הנרטיב הפלסטיני: תמורות באוכלוסיית ארץ ישראל


579 צפיות

תמורות באוכלוסיית ארץ ישראל לאורך ההיסטוריה והנרטיב הפלסטיני

שלמה

שלמה זנד / מתי ואיך הומצא העם היהודי. הוצאת רסלינג

מאמר זה נכתב בהתייחסות לספרו המרתק ורחב היריעה של פרופ' שלמה זנד "מדוע וכיצד הומצא העם היהודי" הוצאת רסלינג 2008. בספרו המשכנע טוען פרופ' זנד, כי מוצא הפלסטינאים ביהודי ארץ ישראל שמעולם לא גלו מעל אדמתם, ואילו מוצא העם היהודי המודרני בקיבוצים מקריים של מתגיירים – תוצר של תנועות גיור נרחבות ברחבי האימפריה הרומית שלפני חורבן בית המקדש ומייד לאחריו, וכן בגיורים המוניים לכול אורך ההיסטוריה (כגון הכוזרים, ממלכת חייבר, ממלכות מגוירות בצפון אפריקה, אתיופיה צפון עירק ועוד).תיאוריה זאת אומצה ע"י חלק מן ההנהגה הפלסטינית עוד בשנות ה-90 של המאה ה-20, לצד תיאוריות אחרות ה"מוכיחות" את עתיקותם של הפלסטינים בארץ ישראל. אם כי מאמר זה מתייחס לספרו של פרופ' זנד – אין הוא עוסק בביקורת ישירה של הספר, אלא באנטיתזה של כותרת הספר: "מדוע וכיצד הומצא העם הפלסטינאי".

1. התזה של פרופ' זנד באשר למוצא הפלסטינים:

פרופ' זנד טוען, כי הרומאים מעולם לא הגלו את יהודי ארץ ישראל לאחר חורבן הבית ואף לא לאחר מרד בר כוכבא. יהודי ארץ ישראל המשיכו לשבת על אדמתם והיוו את הרוב המכריע באוכלוסיית ארץ ישראל לאורך כל התקופות שלאחר החורבן. לאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה ה-7, הטילו המוסלמים מיסי מיעוטים על תושבים שלא היו מוסלמים. לכן, על מנת לקבל פטור מן המס, יהודי הארץ התאסלמו, ונותרו על אדמתם גם לאחר ההתאסלמות. מוסלמים "חדשים" אלה, צאצאי יהודי הארץ, הם הם הפלסטינים של ימינו, ולהם "זכות אבות" על הארץ.

העם היהודי המודרני, לדבר פרופ' זנד, אינו אלא קיבוץ מקרי של מתגיירים בני עמים ומוצאים שונים,תוצר של תנועות הגיור ההמוניות ברחבי האימפריה הרומית במאה ה-1 לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה וכן של גיורים במוניים מאוחרים יותר כגון ממלכת חייבר או הכוזרים, שגובשו לכלל "עם" ע"י התנועה הציונית במאה ה-19, וודאי שאין להם זכות היסטורית על ארץ ישראל.

2. מה הופך צבר אנשים לעם?

קיים עם פלסטיני, הוא זכאי להגדרה עצמית ולטריטוריה בה יוכל לממש עצמו כעם.

אמירה זאת איננה מתבססת על מחקר היסטורי מעמיק. אין צורך בכזה : העם הפלסטיני, ממש כמו כל עם אחר, קיים קודם לכול בשל החלטת ציבור אנשים, המשייכים עצמם לקבוצה זאת מסיבות שונות ומגוונות, כי הם עם (benedict anderson,imagined communities,1991).

החלטה קולקטיבית זאת, אם יש לה שורשים עמוקים בציבור אנשים זה, הנהתנאי חיוני ומספיק להגדרת אותו ציבור של אנשים כעם.

על מנת להיות עם, אין צורך בשורשים אתניים משותפים (כפי שאנסה להראות – אין לפלסטינים המודרניים שורשים כאלה), אין צורך בהיסטוריה משותפת (נראה שאין כזאת לפלסטינים) ואף אין צורך בהוכחת זיקה אמיתית והיסטורית לפיסת האדמה בה שואף העם לממש את עצמאותו(נראה כי אין לפלסטינים זיקה כזאת ). מספיק הרצון המשותף, האמיתי והכנה, להיות עם – על מנת להפוך לכזה.

3. הנרטיב הפלסטיני:

אכן, אין צורך לחטט בנבכי ההיסטוריה על מנת לקבוע שהפלסטינים הם עם.

עם זאת – הפלסטינים עצמם, בעזרת חוקרים מכובדים וביניהם ישראלים רבים, פועלים ליצירה ולביסוס של נרטיב - שהוא נרטיב חילופי לזה הישראלי-ציוני ואף לזה היהודי הדתי – לפיו הם "אדוני הארץ" ההיסטוריים, ארץ שנגזלה מהם ע"י מהגרים אירופאיים בעלי דת יהודית הזרים לארץ.

אם כי נרטיב זה הנו יסוד הטיעון הפלסטיני הכללי, יש בו גוונים אחדים:

א. הפלסטינים הנם צאצאי הכנענים והפלשתים, שמעולם לא נעלמו מן הארץ, וכאשר היהודים גלו ונעלמו – הם חזרו לאדמותיהם ההיסטוריות

ב.הפלסטינים הם צאצאי היהודים הקדמונים, אשר בניגוד לנרטיב הציוני, מעולם לא גלו מעל אדמתם . היהודים התאסלמו לאחר הכיבוש המוסלמי, ונותרו על אדמתם המקורית, והם הם הפלסטינים ( בהסתמך על יצחק בן צבי, דוד בן גוריון, בורוכוב, בלקין ואחרים).

ג. הפלסטינים נמצאים בארץ ישראל מאז הכיבוש המוסלמי, והם ערבים בלאומיותם, כלומר, הגיעו לכאן מחצי האי ערב במאה ה-7 ולאחריה. זכותם על הארץ אינה פחותה מזכות היהודים, בשל ישיבת הקבע הארוכה הנמשכת כבר כ-1400 שנה. עוד ב-‏1946, בעדותו של איש הועד הערבי העליון ג'מאל חוסייני בפני ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית לענייני ארץ ישראל, אמר חוסייני ''זהו ביתנו. כ-‏1300 שנים אנו יושבים בו. הוא שלנו אף שהיה שלהם לפני כן.''

אינני מתווכח עם הגדרת הפלסטינים את עצמם כעם. אך כיוון שמובאות "אסמכתאות" היסטוריות לטיעון "הלאומיות הפלסטינית", כדאי לבחון אותן לאור הידע ההיסטורי הקיים.

משפחה

משפחה פלסטינית ברמאללה, ראשית המאה ה-20 4. תמורות באוכלוסיית ארץ ישראל בתקופות ההיסטוריות השונות

הנרטיב הפלסטיני המקובץ, על כל זרמיו, מחייב קיומה של אוכלוסיההמשכית ורציפה בארץ ישראל, במהלך התקופה אליה מתייחס הנרטיב: מאז התקופה הכנענית, מאז החורבן ומרד בר כוכבא (70-135) או לפחות מאז הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 640.

ניסיתי לרכז במאמר זה נתונים דמוגרפיים על אוכלוסיית הארץ בתקופות ההיסטוריות השונות, כאמצעי לבחינת הטיעונים השונים באשר לקדמוניות העם הפלסטיני.

הנתונים הישירים אודות אוכלוסיית הארץ במרבית התקופות ההיסטוריות, מעטים: מפקדי אוכלוסייה היו נדירים, לא מדוייקים ומגמתיים לאורך התקופות ההיסטוריות השונות. עם זאת, קיימים מקורות ישירים כאלה, ההולכים ומתרבים לקראת העת החדשה (בסוף המאה ה-18 ולאורך המאה ה-19 כבר בוצעו מפקדי אוכלוסייה ע"י השלטונות העותומניים לצורך גביית מיסים). מקורות נוספים הם כתבים יהודיים (המשנה, התלמוד,כתבים חיצוניים בני התקופה),כתבי הכנסייה, כתבי היסטוריונים בני התקופה, כתבי נוסעים וצליינים וגנזכים כגון גניזת קהיר.

מקור חשוב ובלתי תלוי, הנו המקור הארכיאולוגי, המסיק מסקנות באשר לגודל האוכלוסיה בעת נתונה, ע"פ השרידים החומריים של אותה אוכלוסייה.

הגרף שלהלן,שנערך על ידי לצורך מאמר זה, מקבץ את התמורות הדמוגרפיות באוכלוסיית ארץ ישראל לאורך התקופות ההיסטוריות השונות הוא מבוסס על מקורות שונים, ומבטא מגמה, ולא דווקא מספרים מוחלטים.

5. שלילת התזה בדבר מוצא העם הפלסטיני מן היהודים הקדומים שלא גלו

התזה הגורסת כי מוצא הפלסטינים המודרניים מן היהודים המקוריים (תושבי יהודה) שלא גלו מסתמכת על מנהגים יהודיים שהיו נפוצים בקרב ריכוזים מסוימים של ערביי ארץ ישראל (למשל – בדרום הר חברון ובאזור שכם) ועל מסורות משפחתיות בחלק מן הכפרים. תזה זאת הוצעה דווקא ע"י חוקרים אירופיים וע"י מנהיגי התנועה הציונית, ואף שימשה לגיבוש פתרון מוצע ל"בעייה הפלסטינית". בורוכוב, יצחק בן צבי ואף דוד בן גוריון תמכו בתזה זאת וביססו אותה בכתביהם. תנועת "הכנענים" תמכה גם היא ברעיון המוצא המשותף, הקדום, של היהודים והפלסטינים. לאחרונה פרסם הפיסיקאי צבי מסיני ספר בשם "יאומן כי יסופר – בעיית ארץ ישראל,שורשיה ופתרונה" בו הוא מנסה לבסס דעה זאת.

תזה זאת מחייבת המצאות של ריכוז יהודי גדול ורצוף בין מרד בר כוכבא לבין ההתאסלמות ההמונית של יהודי ארץ ישראל, אשר חלה, לדעת המחזיקים בתזה זאת – אי שם בין הכיבוש הערבי (640) לבין שלטונו של החליף הפאטימי אל חכם (גזרות אל חכם – 1012).

קיימת הסכמה רחבה על כך שלא הייתה הגלייה כללית וחד פעמית של יהודי ארץ ישראל ע"י הרומאים, לא לאחר חורבן הבית וכשלון המרד הגדול, ולא מייד לאחר מרד בר כוכבא . נתוני האוכלוסייה והתפלגותה מצביעים על כך בבירור.

פרופ' זנד מתפרץ בטיעוניו כנגד תזת ההגלייה - אל דלת פתוחה : אין ספק כלל, ואיש אינו טוען אחרת, כי לא הייתה הגלייה כללית לאחר המרד הגדול. בשנת 70 או בסמוך לה, לא גלה עם ישראל מעל אדמתו. הרומאים הרגו מאות אלפי יהודים (500,000-700,000 ע"פ יוספוס) ולקחו בשבי עוד כ-200,000 יהודים נוספים. הם הגלו את העילית החברתית והדתית. אולם רובו של העם היהודי שישב בארץ לפני המרד (ערב המרד מנתה אוכלוסיית הארץ כ-4 עד 5 מליון נפש, מתוכם כ-1.5 מליון נכרים), המשיך להתקיים בארץ.היהודים גורשו פיסית רק מירושלים, אך לא מיתר מקומות מושבם. פרופ' זנד אינו מקבל נתונים מספריים אלה, שמקורם בעיקר בהיסטוריונים בני העת העתיקה ובעיקר יוספוס פלוויוס. לדעתו נטו ההיסטוריונים העתיקים להגזמה ככול שמדובר במספרים. אולם, אין הוא מביא הנמקות לדחיית ההערכות המספריות של ההסטוריונים העתיקים (ההנמקה הכלכלית חקלאית כנגד הערכת מספר תושבי ארץ ישראל לפני החורבן בכ-5 מליון נפש מתבססת על ההערכה שלא ניתן לגדל בארץ ישראל חיטה בכמויות הנדרשות – אך היא מתעלמת ממקורות מזון אחרים וממסחר בין לאומי אינטנסיבי במוצרי מזון).

ברור לחלוטין כי היהודים המשיכו להוות את הרוב המוחלט באוכלוסיית ארץ ישראל, אם כי מספרם ירד לכ-2 מליון נפש בלבד, בעוד שבאוכלוסיית הנכרים לא חל שינוי והיא נותרה בהיקף של כ-1-1.5 מליון איש.

השבר הדמוגרפי הגדול בעם היהודי בארץ ישראל חל כ-65 שנים מאוחר יותר – לאחר כשלון מרד בר כוכבא ועד לחלוקת האימפריה הרומית. במרד עצמו נהרגו כ-1/3 מיהודי הארץ (כ-600,000 נפש). מייד לאחר המרד החלה תקופה של אי שקט ברחבי האימפריה, אנרכיה ביטחונית ושלטונית, אינפלציה וקשיים כלכליים, אשר פגעו קשות בכלכלה ובביטחון בארץ ישראל. יהודה התרוקנה מתושביה היהודיים, וריכוזים יהודיים נותרו בגליל ובמובלעות קטנות באזור הבקעה וים המלח. לקראת פילוג האימפריה ויסוד הממלכה הביזנטית, נותרו רק 200,000 עד 500,000 יהודים בארץ ישראל כולה. במקביל להתדלדלות האוכלוסיה היהודית חלה גם התדלדלות באוכלוסיה הכללית של הארץ – מכ-3 מליון נפש בתחילת התקופה, לאחר דיכוי המרד, לכ-1.0 מליון נפש בסוף התקופה. בתקופת האנרכיה חדרו לראשונה שבטים ערביים ממזרח לתחומי ארץ ישראל.

יש לציין, כי עוד לפני חורבן הבית השני וביתר שאת במקביל לירידת כוחו של המרכז היהודי בארץ ישראל, הלכו והתבססו מרכזים יהודיים אלטרנטיביים בבבל ומצרים,תורכיה (יוון דאז) רומא, ספרד וגליה (צרפת) וכח המשיכה שלהם הצטרף לגורמי הירידה היהודית מן הארץ. בתקופה זאת הופסק השימוש בעברית כשפת יום יום, ויהודי הארץ החלו לדבר ארמית.

ההגירה ההמונית של יהודי ארץ ישראל לארצות חוץ, התגברה בתקופת השלטון הביזנטי, על רקע רדיפות דתיות. במהלך המאות ה-4 עד ה-6 עוד הייתה בארץ אוכלוסייה יהודית של כ-200,000 נפש, בתוך אוכלוסיה נכרית (נוצרית ברובה) של כ- 1.5 עד 2.0 מלון נפש.(אבי יונה –בימי רומא ובזנטיון) . בתחילת הכיבוש המוסלמי לא חלה ירידה מיידית במספר יהודי הארץ, והיהודים אף שיתפו פעולה עם הערבים נגד הביזנטים בעת הכיבוש (חברון, ירושלים, קיסריה).

במאת השנים הראשונות שלאחר הכיבוש, המוסלמים לא ניסו לאסלם את האוכלוסייה המקומית או להתערות בה. הצבא הורכב ברובו הגדול משבטים בדווים, שלא ניסו להתיישב בארצות הכבושות. תחת שלטון בית אומאייה החלה התנחלות מאסיבית של אנשי השבטים בארץ, אך גם אז לא נעשו נסיונות לאסלם את האוכלוסיה (פרט לחוקים שהפלו בין מוסלמים לבני החסות).

אולם במאה ה-9, בעקבות המלחמות בין בית אומאייה לבית עבס והמרידות שאפיינו את תקופת שלטון בית עבס, צומצמה אוכלוסיית יהודי הארץ עד כדי אלפים אחדים (כנראה כ-5000 נפש), עם תחלופה מתמדת בין האוכלוסייה המקורית לעולים שהחליפו את מקומה. המלחמות הבין ערביות בין בית אומייה ובין בית עבס, ומלחמות הכתות השונות, הבריחו מן הארץ את מרבית האוכלוסייה המקומית (הנוצרית ברובה הגדול) והביאו במקומה אוכלוסייה ערבית נוודית, אשר תרמה ליצירת הרוב המוסלמי בארץ. ארץ ישראל הופכת לארץ מוסלמית ברובה תחת שלטון בית עבס. על אף המרכיב הערבי-השבטי המכריע באוכלוסייה המוסלמית בארץ בתקופה שבין הכיבוש המוסלמי (פפירוסי ניצנה) למסעי הצלב, חלק מסויים מן האוכלוסייה המוסלמית הורכב כפי הנראה מתושבי הארץ הנוצרים ברובם, שהתאסלמו.

שלטון הפאטימים השיעי, ובעיקר שלטונו של אל חכים בראשית המאה ה-11, שלו מייחסים את ההתאסלמות ההמונית של יהודי הארץ בשל גזרות הדת והמיעוטים שגזר- חל על ארץ ריקה כמעט לחלוטין מיהודים.

אם כי בתקופה הצלבנית חלה התאוששות של האוכלוסייה הכללית, התאוששות זאת פסחה על הישוב היהודי בארץ ישראל, והוא נותר בן אלפים אחדים.

במאה ה-17-18 נמצאו בארץ עדיין רק כ-5,000 יהודים, בקהילות קטנות בערי הקודש, רובם ככולם "עולים" אשכנזים, ספרדיים, בבליים ומגרבים, כמעט ללא מרכיב של אוכלוסייה יהודית מקורית (פרט למספר משפחות בגליל, שלא גלו מעולם).

ההתאסלמות הייתה נדירה יחסית בקרב היהודים, שלא נרדפו ברוב התקופה המוסלמית בשל דתם (כאמור, בתקופת גזרות הדת בתקופת השלטון הפאטימי, הארץ היתה כבר ריקה מיהודים). עם זאת, הייתה תופעת התאסלמות של משפחות יהודיות. לצד ההתאסלמות המצומצמת של יהודי הארץ, הייתה גם תופעה של הגירת יהודים שהתאסלמו מחצי האי ערב לארץ (זיד בן עמרו בן חונאפה, עבדללה איבן סאלם).

מוסלמים אלה נחשבו לערבים והיו בעלי זכויות ופטורים ממסים, וקבלו נחלות קרקע.

ייתכן שמקורם של פלסטינים בעלי מסורת יהודית (למשל בדרום הר חברון) במשפחות יהודיות-ערביות אלה, שהתיישבו בנחלות שקיבלו כמוסלמים, בהרי ירושלים ויהודה.

6.א. מס בני החסות – הג'זייה:

בניגוד לטענה שההתאסלמות ההמונית של היהודים ארעה על רקע גזרות דת בשנת 1012 (צבי מסיני), יש הטוענים כי היהודים התגיירו בהמוניהם בשל הפטור ממס, שקיבלו המוסלמים (פרופ' זנד שלמה,מדוע וכיצד הומצא העם היהודי,2008) .

נכון הדבר שהמוסלמים הטילו מס על הכופרים (היהודים והנוצרים), ועקרון המס על הכופרים הנו עקרון יסודי הנזכר בקוראן. יש לציין כי מס זה היה שווה להכנסה ממוצעת של חודש אחד לשנה (פחות מ-10% מן ההכנסה) .בתחילת התקופה הוטל הג'זיה בסכום קבוע לכפר כולו, ולא לפרטים. מס זה היה המשכו של מס הגולגולת הביזנטי (אפיקפליון).

המוסלמים לא היו פטורים ממס, אך שילמו מס מופחת. לכן, תופעת הג'זיה גרמה לחלק מן החוקרים להניח, כי מס זה היווה תמריץ להתאסלמות. אולם אין במקורות היהודיים, הנוצריים ואף המוסלמיים ראיות להתאסלמות רחבת מימדים כזאת (ע"פ מקורות מוסלמיים, בימי חליפותו של מועוויה (661-680) מסופר על 42 תלמידי חכמים שהתאסלמו).

חוקים ומיסים אחרים, פעלו דווקא כתמריץ שלילי להתאסלמות היהודים והנוצרים (שלא כפאגנים, אותם הייתה חובה לאסלם):

לעומת הג'זייה, שלכאורה פעלה כתמריץ להתאסלמות, חוקי הירושה, אשר קבעו כי מוסלמי אינו יכול לרשת כופר וכופר אינו יכול לרשת מוסלמי , פעלו לרעת המתאסלמים, שכן מתאסלם היה מנוע מלרשת את בני משפחתו שלא התאסלמו, ובני משפחתו היו מנועים מלרשת אותו. במקרה כזה היה הרכוש עובר למדינה.

גם מס הקרקע (החראג') שהוטל על מתאסלמים, אך לא על הערבים בני השבטים, לא עודד התאסלמות המונית.

מוסלמים היו חייבים בשירות צבאי (גם המתאסלמים החדשים, שגוייסו לחילות עזר ולא יכלו להיות פרשים), ואילו הכופרים היו פטורים משירות צבאי. אין להניח כי הדבר תרם לאטרקטיביות של ההתאסלמות.

לכן נראה, כי לא הייתה התאסלמות נרחבת ממניעים כלכליים או אחרים, ובעיקר לא בקרב היהודים, שכמעט לא נרדפו ע"י המוסלמים בשל דתם.

6.ב. מיעוט היהודים וחוסר מוטיבציה להתאסלמות סותרים את התזה בדבר מקור יהודי לפלסטינים

היהודים היוו , כבר בתקופת בית אומיה וביתר שאת בתקופת בית עבס, מיעוט קטן וחלש באוכלוסיית ארץ . חלקם הגדול לא היה מיהודי הארץ הקדומים, אלא עולים מן הפזורה היהודית. רק מעטים מהם התאסלמו, ונראה שהמוטיבציה הכלכלית להתאסלמות כלל לא הייתה חד משמעית.

התזה הגורסת כי הפלסטינאים המודרניים הנם צאצאי היהודים הארץ ישראליים שהתאסלמו, מניחה בהכרח מספרים גדולים של יהודים שהתאסלמו, על מנת ליצור את הבסיס לעם הפלסטיני המודרני, ומאידך היא שוללת את האפשרות שהאוכלוסייה הנכרית (נוצרית בעיקרה) שהייתה הרוב המוחלט בארץ בסוף התקופה הביזנטית, התאסלמה גם היא, משום שהתאסלמות כזאת שומטת את הבסיס "היהודי" של הפלסטינים.

תזה זאת אין לה בסיס עובדתי במקורות כל שהם, ואינה עומדת במבחן ההגיון, בשל המספר הזניח של יהודי הארץ בעת הכיבוש המוסלמי ולאחריו (שגם הם, בחלקם הגדול, לא היו מיהודי הארץ כפי שטוענת תזה זאת) ובשל חוסר האטרקטיביות שבהתאסלמות.

גם אילו הייתה התאסלמות רחבת מימדים אצל אוכלוסי הארץ שמלפני הכיבוש המוסלמי, לרבות היהודים , הרי שהיהודים היוו בתקופה הביזנטית, ערב הכיבוש המוסלמי פחות מ-10% מאוכלוסיית הארץ.

לכן, קשה לקבל את הדעה כי דווקא היהודים הם אבות הפלסטינים המודרניים, ולא 90% האחרים מתושבי הארץ.

אמירה זאת אינה שוללת את אמיתות הטענה, כי היו יהודים שהתאסלמו (והיו יהודים שהתאסלמו בחצי האי ערב והגיעו עם הצבא המוסלמי שכבש את הארץ) וכי מקור חלק מן הפלסטינאים הנו גם ביהודים שהתאסלמו – שכן מנהגים יהודיים היו נפוצים עד הדורות האחרונים בקרב תושבי כפרים אחדים בדרום הר חברון,אזור שכם, ואולי גם אצל חלקים מערביי הגליל

7. שלילת התזה בדבר מוצא העם הפלסטיני מתושבי ארץ ישראל הקדומים (הנכרים):

תזה אחרת גורסת, כי מקור הפלסטינים בתושבי הארץ הקדומים, לא דווקא היהודיים. בעיתון ''אל קדס אל שריף'' משנת 1929, נטען כלפי היהודים כי ''אבותינו הכנענים שכנו בארץ הזאת לפני אבותיכם (היהודיים) - האם תכחישו זאת?'' .חלק מן החוקרים הפלסטיניים המודרניים, לרבות ההנהגה הפלסטינית שלאחר הסכמי אוסלו, מייחסים לעצמם שורשים כנעניים. גם חוקרים יהודיים בתקופות שונות תרמו להתבססותה של דעה זאת בקרב הפלסטינים.

חלק ניכר מן הנוצרים בתקופה הביזנטית, היו צאצאי התושבים הפאגניים שישבו בארץ לצד היהודים בתקופה הרומאית, חלקם משרידי הכנענים (אמורים, אדומים, מואבים) והפלישתים, אך רובם מקרב התושבים ההלניסטיים של הארץ (יוונים וסורים).

אין ספק, כי חלק מן הפלסטינים הנוצריים דהיום הנם צאצאים של נוצרים ביזנטיים אלה, (ולכן גם של המיעוט הכנעני שישב בארץ בתקופה שערב ההתנצרות של האימפריה הרומית), אשר לא התערבו בנוצרים הצלבניים ונחשבו בתקופה הצלבנית לבני חסות, ממש כמו היהודים והמוסלמים .

באשר לפלסטינים המוסלמיים – רק חלק קטן מהם מקורו בהתאסלמות של הנוצרים או היהודים (כאמור לעיל, אין ראיות להתאסלמות מאסיבית של נוצרים או יהודים בתקופת שלטון החליפים והשלטון הממלוכי). גם אם כללה האוכלוסייה המוסלמית, בנוסף לבני השבטים הערביים ומגרביים שהגיעו בעת הכיבוש, גם מתאסלמים מקרב האוכלוסיה הפאגנית והנוצרית, ואף של חלק מן האוכלוסיה היהודית, הרי שההעלמות הכמעט מוחלטת של האוכלוסייה במאות ה-16-18 ועד תחילת המאה ה-19 קוטעת ממילא את רצף היישוב המוסלמי "הותיק" בארץ.

קשה ליישב את המספר המועט של התושבים בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 – כ-200,000 תושבים בסך הכול (שחלקם הניכר נוצרים), עם אוכלוסיה של כ-750,000 פלסטינים בסוף המאה ו-1,200,000 פלסטינים בתחילת המאה ה-20, מבלי להניח כימרבית האוכלוסייה הפלסטינית המודרנית מקורה בהגירה מאסיבית.

השלטון המצרי-עותומני עודד הגירה של מצרים לארץ ישראל, והם שאכלסו את מרבית ערי החוף (אשקלון, אשדוד, יבנה, יפו, קיסריה וחיפה). לבנונים רבים היגרו גם הם לארץ ישראל ורכשו או קיבלו בה נחלות נרחבות (עמק יזרעאל).

התנאים הכלכליים המשופרים בארץ ישראל (לא מעט בשל הפעילות הציונית והטמפלרית) , יחסית לאזורים אחרים באימפריה העותמנית, משכו אוכלוסיות חדשות מן החורן ומעבר הירדן.

הקפיצה הדמוגרפית בין 1922 ל-1945, תחת השלטון המנדטורי הבריטי, מ-820,000 נפש בשנת 1922 ל-1,800,000 נפש בשנת 1945 (בכ-20 שנים בלבד) קשה אף יותר להסבר ללא לקיחה בחשבון של הגירה מאסיבית, הן יהודית והן מוסלמית.

לכן ברור, שלצד יסוד מצומצם של פלסטינים, שמקורם בתושבי הארץ הביזנטיים (בעיקר באוכלוסייה הפלסטינית-נוצרית) הרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית הנוכחית מקורו במאות אלפי המהגרים מארצות ערב השונות ומכול רחבי האימפריה העותמנית, שהגיעו לארץ במהלך המאה ה-19 ובעיקר משנות העשרים של המאה ה-20 עד שנת 1948.לטענה שהפלסטינים המודרניים הנם צאצאי הכנענים, תושבי הארץ הקדומים עוד מלפני ההתישבות הישראלית הקדומה, אין איפה כל בסיס עובדתי.

8. שלילת התזה הגורסת כי הפלסטינים המודרנים הם צאצאיהם של הערבים – המוסלמים שכבשו את ארץ ישראל בשנת 640:

כאמור לעיל, השבטים הערביים והמוגרביים שהגיעו לארץ ישראל בעת הכיבוש ואחריו, אכן יצרו שינוי דמוגרפי ניכר באוכלוסיית הארץ במאות השביעית עד האחת עשרה (למעשה- עד הכיבוש הצלבני בשנת 1099).

אין ספק, שצאצאיהם נותרו בארץ, כחלק חשוב באוכלוסייה, עד המאה ה-17 וה-18.

אולם קטיעת רצף האוכלוסיה במאות אלה לא פסחה גם על צאצאי המוסלמים מן המאה ה-7:

ברור לחלוטין מן המספרים, כי אוכלוסיית הארץ בסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 הנה אוכלוסיית מהגרים חדשים, הן בצד היהודי והן בצד הערבי.

לכן, אין ליחס לפלסטינים המודרניים שורשים עתיקים וזיקה מולדת לארץ ישראל, גם לא כצאצאי הכובשים המוסלמיים המקוריים.

9. האם השינוי הדמוגרפי של ראשית המאה ה-20 מקורו בריבוי טבעי?

התמורות באוכלוסיית ארץ ישראל בראשית המאה ה-20 חשובות ביותר לבחינת טענת "עתיקותם" של הפלסטינים המודרניים וזיקתם לארץ ישראל:

מפת ה-pef משנת 1880 מראה ארץ ריקה, ישוביה נטושים וריקים, ו"אין להבחין בנפש חיה מילין ע"ג מילין".

בשנת 1890, על סף המאה ה-20, מונה אוכלוסיית הארץ 450,000 נפש.

בשנת 1915 – כ-600,000 נפש בסך הכול.

בשנת 1917 היו בארץ כ-760,000 תושבים, מהם 26,000 יהודים.

ע"פ מפקד אוכלוסין של השלטון המנדטורי, בשנת 1922 היו בארץ ישראל כ- 820,000 תושבים, מהם 82,000 יהודים וכ- 740,000 נוצרים ומוסלמים. בשנת 1945 היו בארץ כ-1,200,000 פלסטינים ועוד כ-600,000 יהודים ובסה"כ כ-1,800,000 תושבים. (בשנת 1949, ע"פ סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"מ היו בעולם כולו 1,320,000 פלסטינים).

בין שנת 1917 לשנת 1945 נוספו לתושבי הארץ כ-1,100,000 תושבים חדשים, מהם כשליש יהודים. מרבית התוספת הייתה בין 1922 ל-1945, בתוך תקופה של כ-20 שנים.

יש לזכור כי הריבוי הטבעי בארץ, במאות השנים שקדמו למאה ה-20, היה ריבוי שלילי, בשל המחלות, תמותת תינוקות ותוחלת החיים הנמוכה. האוכלוסייה נותרה סטטית פחות או יותר, רק בשל הגירת ערביי הסביבה לארץ.

מצב זה לא השתנה גם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, למעשה עד התבססות השלטון הבריטי בארץ, כאשר באירופה כבר חלה עלייה בתוחלת החיים וירידה בתמותת תינוקות, בארץ עדיין היה מצב הבריאות בכי רע. הקדחת והדיזינטריה היו נפוצות וגרמו לתמותה גבוהה בקרב האוכלוסיה המקומית.

לכן, הקפיצה הדמוגרפית לא הייתה יכולה להיות תוצאה של גידול דרסטי בריבוי הטבעי.

על כן ברור הדבר, כי ערב הקמת המדינה, בשנת 1948, היו מרבית התושבים בארץ ישראל, יהודים כמוסלמים, דור ראשון או שני של מהגרים.(סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"מ הגדירה כפליט פלסטיני כל אדם ששהה בארץ ישראל 3 שנים ומעלה לפני עקירתו מן הארץ, וכך צירפה לעם הפלסטיני מאות אלפי מהגרים חדשים)

קטע ממפת pef משנת 1880:

10. סיכום:

הנתונים הדמוגרפיים המתייחסים לתמורות שחלו באוכלוסיית ארץ ישראל, ובעיקר קטיעת רצף האוכלוסhיה בארץ במאות ה-17 ה-18 וה-19, מונעים יחוס רוב רובה של האוכלוסייה הפלסטינית בארץ ישראל, ערב הקמת המדינה, לבני הארץ העתיקים או לערבים כובשי הארץ במאה ה-7.

מקורות רבים, כמו גם הקפיצה הדמוגרפית שמסוף המאה ה-19 ובעיקר משנות ה-20 של המאה ה-20, מצביעים על העובדה כי מקור הציבור הערבי שהיה בארץ ישראל ערב מלחמת העצמאות, בהגירה מאסיבית ממצרים, עבר הירדן, סוריה ולבנון.

מהגרים אלה, גם אם היו בני הדור הראשון של מהגרים לארץ ישראל, מכול מוצא שהוא, הוגדרו ע"י סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם כפלסטינים, ובכך שוייכו, באופן מלאכותי, לעם הפלסטיני.

כמובן שאין הדבר שולל קיומו של קשר אתני מסויים לתושבי הארץ העתיקים (בין לנכרים של התקופה החשמונאית והרומית, בין ליהודי הארץ העתיקים ובין למוסלמים כובשי הארץ במאה ה-7), אך מדובר במספר מצומצם של משפחות בלבד,רובן נוצריות, ולא ברוב רובו של העם הפלסטיני.

ממצאים אלה , המצביעים על כך שהציבור הערבי בארץ היה, ערב מלחמת העצמאות, בעיקר ציבור של מהגרים בני דור ראשון ושני, אינם מתיישבים עם הנרטיב הפלסטיני, על גווניו השונים, הטוען לעתיקותם של הפלסטינים כעם ולקשר היסטורי ארוך שלהם לארץ ישראל.

נספח: תמורות באוכלוסיית ארץ ישראל בתקופות השונות

תקופה

שנים

אוכלוסיה יהודית

אוכלוסיה נכרית

סה"כ

הערות

מקורות

שלטון רומא עד חורבן הבית ודיכוי המרד הגדול

שנת 63 לפנה"ס עד 74 לספירה

(החורבן 70 לספירה)

כ-3 עד 5 מליון

ביהודה ובגליל

1.0-1.5 מליון

שומרונים בשומרון. נכרים כנעניים ויוניים בחופים. נבטים בנגב

4.0-6.5 מליון

שיבת ציון – 150,000

בתקופת בית חשמונאי – גיורים+

גיורים בתפוצות. בשנת 42 כ-7 מליון יהודים ברחבי האימפריה

ע"פ פרופ' ישראל ל.לוין.

קר היבריוס – מפקד קלאודיוס.

דיכוי המרד הגדול עד מרד בר כוכבא

74-132

500,000 עד 700,000 הרוגים ומתים. עוד 200,000 שבויים ועבדים. נותרו כ-2 מליון

אין שינוי מהותי – 1.0-1.5 מליון

3.0-3.5 מליון

התאוששות התרבות, הדת והכלכלה לאחר החורבן. רוב יהודי בארץ, לרבות ביהודה. התחזקות הערים הנכריות.

פרופ' משה דוד הר

דיכוי מרד בר כוכבא-עד חלוקת האימפריה הרומית

135-395

312-נצרות דת המדינה

135- 600,000 הרוגים ושבויים ע"פ מקורות רומיים נותרו כ-1.4 מליון.בסוף התקופה – התמעטות דרסטית – 500,000- 200,000

התחזקות הערים הנכריות, חדירת שבטים ערביים – כ-2 מליון.

בסוף התקופה התמעטות אוכלוסייה כללית – 1 מליון

3.0-3.5 מליון

בסוף התקופה – 1.0 עד 1.5מליון

כללית-דעיכת הישוב היהודי. העלמות העברית. אי שקט , אינפלציה, חוסר בטחון גורמים לירידה גדולת מימדים

פרופ' משה דוד הר

השלטון הביזנטי

395-640

200-250 אלף

170,000

התאוששות – 1.5-2.0 מליון

היהודים – מיעוט. ריכוז עיקרי בגליל כ-10-15% מכלל האוכלוסיה בארץ. בעיקר בפלסטינה השנייה. יהודים גם בעכו, עוספייה, קיסריה וערי החוף.קשר עם חיבר.

דר' ירון דן

הכיבוש המוסלמי הראשון

634 –תחילת הכיבוש 1099

ירידה מתמדת עד כדי עשרות אלפים.

אין עידוד להתאסמות במאה השנים הראשונות.

גידול בראשית הכיבושובתקופה האומאיית. ירידה בתקופה העבסית והפטמית

חדירה מאסיבית של שבטים ערביים (פפירוסי ניצנה), בעיקר תימנים. עם נצחון בית עבס התמעטות השבטים והתאגדות תחת מטה טיי

פרופ' משה גיל

גניזת קהיר

התקופה הצלבנית

1099-1291

ירידה דרסטית והרג נרחב בעת הכיבוש הראשון. לאחר מכן – התאוששות קלה – כמה עשרות אלפים.

בסוף התקופה – אלפים אחדים בגליל וירושלים, חורבן גמור של ערי החוף

גידול רב ומימדים דומים לתקופה הביזנטית – 1.5 עד 2 מליון תושבים. בעיקר בערי החוף (עולים)

ירידה דרסטית במהלך המאה ה-13 ולקראת סופה.

שגשוג . אלמנט אתני אירופאי

המשך:

תקופה

שנים

אוכלוסיה יהודית

אוכלוסיה נכרית

סה"כ

הערות

מקורות

הממלוכים

1260-1516

אלפים אחדים

הארץ מוסלמית בעיקרה עם מספר קטן של נוצרים. השטלתות הבדווים. התמעטות האוכלוסיה.

עלייה של פליטים מן המזרח (בגלל המונגולים). נוצרים מזרחיים בלבד קומץ נוצרים אירופאיים.

העותמנים עד העת החדשה

1516-1800

סוף המאה ה-17

6000

במאה ה-16בערים – 56,000 בשיא – 25,000 בתחילת התקופה ו-35,000

בכפרים – מספר דומה. כלל התושבים במאה ה-16 – 250,000 עד 300,000 . סוף המאה ה-17-ירידה לכ-250,000.

התקופה העותמאנית בעת החדשה

1800-1917

1890- 26000

1800-250,000

1890- 480,000

1915- 600,000

הגירה מארצות באימפריה, הכנסה יזומה של אוכלוסיות , הגירה ממצריים וסוריה, עלייה יהודית.

פרופ' שמואל אביצור, דר' יעקב שביט.

המנדט הבריטי

1917-1948

85,000

757,000 מוסלמים

73,000 נוצרים

757,000

1822

1945

600,000

1,200,000

1,800,000

ריבוי טבעי והגירה מארצות שכנות, בעיקר מצרים.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר