אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גאורגיה: הפלישה הרוסית – רבותי ההיסטוריה חוזרת


התמונה של רמי נוידרפר

הפלישה הרוסית לגאורגיה –רבותי ההיסטוריה חוזרת

האימפריה הרוסית מתפוררת. הלאומים השונים הנמצאים תחת שליטת האימפריה מנצלים את התוהו ובוהו כדי להשתחרר מעולה של רוסיה ולהקים מדינות עצמאיות. מעצמות המערב – גרמניה , צרפת, בריטניה וארה"ב , ממהרות להגיש סיוע למדינות החדשות . העם הגאורגי, שהיה משועבד לרוסיה, מכריז על עצמאותו, אולם חבלי דרום אוסטיה ואבחזיה מסרבים להצטרף למדינה העצמאית ומבקשים להישאר תחת החסות הרוסית. פורצים סכסוכי דמים המלווים בטבח אזרחים וטיהור אתני. לימים מתאוששת רוסיה מהמשבר וחוזרת להיות מעצמה עולמית. היא מנצלת את המצב ופולשת לגאורגיה. מעצמות המערב מוחות אך אינן מסוגלות להעניק סיוע ממשי לגאורגיה המותקפת. מאחורי הקלעים מעורבים אינטרסים גלובליים של הובלת נפט בצינורות מהים הכספי לאירופה דרך שטחה של גאורגיה .

לא, כל הדברים הללו לא קרו עכשיו אלא לפני תשעים שנה – בין השנים 1918 ו1922. רבותי, ההיסטוריה חוזרת!!!

את סיפורה של הרפובליקה הגאורגית הדמוקרטית הראשונה, ואת קיצו המר, נספר כאן, אולם נתחיל מההווה, ונסביר את הרקע למאורעות האחרונים.

תמונות קשות הופיעו על מסכינו בשבועות האחרונים – עלייתה מחדש של "רוסיה הישנה" – האימפריאליסטית, הכוחנית, המעצמה תאבת ההתפשטות. כך הציגה את העניין התקשורת וההנהגה המערבית. לאמיתו של דבר, התמונה מורכבת בהרבה, שכן הייתה זו תוקפנות גאורגית אכזרית, כהמשך למדיניות דיכוי רבת שנים, שהציתה את הסכסוך הנוכחי. למי שדווקא אוהב , כמוני את גאורגיה והעם הגאורגי, הייתה הפלישה הרוסית אכזבה, אם כי לא הפתעה. הכתובת הייתה על הקיר. ולמי שמכיר את ההיסטוריה הגאורגית הסבוכה והמרתקת, הייתה התוקפנות הגאורגית וכמוה גם פלישה הרוסית , כולל הפרישה של חבלי אוסטיה הדרומית ואבחזיה , בבחינת "דז'ה וו" – היסטוריה החוזרת על עצמה. אין זו הפעם הראשונה בה פולשת רוסיה לגאורגיה, ואין זו הפעם הראשונה בה מעורבים אותם גורמים במלחמה.

שחרור גאורגיה מברית המועצות ומלחמת האזרחים

העם הגאורגי , בעל היסטוריה עתיקה, תרבות עשירה, דת, שפה ואלפבית ייחודיים, היה כפוף לברית המועצות. גאורגיה[1], גרוזיה בפי הרוסים, הייתה אחת מ15 הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות, אך בפועל היה המשטר הסובייטי ריכוזי ביותר ועצמאותן של הרפובליקות הייתה פיקציה. בתקופת ה"פרסטרויקה" של גורבצו'ב היה אדווארד שוורדנדזה, שר החוץ הסובייטי, אחד מאדריכלי מדיניות הליברליזציה , והדבר גרם לגאורגים לנסות ולהשתחרר מעולה השנוא של ברית המועצות ומהכיבוש הרוסי. ב-9 באפריל 1989, בשיא המאבק האזרחי לעצמאות, ביצע הצבא האדום טבח בעצרת שקטה במרכז הבירה - 20 בני-אדם נרצחו (מרביתם נשים צעירות) ועשרות נפצעו. האירוע כונה "הטרגדיה של 9 באפריל", והיה אבן דרך במאבק הגאורגי לעצמאות. בדיוק כעבור שנתיים, ב-9 באפריל 1991, הכריזה גאורגיה על עצמאותה והקימה מחדש (לא בפעם הראשונה, כפי שנראה בהמשך) את הרפובליקה של גאורגיה, לא לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במרחב הסובייטי ב-28 באוקטובר 1990.

ב-26 במאי 1991 נבחר זוויאד גמסחורדיה לנשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית. עם זאת, גמסחורדיה הוכיח עצמו כנשיא כושל, שלא הצליח להתמודד עם הבעיות הכלכליות והאתניות של גאורגיה, והודח בהפיכה צבאית ב-22 בדצמבר 1991. הפיכה זו היוותה חלק ממלחמת האזרחים הגאורגית, שכללה מאבק פוליטי בין תומכי גמסחורדיה, שכונו "זוויאדיסטים" ובין תומכי הנשיא שתפס את מקומו של גמסחורדיה, אדוארד שוורדנדזה, וכן מאבק בין הממשל המרכזי ובין שלושה חבלים בדלנים, שביקשו לפרוש מגאורגיה - אבחזיה, דרום אוסטיה ואג'ריה. המלחמה נמשכה עד שנת 1995 והסתיימה בתבוסת הזוויאדיסטים, ובפרישתם של החבלים המורדים, והכרזתם על עצמאות דה פקטו. עצמאותם של החבלים המורדים, שנתמכה על ידי הפדרציה הרוסית אך לא הוכרה על ידי הקהילייה הבינלאומית

הסכסוך עם החבלים המורדים, וקריעתם מאדמת המולדת, הוא פצע פעור בליבם של רוב אזרחי המדינה, והנשיא הפופולארי סאקאשווילי, התחייב לעשות כל שביכולתו כדי להשיב את החבלים הפורשים לחיק "המולדת", תוך התעלמות מרצונם של בני החבלים הללו שלא להשתייך לגאורגיה. מעט רקע על החבלים המורדים אבחזיה

אבחזיה (באבחזית: А ҧ сны, בגאורגית: აფხაზეთი [1]) הוא מחוז בגאורגיה בשטח 8,600 קמ"ר הנמצא באזור הקווקז. אבחזיה הינה רפובליקה אוטונומית בצפון-מערב גאורגיה, שהכריזה על עצמאותה אחרי מלחמה בתחילת שנות ה-90. אבחזיה נותרה עצמאית דה פקטו ברוב שטח המחוז, אך היא אינה מוכרת כמדינה עצמאית. הרפובליקה העצמאית שולטת ברוב שטח המחוז כולל הבירה, סוחומי, שעל גדות הים השחור. העם האבחזי היושב במדינה רואה עצמו כעם שונה מהעם הגאורגי. יש לאבחזים היסטוריה עתיקה – ממלכה אבחזית הייתה קיימת כבר במאה השמינית ושפה משלהם שונה לחלוטין מהשפה הגאורגית. ה אבחזים היו בעבר מוסלמים ברובם אולם תהליך הרוסיפיקציה במאה ה19 שינה מצב זה.

המלחמה של האבחזים בגאורגים הביאה לטיהור אתני של המדינה: במהלך שנות ה-90 היו שינויים רבים בדמוגרפיה של אבחזיה. בשנת 1989 עם סוף ימי ברית המועצות ישבו במחוז כ-525,000 איש שהתחלקו אתנית לכ-45.7% גאורגים ורק כ-17.8% אבחזים (אחוזים דומים נרשמו גם בשנת 1917 כאשר הגאורגים מהווים 42% מהאוכלוסייה והאבחזים כ-21%. בשנת 1993 לאחר מלחמה קשה נוצר צורך להפריד את אבחזיה משאר גאורגיה כאשר כ-240,000 גאורגים שישבו במחוז זה הוצאו משטח זה במה שנקרא "הטיהור האתני של גאורגים מאבחזיה". כיום הרוב במחוז זה הוא של הקבוצה האתנית האבחזית, כאשר האבחזים מהווים 37% מאוכלוסיית אבחזיה והגאורגים כ-30%, כמו כן קטן במעט אחוז הארמנים והרוסים.

חשוב לציין כי בירת אבחזיה, סוחומי, הייתה עיר הקיט העיקרית שבה בילו ראשי המשטר הסובייטי את חופשות הקיץ שלהם , והייתה אהובה על סטאלין במיוחד.

אף מדינה החברה באומות המאוחדות אינה מכירה בעצמאות אבחזיה, והיא נחשבת דה יורה לחלק מגאורגיה.

דרום אוסֶטיה

דרום אוסֶטיה (באוסטית: Хуссар Ирыстон, חוּסַר איריסטוּן; בגאורגית: სამხრეთ ოსეთი , סַמחרֶת אוֹסֶתי; ברוסית: Южная Осетия, יוּז'נַיָה אוֹסֶטיָה) הוא חבל ארץ בדרום הקווקז. תושבי האזור הם אוסטים, קבוצה אתנית אינדו אירופית הקרובה לאיראנים, דוברת אוסטית, שפה ממשפחת השפות האיראניות, דומה לשפת הפאשטוּ. רוב האוסטים מחזיקים בנצרות האורתודוכסית (בניגוד לכנסיה הגאורגית העצמאית) אולם מיעוט גדול מתוכם הם מוסלמים. האוסטים מתגוררים בדרום אוסטיה, וכן במחוז צפון אוסטיה-אלניה בפדרציה הרוסית.

בתקופת ברית המועצות היה האזור מחוז אוטונומי במסגרת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הגאורגית. מאז הכרזת העצמאות של גאורגיה הכריז המחוז על עצמאותו מגאורגיה, ועל הקמת "הרפובליקה של דרום אוסטיה", מעשה שהביא לפריצת הסכסוך הגאורגי-אוסטי בתחילת שנות ה-90.

דרום אוסטיה היא אחד משני מחוזות של גאורגיה (השני הוא אבחזיה) שפרשו מגאורגיה תוך סכסוך אלים בתחילת שנות ה-90 בתקופת מלחמת האזרחים הגאורגית.

אף מדינה החברה באומות המאוחדות אינה מכירה בעצמאות דרום אוסטיה, והיא נחשבת דה יורה לחלק מגאורגיה. בשנים האחרונות השיגה גאורגיה את השליטה בחלקים מהאזור, ובשנת 2007 הכריזה על הקמת "הישות המנהלית הזמנית של דרום אוסטיה", בהנהגתם של אוסטים אתניים, חברים לשעבר בממשלה הבדלנית. הישות אמורה הייתה לשאת ולתת עם הממשלה הגאורגית המרכזית על המעמד הסופי של החבל.

אג'ריה [2]

אג'ריה או אצ'ארה (בגאורגית:აჭარა ) או הרפובליקה האוטונומית של אג'ריה (בגאורגית: აჭარის ავტონომიური რესპუბლიკა , בתעתיק עברי: אצ'אריס אבטוֹנוֹמיוּרי רֶספּוּבליקה) הינה רפובליקה אוטונומית בדרום-מערב גאורגיה, ומחוז בגאורגיה. הרפובליקה האוטונומית גובלת בטורקיה ובים השחור. משנת 1921, ובתקופת גאורגיה הסובייטית הייתה אג'ריה רפובליקה אוטונומית סובייטית סוציאליסטית שנקראה הרפובליקה האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית של אג'ריה. הרפובליקה האוטונומית הוקמה כתוצאה מחוזה עם טורקיה שהבטיח אוטונומיה לאוכלוסיה המוסלמית באזור , אך גם מסיבה פוליטית בעיקרה, למנוע מגאורגיה שליטה מלאה בנמל בתומי שבים השחור.

לאחר התמוטטות ברית המועצות בשנת 1991, הפכה אג'ריה לחלק מהרפובליקה העצמאית החדשה של גאורגיה. אג'ריה לא הייתה חלק מהכאוס וממלחמת האזרחים בשנים 1991-1993, בעיקר עקב שלטונו האוטוריטארי של מנהיגה המוסלמי , אסלן אבשידזה. אבשידזה לא הכריז על עצמאות, אך הפך את המחוז לאוטונומיה כלכלית, למרות שהוא שמר על סדר באג'ריה בצורה מוצלחת, והפך אותה לאחד המחוזות המשגשגים במדינה, הוא נאשם במעורבות בפשע המאורגן. במיוחד בהברחות שמימנו את ממשלתו, והעשירו אותו באופן אישי. כמו כן הוא נאשם בהפרת זכויות אדם. בזמן נשיאותו של אדוארד שוורדנדזה נראה כי לממשל נוח לעצום עיניים למתרחש באג'ריה.

זה השתנה בעקבות מהפכת הוורדים בשנת 2003, כאשר שוורדנדזה הודח על ידי האופוזיציונר הרפורמיסטי מיכאיל סאקאשווילי, שהבטיח לנקוט באמצעים חמורים כנגד בדלנות בתוך גאורגיה. בקיץ 2004, התפרץ משבר חמור באג'ריה, כאשר השלטון המרכזי נדרש לכפות את סמכותו על המחוז. הגשר על נהר הצ'לוכי, שנמצא על הדרך הראשית המחברת בין אג'ריה לבין יתר גאורגיה, פוצץ ב-2 במאי 2004 בהוראת המנהיגות הגולה של אג'ריה בראשות אסלן אבשידזה, כאשר הוא קורא להחלטה להפציץ את הגשר שנמצא בנפת כובולתי "אמצעי מניעה כנגד פעולות צבאיות אפשריות של ההנהגה המרכזית הגאורגית". זה איים להתפתח לעימות מזוין. מכל מקום, האולטימאטום של סאקאשווילי והמחאות הרבות כנגד שלטונו האוטוקרטי של אבשידזה, אילץ את המנהיג האג'רי להתפטר במאי 2004, כאשר הוא נוטל עמו סכומי כסף גבוהים, ובעקבות זה גלה מארצו לרוסיה, והחבל חזר לשליטה גאורגית. רוסיה שימרה בסיסים צבאיים בבאטומי. הבטחה רוסית שניתנה בוועידה של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה ( osce) באיסטנבול לגבי נסיגת הכוחות הרוסיים מ"וזיאני" (ליד טביליסי), וגודאותה, לא מולאה. זה היה מקור למתח רב עם גאורגיה, שמאיימת לחסום את הגישה לבסיסים. בשיחות שהתקיימו במרץ 2005, הציעה ממשלת רוסיה להתחיל להניע נסיגה מאוחר יותר באותה שנה. בסוף יולי הכלים הכבדים שבבסיסים הרוסיים החלו לעזוב את הבסיס בבתומי.

הרקע לסכסוך הנוכחי [3]

בשנת 1988, כאשר מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה של שליטי ברית המועצות, בישרה לעמי הקווקז כי יהיה באפשרותם להגשים את חלומות העצמאות, ובמקביל להתפתחות התנועה הלאומית הגאורגית, קמה "החזית העממית הדרום אוסטית" - "אדמון נחאס". דרישתה הייתה איחוד של דרום אוסטיה הגאורגית עם צפון אוסטיה-אלניה הסובייטית, במטרה להגן על האוטונומיה האוסטית. ב-10 בנובמבר 1989 אישר הגוף הסובייטי העליון של דרום אוסטיה החלטה, לפיה תאוחד "דרום אוסטיה" עם "צפון אוסטיה assr", שהייתה חלק מרוסיה. יום לאחר מכן ביטל הפרלמנט הגאורגי את ההחלטה ואת האוטונומיה הדרום אוסטית. בנוסף לכך, אישר הפרלמנט לדכא את חופש העיתונות ואת ההפגנות בנושא. הסובייט הגאורגי העליון קבע איסור על מפלגות אזוריות בקיץ 1990. צעד זה נתפס על ידי האוסטים כצעד נגדם. האוסטים החרימו את הבחירות הראשונות לפרלמנט הגאורגי, שהיו הצעד המכריע בדרך לעצמאות גאורגיה. האוסטים ערכו בחירות משלהם בדצמבר 1990, אך הממשלה המרכזית בגאורגיה הכריזה עליהן כבטלות.

בעקבות עצמאות גאורגיה בשנת 1991, ובחירתו של זוויאד גמסחורדיה לנשיא, הכריזה הממשלה הגאורגית על השפה הגאורגית כשפה רשמית של המדינה. הדבר עורר דאגה גדולה בדרום אוסטיה, שמנהיגיה תבעו שהאוסֶטית תהיה לשפה הרשמית של המדינה. המיעוט האוסטי המשיך לשאוף לרמה גבוהה יותר של אוטונומיה, אבל נאלץ להתמודד עם התגברות הרגשות הלאומיים.

בסוף שנת 1991 פרץ משבר אלים בו הותקפו כפרים אוסטים ע"י הגאורגים, , ובמקביל הותקפה האוכלוסייה הגאורגית בערים, ובמיוחד בבירת המחוז, צחינוולי. תוצאת המשבר הייתה 1,000 הרוגים אזרחים, ובריחתם של כמאה אלף אוסטים צפונה, אל צפון אוסטיה. כ-23,000 גאורגים נמלטו מדרום אוסטיה והתיישבו בחלקים אחרים של גאורגיה.

ב-1992 נאלצה גאורגיה להסכים להפסקת אש, בשל האיום בהתערבות רוסית. ממשלת גאורגיה והבדלנים הדרום אוסטים הגיעו להסכם לפיו לא ישתמשו בכוח זה נגד זה, וגאורגיה הבטיחה שלא לנקוט בסנקציות כנגד דרום אוסטיה. עם זאת, מחזיקה הממשלה הגאורגית בשליטה בחלקים נרחבים מהמחוז, לרבות העיר אחלגורי. הוקם כוח לשמירת השלום שהורכב מרוסים, גאורגים ואוסטים. ב-6 בנובמבר 1992 שלח הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה כוח משימה לגאורגיה על מנת לנטר את הכוח לשמירת השלום. מאז, עד לאמצע שנות ה-2000, נשמר באזור השקט באופן יחסי. ביוני 2004 גרם מבצע גאורגי למניעת הברחות לעליית המתח באזור. פעולות של לקיחת בני ערובה, תקריות ירי ופיגועים הותירו עשרות הרוגים. ב-13 באוגוסט 2004 הוכרזה שביתת נשק נוספת, אך זו הופרה באופן תדיר.

הממשלה הגאורגית מחתה על התמיכה הגוברת שהעניקה רוסיה לדרום אוסטיה, ועל נוכחותה הפוליטית באזור. כן טענה כי כוחות שמירת השלום אינם נייטרליים ודרשה את החלפתם. ב-5 באוקטובר 2006 פסל חווייר סולאנה, שר החוץ של האיחוד האירופי, כל אפשרות להחלפת הכוח הרוסי בכוח משקיפים אירופי.

אירועי אוגוסט 2008 ב-8 באוגוסט 2008 פתחה גאורגיה במבצע לכיבוש צחינוולי כוח גדול של צבא גאורגיה לאזור שבשליטת המורדים בדרום אוסטיה, והחל בהפגזת הבירה צחינוולי. בעקבות הפלישה חדרו מטוסי סוחוי su-24 למרחב האווירי של גאורגיה והתקיפו מטרות באזור צחינוולי, וזאת בעקבות הצהרת ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין כי רוסיה מגנה את הפלישה הגאורגית לדרום אוסטיה, ורואה מחובתה להתערב. כוח המשקיפים הרוסי ספג כ-15 הרוגים ביום הראשון ללחימה. נמסר כי 2,000 אזרחים אוסטים נהרגו וכי אלפי פליטים גודשים את הכבישים.למחרת פתח הצבא הרוסי במתקפה על הגאורגים. למרות שהפעיל את כוחותיו באיפור וריסון יחסי, הביס הצבא הרוסי את הגאורגים, שנסוגו מייד מדרום אוסטיה, והתחננו להפסקת אש.

חשוב, קוראים יקרים, כי נכיר בעובדה המצערת, כי למרות כל הסימפטיה שלנו לגאורגיה הקטנה, קרבן התוקפנות הרוסית, התנהגה זו בדיוק באותה צורה – תוקפנות אלימה ורצחנית, ודיכוי לאומי, כאשר מדובר במיעוטים האוסטים והאבחזיים בתחומה.

בחזרה לעבר – ההיסטוריה חוזרת...

לא נספר כאן את כל פרטיה של ההיסטוריה הארוכה, הסוערת והסבוכה של גאורגיה. נספיק אם נאמר כי יש לה היסטוריה רציפה , כמדינה, המשתרעת הרחק אל המאה ה7 לפני הספירה, וכי הגאורגים היו מן העמים הראשונים שקבלו את הנצרות, עוד לפני הרומאים.

קיצה של העצמאות הגאורגית  המלך האחרון של גאורגיה

נחזור מאתיים שנה אחורנית, לשנת 1800. המלך האחרון של גאורגיה, גאורג ה12 מבית בגרטיון, שמן, חולה ולא אהוד, משתייך לבית המלוכה העתיק ששלט בעם הגאורגי מאז המאה השישית לספירה, עולה לשלטון בשנת 1798 הוא עושה זאת לאחר שפלישות חוזרות ונשנות של האימפריה הפרסית גורמות הרס וחורבן לגאורגיה, כולל חורבן מוחלט של טביליסי הבירה בשנת 1895.

האיום הפרסי על גאורגיה חמור מתמיד. המלך מקבל מהשאה הפרסי פאתח' עלי שאה, אגרת בזו הלשון:

"דגלנו הרם יתקדם אל ארצותיך, ובדיוק כפי שקרה בימי אגא מוחמד חאן [4], שוב תינתן להרס כפול ומכופל, וגאורגיה שוב תושמד, והעם הגאורגי יימסר לזעמנו"

לכן נאלץ המלך לפנות אל שכנתו החזקה, האימפריה הרוסית ולבקש את חסותה, כי אחרי הכול, טוב לחסות בצילה של מעצמה נוצרית מאשר ליפול שדוד בידי האימפריה הפרסית המוסלמית.

שליחו של הצאר, הנסיך פיוטר איוונוביץ' קובלנסקי, מגיע לטיפליס (שמה הרוסי של טביליסי) ונוטל לעצמו את ניהול ענייני החוץ של הממלכה. השליח הרוסי והשליח הפרסי מחליפים ביניהן אגרות נזעמות, המצהירות כל כוונות המעצמות לשוט בגאורגיה.

המלך מנסה לחתום על הסכם חסות עם רוסיה, אולם הצאר הרוסי חושב אחרת. הוא מורה שליחו בטביליסי לדאוג לכך , שאם מותו של המלך הגאורגי, לא יעלה יורש על כסאו. ב18 לדצמבר , שנת 1800, חותם הצאר הרוסי על מניפסטו בו הוא מכריז על סיפוחה של גאורגיה לאימפריה רוסית. כך באו אל קיצן אלפי שנים של שלטון עצמי בגאורגיה.

גאורגיה קמה מחדש – 1918

אנו חוזרים בזמן למרץ 1917. ברוסיה מתחוללת מהפכת פברואר (רוסיה השתמשה באותה עת עדיין בלוח היוליאני) , הצאר מודח מכיסאו, וממשלה זמנית שולטת במדינה. השליטה בגאורגיה ובמדינות הקווקז האחרות – ארמניה ואזרבייג'אן, ניתנה בידי הוועדה הטראנס-קווקזית המיוחדת, שהייתה מורכבת מצירי דומה [5] מהאזור.

נובמבר 1917 – בפטרוגרד מתחוללת מהפכת אוקטובר, בה משתלטים הבולשביקים על הבירה ומתיימרים לשלוט בכל רוסיה. הכוח ניתן לכאורה בידי הסובייטים – מועצות של חיילים ופועלים , אך בפועל מוקמת "דיקטטורה של הפרולטריון" שאינה אלא דיקטטורה של הסיעה הבולשביקית. המושג של "ממשלה" מבוטל, ובמקומה מוקמת "מועצת הקומיסרים העממית" הсовнарком , בראשות לנין. בממשלה הזו נקראו השרים "קומיסארים" ואחד מחבריה, בתפקיד חשוב אם כי זוטר יחסית, היה יליד העיר גוֹרי שבגאורגיה, החבר יוסיף ויסאיריונוביץ' דז'וגאשווילי, ששימש בתפקיד הקומיסר לענייני לאומים, שתפקידו היה לשכנע את לאומי רוסיה הרבים לתמוך במהפכה הבולשביקית.

דא עקא, שהסובייטים באזור הקווקז לא נהנו מרוב בולשביקי, וסרבו לתמוך במהפכה. רוב הצירים בסובייטים באזור היו מנשביקים, שהתנגדו לשיטת הממשל הבולשביקית, ותמכו במשטר דמוקרטי שיתמנה על ידי אספת נבחרים בבחירות חופשיות וכלליות.

בתחילה הוקמה מדינה מאוחדת – הפדרציה הטרנס קווקזית, בפברואר 1918, אולם במאי פרשה גאורגיה מהפדרציה והכריזה , ב26 למאי 1918 על עצמאות כרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה.

הכרזת העצמאות הגאורגית באה בעקבות שנים רבות של חתירה בסתר ובגלוי לחידוש העצמאות הלאומית, ולאוטוקפליה (שלטון עצמי) לכנסיה הלאומית הגאורגית. נביאה של העצמאות הלאומית הגאורגית המודרנית היה איליה צ'בצ'בדזה (1837 – 1977) , הידוע כאבי האומה של גאורגיה. לאחר מותו עבר קנוניזציה והוא ידוע גם כקדוש איליה הצדיק.

קצרים ומרים היו ימי גאורגיה

דגל גאורגיה, 1918

כדי להבין את הסבך הבינלאומי אליו נכנסה הרפובליקה הצעירה, חשוב שנבין את המצב הבינלאומי באותה עת.

מלחמת העולם הראשונה נמשכת כבר כמעט ארבע שנים. אין קץ לסבל הנורא למיליוני ההרוגים בקרבות, בקור, ברעב ובמחלות, בכל מדינות אירופה המעורבות במלחמה המותרת והנוראה הזו. המלחמה כבר הביאה לנפילת שלטון הצאר כאשר החיילים , רעבים, מותשים, חסרי נשק ומרגישים שהם הולכים למוות חסר תכלית, מסרבים להילחם עוד.

מעצמות המרכז , גרמניה, , האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית, הנמצאות בעצמן במצב צבאי קשה מאד, מקבלות גלגל הצלה מנפילת האויב הרוסי והן ממהרות להשתמש במצב על מנת להשיג לעצמן מזון ואוצרות טבע משטחי רוסיה שכבשו, על מנת להפנות את המשאבים לניסיון נואש להשיג הכרעה בחזית המערבית, לפני שכוחה העולה של ארצות הברית יכריע אותן. המעצמות כופות על רוסיה חוזה שלום קשה ומשפיל – חוזה ברסט ליטובסק . במקביל, נטלה גרמניה תחת חסותה את המדינות שפרשו מרוסיה, בראש ובראשונה – אוקראינה, ופרשה את חסותה גם על הרפובליקה הדמוקרטית הגאורגית.

פרייהר קְרֶס פוֹן קְרֶסְנְשְטַיין

הגרמנים שלחו איפה משלחת צבאית לגאורגיה בראשות מיודענו הברון פרידריך קרס פון קרסנשטיין (friedrich freiherr kress von kressenstein) שהיה לפני כן מפקד חיל המשלוח הגרמני בפלשתינה.

חלק גדול מהחיילים המשוחררים והאיכרים בגאורגיה תמכו בבולשביקים, ובנוסף לכך, הייתה התנגדות למדינה החדשה , כן, ניחשתם נכון, בשני חבלי ארץ – אבחזיה, ודרום אוסטיה, שהתנגדו להכללתם במינה הגאורגית העצמאית ולכן צדדו בבולשביקים וברוסיה הסובייטית.

בנוסף, היו יחסיה של המדינה הצעירה עם שכניה אחרים מעורערים גם כן. הממשלה הרוסית הלבנה של הגנרל אנטון איוונוביץ' דניקין , שהוקמה בדרום רוסיה, התנגדה אמנם לבולשביקים, אולם לא הסכימה לעצמאות הגאורגית. גם עם ארמניה היו סכסוכים.

גם עם האימפריה העות'מאנית המתפוררת היו היחסים בעייתיים, וגאורגיה נאלצה למסור לשיטתה חבלי ארץ בעלי רוב מוסלמי.

לא עברו חודשים ספורים, ובעלות בריתה החזקות של גאורגיה התגלו כמשענת קנה רצוץ. גרמניה והאימפריה העות'מאנית הוסו במלחמה ונאלצו לקבל תנאי כניעה קשים.

בשלב הבא התערבו גם בעלות הברית בסכסוך. כך למשל שלחה בריטניה חיל מצב לטביליסי, כדי להגן על המדינה הצעירה מפני המשטר הבולשביקי השנוא, מחד, ומפני הרוסים הלבנים שאיימו לפלוש גם הם לגאורגיה מאידך.

ב1919 נערכו בחירות דמוקרטיות ראשונות בגאורגיה, בהן זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בלמעלה מ80 אחוז מהקולות. חיש מהר התברר כי ההתנגדות מבית ומחוץ גוברת.

האיכרים שראו בכיליון עיניים כיצד עמיתיהם ברוסיה מקבלים את אדמות האצילים השנואים, התקוממו, וכמותם גם האבחזים והאוסטים

הממשלה הצליחה לבצע רפורמה אגרארית סיפקה את רצון האיכרים, נתנה אוטונומיה לאבחזיה, והצליחה לבסס במדינה משטר רב-מפלגתי פרלמנטארי, בניגוד מוחלט לדיקטטורה של הפרולטריון ברוסיה. אולם בדרום אוסטיה הגיעו העניינים לידי מלחמה של ממש.

סכסוך גאורגיה אוסטיה – 1918 – 1920

תושבי דרום אוסטיה, בעלי הזהות האתנית והלאומית הנפרדת, התנגדו מאז ומעולם לשלטון הגאורגי ושאפו להיות ישות עצמאית , מייד עם מהפכת אוקטובר

עוד לפני הכרזת העצמאות הגאורגית, התקוממו תושבי דרום אוסטיה נגד הפדרציה הטרנס קווקאזית בחודש מרץ 1918 השתלטו האוסטים בראשות מנהיגם קוסטייה קזייב על הבירה צחינוולי וטבחו בתושבים הגאורגים של העיר. הגאורגים הצליחו לדכא את המרידה, כבשו מחדש את אוסטיה והנהיגו בה צעדי דיכוי אכזריים.

כתוצאה מדיכוי המרידה על ידי הגאורגים, החלו האוסטים לזהות את הגאורגים עם המנשביקים, ולתמוך ברפובליקה הסובייטית של רוסיה - הבולשביקית.

ב1919 החל משא ומתן ביו תושבי דרום אוסטיה לגאורגיה. האוסטים דרשו אוטונומיה דומה לזו שניתנה לתושבי אבחזיה ואג'ריה, אולם הגאורגים סרבו והוציאו מחוץ לחוק את אספת הנבחרים הדרום-אוסטית, בדיוק בדיוק כפי שעשו שמונים שנה מאוחר יותר.

ב1920, פרץ שוב מרד של האוסטים. רוסיה דרשה מגאורגיה להסיג את כוחותיה מאוסטיה הדרומית, ומשלא נענתה, פלש כוח אוסטי מוולדיקווקאז, בירת אוסטיה הצפונית, שהיא חלק מרוסיה, לאוסטיה הדרומית , ובהתחלה השיג הישגים ניכרים, והאוסטים הכריזו על עצמאותם, כרפובליקה סובייטית. בהמשך, כשהם מנצלים את חולשתה של רוסיה הצליחו הגאורגים להשתלט מחדש על דרום אוסטיה, תוך הרג של אלפי אזרחים וביצוע טיהור אתני אכזרי בו גורשו 20,000 אוסטים אל רוסיה הסובייטית

הרוסים באים, הרוסים באים. מפקדת הצבא האדום בדרום קווקז

אט אט החל הצבא האדום להתגבר על כל אויביו. שלושה גורמים סייעו לצבא האדום לנצח במלחמת האזרחים האכזרית: הכוחות ה"לבנים" היו מפולגים ומפורדים בין עשרות קבוצות ופלגים שניו חלוקים ביניהם בכל עניין, התערבות מעצמות המערב נגד הבולשביקים סייעה להם להציג את מאבקם כמאבק לאומי נגד כובשים זרים, והעדר התמיכה העממית ב"לבנים" מצד הפועלים והאיכרים, שראו במהפכה הקומוניסטית את מבשרת הגאולה.

שני מנהיגים גרוזיניים [6] בולטים היו בצמרת הבולשביקית – יוסיף דז'וגאשווילי שהיה קומיסר הלאומים, וגריגוֹל (סֶרגוֹ) אוֹרג'וֹניקידזֶה [7]. אוֹרג'וֹניקידזֶה התמנה תחילה לקומיסר של אוקראינה , אולם בהמשך הופקד על הלחימה באזור הקווקז ועל ניסיונה של רוסיה הסובייטית להשתלט מחדש על גאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן.

ארמניה ואזרבייג'ן נפלו לידי הרוסים בקלות, והוקמו שם רפובליקות בולשביקיות, שהיו כפופות למשטר הקומוניסטי במוסקבה

1920 הייתה שנה של מתיחות בין רוסיה לגאורגיה. ניסיון בולשביקי להשתלט על בית הספר הצבאי במאי 1920, שהיה אמור להיות מבוא להפיכה, נהדף, וניסיון סובייטי לפלוש לגאורגיה , נבלם על ידי הגנרל הגאורגי גיאורגי קווינטדזה, על הגשר האדום שבגבות אזרבייג'ן . בעקבות הדיפתם, נאלצו הרוסים לחתום ב7 למאי 1920 על>חוזה השלום של מוסקבהבו הכירו בעצמאות גאורגיה, תמורת הסכמה גאורגית להתיר פעילות פוליטית בולשביקית בתחומה, ולהימנע מלתת מקלט לכוחות עוינים לרוסיה.

לאחר ההסכם שוחררו הבולשביקים הגאורגיים מכלאם. הם הקימו מייד את המפלגה הבולשביקית הגאורגית והטיפו במרץ להפלת המשטר הדמוקרטי בגאורגיה. הממשלה הגאורגית מיהרה לאסרם מחדש, מה שנתפס על ידי הרוסים כהפרת תנאי חוזה השלום. השגריר הרוסי, סרגיי קירוב [8] החליף אגרות נזעמות עם שר החוץ הגאורגי.

תוך זמן קצר הגיעה תורה של גאורגיה. סיום הלחימה הרוסית נגד פולין, תבוסתו של הגנרל פיוטר וראנגל [9], וכיבוש הרפובליקה הדמוקרטית של ארמניה [10], כמו גם תמיכתו של המשטר החדש של מוסטפה כמאל [11], סיפקו לרוסיה רקע בינלאומי נוח לכיבוש גאורגיה, שאותה ראו כמעוז אחרון של מעצמות ההסכמה והמערב בתחומי רוסיה הסובייטית.

ואכן, גאורגיה הפכה לבבת עינם של הסוציאליסטים המתונים ושל מעצמות המערב . משלחת של האינטרנציונל הסוציאליסטי [12] בקרה בטביליסי ב1920 והתקבלה בכבוד מלכים, ובין חבריה גם רמזי מקדונלד [13] וקארל קאוטסקי [14], ובהמשך השנה הגיע לגאורגיה הצי הצרפתי. מפקד הצי הצהיר כי צרפת ובעלות בריתה יסכלו כל ניסיון לפגוע בשלמותה הטריטוריאלית של גאורגיה.

מנהיגי האינטרנציונל הסוציאליסטי בחוצות טביליסי, 1920

לא כל מעצמות המערב תמכו בעצמאות הגאורגית. לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, שינה את המדיניות הקודמת של תמיכה בעצמאות הרפובליקות הקווקזיות כחיץ אנטי קומוניסטי והחל במשא ומתן שם רוסיה על הסכם מסחרי. הרוסים הבהירו לו כי לשם יצוא הנכס העיקרי שיוכלו לייצא לבריטניה, - נפט מאזרבייג'ן, יצטרכו להעביר צינור נפט מהים הכספי דרך שטחה של גאורגיה אל הים השחור.

סטאלין, שכבר החל צובר השפעה ניכרת בתפקידו כקומיסר לענייני לאומים, ו אוֹרג'וֹניקידזֶה תמכו כאמור תמיכה נלהבת בכיבוש גאורגיה, אולם לנין סרב בתחילה בשל מחויבותו לעקרון ההגדרה העצמית לכל עם, שהיה אחד מאבני היסוד של האידיאולוגיה הקומוניסטית.

הטקטיקה בה השתמשה רוסיה להשתלטות על מדינות אחרות הייתה זהה – עידוד התקוממויות עממיות של הבולשביקים מבפנים, וחבירה אליהם על ידי הצבא האדום מבחוץ. בגאורגיה הייתה הטקטיקה הזו קשה יותר, שכן הצלחת הרפורמה האגרארית המנשביקית הוציאה את הרוח ממפשרי הבולשביקים שלא זכו לתמיכה עממית

האות ניתן ובלילה שבין 11 ל 12 לפברואר 1921, תקפו הבולשביקים עמדות גאורגיות בגבול לורי, שבו רוב ארמני, בגבול ארמניה. יחידות של הצבא האדום שהיו מוצבות בארמניה, באו לעזרת המורדים. גאורגיה מחתה נמרצות בפני הציר הסובייטי בטביליסי, אהרון שיינמן

הבולשביקים ייסדו בינתיים את הוועדה המהפכנית הגאורגית (מעין ממשלה קומוניסטית זמנית) בעיר שולוורי, בראשות הבולשביק פיליפ מאקראדזה, שהפנתה בקשה רשמית לעזרה ממוסקבה, שיטה שהקומוניסטים הסובייטיים חזרו עליה פעמים רבות בשנות שלטונם הארוכות. מרידות בולשביקיות פרצו בעוד כמה ערים.

הגאורגים הצליחו להתגבר על רוב המרידות הללו, אולם דיכוי המרידה בלורי שכנע את לנין להסכים לבקשתם של סטלין ואורג'וניקידזה לכבוש את גאורגיה בכוח צבאי. הועד המרכזי התיר לצבא האדום ה11, שעמד מוכן על גבולות גאורגיה, לפלוש למדינה ולכבוש את בירתה. (מעניין לציין כי הייתה התנגדות לפלישה וכי ההחלטה הוסתרה מטרוצקי, מפקד הצבא האדום( .

עם שחר ב16 לפברואר, שנת 1921, פלש הצבא האדום לגאורגיה. הצבא האדום פולש בשלוש זרועות, אחת לכיוון טיפליס הבירה, השנייה מצפון דרך מעברי ההרים בקווקז והשלישית מכיוון הים השחור דרך סוחומי.

בקרב הראשון על נהר החראמי, הובסו הגאורגים והצבא האדום העדיף התקדם לכיוון הבירה. בימים הבאים התחוללו קרבות קשים בהם הצליחו הגאורגים לעצור את ההתקדמות הרוסית, אולם ב23 לפברואר, הצליחו כוחות ההנדסה הרוסיים לתקן את הגשרים שפוצצו על ידי המגינים הנסוגים ולהטיל למערכה טנקים ורכבות משוריינות [15]. אלה בנוסף לכוחם האווירי (לגאורגים לא היו מטוסים) הכריעו את הכף. הצבא הגאורגי נסוג מהבירה והממשלה עברה לעיר קוטאיסי.

ב25 לפברואר נכנס הצבא האדום לטביליסי. הרבקום – הוועדה המהפכנית, הכריזה על הפלת הרפובליקה הדמוקרטית והקמת משטר סובייטי. במוסקבה, קיבל לנין ברכות ממועצת הקומיסרים "הדגל האדום מתנוסס מעל גאורגיה. תחי גאורגיה הסובייטית!".

מסדר הניצחון של הצבא האדום בטביליסי

כדי לחסל סופית את ההתנגדות הגאורגית, יצא הצבא האדום צפון מערבה, לכיוון קוטאיסי. בתחילת מרץ נכבשה גורי, וכוח נוסף של הצבא האדום חדר לגאורגיה בהפתעה דרך מעבר ההרים של מאמיסוני. הגאורגים הוסבו בכל מקום, וגם האבחזים התקוממו וסייעו לצבא הסובייטי. הכוח הימי הצרפתי שהיה מוצב בגאורגיה אמנם התערב בלחימה נגד הרוסים , אולם ללא הועיל וב10 למרץ השתלטו הרוסים על קוטאיסי ללא קרב ועל עיר החוף באטומי. שרידים של הצבא הגאורגי נסוגו להרים והמשיכו להלחם.

בשלב זה חלה התפתחות מוזרה במערכה – הטורקים התערבו נכנסו ללחימה, כשהם כובשים את עיר הנמל החשובה באטומי.

הצבא הגאורגי המובס, מחליט, באקט אחרון של גבורה, לשתף פעולה עם הבולשביקים השוואים ובלבד שהטורקים , השנואים עוד יותר, לא ישתלטו על חבלי ארץ במולדתם. הוא תוקף את חיל המצב הטורקי בבאטומי, משחרר את העיר, ומוסרת אותה לידי הסובייטים.

ב19 למרץ 1921 עולה הממשלה החוקית של גאורגיה על אוניה איטלקית, ומלווה בספינות קרב צרפתיות, יוצאת לגלות.

לאחר הכיבוש

עניין כיבוש גאורגיה והסובייטיזציה הכפויה שלה היו לעניין מרכזי שנוי במחלוקת בין סטלין וטרוצקי, ואף מצאו ביטוי בצוואתו הפוליטית הידועה של לנין שמת זמן לא רב אחרי ההתרחשויות הללו. עימות זה , היודע בכינויו "הפרשה הגרוזינית" ראוי למאמר נוסף.

כוחות גרילה גאורגים המשיכו להלחם בסובייטים וב1924 פרץ מרד עממי נגד המשטר הבולשביקי. זה דוכא באכזריות, והאוכלוסייה סבלה ממעשי דיכוי אכזריים בראשות האיש העולה החדש – מפקד הביטחון הסובייטי – לוורנטי בריה, שלימים הפך לאחד מגדולי הרוצחים בהיסטוריה.

12,578 אנשים הוצאו להורג, וביניהם כל האצילים וראשי האינטלקטואלים, ו20, 00 נוספים הוגלו לסיביר. רבים מהם לא שבו מגלותם לעולם. גאורגיה הופכת לרפובליקה בברית המועצות. הדיכוי הסטליניסטי מכה בה, למרות, ואולי בגלל , מוצאו של השליט

בכך נפל מסך הברזל,, לשנים רבות, על העצמאות הגאורגית.

סיכום

כבין טרגדיה סיזיפית, חוזרת גאורגיה הקטנה מזה מאות שנים ונופלת קרבן למעמדה האסטרטגי המרכזי, וניתנת לחסדיהן של המעצמות האזוריות. גאורגיה מצידה אינה טומנת שבטה בצלחת ועושה לעמים החוסים בשטחה את מה שהיא אינה חפצה שיעשו לה – פעולות של הרג , דיכוי וגירוש.

טרגדיה קווקזית.

מקורות

independent georgia (1918-1921) david marshall lang (excerpt from the book”a modern history of georgia”/ny/1962) maps: andrew andersen and george partskhaladze / 2007 karl kautsky, georgia: a social-democratic peasant republic – impressions and observations. chapter xii - the bolshevist invasion , book published in 1921, available on the web. bruce lincoln, red victory: a history of the russian civil war, 1918-1921 (paperback), de capo press, 1999 the establishment of soviet power in transcaucasia: the case of georgia 1921-1928, stephen jones, soviet studies, vol. 40, no. 4 (oct., 1988), pp. 616-639 map of the transcaucasus campaign 1921

[1] גאורגיה הוא שם זר. הגאורגים מכנים עצמם סַכָּרְתְבֵלוֹ - საქართველო בכתב המקומי [2] חזרה לתחומי גאורגיה ב2004 [3] עפ"י המאמר בוויקיפדיה [4] אביו של פאתח' עלי שכבש את טביליסי. [5] בית הנבחרים הרוסי בתקופת הצאר [6] אני משתמש בביטוי כי הם היו חלק מההנהגה הבולשביקית. [7] שם קשה להיגוי, המחבר מתנצל בשם העם הגאורגי. התאבד לאחר ויכוח קשה עם סטלין ב1937, ויש הסבורים כי חוסל. [8] מראשי הבולשביקים. נרצח ב1934, ויש המייחסים חיסולו לסטאלין. [9] פיוטר ניקולאיביץ' ורַאנגֵל (15 באוגוסט 1878 - 25 באפריל 1928) (ברוסית: Врангель, Пётр Николаевич , בגרמנית: peter von wrangel ) - ברון, גנרל בצבא האימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה והמנהיג האחרון של הצבא הלבן האנטי-קומוניסטי במלחמת האזרחים ברוסיה. [10] בדומה לגאורגיה, הקומה מדינה אנטי סובייטית בארמניה [11] אטאטורק – מייסד טורקיה המודרנית [12] האינטרנציונל השני היה ארגון שנוסד ב-1889 (לאחר מספר שנות הכנה) בידי קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים במטרה לקדם את הסוציאליזם הבינלאומי. הארגון המשיך את עבודתו של האינטרנציונל הראשון, וקיים פגישות עד לשנת 1916. האינטרנציונל השני התפרק במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהמפלגות הלאומיות השונות שהרכיבו אותו לא הציגו חזית אחידה נגד המלחמה, אלא תמכו ככלל במדינה אותה ייצגו. בנוסף, האינטרנציונל השני לא היה מהפכני כמו האינטרנציונל השלישי והאינטרנציונל הרביעי שבאו אחריו, ובמדינות רבות הוא תמך בלגיטימיות של מערכת הבחירות. לאחר מלחמת העולם השנייה נוסד האינטרנציונל הסוציאליסטי כדי להמשיך את מדיניות האינטרנציונל השני. ארגון זה קיים עד היום. בין פעולותיו החשובות ביותר של האינטרנציונל השני: ההכרזה על 1 במאי כ"יום הפועלים הבינלאומי" (1889) ועל 8 במרץ כעל "יום האישה הבינלאומי" (1910, בוועידה בקופנהגן). [13] ג'יימס רמזי מקדונלד (אנגלית: james ramsay macdonald ; ‏12 באוקטובר 1866 - 9 בנובמבר 1937) היה פוליטיקאי בריטי, שצמח מרקע צנוע, והיה לראש ממשלת בריטניה הראשון בהיסטוריה ממפלגת הלייבור. (מפלגת העבודה הבריטית). הוא עמד בראש שתי ממשלות של מפלגת הלייבור: ב-1924 ובין 1929 ל-1931. [14] קרל קאוטסקי (18 באוקטובר 1854 - 17 באוקטובר 1938) היה תיאורטיקן חשוב בהגות הסוציאל דמוקרטית, וכן דמות מפתח במרקסיזם בהיותו עורך הכרך הרביעי של "הקפיטל" ספרו של קרל מרקס. [15] רכבות משוריינות היו נשק עיקרי ומכריע בקרבות רבים של מלחמת האזרחים ברוסיה

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר