אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רחוב הפרחים 22 - פרק 5 - חלק שני חורבן ותקומה?


זהו חלקו השני של פרק מספרו הנפלא שלרוביק רוזנטל, "רחוב הפרחים 22", המביא את סיפורם של יהודי גרמניה מזווית אישית ומשפחתית. מומלץ לקרוא שוב אתחלקו הראשון של הפרק.

למחרת חיכה לה קוליה כרגיל בבית הקפה. בפעם זו סיפר לה איך נעצרה החוליה בלילה אחד בידי הגסטאפו עקב הלשנה של "עכבר אנושי שחדר לחוליה שלנו", והוא, קוליה, תמיד חשד בו, "אבל לא היתה דרך להיפטר ממנו". עוד סיפר על העינויים שעבר, ועל החקירות שבהן לא גילה דבר, "למרות שהכינו אותנו ואמרו שלפעמים מוטב לומר משהו, רק שלא יהרגו אותנו סתם", ועל ידידו הטוב מקס, שנתלה במחנה לנגד עיניו, יספר לה מחר, באותה שעה. וכך נפגשו יום אחרי יום, ופעם אחת אמרה לו איבון, "קוליה, אתה מדבר ומדבר ואינך רוצה לשמוע", והוא אמר, "אח, עלמתי, איזה טיפש מטופש אני! ועכשיו את תדברי, ואני אשתוק כגולם!" בימים הבאים סיפרה לו איבון על חייה בברלין ובאמסטרדם ובלוקנוולדה, אבל לא העלתה את שמו של ברטולד על שפתיה. ועוד סיפרה על בתה הקטנה מרטינה, שאותה כמעט אינה יכולה לפגוש, כיוון שהיא גדֵלה בבית היתומים, ועל אמה הילדֶה, הסבורה שכל הצרות בעולם באות מכך שאנשים מתאגדים יחד ושוכחים שהטוב מסתתר בתוך נשמתם. "נו, ובכל הכבוד לאמך", אמר קוליה, "הרי אלה דברי הבל". "בעניין הזה עליך להסביר", אמרה איבון, "כי אינני יודעת מה להשיב לה". "לבדנו אנחנו אנשים קטנים", הרצה קוליה את דבריו, "כל אדם חשוב רק לעצמו. רק כשאנחנו יחד יוצא הטוב שבנו, הלא כן?" "זה נכון, קוליה", אמרה איבון, "אבל כשאנחנו יחד יוצא גם כל הרשע". "בדיוק", אמר קוליה, "ולכן צריך לבחור בין הטוב והרע, ויש רק בחירה אחת, הבחירה הגדולה, הבחירה שזכה לה הדור שלנו היא בין הטוב המוחלט לרע המוחלט!" "זה מה שאימא שונאת, כל המוחלט הזה", אמרה איבון. "הילדֶה אישה מרה", אמר קוליה, "היא שייכת לדור אבוד. אנחנו לא אבדנו, אנחנו בונים עולם חדש, טוב, ולטוב הזה קוראים קומוניזם, וכבר מיגרנו את הרע, את הפשיזם, אבל יש הרבה עבודה לעשות, לכולנו, זה הגורל שלנו, גורל נפלא, איבון, והוא הפגיש אותנו לעבודה הגדולה הזו!" איבון הביטה בו נפעמת. קוליה קרב אליה ואחז בשתי ידיה. פניו החקרניות, שנצרבו בהן תווים של סבל, התרככו. הוא הוביל אותה אל דירה קטנה, נשק לה בכל גופה. המעיינות המרים נשטפו ונמתקו, וגופה התאווה אליו.

אחר כך שכב על גבו ושתק שלא כדרכו והיא אמרה, "קוליה, פתאום אתה שותק", והוא הביט בה, לפתע קם ואמר, "ועכשיו, עלי ללכת, ומחר בחמש ניפגש בבית הקפה כי יש לי עניין חשוב ביותר לומר לך, ואת הדלת רק סגרי אחרייך". איבון שכבה שם עוד שעה ארוכה שקטה ויודעת. שערי השמיים נפתחו לפניה, ודבריו וחום גופו של קוליה צלצלו באוזניה כל אותו לילה. למחרת אצה אל בית הקפה. הוא ישב שם וחיכה לה, כמו בכל יום, ועל השולחן עמדה כוס זכוכית קטנה ובה שלושה ורדים, ואיבון חשבה, מה עכשיו, מה אעשה עכשיו, ולחייה היו סמוקות ולבה הלם. "הרי ברור לך שאני אוהב אותך אהבה גדולה", אמר קוליה, והיא אמרה, "אני יודעת", והוא אמר, "אני יודע מי את, איבון, אני רואה ללבך", והיא אמרה, "אולי נלך עם זה לאט, קוליה, צעד בצעד", והוא אמר, "אני אחשוב עליך תמיד", והפעם נרעשה ולבה נפל. גולה מרה שדחקה בעקשנות למקום סתר בגופה שבה ועלתה לגרונה והיא אמרה, "אבל מה פירוש, קוליה, מה פירוש הדבר הזה שאמרת עכשיו". קוליה הביט בה. הפעם הוא לא היה עולץ ולא עטה מסכה אלא היה חמור-סבר ועיניו חודרות והוא אמר, "מחר אני מתחתן". איבון הביטה בו בעיניים קמות ואמרה בלבה כי מן הסתם טעתה בו לאורך כל הדרך, ואולי נטרפה דעתו באימי מחנה הריכוז, וכבר רצתה לקום וללכת משם. "הרי זה מה שאת חושבת לעצמך" אמר קוליה, "בחור מטורף שכמותו, בא ומטלטל את נשמתי כך והולך לו להתחתן עם אחרת". "והרי זה בדיוק מה שאתה עושה", אמרה איבון, והוא אמר, "זו אניה, שעליה את כבר יודעת דברים רבים כל כך, ואני מתחתן אתה מחר, ועליך אחשוב תמיד". איבון שתקה וקוליה אמר, "את ודאי שואלת, במה זכתה אותה אניה, שהיתה יכולה להיות אמי, שאותו ברנש מטורף מאהבה אלי מתחתן אתה? ולמה הוא עושה מין דבר שכזה?" איבון לא ענתה והוא אמר, "בעניין זה אוכל לומר רק שמדובר במלת כבוד, ואני קוליה איש של כבוד, ועכשיו אהבת חיי, עלי ללכת, ואל תבכי, אין לך כל סיבה לבכות, את אדם מאושר! את זאת אני רואה בך! אדם חכם ומאושר, ושום רע לא יאונה לך!" קוליה פנה לדרכו. איבון הביטה אחריו, ואחר כך פסעה לאיטה לאורך השדרה המרכזית של גלוכאו. אנשים עברו על פניה, קשישים שבניהם אבדו במלחמה, ילדים שנולדו זה עתה, אנשים צעירים שהעולם שאבד להם נמצא והוחזר אליהם, מוכה וחבול אך שלם כשהיה. היא צעדה אל בית היתומים, חיבקה את מרטינה הקטנה, שאותה לא ראתה זה שבועיים, ויצאה אל רחובות העיר.

 

6

הרוסים באו בשערי ערי גרמניה, והחוג האנטי-פשיסטי התפזר לכל עבר. איבון התייצבה במרכזי המפלגה שצצו בכל עיר ומיד נשאה חן בעיני הפקידים החדשים. החברה אמי קוהן מינתה אותה לעורכת מדור הנשים בעיתון היומי של סכסוניה, היוצא בדרזדן, והיא עברה לגור שם עם מרטינה והילדֶה. איבון נודעה כעורכת קשובה ונוחה, ועם זאת נאמנה ומסורה לעקרונות המפלגה. כאשר היתה בת 28 בלבד התמנתה לעורכת העיתון היומי שיצא בעיר צביקאו, ואף עברה להתגורר בעיר הזו, שהיתה אפורה ושקטה כמו מרבית ערי הדרום שלא זכו בהילת נצח כמו ויימר, או באורות הכרך כמו לייפציג ודרזדן. אחר כך נדדה איבון אל העיר הדרומית זוהל, שם היתה עורכת העיתון במשך כחמש שנים. את רוב ימיה בילתה במערכת העיתון או במפגשי התוועדות והתרועעות של אנשי המפלגה. הדרך הגדולה שנפתחה בחוג האנטי-פשיסטי עברה עכשיו בלב העולם החדש, חצתה את מרכזי הערים של סכסוניה, את הכיכרות והעצרות, עטורה אנדרטאות של לנין וסטלין, וגם של ולטר אולבריכט,

המנהיג החמוּר והנבון שאותו למדה איבון להכיר, והוא נטה לה חיבה. באופק אפשר היה לדמות את צריחי הכנסייה המעוגלים של הקרמלין בכיכר האדומה, מרכז העולם החדש, שהיה בו הכל. היתה לו שפה, היה לו אלוהים, היו לו ספרי קודש וגיבורים, והיו לו אויבים מרים שם, מעבר לגדר, היכן שמשתולל השד הטורף של הקפיטליזם. בחצרות האחוריות של הדרך הגדולה הזו צמחו שיכונים כעורים. הרחובות והכבישים התעקמו, בחנויות נערמו ללא סדר מצרכים תפלים, ועם ערב ירדה אפלה שוממת על הערים. אזרחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הגשימו את חזונו של אולבריכט והקימו משפחות קטנות שחיו בדירות שיכון קטנות, גבר ואישה, ילד וכלב, ואם צלחה דרכם גם מכונית קטנה בצבעי ורוד ותכלת דהויים. בבוקר היו האזרחים נוהרים לבתי החרושת ולבתי המסחר ולבתי הספר. צעירי הרפובליקה התגודדו באוניברסיטאות או נפלטו מיד עם תום השירות הצבאי אל המוסכים ואולמות הייצור. בסופי השבוע מלאו היערות והאגמים של סכסוניה נופשים. בימי החג החדשים, האחד במאי והשבעה בנובמבר, נערכו עצרות ומפגני צבא.

מן השיכונים, הכפרים והעיירות זרמו מאות אלפי אנשים לבושים בבגדי חג פשוטים, וביניהם התערבבו אלפי שוטרי החרש, שוטרים במדים ופעילי מפלגה. החיים לא היו מלאי שמחה, אבל גם לא היו אומללים. השיממון לא היה כרוך בכאב, והפחד לא היה צרה גדולה אלא קו הגבול של כללי משחק חדשים. אחרי השנים הרעות ההן, ימי ההפגזות והרעב ומכתבי המוות, היו החיים כאן נוחים, גם אם נואשים. האנשים שבנו את העולם החדש נטלו עתה מלוא חופניים מפירותיו. היו אלה אנשים נחושים, מרוכזים בעצמם, שהצטיידו במהירות במנגנון פיקוח פנימי ורב עוצמה, שבו אסור לעשות אפילו שגיאה אחת, שאחריתה ההרסנית ידועה מראש. היו ביניהם יוצאי מחתרות ואידיאולוגים חדשים, לצידם פקידי המשטר הישן שעברו בחשאי, בלי פגע, לשרת את המשטר החדש ואף בנו בו כמה אגפים שנדרשה בהם מורשת רשע מסודרת. היו שם יהודים לא מעטים, שעמלו להסתיר את יהדותם בעולם שלכאורה אין בו גזעים ולאומים ודתות, ובכל זאת הדיפה יהדותם ריח של סכנה רחוקה, מבטי חשד אמיתיים ומדומים. גם נשים רבות מילאו את העולם החדש, שהרי דור שלם של גברים נמחק ונעלם. נשים שגדלו ללא אהבה והעולם החדש והמפלגה היו להן בית ומשפחה. זה היה עולמה של איבון, וגם אם לא ידעה אהבה, וגופה כבר התרגל לכך שלא יכיר אלא את מגע ידיה בעת הרחצה, או בשעות הלילה הקטנות שבהן אין איש רואה ושומע, היה עולמה שלם. את המחנק שחשה בגרונה באותו יום שבו נפרד ממנה קוליה החליפה, ככל שבגרה, שלווה בשלה, בטוחה, ידיעת המעשה הנכון. פעם זכרה את מילותיו האחרונות אליה ואמרה לעצמה, קוליה צדק, אני אדם חכם ומאושר, וכל רע לא יאונה לי. קוליה היה לעיתונאי ופרשן מבוקש, שהשקפותיו על מצב העולם והמאבק באימפריאליזם מילאו את עמודי עיתוני המפלגה. איבון ראתה אותו לעיתים תכופות, וכאשר היו חולפים זה לצד זה ברחוב היה מצדיע לה בעיניים בורקות ואומר, "העלמה פרייער, לעונג לי לפגוש אותך". אניה, אשתו, כמעט ולא נראתה בציבור. במרץ 1953 זרמה איבון אל שדרות סטאלין הרחבות של זוהל יחד עם המוני אדם שפניהם למצעד האבל הגדול לזכרו של שמש העמים, שהלך לעולמו במוסקבה, וקוליה צץ פתאום לידה. הם צעדו יחד והוא אמר, "יש אנשים שאינם מתים, איבון", והיא נרעדה כי מאז הלך ונשא לאישה את אניה, שהלכה והזדקנה לצידו באחד משיכוני המפלגה בדרזדן, לא קרא לה איבון אלא רק באותו כינוי רווי טרוניה עצמית ותקווה, "העלמה פרייער". הילדֶה לא יצאה לעצרות ולימי החג, והתכנסה יותר ויותר בביתה. עולם המהפכה לא כבש את לבה. כבר כמעט מלאו לה שבעים, אבל חשבון חייה היה פצע פתוח ושותת דם, שנפער ביום שבו נשרפו ספרי בית ההוצאה שרכשה בעמל רב ברחוב הפרחים בברלין, ושם נותרה אהבת חייה. היא ואיבון קיבלו תכופות מכתבים מפלשתינה, שהיתה כבר למדינת ישראל, מבנות הדוד לוטה ומינשן וזוזי ורחל לסירוגין, ומהדודה קֶתֶה שבקריית ביאליק, וגם אריך, שחי עתה בבית אבות גרמני בשכונת רמת חן שברמת גן, כתב להן מכתבים והן ענו לו. כאשר ניכתם שמה של המדינה הקטנה וכל הארצות האדומות הכריזו עליה מאבק, חככה איבון בדעתה, אבל המשיכה לכתוב מכתבים לבנות דודה המשתאות, שבהם הרצתה את משנתה על האימפריאליזם המערבי שישראל הפכה כלי שרת שלו, וגם מכתביה הלכו והתמעטו. ב19- בנובמבר 1956, ימים מעטים אחרי שתם המבצע הכושל של אנגליה, צרפת וישראל במדבר המצרי סיני, הגיע לאיבון מכתב מארץ ישראל.

איבון אהובתי, השקט חזר לארץ, וזה עתה חגגנו את יום הולדתו ה11- של רובי שלנו. המצב יותר נורמאלי. יש הגבלות קטנות על החיים והתנועה, שאותן אי אפשר למנוע, אבל אני כבר מסודר טוב. לפני חודש בערך אפילו חגגנו חמישים שנה לאגודת ה13- באוקטובר, אם כי חוץ מאלברט וקֶתֶה וקורט כמעט לא בא איש. אנא ספרי על כך למֶמֶה, זה ישמח אותה מאוד. האם מֶמֶה זוכרת את פרופסור ולטר פרידלנדר? האם תוכל מֶמֶה לשלוח לי את כל הכתובות של האנשים שהכירו ושהיו קשורים בבית ההוצאה 'הופמן'? עניין זה חשוב לי מאוד לצורך פיצויים. בעניין זה, עניין הפיצויים, ברצוני להגיע לברלין בזמן הקרוב ביותר. כמובן שאני רוצה להתראות אתך ועם מֶמֶה, ולהכיר את בתך הקטנה, ולהישאר איזה זמן. אתן הראשונות שלהן נודע על התוכנית שלי. בביקור הבא בקריית ביאליק יֵדעו גם אלברט וקתה ואחרים. לא רציתי להודיע על כך לפני שהעניין מגובש. מה דעתכן? דרישת שלום למֶמֶה ולמרטינה, אריך

איבון קראה את המכתב בשעת ערב מאוחרת. הילדֶה, שישבה בחדרה וקראה, יצאה אליה. איבון אמרה, "ובכן, הוא רוצה לבוא לברלין, וגם לראות אותנו". הילדֶה אמרה, "מה את מתכוונת לענות". איבון אמרה, "הוא קורא לך מֶמֶה". הילדֶה הרימה את קולה ואמרה, "איבון, מה את מתכוונת לעשות", ואיבון אמרה, "ואת? מה את רוצה, מה את חושבת?" הילדֶה אמרה, "אני לא יודעת, אני עייפה, איבון". איבון נשקה למרטינה, שהיתה עתה כמעט נערה ופניה נראו שמחות גם בשנתה. אחר כך שכבה איבון במיטתה וניסתה לצייר דמויות דיוקן של אריך שלא יהיו כאותה תמונה בודדה שנותרה לה, ואחר כך נטרפה שנתה ואריך בא בדלת אבל קצף עלה מפיו, ופניו היו לבנות, ואחים בחלוקים לבנים סבבו אותו. היא התעוררה שטופה במפל חם של געגוע, ואריך יפה העיניים חרז באוזניה שיר קטן שכתב לה, איבון איבון, ילדה קטנה, קבלי דובון, במתנה, והילדֶה עומדת מאחוריו והוא סובב לאחור וצווח צווחה קשה וגדולה. מרטינה התעוררה לקול הצעקה וישבה על מיטתה מבולבלת. איבון קמה ושפתה לשתיהן תה, אולם מרטינה כבר חזרה ונרדמה ואיבון ישבה דוממת במטבח. השחר עלה, והילדֶה באה אליה וישבה אתה. איבון לקחה חבילת ניירות קטנה וכתבה במהירות. "אבא יקר, קשה לי לראות איך כל זה יסתדר, אבל אם תצליח להגיע נקבל אותך כאן בשמחה לכמה ימים". היא עמדה לקרוע את המכתב, אך הילדֶה לקחה אותו ממנה, קראה ואמרה, "זה מה שאת רוצה?" איבון קמה ואמרה, "אני לא יודעת, זה מאוד קשה". "רק רע יצא מזה", אמרה הילדֶה. "לא אני צריכה לספר לך. את מכירה את העולם החדש שלך היטב. שבוע יגור האבא היהודי שלך מפלשתינה אצלנו וכל השטאזי יסתובב כאן ולא נוכל להיפטר ממנו. אחרי שהוא יסע החיים שלך לא יהיו חיים יותר. הרבה אנשים רוצים לראות אותך נופלת".

"אני אעמוד בזה", אמרה איבון, "אני לא אפול, אבל את, מה את רוצה, אימא?" "אני לא יודעת", אמרה הילדֶה. "אני מפחדת. חשבתי שכבר לא אפחד משום דבר, אבל משהו בו מעורר בי היום פחד". "אותי הוא לא הפחיד", אמרה איבון, "תמיד חשבתי שהוא איש נעים". "הוא איש טוב", אמרה הילדֶה, "אבל מקנן בו שיגעון שלא הצלחתי להסביר, מין דמון שיוצא תמיד ברגע המכריע ומקלקל הכל, הופך אותו לכלי משחית". איבון קימטה את מצחה ואמרה, "הוא הכה אותך", והילדֶה נרעשה ואמרה, "לא, לעולם לא, מה זה עולה על דעתך". "אני לא מבינה, אימא", אמרה איבון, "עכשיו אני לא מבינה מה את אומרת". הילדֶה ישבה וחפנה את ראשה בידיה ואמרה, "איבון, אנחנו צריכות להיות יחד בעניין הזה, אנחנו צריכות לשמור אחת על השנייה". איבון יצאה לעבודתה. בערב חזרה הביתה בהירה ושקטה. היא ישבה אל השולחן וכתבה באחת, "אבא יקר, לא נוכל לקבל אותך כאן. עשרים שנה לא נמחקות כך סתם. לאימא יש זיכרונות קשים מאז שעזבת אותנו, ואני עצמי שייכת לעולם חדש שאין לך חלק בו. אני מבקשת שתוריד לגמרי את תוכנית הנסיעה שלך מן הפרק, ואת עניין הפיצויים אני בטוחה שתוכל לסדר טוב יותר מפלשתינה. שלך, איבון". היא הטמינה את המכתב במעטפה ושלחה אותו בבוקר המחרת. בשניים בפברואר 1957 הגיע אל הילדֶה מכתב מארץ ישראל.

הילדֶה יקרה שלי, מאוד שקט במוסד שלנו אבל בחוץ יש גשם וסערה. אני עצמי נרגש ונסער מן המכתב שקיבלתי זה עתה מאיבון, שכולו בנוי על הבנה מוטעית של המצב. אבל אני לא כועס עליה. מה היא יכולה לדעת על מה שהיה לפני 22 שנה. אם היא מציגה את הדברים כאילו אני עזבתי אתכן הרי היא טועה. בעצם היא היתה אז ילדה. גם אינני חושב שיש לה די ניסיון וידע לתת עצות בקשר לשילומים שלי. לא היה נכון מצידי שההודעה שלי לבוא לברלין תבוא קודם אל איבון במקום אליך. נהגתי בצורה פתטית, כאשר במכתב האחרון לא הבהרתי שחשוב לי לראות אותך באותה מידה כמו את איבון, ויחד אתך את מרטינה. אני שולח לך העתק ממכתב שכתבת לי ב1946-. המכתב הזה מלווה אותי מאז, ובלילה הסוער של אמש קראתי אותו שוב וחשבתי עלינו. עכשיו יותר מתמיד ברור לי שהאהבה שהיתה לנו לא יכלה להתקרר גם לאורך השנים. אני מאמין שבעניין זה אנו בדעה אחת. באהבה, אריך

הילדֶה פתחה את הדף המצורף, ראתה בו את כתב ידה על נייר צילום משרדי, וקראה בו. ידיה רעדו ופניה מלאו דם, והיא קרעה את הדף לגזרים. פתיתים פתיתים נחתו שיירי נייר הצילום אל מפת השולחן. הילדֶה קמה מן השולחן וצעקה אל החדר הריק, צעקה שאינה כדרכה, "רוח רעה, רוח רעה, לעזאזל כל זה, השד רודף אותי". היא הסתובבה בחדר הלוך ושוב, ואחר כך ישבה וכתבה במהירות, במכונת כתיבה ישנה, על נייר דק.

15 בפברואר 1957 אריך היקר, עלי לשוב ולהבהיר לך שהתגרשנו לפני 20 שנה. כל אחד מאתנו חי את חייו. אין לנו שום דבר במשותף. גם איבון אינה ילדה אלא אישה מבוגרת. יש לה משפחה שלה היא צריכה לדאוג. למה אינך מקבל שאנחנו מתנגדות לביקור שאתה מציע? זו הזכות שלנו, ויש לנו סיבות לכך.בזה אנו רוצות לסיים את חליפת המכתבים המגוחכת הזו, שכפי שאתה רואה שום דבר טוב אינו יוצא ממנה. אני מאחלת לך כל טוב, הילדֶה

מאז אותו יום לא דיברו איבון והילדֶה באריך מטוב ועד רע, וגם תמונתו לא הוצגה בביתן, עד יום מותה של הילדֶה 18 שנה לאחר מכן, והיא כבת 90. גם מכתבים לא הגיעו מאריך, ורק דבר מותו בקיץ 1967 נודע להן. איבון הניחה כמה שושנים באגרטל שליד מיטתה, הביטה בפניה של אמה שזקנה וקשתה מאוד, ומעיין הגעגוע נפתח לרגע. זה הגורל, איבון, אמרה לנפשה, ועם הגורל אין מתווכחים. 7 ברלין האירה פניה לאיבון. היא הגיעה אל "גיל החופש", שבו הוכרז תושב הרפובליקה הדמוקרטית בן השישים אזרח בוגר והורדו ממנו הגבלות שונות. היא ערכה את עיתון הנשים המרכזי של גרמניה המזרחית, 'für disch', ושל ירחון האופנה היוקרתי 'sybille', שעל שעריו אפשר היה לראות דוגמניות יפהפיות לבושות במיטב האופנה כאילו צולמו בפריס. היא חיה בבית דירות באיזור שבו התגוררו בכירי המפלגה, עיתונאים, פקידים פוליטיים ואנשי כלכלה. בית ילדותה ברחוב הפרחים 22 נפגע קשות במלחמה, אך עדיין ניצב על תילו. מצעדי האחד במאי עברו בשדרות מתחת לביתה והתנקזו אל כיכר אלכסנדר הסמוכה, שמעליה התנוסס ציור קיר ענק, שבו מצוירים פועלים ולוחמים מניפים ידיהם לניצחון. מרטינה נישאה לעיתונאי צעיר ושמו נורברט, ובדירה קטנה בשכונה נידחת של ברלין גידלו את בנם הקטן רוברט. גם קוליה עבר לברלין והפך לאחד מעמודי התווך של העיתון היומי החשוב 'neues deutschland'. השמועות דיברו על כך שאשתו אניה, שכבר מלאו לה שמונים, חולה מאוד.

עולם המהפכה החל להיפרד מן המלחמה הקרה, אבל עדיין עמד איתן, וגם אם עברו בו רוחות אחרות הן לא פקדו את גרמניה. העבר השני של החומה, שנבנתה באותה שנה שבה עברה איבון לברלין, היה מקום רחוק, מקום של זיכרונות ועבור איבון היה מושא לבוז, ודאי לא לקנאה. גם ארץ ישראל, שבה התגוררה משפחת ילדותה, הלכה והתרחקה, זה שנים לא הגיע משם סימן חיים, מכתב או ידיעה. ביום ראשון אחד של חודש מאי 1981 עמד בדלת ביתה של איבון אהוב בחרותה קוליה, עיניו נוצצות מבעד למשקפיו העבים, ועל פניו אותה ארשת נחושה ומתלהבת, זקנה ונערית כאחד, שכה משכה את לבה באותם ימים רחוקים של אהבתם. הוא אחז בידו זר פרחים גדול וביקש את רשותה לשבת בסלון. איבון התנצלה מיד על שלא כתבה לו אחרי מות אשתו, רצה למטבח, הביאה עוגיות פשוטות שמצאה באחת המגירות וקנקן תה גדול, וישבה על הספה הפרחונית. קוליה קם מיד ואמר בהדרת כבוד, כאילו ניצב מול קהל רב בכיכר אלכסנדר, "העלמה פרייער, האם תינשאי לי". איבון מזגה את התה לשתי כוסות קריסטל, הגישה לו את כוסו, לגמה מכוסה, הרימה את עיניה אליו ואמרה בשלווה, "כן, חבר לותאר, אנשא לך". מאז אותו יום חיו שניהם חיי אהבה, ועל כך נהגה איבון לומר, כי "לא היה לי מזל עם גברים, עד שבא קוליה". הם התגוררו בדירה בקומה השנייה של בניין בשדרת פרנקפורטר הרחבה, שחלקה הוסב על שמו של קרל מרכס, והחלון העורפי בדירתם השקיף על רחוב הפרחים, שממנו נמחה זה כבר הבניין שמספרו 22. על הדרך הרחבה של עולם המהפכה שהשמין והקשיח הם נסעו במכונית הוולוו הכבדה של קוליה לכינוסים ועצרות, ובקיץ נפשו בדאצ'ה שלהם לחוף הים השחור. הם אהבו את החיים הטובים אבל לא שכחו את משנת ילדותם. הקומוניזם שהתגשם הוא הטוב בכל העולמות, כך סבר עתה קוליה בדיוק כפי שסבר בבחרותו, וגם אם לא עומד מול הטוב הזה הרוע המוחלט של הפשיזם, עומד עכשיו כנגדו הקפיטליזם, שאינו אלא רשע המתחזה למאהב מפתה, מציע עושר וחירות, אך מבעד למסכה הריהו יצור כאוטי, כוזב ומדכא, וגם סופו יבוא. גיל החופש היטיב עם איבון, שגם בחלוף השנים נותרה אשה נעימה למראה. באחד הימים הופיע בביתה מכר ושאל אם תהיה מוכנה לחדש את קשר המכתבים עם בני משפחתה בארץ ישראל, והיא ענתה באותה שלווה, "נו, בוודאי, זה יגרום לי אושר רב". אחרי זמן מה קיבלה מכתבים מלוטה מתל אביב וממינשן שבקיבוץ כפר סאלד, שעכשיו נקראה מיכל, והשיבה להן. הדם הרע של המכתבים ההם, משנות החמישים, יבש ונעלם. באפריל 1982 יצאתי מתחנת הרכבת התחתית של רחוב פרידריך, שהיתה אחת מתחנות הגבול בין שני חלקי ברלין. זו היתה הפעם הראשונה שבה פקדתי את גרמניה. באתי לבקר את איבון, בת דודתה האהובה של אמי לאה רוזנטל, היא לוטה פרייער, ואת בני משפחתה. האור ברחוב הרחב, המהודר, סימא את עיני. חציתי את שדרת אונטר דן לינדן ועליתי לקומה השלישית של בניין מערכת עיתון האופנה 'סיביל'. איבון קמה לקראתי סמוקת לחיים, מאושרת, ואמרה, "הרי אתה נראה בדיוק כמו קורט". אחר כך ישבנו והיא צחקה שוב ושוב, צחוק שמח ונכלם, ואמרה, "נו, הרי לכם, דבר כזה, והנה אתה כאן, רובי". ושוב שתקה, וצחקה, וגם אמרה, "ומה אתה אומר על כך, קוליה". צעדנו יחד אל איזור התיאטראות. ממול צץ המבנה האפור, הכנסייתי של תיאטרון ברטולד ברכט. קוליה, שהיה מומחה מטעם 'neues deutschland' לענייני המזרח התיכון ואפריקה, הסביר לי שבאזורנו מתחולל מאבק חשוב על עתיד העולם. אחר כך ישבנו במסעדת גנימד, וארבעה מלצרים בפראק שירתו אותנו באולם הריק, האפלולי. אכלנו מרק צבים בספלונים קטנים, מיני דגים, תפוחי אדמה ברוטב וקינוחים. לקראת כל מנה יצא מן המטבח מלצר חדש וטיפל בנו בעסקנות רבה. "מנהגים בורגניים" הערתי בחיוך. קוליה התכעס ואמר, "טיפשי בהחלט לקרוא למנהגים יפים מנהגים בורגניים". אחרי הארוחה, בבית בשדרת פרנקפורטר, דיברנו על אריך הוניקר, ידידם, נשיא הרפובליקה, וגם אשתו נזכרה בחיבה. קוליה הוציא את הגיטרה וניגן כמה נעימות רוסיות, שאת חלקן שרתי בפעולות תנועת הנוער. מן החלון נשקפה עיר ריקה. קוליה הודה שהברלינאים של המזרח יושבים בערב מול הטלוויזיה, ממש כמו עמיתיהם מעבר לחומה. "הקומוניזם עוד לא חדר לנשמות", אמר קוליה, "הוא לא שינה את ההרגלים הקטנים שהעולם הקפיטליסטי יצר". "וזה חשוב בעיניך?" שאלתי, "זה מצער", אמר, "אבל העניין העיקרי הוא, חבר רוביק, שהקומוניזם הוא השיטה הטובה ביותר שהמציא האדם". איבון לא הצטרפה לשיחה. היא רק הביטה בי, צוחקת, נרגשת, "הרי זה רובי", אמרה פעם ועוד פעם, "הנה אתה כאן". מרטינה נסעה אתי ברחובות ברלין, המרוצפים באנדרטאות המיתולוגיה הקומוניסטית, לוחות זיכרון למרקס ואנגלס, בנייני בנקים רחבים, בנק בולגריה, בנק הונגריה. בהיכל התרבות של ברלין, שנברשות עתיקות עצומות יורדות מתקרתו, הוצגו תמונות ענק של פועלים ולוחמים, בקווים גסים ובצבעים חסרי ברק, ופה ושם מגיחים מהן צלמי ישו ואמו, שליחים עטויי הילה מן העולם שאמור היה להיחרב. נסענו לאורך חומת ברלין, קיר המלחמה המיתולוגי, כותל הדמעות של אירופה. בוניה לא העניקו לה את ההוד וההדר של החומות העתיקות סביב ערי המבצר של אירופה. היא לא היתה אלא קיר דק, עלוב למראה, שמעבר לו שדה מוקשים ברוחב ארבעה מטרים, ואחריו קיר נוסף. מפעם לפעם צץ מגדל שמירה מתוך שדה הקוצים שבין הקיר המזרחי והקיר המערבי, והוא לא הטיל עלי מורא אלא שממון ונואשות, כמו גם החצרות האחוריות של העיר הזאת, שרחובותיה צרים, שבורים, שורות שורות של בתים שהשחירו עם השנים. שם, באחד הבתים השחורים האלה, גרו נורברט ומרטינה בדירה קטנה. נורברט, עוטה זקן לחיים אדמוני, העניק לי תשורה, תקליט קטן של להקת הפופ שהקים, שירי 'הפלנטה הכחולה', כדור הארץ המאוים, המועד לפורענות. נורברט היה זהיר, מעט עצוב. הרוחות הסוערות מפולין לא הגיעו אל העיר הזאת, חלון הראווה של גרמניה האדומה, ודאי לא לערי השדה. "אנחנו אומה צייתנית", אמר נורברט. שבתי אל העולם שעזבתי דרך תחנת רחוב פרידריך עם ערב, ובשנים הבאות עברו את החומה אמי לוטה ודודותי מיכל וזוזי, וגם זכרו של הדוד הטוב אריך שב וחזר אל מכתביה של בתו איבון. הקרח בין איבון למשפחתה בפלשתינה הפשיר, אבל החומה לא נפרצה. גם ממזרח לא אחזה בברלין האש שנדדה מפולין להונגריה ולצ'כיה ולברית המועצות. דבר לא שיבש את אהבתם של קוליה ואיבון, נערי המהפכה, האזרחים החופשיים והמאושרים של העולם החדש.

8

ב17- בנובמבר 1989 לגמתי קפה של אחרי צהריים עם אחת ממנהלות המוזיאון היהודי של פרנקפורט. יד המקרה הביאה אותי לגרמניה דווקא בימים האלה שבהם נפלה חומת ברלין,

העיר שאליה עמדתי לנסוע למחרת היום. אל המוזיאון נכנסה אשה נלהבת, בהירת שיער וישבה אתנו. שמה היה אולריקה. זה עתה שבה מברלין. על המראות שראתה שם סיפרה בפרטים מרובים, ואף השיאה לי כמה עצות מועילות. אולריקה עמדה ללכת והציעה להסיע אותי אל מארחי באחת השכונות הצפוניות של פרנקפורט. כשעמדנו ליד המכונית הקטנה היא הביטה בי לפתע ואמרה, "אני מכירה אותך". עצרנו בביתה והיא שלפה מן הארון ספר כתום רבוע, שכבר דהה מעט. היה זה 'הה ברברה, איזו זנות המלחמה', ספר השירים ותרגומי השירה שכתב אחי גידי, הוא גדעון רוזנטל, קודם שנפל במלחמת יום הכיפורים באדמת הבזלת בגולן, ואותו יצרתי והבאתי לדפוס אחרי מותו. בעמוד הפותח כתבתי, "to ulrike, love, ruvik". על מה ולמה כתבתי הקדשה כזו לאשה שלא הכרתי, היא אולריקה קולב, שלימים נודעה כסופרת בגרמניה, שביקרה בדרך מקרה בקיבוץ שבו התגוררתי בקיץ 1980, והתארחה לשעה קלה בביתי, לא זכרתי, אבל אותו רגע שמעתי קול פעמונים. עם חומת ברלין הנופלת החלו ליפול חומות המלחמה שלי, שאולי גם קיצה הולך וקרב. לרגע נדמה היה שהספר הזה חיכה לי שם, בדירה בפרנקפורט, כאות לכך שתם מסע הדמים של המאה, והנה הגיעו ימי השלום הנצחי. בבוקר המחרת באתי בשערי ברלין שחוברה לה יחדיו. על פי המלצתה של אולריקה נסעתי מיד אל השער שבגשר אוברבאום, שבו עברו נחילים נחילים של בני אדם, חתומי פנים, גברים ונשים ומעט ילדים, עטופים בז'קטים אפרפרים, צעיפים וכובעי מצחייה. רק לפני שבוע נפתחה החומה, ועתה הם באו בשערי רובע קרויצברג האפור והיגע, המיושב בטורקים. ליד השער ציפו להם מוכרי עיתונים ומזכרות. על מצחי הילדים הצמיד ברנש זריז כתרים מנייר ועליהם סמל של חברת המבורגרים אמריקנית. בקופה הקטנה שנפתחה ליד השער השתרך תור ארוך. כאן חילקו מאה מרק לאדם. רכבת מספר אחת עמדה בתחנת קרויצברג. המוני אנשים נדחסו לתוכה, הביטו אל הרחובות ההולכים ומתקשטים, הולכים ומשיבים אל אפם את ריח השפע, שעליו סיפר להם יום יום מרקע הטלוויזיה מן המערב. במרכז העיר, שם נפגשים הקו-דאם ורחוב קַנְט, מתחה עיריית ברלין אוהל קטן. האורחים החדשים, בושים מעט במלבושי החג הכפריים שלהם, עמדו שוב בתור מתפתל, סבלני, ויצאו מדלפק האוהל כשהם נושאים צלחת מרק אפונה. האוויר הצח והקר פרץ בצהלה אל ריאותיי, שלעולם לא הסתגלו לשרב ולקיץ הנצחי של המזרח התיכון. רגלי נשאו אותי לאורך החומה. עוד ועוד הלכתי לאורכה, ממשש באבנים, נותן בהן סימני זכרון לפני שיהפכו לאבק. בבתי הקפה הדלים ישבו משפחות קטנות, יגעות משהו מן הצעידה. "בוקר טוב, מהיכן אתם?" שאלתי בגרמנית רצוצה גבר אחד, והוא הביט באשתו ובבתו בקפידה, רמז להן דבר מה וסובב את ראשו. במעבר הגבול שברחוב פרינצס עמדו לבדיקה חפוזה בעלי המכוניות הקטנות, העמוסות אנשים וחפצים. גבר צנום קיבל את פניהם, חילק לעוברים את עיתוני המפלגה הנוצרית דמוקרטית ואמר בהתרגשות, "ההיסטוריה מתרחשת לנגד עינינו, חברים, אנחנו עושים אותה ממש ברגע זה". הם לקחו את העיתונים ואצו קדימה, תוהים, חוששים, הלומי הפתעה. ברגליים קלות הלכתי לאורך החומה המתפתלת. עתה החלו לעלות בה ציורי קיר צבעוניים, סיסמאות חרוצות באבן, וגם סולמות נקרו על דרכי, שעליהם טיפסו אנשים צעירים ובידיהם פטישים. הם נקשו בעקשנות באבנים, חוררו חורים קטנים בחומה. ככל שהלכה החומה וקרבה אל לבה ההולם של ברלין נפערו בה עוד ועוד פתחים, והפתחים הלכו וגדלו. פה ושם כבר ניתן היה לראות את העולם הנסתר שממזרח, שדה קוצים שבקצהו שיכונים חומים גדולים. גברים סמוקי פנים צעדו יחד הלוך ושוב לאורך הקירות בחולצות טריקו ועליהן כתובת, "הסירו את החומה". נשים צעירות ובחורים חיוורים במעילי סטודנטים עמדו רכוני ראש סביב הצלב הקטן לזכרו של הנער פטר פֶכטר, שלא הצליח להשלים את מנוסתו מצד אחד של החומה לצידה השני. ליד צ'ק פוינט צ'רלי הוקמו במות עץ, ואנשים עמדו עליהן, צופים בעולם שמעבר. החומה דהרה הלאה ואני ריחפתי לצידה. על הרצפה היו מוטלים בגדים מרופטים, קנקני נחושת ומנורות. פולנים וגרמנים מן המזרח החליפו ביניהם מרקים מערביים חדשים. נהר אדם זרם אל כיכר פוטסדם. החומה שחצתה את הכיכר נפרצה. תור ארוך התפתל לאורך מעברי ברזל מרחוב לייפציגר שבמזרח. עוד ועוד אנשים צעדו שם, נסעו במכוניותיהם, חלפו באופניים. איש איש הציג את תעודתו והם נחפזו אל חדוות המערב לקול מחיאות כפיים של קהל קטן שעמד והביט בהם וצילם עוד ועוד. חיוך היה שפוך על הכיכר. מול הבאים כבר החלו ראשוני השבים לצעוד אל ביתם במזרח, עמוסים בחבילות השפע, שקיות מלאות תפוחי אדמה, מכשירי חשמל וכלי בית. ערוץ אחר של נהר האדם פסע לאורך החומה, לצד חורשה ושדה פתוח, אל שער ברנדנבורג הסגור,שממנו נמתחות אל המזרח שדרות אונטר דן לינדן. גבר גוץ וסמוק פנים ניגן באקורדיון וקרא קריאות בזכות איחוד גרמניה. חבורת גברים ונשים מזדקנים עמדה בבגדים לבנים מקושטים, בציפיית קודש לפתיחת השער. בכל מקום שתו גברים ונשים אחוזי כפור פונץ' ושוקו חם. תזמורות ניגנו, הלילה ירד וזוהר עלה ברקיע, אך השער לא נפל. למחרת יצאתי אל מזרח העיר שרחובותיה התרוקנו. החומה המזרחית, שעמדה לבנה ושוממת מאז הוקמה לפני 27 שנה, זכתה עתה לציור ראשון שצויר ממש באותו בוקר, צבאים ושפנים נמלטים אל יערות עד. שער ברנדנבורג היה מוקף חיילים, משאיות צבאיות. מתחת לבניין הפרלמנט, בין כיכר קרל מרכס וכיכר אלכסנדר, התקיימה הפגנה מחאה קטנה. איש לא חגג. צלצלתי בפעמון שבכניסת הבניין, ואיבון ענתה מלמעלה בקול הומה, "אה, רובי, ובכן, בוא, בוא". קוליה ישב בחדר האורחים מהורהר. הגיטרה נשענה על הקיר בפינת החדר. איבון הביאה שלוש כוסות תה. ישבנו ושתקנו.

"ובכן", אמר קוליה, "ככה זה, צרה צרורה". הצצתי באיבון. פניה היו עגומות. "כן, מה אפשר לומר לזה", אמרה וכמעט לא הרימה אלי את עיניה. "נעשו טעויות, טעויות חמורות, בזה אין ספק", אמר קוליה. הוא קם אחוז חימה. ידיו רעדו והזיעו. "הוניקר לא הקשיב, לא רצה לשמוע, זה היה גילוי בלתי נסבל של מנהיגות כושלת, ועכשיו הכל יהיה קשה כל כך". "כן, הוניקר", נאנחה איבון, "מה תאמרו לזה". איבון טרחה במטבח והביאה אל השולחן ארוחה קלה. קוליה אכל מעט ובלי חמדה. "אמרנו לו לפעול כמו גורבצ'וב", אמר קוליה, "אבל הוא לא הקשיב, רפורמות! זה מה שהיה דרוש! רפורמות, אבל במידה, שחס וחלילה לא נשפוך את התינוק עם מי האמבטיה". "וזה היה מספיק?" שאלתי, מנווט את השיחה בזהירות, מנסה לחפש אצל קוליה חרך של ספק. קוליה התקצף הפעם מאוד ושוב קם ממקומו ואמר, "לקפיטליזם אין סיכוי, זו רק שאלה של זמן והוא יתמוטט, אבל כפי שברור עתה לכל, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לא זכתה במנהיגים ראויים, וכך באו עלינו הצרות האלה". קמתי לצאת. שמש נובמבר קרה ציפתה לי ברחוב. קוליה התעשת, הצדיע לי בחיוך ואמר, "החבר רוביק, אך טוב שיהיה לך", ואיבון אמרה, "מסור שלום ללוטה, אני אכתוב לה". מוניתחולפת החזירה אותי אל רחובות ברלין העוטים חג דרך תחנת הגבול הפתוחה. בכל מקום נשמעה המולת המהפכה התינוקת, אך היתה זו מהפכה בלא פרץ וצווחת רחוב, מהפכה שנולדה בחיוך. אולי בדל חיוך ישוב, בקרוב, גם לפניהם של אוהבי המהפכה שתמו ימיה, הקומוניסטים הנאמנים קוליה ואיבון קילמר.

קריאה נוספת - אימגו

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק א'

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

חיים בזהות שאולה

מצעד החיים

מחשבות על השואה והבנייה חברתית

החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

מסע לפולין

הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

יום שואה

התיתכן שואה בימינו?

אדם בן כלב / תיאטרון גשר

צחוק של עכברוש / האופרה

אהבה כלואה / ז'יל רוזייה

פורום וירטואלי כמרחב נפשי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רוביק רוזנטל