזה את הנתין היהודי. בשנת 1799 התלונן הנסיך רוסטאם פלונדוף לפני מלך כארתלי, שהנסיך צרטלי מאימרטיה התנפל על כפרו וחטף ממנו משפחה יהודית. הוא מבקש מן המלך לצוות על הנסיך הגזלן להחזיר לו את המשפחה היהודית אותה קיבל כמוהר מאשתו.

משעבוד לגאולה

עם הקמת הרפובליקה העצמאית בגאורגיה בשנת 1918 קיבלו היהודים שוויון זכויות מלא ומילאו תפקידים חשובים. במפקד משנת 1926 נמנו בגאורגיה 21,105 יהודים והם הצליחו לשמור על ארגון קהילותיהם ואורח חייהם. עד מלחמת העולם השנייה התייחסו השלטונות למנהגיהם ולמוסדותיהם הדתיים בסובלנות יחסית. הניסיון לארגן קולחוזים לא הוכתר בהצלחה והיהודים נהרו לערים הגדולות.

דורות של שעבוד נתנו אותותיהם בחיי הרוח של יהודי גאורגיה. הם היו מפוזרים בקהילות קטנות ברחבי גאורגיה והם הלכו והתרחקו מן המורשת הדתית שלהם. לשון הדיבור העברית השתכחה ורק מעטים ידעו קרוא וכתוב בלשון העברית. הם החליפו את שמות המשפחה שלהם לשמות גאורגיים. הם אימצו לעצמם הרבה ממנהגי הסביבה. ההתעוררות הציונית מצד אחד ופתיחת שערי ההשכלה של השלטונות הקומוניסטים תרמו רבות להתפתחותה של הקהילה היהודית. זיקתם לארץ ישראל מצאה את ביטויה בעליות הגורג'ים של תחילת המאה ה-20.

עליית ה'מוסקובים'-'גורג'ים'

יוצאי גאורגיה הראשונים הגיעו לירושלים בשנת 1863 וזכו מפי הערבים לכינוי 'מוסקובים' ('יוצאי רוסיה'). הם נחשבו לעזי רוח והערבים נמנעו בראשית התיישבותם להתגרות בהם. היהודים קראו להם 'גורג'ים'. ערב מלחמת העולם הראשונה היו בירושלים כ-500 נפש של יוצאי גאורגיה ונחשבו לאחת מתוך שמונה קהילות גדולות בירושלים. בשנים 1920/21 הם מנו כ-1,700 נפש בארץ. בשנת 1929 הם התיישבו על אדמות הברון רוטשילד ועסקו בחקלאות ובתעשייה. זאב וילנאי בספרו 'מדריך ירושלים', כותב על התיישבותם בירושלים:

"ברחוב פינס ובפינת רחוב חפץ חיים, בית כנסת של יהודים גורג'ים. והם מארץ גרוזיה אשר בהרי קווקאז. הדור הזקן מדבר גרוזיאנית ויודע קצת רוסית. הגורג'ים הם ברובם סוחרים ביחוד מומחים במסחר הבדים. הם נקראים לרוב בשמות משפחה עבריים ובסיום המלה שווילי, היינו: 'בן': ישראלשווילי, חכמשווילי וכו'. להם היתה בירושלים שכונה מיוחדת בקרבת שער שכם, אולם מסבת המאורעות בשנת 1929, נאלצו לעזבה והתישבו בעיקר בזכרון-משה ובסביבתה" [16] .

ההזדהות של יהודי גאורגיה עם מדינת ישראל הגיעה לשיאה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בתחילה, השלטונות הסובייטים סירבו לבקשת היהודים לעלות לישראל. באוגוסט 1969, 18 משפחות יהודיות מגאורגיה שלחו מכתב לוועדה לזכויות האדם של ה או"ם, בתביעה לעלות לישראל. המכתב היה התביעה הפומבית הראשונה של יהודים סובייטים לעליה לישראל. זה גרם למערכה אינטנסיבית של ממשלת ישראל והעולם היהודי להתיר את עלייתם של יהודי ברית המועצות ל ישראל. מכתב שני נשלח בנובמבר 1969 ל או תאנט, המזכיר הכללי של האו"ם, דרך גולדה מאיר, שהייתה אז ראש ממשלת ישראל. ביולי 1971, קבוצה של יהודים גאורגים קיימו שביתת רעב בחזית בית הדואר ב מוסקבה. מאבקם של יהודי גאורגיה הובילה לשינוי היסטורי ב עמדת השלטונות הסובייטים, ובמהלך שנות ה-70 החלה עליה מסיבית לישראל. כ-30,000 יהודים גאורגים עלו לישראל, וחלקם למדינות אחרות, כ-17% מיהודי ברית המועצות עלתה בתקופה זו. מספר היהודים בגאורגיה ירד מ-28,300 בשנת 1970 ל-24,800 ב- 1989 (15,000 יהודים גאורגים והשאר אשכנזים). מאז הכרזת העצמאות של גאורגיה ב-1991, אלפי יהודים גאורגים עלו לישראל. בשנת 1993 מספר היהודים בגאורגיה הוערך ל-14,500 איש. בשנים 1992-1989 עלו לארץ כ-10,500 יהודים. היהודים הגאורגים חיו באופן מסורתי בנפרד, לא רק מה גאורגים הלא יהודים שסביבם אלא גם מהקהילה ה אשכנזית ב טביליסי. מספרם מוערך כיום בכ-10,000 נפש והוא מורכב משארית הפליטה ומיורדים שלא מצאו את מקומם בארץ וחזרו לגאורגיה [17].

ביבליוגרפיה:

1. נתן אליהשווילי, היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל, תל-אביב תשל"ה. 2. אהרון בן מאיר (קריחלי), 'גרוזיה – היהודים הגרוזינים בקרב שכניהם', התפוצה: מזרח אירופה , בעריכת יעקב צור, ירושלים, עמ' 125-121. 3. האנציקלופדיה העברית, תשכ"ד, ערך 'גאורגיה', כרך י', עמ' 175-162. 4. א. הרכבי, היהודים ושפת הסלאווים, תרכ"ז, עמ' 120-106. 5. י. טשארני, ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז, תרמ"ד. 6. קונסטנטין לרנר, החיבור 'ניצורה של כרתלי' מחקר היסטורי-בלשני. תרגם מגרוזינית והוסיף מבוא והערות, ירושלים תשס"ג. ראה ביבליוגרפיה מקיפה בסוף הספר.

ספרו של נתן אליהשווילי על יהודי גאורגיה הוקלד ונמצא בכתובת הנ"ל באינטרנט. על עליית הגורג'ים והתיישבותם בירושלים ובמושבות הברון. ----------------[1] אבן שושן במילונו מבהיר: "צמית – נתון לצמיתות ולתמיד, משועבד לעולם"; "איכר צמית - אריס משועבד לבעל האחוזה. איכר החייב לעבד כל ימי חייו את שדות אדוניו והוא מקבל בתמורה חלק מיבולם". [2] המלך אלכסנדר ה-1 העניק בשנת 1328 לפטריארך דימיטריוס 27 משפחות של יהודים, על פי הנוהג הפאודלי של עבדות האוצר. אלכסנדר ה-1 רדף את יהודי גאורגיה. בית המלוכה, הנסיכים, הכנסייה והפאודלים היו אדוני הצמיתים היהודים. ערכם של היהודים כצמיתים היה רב, משום שעסקו לא רק בחקלאות כיתר הצמיתים אלא גם במסחר ובמלאכה. הצאר אלכסנדר ניקולייביץ' ה-2 (1818 - 1881), צאר משנת 1855. הנהיג בשנת 1863 רפורמות, שכללו שחרור האיכרים הצמיתים, מהלך שרק הגביר את התסיסה ברוסיה לאחר שנוצר מעמד של איכרים נטולי קרקע רעבים ללחם. חלפו עוד כשש שנים עד שהצמיתים בגאורגיה יצאו לחופשי. בשנת 1867 מכר הצאר את אלסקה ואת האיים האלאוטיים לארצות הברית. בשנת 1881 נרצח הצאר על ידי מהפכנים. [3] העדויות על חיי היהודים בימי קדם הן מעטות ורובן מסורות שבעל-פה. המסורות מציינות כי הקהילה היהודית בגאורגיה היא עתיקת יומין וראשיתה עוד מימי חורבן בית ראשון - גלות אשור (720 לפנה"ס). [4] נתן אליהשווילי (צחינוואלי-גאורגיה 1893 - תל-אביב 27.3.1929) , אינטלקטואל אוטודידקט, שבכוחות עצמו הגיע להשכלה עברית וכללית. שימש מנהל ומורה עברי בבית ספר עברי בטביליסי שאותו ייסד והטיף לציונות, ערך עיתון ציוני בלשון הגאורגית. עלה לארץ ונכנס לחיי עמל חרף בריאותו הרופפת. זמן קצר לאחר עלייתו מת בגיל 36. הותיר אחריו עיזבון ספרותי שכלל את ספרו 'היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל', תרגם לגאורגית את 'שיר השירים', הניח תרגום עברי של רומן על ההווי הגאורגי, מילון עברי-גרוזי. ועוד. [5] אליהשווילי-היהודים הגרוזים, עמ' 38-37. ניתן לקרוא את ספרו באינטרנט. ראה קישורים בסוף המאמר. אליהשווילי מציין בהערתו כי בתקופה הקומוניסטית, למרות ההתנכלות לשומרי הדת, היהודים לא פתחו את עסקיהם בשבת. [6] במסורת הגאורגית יהודים מומרים היו ממפיצי הנצרות בגאורגיה – נינו הקדושה שהגיעה לגאורגיה, אביתר התלמיד חכם היהודי שהיה לכומר ובתו צידוניה, תלמידתה של נינו. אחת היצירות הקדומות היא 'ניצורה של כרתלי' (שנכתבה סמוך למאה ה-9) העוסקת לצד היותה כרוניקה היסטורית גם ב'חיי נינו הקדושה' שהביאה לגאורגיה ולארמניה את הנצרות. ראה לרנר: ניצורה של כרתלי.. הספר הזה השפיע על מחברו של 'כרתליס צחורבה' הספר ההיסטורי הראשון במעלה על חיי העם הגאורגי, אך גם בהיבט ההתיישבות היהודית בגאורגיה. [7] נתן אליהשווילי (צחינוואלי-גאורגיה 1893 - תל-אביב 27.3.1929) , אינטלקטואל, שבכוחות עצמו הגיע להשכלה עברית וכללית. מורה עברי שייסד בית ספר עברי בטביליסי והטיף לציונות. עלה לארץ ונכנס לחיי עמל חרף מצב בריאותו. מת בגיל 36. הותיר אחריו את ספרו 'היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל', תרגם לגאורגית את 'שיר השירים', הניח תרגום עברי של רומן גאורגי וערך עיתון ציוני בלשון הגאורגית. [8] אליהשווילי-היהודים הגרוזים, [9] בתוך גל העקורים בשנים 1943-1941 הגיע כפליט מחצי האי קרים לכותאיסי גם דב בוריס פאנתלייביץ' גפונוב ( 1934– 1972), מתרגם יהודי מ גאורגיה, תירגם מ רוסית ומ גאורגית ל עברית שתירגם לעברית את האפוס הגאורגי מהמאה ה-12 'עוטה עור הנמר' מאת שותא רוסתוולי, בעריכת אברהם שלונסקי (תל-אביב 1967). רוסתוולי ההמשורר הלאומי של גאורגיה מת בירושלים ונקבר במנזר 'המצלבה'. [10] בנוסף לכותאיסי וטביליסי, בהן היה רוב מניינם של היהודים, יהודים חיו בעיקר בערים הבאות: גאורגיה המערבית : סצ'חרה · אוני · בתומי · סוחומי · קולאשי · סנקי · פותי · לאילשי · לוחאמולי · זסטפוני · ואני · כובולתי · בנדזה · סוג'ונה · חובי · זוגדידי · אוצ'מצ'ירה · גגרה . גאורגיה המזרחית : מצחתה · גורי · סוראמי · צחינוואלי · כארלי · ציתלגורי · תלאווי · אורייתובני · וליסציחה · בריתי · תמראשני [11] לפי נתוני מיפקד האוכלוסין משנת 1897 מנתה הקהילה היהודית 4,843 ובמחוז כולו נמנו 8,864 יהודים מקומיים ועוד 46 קראים. בערים טביליסי ובטומי היה רוב אשכנזי. [12] ההיסטוריוגרפיה של גאורגיה היא בעלת אופי כרונולוגי חצי אגדי. אחת היצירות הקדומות היא 'ניצורה של כרתלי' העוסק לצד כרוניקה היסטורית גם ב'חיי נינו הקדושה' שהביאה לגאורגיה ולארמניה את הנצרות. ראה לרנר: ניצורה של כרתלי [13] הארכיון הממלכתי, מסמך 2806, יוני 1833.ראה: אהרון בן מאיר (קריחלי), גרוזיה – היהודים הגרוזינים בקרב שכניהם, התפוצה: מזרח אירופה, בעריכת יעקב צור, ירושלים, עמ' 125-121.[14] בשנת 1783 חתמו רוסיה והממלכה הגאורגית כארתלי-קאחתי על חוזה גאורגייבסק, שלפיו הפכה כארתלי-קאחתי למדינת חסות של רוסיה, דבר שלא מנע את ביזת טביליסי, בעקבות קרב קרצניסי משנת 1795. ב- 8 בינואר 1801 חתם ה צאר פאבל הראשון על צו המספח את ממלכת כארתלי-קאחתי ל אימפריה הרוסית, צו שאושר גם על ידי בנו אלכסנדר ה-1 . באפריל 1802 הכריח הגנרל הרוסי נורינג את האצילים להישבע אמונים לאימפריה הרוסית. בשנת 1810, אחרי קרב קצר, נכבשה הממלכה הגאורגית המערבית, ממלכת אימרתי, על ידי הצאר אלכסנדר הראשון. המלך האימרתי האחרון, והשליט האחרון לבית בגרטיוני, סולומון השני, מת בגלות בשנת 1815. משנת 1803 ועד שנת 1878, בעקבות מספר רב של מלחמות רוסיות נגד ה טורקים והפרסים, סופחו מספר מחוזות נוספים של גאורגיה לאימפריה הרוסית ( מחוז בתומי, ארטווין, אחלציחה, פותי ו אבחזיה). נסיכות גוריה בוטלה בשנת 1828, ונסיכות מגרליה בשנת 1857. מחוז סוואנתי סופח בהדרגה בתקופה 1857 - 1859. ראה ערך 'גאורגיה' בויקיפדיה. נסיכות גוריה בוטלה בשנת 1828, ונסיכות מגרליה בשנת 1857. מחוז סוואנתי סופח בהדרגה בתקופה 1857 - 1859. [15] בשנת 1995 חיכיתי ברחבה שלפני בית-הכנסת בטביליסי עם כל באי בית הכנסת לצאת השבת ולתפילת ערבית של מוצאי שבת, כשלפתע הגיח גאורגי נוצרי, כרע ברך לפני בית הכנסת והצטלב ומשם המשיך לקתדרלה 'ציון' הסמוכה למקום. ניגשתי אליו ושאלתי מתוך סקרנות על מנהגו. הוא הסביר לי חד וחלק: אני מודה לאלוהי היהודים, שהביאו לארצנו את הנצרות. [16] ראה זאב וילנאי, מדריך ירושלים, ירושלים תש"ו (1946),עמ' 233. יהושע בן אריה, עיר בראי התקופה, כרך ב, עמ' 257 מציין בשם לונץ כי בשנת 1908 היו ליד שער שכם 5 בתי כנסת גורג'ים וקווקזים. גם בתוך העיר העתיקה ברחוב הגיא, היה בית כנסת גורג'י, לא רחוק משער שכם. [17] ראה גורביץ-אחרי גורבצ'וב, עמ' 116-107.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בן ציון יהושע