אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מרדכי שוורץ - העולה לגרדום שנשכח


התמונה של רמי נוידרפר

בשבוע שעבר, במסגרת סיור של "מכון אבשלום" הגעתי לקברו של רוצח שפל, טרוריסט נקלה, או אולי לקברו של לוחם חירות, אדם שנפל על הגנת המולדת והוצא להורג על ידי שלטון זר ואכזר על לא עוול בכפו? או אולי לקברו של פושע פלילי פשוט?

את סיפורו הנשכח של מרדכי בן יעקב שוורץ נספר בכתבה זו. ביום ששי ה 16 לאוגוסט 1938, י"ט באב תרצ"ח בשעה 8 בבוקר הוצא להורג בתלייה מרדכי בן יעקב שוורץ, שנדון למוות באשמת רצח. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" – היו מילותיו האחרונות של הרוצח. "נפל חלל למען המולדת ונהרג ע"י הבריטים" כתוב על מצבתו הנמצאת בבית העלמין הישן של חיפה. בניגוד לחללי מלחמות ישראל אחרים, בניגוד לעולי הגרדום ולחללי המחתרות האחרים, אין מצבה ממלכתית על קברו. יום לפני מותו בקרו את שוורץ ארוסתו , בן דודו ואדם נוסף , כנראה אחד מחבריו, שזהותו אינה ידועה. האדם הזה ביקש להישאר עם שוורץ ביחידות לשוחח עמו בעניינים חשובים. למחרת, ביום הוצאתו להורג, י"ט באב, התפרסם בגיליון עיתון "דבר" המכתב הבא מאת מרדכי שוורץ: "הנני מבקש מכם לפרסם את השורות הבאות אחרי מותי. בקשתי האחרונה היא מהציבור העברי בארץ ובגולה לא לעשות שום מעשים היכולים להביא למעשי אלימות ופורענות עם התלייה שלי. כדי להימנע שלא ינצלו את ההזדמנות הזאת אנשים ידועים למעשי פרובוקציות, היכולים לגרום לשפיכת דמי אנשים חפים מפשע, הנני מודיע שאין לי שום קשר עם התנועה הזאת ולפי השקפתי הנני מתנגד לטרור ולשפיכת דמים. את המקרה שלי חושב אני לשגיאה פרטית ברגע של טירוף הדעת שתקף אותי. אני מתחרט על המעשה בכל לבי ומקבל עלי את גזר-הדין ברצון. דרישת שלום לכל החברים ברמת-גן ושכונת בורוכוב. תסלחו לי בעד זה שבגדתי בחינוך ובתנועה שלנו. אל תלכו בעקבותיי, שלום לכולם מרדכי שוורץ," [1] בית-הסוהר בעכו 15.8.38 מה קרה כאן?

ביום כ"ג באלול תרצ"ז (30.8.1937) יצאו שניים דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס , חברי הגנה ותושבי כרכור, לבדוק באר באזור כרכור. טנקוס ירד לעומק הבאר ודניאל נשאר לשמור בחוץ. ערבים שהציבו מארב לשניים פתחו באש על דניאל והרגוהו. טנקוס, שעלה בשמעו את היריות נפגע, גם הוא ונהרג. שניהם הובאו לקבורה בקבר אחים בכרכור. סטניצקי וטנקוס היו חבריו של מרדכי שוורץ, שוטר במשטרת המנדט של פלשתינה א"י. הריגת סטניצקי וטנקוס הייתה חלק מהמרד הערבי הגדול הקרוי בפינו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.

יומיים לאחר הפעולה הערבית ב2 בספטמבר 1938, נשמעו יריות במחנה הנציב העליון בעתלית – מחנה נופש של הנציב העליון לחוף הים, עליו שמר בין השאר השוטר שוורץ. השוטרים שבאו למקום מצאו את גופתו של שוטר ערבי, מוסטפה כורי כשעל יד גופתו ניצב מרדכי שוורץ כשרובה עשן בידו. שוורץ הכחיש את מעורבותו ברצח. הוא טען ששמע קולות חשודים ירה ואח"כ מצא את כורי ההרוג. בדיקות הוכיחו חד משמעית כי כורי נורה ונהרג מרובהו של שוורץ. מה באמת קרה? כמו במקרים רבים, לאמת מספר גרסאות. בעדות שנגבתה ממנו, מכחיש שוורץ את ביצוע המעשה: "אני בן 24 ולפני חמש שנים עליתי ארצה מצ'כוסלובקיה. בינואר 1937 התגייסתי למשטרה וב31- באוגוסט 1937 הועברתי למחנה הנציב העליון בעתלית. נמסר לנו כי השוטרים יהיו חייבים לשמור בלילות רק בשעת הימצאו של הנציב העליון במחנה. בהעדרו, הם רשאים לישון בלילה. ב1- בספטמבר 1937 שכבתי לישון בשעה תשע. בלילה התעוררתי לקול יריות, קפצתי ממיטתי, אחזתי ברובה שלי ועניתי בשתי יריות מתחת לאוהל. אחר-כך יצאתי מהאוהל, יריתי עוד שלוש יריות פעמיים. כשחזרתי לאוהל להצטייד בכדורים נוספים מארגז הבגדים שלי, הדלקתי את מנורת החשמל ואז ראיתי כי חברי השוטר מוסטפה כורי, הנמצא איתי באוהל, מוטל מת על הרצפה ודם נוזל ממנו... הוצאתי את המשרוקית וכן יריתי ירייה לכוון תחנת המשטרה כדי להזעיק עזרה... בסך-הכל יריתי 7 כדורים ו2- כדורים מסרתי לקצין חוסייני. לאחר כמה זמן באה המשטרה למקום. לא עלה בדעתי שחושדים בי כנאשם ברצח, אלא אחרי שהודיע לי על-כך הקצין לוסי-סמית." [2] במכתבו לעיתון דבר, מתאר שוורץ את המקרה כ "שגיאה פרטית, ברגע של טירוף הדעת" .באתר ההנצחה של משרד הביטחון "יזכור" בו מופיע שוורץ כאחד מחללי מערכות ישראל, שנפל למען המולדת, מופיעה הגרסה הבאה: "נוספה על כך הידיעה על רצח שני יהודים ליד כרכור ב 29.8.1937 ויהודי אחד ליד ירושלים למחרת היום. ידיעות אלה השפיעו קשה על רוחו של מרדכי. וכשחזר לאוהל ירה בשוטר הערבי בשעת שנתו והרגו" בבית המשפט, טען שוורץ טענה אחרת והכחיש מכל וכל שירה בכלל בכורי. הטענה לא התקבלה על ידי בית הדים שכן היו ראיות חותכות לאשמתו. מסתבר, שלפני מותו, כתב שוורץ עוד גרסה למעשה, שונה מכל הגרסאות האחרות אותן קראנו לעיל. כך כותב שוורץ באתר "נזכור" בסתירה מוחלטת למה שנאמר עליו שורות מעטות קודם לכן: "האמינו לי, אינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל, בוחן לבבות, יודע עד כמה צריך היה הערבי הזה להיהרג. הוא קפץ משמחה כשסיפר על ההרוגים בכרכור (סטניצקי וטנקוס, ראה לעיל) , התפאר שיהרוג את כל הילדים והנשים בתל-אביב לא יכולתי לשמוע את דבריו ונקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום. כך היה עושה כל יהודי שהיה שומע התעללות זאת מפי ערבי". בפסק דינו של השופט, מופיעה עוד השערה.

שוורץ , סבור השופט, הרג אולי את כורי "במקרה או במריבה", מאחר והנאשם תואר כערבי פנאטי בעוד הרוצח היה יהודי דתי. שוורץ קיבל את פסק דינו בשלוות נפש, והועבר לבית הכלא המרכזי של המנדט בעכו, להמתין לביצוע גזר דינו. מה ארע אחר כך? למרבה הפלא גם כאן חלוקות הדעות של מקורותינו: במאמר על הפרשה בספרו של יהודה לפידות על האצ"ל בשנות השלושים, נכתב: "פסק-הדין לא עורר הדים רבים בציבור, מאחר ולמשפט היה גוון פלילי ולא פוליטי כבמשפט השלושה מראש-פינה. אמנם הרבנות הראשית ביקשה מהנציב העליון לחון את הנאשם, אולם לא נעשה כל ניסיון להפעיל אישים בארץ ובעולם כדי להמיר את פסק-דין המוות במאסר עולם." האומנם? אתר ההנצחה הרשמי של מדינת ישראל , נזכור" סבור אחרת: "לאחר אישור גזר הדין פעלו מוסדות ציבור ואישיים למען מתן חנינה: בלונדון נפגשו שני אחיו של מרדכי ורבה הראשי של וינה עם שר המושבות הבריטי, נציגי המשפחה גם נפגשו בעניין זה עם המדינאי הצ'כי ששימש אז בתפקיד חשוב בצלב האדום הבינלאומי. בארץ פנה משה שרת מן הסוכנות היהודית לנציב העליון בבקשת חנינה ואולם כל הפניות היו לשווא"סביר להניח , כי רוב רובם של קוראי שורות אלה לא שמעו מעולם על עולה הגרדום מרדכי שוורץ.מדוע איפה פרסם הארגון הצבאי הלאומי, האצ"ל, את הכרוז החריף הבא? (ההדגשות שלי)"יהודים! יישוב עברי בארץ-ישראל ביום ג' ה-16 באוגוסט עומד השלטון לתלות את השוטר מרדכי שוורץ. הדבר נעשה בידיעת הסוכנות, בשקט גמור: בכדי "שהיהודים לא יקימו רעש". יה ו ד י ם ! מה נעשה בכדי להצילו מתלייה, מהתלייה המאיימת עליו? השעה דוחקת ודרושה פעולה מהירה. כמאתיים וחמישים ערבים שרצחו יהודים מטיילים חופשיים בארץ... אין עונש לרוצחי יהודים בארץ-ישראל. אבל שוורץ, שלא הוכח בכלל שהוא רצח את מישהו, שלא הייתה נגדו אף עדות אחת. שאחד השופטים התנגד לעונש המוות שלו, עומד עכשיו לצאת להורג בשתיקה גמורה ומתוך גניבת דעתו של הציבור היהודי. אם נעבור בשתיקה על התלייה השנייה של יהודי, יתלו מחר אחד אחד את בנינו ובנותינו, בסיטונות ובעלילות שקר. היישוב יהיה נתון להשמדה כפולה: בידי הרוצח הערבי ובידי התליין הבריטי. יה ו ד י ם! התרגלתם להיות נרצחים בידי הערבים ואין מוחה, הגם לתליות כבר התרגלתם? יה ו ד י ם! הרימו מחאתכם נגד הרצח המשפטי השני שהשלטון רוצה לבצע, הפעם לא נגד רביזיוניסט,אלא נגד סתם יהודי. תבעו דין וחשבון מהסוכנות וממפא"י הרוצים לכסות על דמיו של שוורץ!.. " האצ"ל טוען אפוא, שלא רק ששורץ לא הרג את הערבי, אלא שזו עלילה מרושעת וזדונית של שלטונות המנדט, השואפים להוציא להורג על לא עוול בכפו את שוורץ החף משפע, ובהמשך להשמיד, לא פחות ולא יותר, את היישוב העברי בארץ. מהו הרקע ההיסטורי לפרשה? הימים ימי המרד הערבי הגדול , מרד של ערביי ארץ-ישראל , שכוון כנגד שלטונות המנדט הבריטי וכנגד היישוב היהודי.

הבריטים דיכאו מרד זה בכוח רב. כפרים מהם יצאו המורדים, נהרסו, כ360 ערבים נדונו למוות, מנהיגי המרד נעצרו או הוגלו. באופן כללי, שיתפו הבריטים בשלב זה פעולה עם היישוב היהודי. במקרה של כרכור למשל, הקצו "אווירון" שיסייר בסביבה ויאתר מורדים ערבים ("פורעים" – בלשון המיתוסים הציוניים), אולם במקרים רבים לא הצליחו למנוע הרג ביהודים.

ההגנה נקטה אז מדיניות של "הבלגה" וסברה כי עדיפה התגוננות פאסיבית מול האויב הערבי תוך שיתוף פעולה עם שלטונות המנדט, מאשר לחימה אקטיבית בערבים, תוך הסתכנות בעימותים עם הממשלה הבריטית. ההנהגה הציונית דגלה ב הבלגה וטענה ששימוש שיטתי בטרור נגדי יעמיד את היישוב בעיני הממשלה במצב אחד עם הערבים. ההנהגה חששה מתגובת הבריטים, מחיפושי נשק ומפגיעה בדעת הקהל.כך למשל טען הרב הראשי לארץ ישראל דאז, הרב יצחק הרצוג: "אנחנו עומדים עכשיו במצב קשה מאוד מאוד... אני אמרתי לאיש אחד שבא להתווכח איתי כך: אני מזהיר בך, שאם חס וחליל היו יורים בי והייתי נוטה למות, הייתי מצווה לכל ישראל וליישוב להיזהר ולהימנע מכל מעשה נקם. חלילה וחלילה. חלילה לנו ללמוד על דרך רשעי הגויים. מה השגנו במשך השנתיים? השגנו הישג גדול, קידוש השם לעיני כל הגויים, ופה בארץ ישראל הראה היישוב במשך שנתיים רוח טהורה, נתן ביטוי למוסד היהדות שהתקיים בידו, זהו הישג גדול..." והוועד הלאומי , הממשלה של היישוב היהודי דאז, פרסם כרוז ובו נאמר [3]: "לא בשפיכת דם נקיים יכופר דם קדושינו השפוך, אלא באמצעים מחודשים לקידום מפעלנו ובחתירה בלתי פוסקת לקראת כיבושים חדשים על דרך שחרורנו. לצערנו העמוק ראו בירושלים מעשי נקם בערבים, אשר הכתימו את כבוד היישוב והעמידו בסכנה את שלום ירושלים. אספת הוועד הלאומי... מביעה את רגשי זוועתה על מעשי פשע אלה, החותרים תחת היסודות המוסריים של היהדות והציונות, הזורעים שנאה בין עמי הארץ הזאת והעלולים להמיט שואה על היישוב היהודי והארץ כולה". מנגד היו שטענו כי אסור ליפול לחיי פחד ושיתוק שעלולים לעצור את התנופה הציונית ושההבלגה מביישת את היישוב ומציגה אותו כמוג לב. לא כולם הסכימו עם מדיניות זו והיו כאלה ש'נטלו את החוק לידיהם' וביקשו לעשות מעשה, שהגיע לשיאו בפרשת שלמה בן יוסף, 'עולה הגרדום' הראשון. לא נתעמק כאן בפרטי פרשת שלמה בן יוסף המוכרת לרבים מקוראינו, וספר רק את עיקרי הדברים: ב־18 במרץ 1938 ירו ערבים על מונית שהסיעה יהודים ליד צפת. בהתקפה נהרגו חמישה מנוסעי המונית, בהם ילד ושתי נשים, שנאנסו ובותרו באכזריות. ב-16 באפריל הותקפה בירי מכונית ובה חמישה חברי "ההגנה", ונהרגו שלושה מנוסעיה. מעשי הרצח עוררו סערה ביישוב, ובמיוחד בקרב חברי בית"ר בראש פינה. שלמה בן יוסף, חבר קבוצת העבודה של תנועת בית"ר בראש פינה ואיש אצ"ל, ושני חברים נוספים בפלוגה, שלום ז'ורבין ואברהם שיין, החליטו על דעת עצמם ובניגוד לעמדת מפקדיהם כי עליהם לנקום את הרצח ב־21 באפריל 1938 ירו השלושה על אוטובוס ערבי בכביש ראש פינה - צפת. הרימון שהוטל על האוטובוס לא התפוצץ ואיש מהנוסעים לא נפגע. השלושה הסתתרו במערה סמוכה אך רועים ערבים שרעו באזור גילו את השלושה מסתתרים, והם נתפסו על ידי המשטרה הבריטית. כנגד השלושה הוגש כתב אישום באשמת החזקת נשק, וכן בכוונה לגרום למוות באמצעות הנשק שהחזיקו. העונש המנדטורי על עבירות אלו היה מוות. עם סיומו של המשפט הוכרז ז'ורבין כלא שפוי, ואילו שיין ובן יוסף נדונו למוות. עונשו של שיין הומתק בשל גילו הצעיר, אך בן יוסף הוצא להורג בתלייה בכלא עכו ב־29 ביוני 1938. הוא נקבר בראש פינה, בטקס בית"רי מלא. הוצאתו הצפויה להורג של בן-יוסף עוררה גלי מחאה עצומים ביישוב היהודי בארץ ישראל, לא רק בקרב החוגים הימניים רביזיוניסטים, אלא בקרב היישוב כולו. העמדה לפיה בן יוסף היה פושע לא נתקבלה על דעתם של תושביה היהודיים של ארץ ישראל, והם ראו בו מרטיר וקדוש. ז'בוטינסקי, ששהה אותה עת בלונדון, פנה לצירי פרלמנט ועורכי עיתונים וכן פנה לנציב העליון של אירלנד, ראשי כנסיות נוצריות ובתי-כנסת - מכולם ביקש לפעול אצל הממשלה כדי לשנות את גזר-הדין. ביום ה-28 ביוני, שנקבע כיום ההוצאה להורג, עשה ז'בוטינסקי מאמצים נואשים לחלץ את בן-יוסף מן הגרדום.

בנוסף לפגישתם של שני צירי פרלמנט מן המפלגה השמרנית עם שר המושבות הבריטי רמזי מקדונלד, התקבל אף ז'בוטינסקי עצמו לפגישה עם שר המושבות והתנהלה ביניהם שיחה גלויה וחריפה: מקדונלד: יש ללמד אלמנטים מפירי-סדר לקח חמור שיפחיד אותם וידעו להיות שקטים. ז'בוטינסקי: הם לא ייבהלו - אדרבה, העלאת בן-יוסף לגרדום תעורר תגובות חריפות בנוער היהודי בארץ. מקדונלד: אני בטוח שהגופים הציוניים הרשמיים שולטים שליטה מלאה על הנוער. אם ינסו כמה חמומי-מוח לפרוץ את שליטתם, יתנגד להם התנגדות אפקטיבית כל היישוב ונציגותו הרשמית. יש הטוענים כי לו היו הארגונים הרביזיוניסטיים, האצ"ל ובית"ר מגנים את מעשהו של בן-יוסף כפשע, היה מקבל חנינה. כך למשל נכתב לימים ב"ספר ההגנה": "אסור לשכוח את חלקם של הקיצונים ברביזיוניסטים שעשו כל מה שאפשר בימים המכריעים ההם כדי להכשיל את מאמצי האחראים בישוב, וביניהם גם חברי תנועתם, להציל את בן-יוסף ממוות". ראשי האצ"ל טענו תמיד כי העולים לגרדום בחרו בעצמם, ולא על פי פקודה, שלא לבקש חנינה. כשאמרו לבן-יוסף ערב תלייתו שלא יוכל לומר וידוי לפני רב, מחה על כך. אבל הסוהר הסביר לו שאם יגלה התנגדות, יוליכו אותו לגרדום בכוח ואנשים יחשבו שברגע האחרון פחד. בן-יוסף קיבל עליו את הדין, אבל ביקש מן הסוהר להסביר זאת לחבריו. וכך, בבוקר ה-29 ביוני, נטל את ידיו, צחצח את שיניו, שתה כוס תה וחיכה לקריאה. כשהגיעה השעה שמונה צעד בקומה זקופה, ובקול חזק שר את שיר בית"ר מראשיתו ועד סופו. כאשר צעד את צעדו האחרון לפני הגרדום, אמר: "יחי ז'בוטינסקי". כך תיאר עיתון הארץ את התחושה בעקבות ההוצאה להורג [4]: "אבל כבד ודיכאון רב שררו אתמול בבוקר ובמשך כל היום בראש פינה, צפת ובכל מושבות הגליל כשנתקבלה הידיעה שהקדוש שלמה בן-יוסף הועלה לגרדום בבית-הסוהר בעכו בשעה 8 בבוקר. עם קבלת הידיעה על מותו נסגרו בצפת כל החנויות וגם התנועה שבתה. בשעה11 לפני הצהרים הובאה גופתו של הקדוש לראש פינה והוכנסה לדירת פלוגת בית"ר. שם עטפו אותה בטלית תכלת לבן וחבריו נפרדו ממנו קבוצות קבוצות.לפי פקודת המשטרה הועברה הגופה תיכף לבית-הכנסת וכאן נאמרו תפילות לעילוי נשמתו. באותן השעות נסגרה הדרך בין טבריה לראש פינה...בצפת היה ביטול מלאכה עד הערב." ומה אמרה הנהגת היישוב? כותב דוד בן גוריון בזיכרונותיו: "תלייתו של בן-יוסף תכניס מבוכה בתוך מחננו ותגביר את ידי המיעוט המתנגד לעמדתנו... משהציעו הרביזיוניסטים "הפגנה" כדי להציל את בן-יוסף מן הגרדום, סירבנו, כי הם לא היו מעוניינים בהצלתו. להם הייתה דרושה תלייה, והם השיגו את שלהם. ובכן, מהו יום זה: יום אבל? היום הזה הוא יום אסון וקלון. אינני מזועזע מתליית יהודי בארץ-ישראל. אני מתבייש במעשה שהביא לתלייה... הניסיון להפוך את בן-יוסף לקדוש בעיני הוא אסון לא הממשלה, אלא הרביזיוניסטים העלו אדם לגרדום: בחינוכם, בתעלוליהם, בתכסיסיהם. עד היום לא יכולתי להגיד זאת, כי הדבר היה עלול להזיק לבן-יוסף. לא רציתי שהוא יישא בעונשם של הרביזיוניסטים. הוא אינו אשם שקיבל חינוך מושחת זה. אולי יש גם לנו יד בזה שהנוער נמצא תחת השפעת הרביזיוניסטים. (דוד רמז בקריאת ביניים: הודיעו לי שהורידו את הדגל העוטה שחור שהונףמעל בניין הוועד הפועל. מי הוריד הדגל? אני עוזב את הבית הזה...) בן-גוריון:אני דרשתי להסיר הדגל, ועזבתי את הוועד הפועל כשרמז סירב להסיר את הדגל. אני דרשתי ממזכירות הוועד הפועל הסרת הדגל" על רקע כל הדברים האלה ארעה פרשת שוורץ, שהייתה דומה מאד לפרשת שלמה בן יוסף. שוורץ , חבר ההגנה, עשה דין לעצמו וניסה להרוג ערבים חפים מפשע כנקמה על הרג אזרחים יהודים תמימים בידי בני עוולה. הנהגת היישוב דאז לא יכלה לתת גיבוי למעשה שכזה, לא יכלה לקדש את שמו של שוורץ כקדוש מעונה, ולא יכלה להתייצב מאחורי כרוזי האצ"ל המתארים את שלטונות המנדט כזוממי השמדת יהודים, והיא בחרה להתעלם מן המעשה ומעושהו ולהתייחס אליו כאל פושע פלילי רגיל. יתרה מזו, הנהגת היישוב ומפקדיו של שוורץ בהגנה שכנעו אותו להתכחש ולגנות את מעשהו, במכתב שכתב לביטאון ההסתדרות "דבר". מה אנו יכולים לומר על המעשה היום, שבעים שנה לאחר התרחשותו? לאחר עליית הליכוד לשלטון, הוכרו כל העולים לגרדום על רקע לאומי בתקופת הבריטים , כחללי מערכות ישראל. כולם הונצחו במצבות רשמיות של משרד הביטחון, כולם מוזכרים באתר נזכור. יש חריג אחד הידוע לי: מרדכי בן יעקב שוורץ, שעל קברו ניצבת המצבה הישנה שהציבו בני משפחתו לאחר הוצאתו להורג. ניכר בה , במצבה, שהטקסט עליה שונה במרוצת השנים. את תמונתו של שוורץ – לא מצאתי. מיהו מרדכי שוורץ? במונחים של היום הוא בוודאי רוצח וטרוריסט. המניע שלו – נקם דומה מאד למניעיהם של טרוריסטים יהודיים שרצחו ערבים ונשפטו במדינת ישראל לתקופות מאסר ארוכות, או נהרגובידי קרבנותיהם הערבים לאחר ביצוע פשעיהם, כמו הרוצח ברוך גולדשטיין למשל. אולם אם נחזור אחורה לתקופה ההיא, הדברים אינם כה חד משמעיים. – לא הייתה אז ממשלה עברית ולא צבא יהודי ומעשים נגד האוכלוסייה הערבית, בתנאים של אז, אינם יכולים לעניות דעתי להיות נדונים אך ורק בקריטריונים של היום. מדוע נשכח מרדכי שוורץ? האם היה שוורץ אפוא קדוש מעונה? לוחם חירות? טרוריסט? סתם פושע? מהי דעתכם? קישורים

תיאור מפורט של הפרשה בפרק:פסקי דין מוות – מתוך "האצל בשנות השלושים" מאת יהודה לפידות באתר "דעת"

מרדכי שוורץ באתר "נזכור"

דניאל סטניצקי באתר "נזכור"

איסר טנקוס באתר "נזכור"

שלמה בן יוסף באתר האצ"ל

[1] דבר 16.8.1938[2] הארץ, 25.1.1938[3] ספר התעודות של הוועד הלאומי, עמ' 244, בתוך: ש. קולת, הרעיון הציוני ב' עמ' 198[4] הארץ, 30.6.1938

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר