אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

היסטוריה עממית של ארצות הברית / הווארד זין


פסבדו-היסטוריה פסבדו-עממית – על 'היסטוריה עממית של ארה"ב'

היסטוריה עממית של ארה"ב / הווארד זין. הוצאת בבל.

היסטוריה עממית של ארצות הברית. מ-1492 ועד ימינו / הווארד זין. הוצאת בבל.

הספר שראה אור לאחרונה בעברית, הינו תרגום של המהדורה האנגלית האחרונה שיצאה ב-2003. מהדורה ראשונה יצאה בימי השיא של הפוסט-מודרניזם הקשה: 1980. על פי נתונים שמביא המתרגם מתן קמינר, הספר הזה לא רק הפך לספר לימוד בארה"ב אלא נמכר כבר ביותר ממליון עותקים.המחבר, הווארד זין, היסטוריון מקצועי ומכובד, מרצה במוסדות יוקרתיים למדי, נולד לפני 86 שנים למשפחה יהודית עניה בארה"ב. הוא הספיק להיות איש צוות אויר במלחמת העולם השניה, ולימים נהיה היסטוריון ותפס מקום בולט בתנועות השמאל למיניהן.למרות שהספר כתוב מצויין, עוסק בנושאים מרתקים, הוא ערוך למופת ומבוסס על מקורות אמינים [גם אם הוא נטול אפראט אקדמי], מדובר בספר גרוע. הספר גרוע לא רק בגלל שהמחבר לא מפסיק להצהיר להודיע ולקבוע שאין ולא יתכן דבר כזה היסטוריה אוביקטיבית ושכל בחירה בעובדות ובפרשנותן מבוססת על אינטרס כזה או אחר, אלא מכיוון שהוא מציע חדשנות פרשנית לכאורה שהיא לא חדשנית ולא פרשנית. רמזים על כך ניתן לקבל מהמחבר עצמו, שלאורך הספר לא מפסיק להצטדק למה הוא כותב כפי שהוא כותב. ממה נפשו? אם במרכז המסר שלו עומדת הטענה כי הוא משמש כקול לקולות המושתקים של "העם", ובהנחה ש"העם" איננו טיפש, מדוע יש להסביר לו כל הזמן מה קורה כאן מבחינה מתודולוגית? הוא הרי אמור להיות דוברו האותנטי של "העם המושתק", האין זאת? במה שזין מכנה "היסטוריה עממית" הוא מציע כאמור פרשנות חדשנית שאיננה לא פרשנות והיא בוודאי איננה חדשנית. בלב ליבה של הכתיבה האינסופית הזו, 980 עמודים כאמור, עומדת תמונת העולם הבאה: הווארד זין, שונא מלחמות ואוהב אנשים. ומכיוון שהעולם מלא במלחמות ובאנשים שונאים, יש להציע הסבר פשוט. וההסבר הפשוט הוא תמיד סוג של 'היסטוריה קדושה', תמיד סוג של טליאולוגיה, או בקיצור זין שוב מציע לנו תמונת עולם של רעים מוחלטים וטובים. ומי הרעים האולטימטיביים? הפוליטיקאים. והרעים שביניהם? המדינאים [כלומר נשיא אמריקני תמיד רע ומרושע מסתם חברת קונגרס אפרו-אמריקנית מקליפורניה]. והרעים המושלמים? מדינאים שהם גם גברים וגם לבנים וגם נולדו וחיו במערב. כמו הציונים למשל. היהודים המושמדים של שנות הארבעים דווקא בסדר גמור [אם כי המלה `שואה` לא נזכרת בספר וזה הגיוני כי הרי קולומבוס, פיזארו ו-קפטן סמית` השמידו עשרות מליונים תוך דור או שניים. אז מה זה ששת המליונים לעומת רצח העם ההוא]כי זאת יש לדעת: העולם שלפני כיבוש אמריקה היה עולם מושלם והרמוני. אינדיאנים גידלו תירס האכילו יבשת שלמה נהנו מיחסי מין חופשיים מהבוקר עד הערב, עם מי שהם רצו וכמה שהם רצו וחייכו לכל העוברים והשבים, עד שהגיעו הספרדים והאנגלים, והשאר כמו שאומרים, 'היסטוריה'. או שמא א-היסטוריה או פסבדו-היסטוריה? כי עבור זין קולומבוס ובוש זה אותו הדבר, והרוע, כל סוג של רוע בקנה מידה גדול כמובן [או בקיצור: מלחמות ותעשיית המלחמות] הוא פועל יוצא של אינטרסים אימפריאליים. וכל מה שנובע מזה [גיוס לצבא למשל] הוא מניפולציה אחת גדולה. והפתרון על פי זין? "המרד". מה שעושים כל אותם אנשים קטנים שעושים מחאות והפגנות וכותבים למשל ספרים כמו הספר של זין. אם לסכם, תמונת העבר העולה מהספר היא זו: א. שהזירה הפוליטית היא מחוץ לתחום עבור מי שרוצה לתקן את העולם. למשל במרוץ בין אל גור לג'ורג' דביליו בוש, זין דווקא מפרגן לניידר, זה שלמעשה הבטיח את בחירתו של בוש. במלים אחרות, תיקון עולם הוא דיבור נלהב [במקרה הזה מגובה במאות הערות שוליים] על תיקון עולם ובשום אופן לא תיקון עולם במישור המציאות.ב. שרוב האנשים שזין מדבר בשמם הם למעשה טיפשים גמורים. עד כדי כך שבקלות מוכרים להם כל מניפולציה, מלאומיות וגיוס לצבא ועד תשלום מסים.ג. שהעמים הלבנים והמערביים, או לפחות הפוליטיקאים שלהם, לא התפתחו ולא השתנו ולא המציאו את הרנסנס או את הפילוסופיה המדינית או את הכלכלה הפוליטית את מגילת זכויות האדם ועוד ועוד, אלא הם אותו הדבר מאז ימי הכנסייה ועד היום ועד בכלל, זאת לעומת האבולוציה המדהימה שעברו למשל האינדיאנים בכמה עשרות אלפי שנות התיישבות באמריקה הצפונית והדרומית.ד. שהעמים הלא-לבנים כולם, מאינדיאנים ועד לטינוז [שבמקרה שלהם הרי אין קשר בינם לבין קולומבוס-פיזארו], עבור בפלסטינים ועיראקים וויטנאמים, הם כולם יצורים תמימים וטהורים, שאין בקרבם [או ביניהם] הבדלים של ממש. אה, וכמובן הנשים הלבנות, המהוות גם הן סוג כזה של עם או קבוצה אנושית. מדוכאת. ובקיצור: המהותנות הזו של `המדוכאים` יוצרת גזענות במהופך. וגם אתוס: על מנת שאהיה צודק תמיד [או לפחות אקבל ציון `מסכן` על ידי רושמי `ההיסטוריה העממית`] עלי להתמיד במסכנותי.ומלה לסיום על המימד הפוליטי-האקטואלי של ספר ההיסטוריה "החדשני" הזה. תירגם אותו סרבן הגיוס מתן קמינר, המוכר כ"איש שמאל רדיקלי", מי שביום שחרורו מהכלא הצבאי צוטט כאומר: "אנחנו רואים ביום הזה ניצחון למצפון ולצדק. נאבקנו במערכת שניסתה לכפות עלינו השתתפות בגוף שכובש עם אחר והורס את החברה הישראלית. עמדנו מאחורי החלטה לא פשוטה לאורך כל הדרך והיום זה נגמר. אני מקווה שהמעשה שלנו ייתן השראה לאנשים לבחון את המציאות בארץ ובשטחים ולקחת עליה אחריות כמו שאנחנו עשינו." את ההשראה שרוצה לתת קמינר לישראלים, הוא רוצה לבסס בין השאר על השראה שהוא מקבל מפסבדו-הסטוריונים כמו זין. בסוף הספר מופיע ראיון קצר שקיים קמינר עם דוברם של המושתקים. השאלה האחרונה היא זו: "אם כן, האם `היסטוריה עממית של ישראל` היא אפשרית?", וזין משיב בין השאר את הדברים הבאים: "במסורת האמריקאית ישנו אידאל של זכויות אוניברסליות, של זכותו של כל אדם לחיים, חירות ורדיפה אחר האושר, ללא הבדל דת גזע ומין [...]אמנם אין אידיאל אוניברסלי דומה בישראל, ועל הסתירה הזו ניתן יהיה להתגבר רק כאשר ישראל תגדיר את עצמה כמדינה חילונית ודמוקרטית ולא יהודית ודמוקרטית. בינתיים, לדעתי חשוב ש`ההיסטוריונים העממיים` של ישראל יספרו את סיפוריהן של כל תנועות המרד שקמו בישראל, כיוון שהן מאירות את מגבלותיה של המדינה, ומה שרואים זה שהיא אינה עומדת בסטנדרטים של דמוקרטיה אמיתית [...] כדי לענות על השאלה שלך, צריך לשאול אם יש היסטוריה של התנגדות בישראל [...] האם אפשר לכתוב את ההיסטוריה של ישראל מנקודת מבטם של הערבים הישראלים, או של הפלסטינים שנעקרו מבתיהם ב-1948, וכך להעביר ביקורת בלתי מתפשרת על מדיניותה של ישראל? אתם, הישראלים, תיטיבו ממני לענות על השאלות האלה" [עמ` 943]סופו של הראיון משקף באופן מושלם הן את מטרותיו הפוליטיות של קמינר והן את בסיסי תודעתו של גיבורו, שגם הוא זכה לתואר "איש שמאל רדיקלי". יש לשער שהשניים מקווים שדיבורם הנחרץ והנלהב בשם המדוכאים, יגרום להסטת תשומת הלב מהפירכות המאפיינות את קו המחשבה שהם מציעים. הנה כמה מהן: 1. "העם" של זין, זה שבארה"ב בכל אופן, מחובר לדת באופן עמוק. את זה הוא יודע טוב מאיתנו. ובכל זאת, המגבלה של ישראל בדרכה להתקרב ל"סטנדרטים של דמוקרטיה אמיתית" היא העדר חילוניות.2. ההיסטוריון זין, שהוא יהודי על פי מוצאו, לא שמע על מהלכיו `העממיים` של הציבור היהודי שהביאו מאז המאה ה-18 לא רק לדתיות-יהודית מגוונת, אלא ליהודיות חילונית של ממש. מבחינתו בכל אופן, הואיל ויהדות היא "דת" הרי שלא יתכן שיהודים יצליחו להתקרב אפילו ל"סטנדרטים של דמוקרטיה אמיתית".3. ומה היא, אגב, "דמוקרטיה אמיתית"? לא זו שבאמריקה הצפונית כמובן, שהרי הדמוקרטיה באמריקה היא מושא ביקורתו הקטלנית של זין. מאידך גיסא, ההיסטוריון העממי שופט פתאום את הדמוקרטיה הישראלית במונחי המהפכנים האמריקנים של המאה ה-18. מה קורה כאן? האם עלינו להסיק ש"דמוקרטיה אמיתית" נמצאת רק בין ספריית האוניברסיטה לבין חדרו של הפרופסור, ומקיפה אולי גם את הספר [frontier] שבין הקפטריה ואולם ההרצאות? אולי. כאמור, הפירכות בתיזות של זין אינן מאפשרות לומר דבר ברור בנושא. חוץ מדבר אחד: אי שם בחלל האפלטוני המוסרי מרחפת לה "דמוקרטיה אמיתית", לרגעים נדירים היא לובשת צורה בדמות "אידיאלים אוניברסליים" כגון "הרדיפה אחר האושר", אך בדרך כלל היא לא קיימת בישראל או בארה"ב יותר מאשר בסודן או באיראן.4. למה מתכוון המשורר בדברו על "היסטוריונים עממיים בישראל". ל`חדשים`? והרי גם הם ברובם כבר התעייפו תודה לאל מהמותג המוצלח הזה של תחילת שנות התשעים. מייסד האסכולה, כך מספרים, ממש חזר בתשובה ונהייה ריאקציונר ימני. כך או אחרת, מה נעשה עם כל הסתם-היסטוריונים שכתבו מיומה הראשון של המדינה או אפילו לפני הקמתה על "מגבלותיה של המדינה"? 5. האם "היסטוריה של התנגדות" תכלול אצל היסטוריונים מסוגו של זין את התנגדותה הנחרצת של המנהיגות הפלסטינית או הערבית לחלוקת הארץ באמצעות שלום, התנגדות שהיא זו שהביאה להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינית אם לנקוט מטבע של `היסטוריון עממי` לשעבר, שאמנם לא הצליח לספר את סיפור הפליטים מנקודת מבטם פשוט כי הוא לא ידע ערבית? כאן בכל אופן אין צורך לנחש ולפרש למה מתכוון המחבר, או המתרגם. השניים, בדברם על "התנגדות", מפורשות מדברים על "תנועות של מרד". ומרד, ע"ע סעיף א' לעיל, הוא בהכרח, ותמיד, א-פוליטי. הקוהרנטיות הלוגית, מתודולוגית, מחקרית וחברתית לא יכולה להיות מושלמת יותר: א-היסטוריות תומכת בא-פוליטיות ולהפך. 6. מעניין לעניין באותו עניין. "תנועות של מרד" עולות בקנה אחד למשל עם "הביקורת הבלתי מתפשרת" שאמורים לגלות הפלסטינים. בלתי מתפשרת עד ש...מה. עד שכל פליט יחזור לכל בית ביפו? למה לא. מהאוניברסיטה של בוסטון מחנות הפליטים אכן נראים כמו מעוז של "דחף אנושי רב עוצמה לביטוי האנושיות" [עמ` 848]. חיים משני דולר ביום? עוד יותר טוב. הביוב ברחוב? ביטוי נוסף לרוח האדם. ובכל מקרה הריח לא מגיע עד בוסטון. תהייה חשובה: האם לאחר שמדינת ישראל תהפוך ל"חילונית ודמוקרטית", קמינר את זין יסמכו ידיהם על האפשרות ש`עממיות` פלסטינית תכלול בתוכה את שלטון האימים של חמאס [תשאלו את ההומואים והנוצרים, שני `עמים` מדוכאים ברצועה מה הם חושבים על "המרד" החמאסי בכיבוש הישראלי]? ואולי גם כאן התשובה מסומנת מראש: תחת שלטון החמאס יהיה זה תורם של ההומואים והנוצרים – כל 'תרבות' בנפרד כמובן – להקים "תנועות של מרד", וחוזר חלילה. כי "מרד" זאת יש ללמוד מזין וקמינר, מכיוון שהוא טהור, הוא בהכרח אנטי-פוליטי. "מרד", בעיקר תולדות כשלונותיו, הוא לא ענין לחשוב עליו מחשבות מעשיות ופוליטיות, כי אם ענין לכתוב עליו 980 עמודים, למכור מליון עותקים ולענות לגביו על שאלות מאזינים ומתרגמים באינטרנט. ד"ר אהוד מנור, החוג להיסטוריה, מכללת אורנים

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהוד מנור