אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוצא השבטים - חלק ג


בחלקו הראשון של מחקרו רב ההיקף דן יאיר קורן במקורות השונים במקרא , בארץ גושן, ובנושאים נוספים ,ובחלק השני הגענו עד לפרשת עיקוף אדום. חשוב לציין כי החלוקה באתר אימגו היא מלאכותית מפאת אורכו הגדול של המאמר המקורי.

ים-סוף

ים-סוף המוזכר בספר דברים פרק ב' הוא בצורה חד משמעית מפרץ-אילת (או ביצות קנה בקרבת מפרץ אילת, אשר לימים העתיקו את שמן למפרץ אילת עצמו), המעידים, אולי על תקופה גשומה יותר שאפשרה יצירת ביצות קנה אלו. (וראה גם הדיון על "נהר מצרים"), ויתכן שהתפיסה שאת אדום סבבו בני-ישראל מדרום וממזרח נובעת מההנחה שים-סוף שבו מדובר בספר במדבר הוא אותו ים-סוף המזוהה בוודאות עם מפרץ-אילת בספר דברים. אולם כבר בפרק הקודם הגענו למסקנה שפני בני-ישראל היו צפונה, ומכאן ש"דרך ים סוף" הוא ביטוי המראה שפניהם היו צפונה לכיוון ים-סוף. ובכן מיהו ים-סוף של ספר במדבר? בהמשך אנסה לקבוע מי מהשנים הוא ים-סוף האמיתי אותו חצו בני-ישראל בעת יציאת-מצרים.הסבר נוסף לזיהויו של ים-סוף עם מפרץ-אילת, הוא בפרשנות שגויה של בעל ספר דברים לפסוק הקדום "המדבר דרך ים סוף" שהוא לבה של פרשת עיקוף אדום. נראה שהמסלול המתואר בספר דברים גם הוא היה אחד ממסלולי הנדודים השגרתיים של השבטים העבריים בנגב הדרומי שלנו, ואולי אפילו הסיבה המכרעת שספר דברים מתאר מסלול זה היא העובדה שמסלול זה הוא היפוכו של המסע מרעמסס לקדש-ברנע, המתואר ביציאת-מצרים, ועל כך אשוב ואדון בפרק הדן ביציאת-מצרים.

כבר דנתי לעיל בנושא הסיפורים הכפולים והצעתי הצעות לאחד אותם לסיפור מקורי אחד שהתפצל אח"כ לשנים או אף לשלושה. כפילו של הסיפור על חצית ים-סוף ומעבר העם בחרבה, הוא הסיפור על חצית הירדן בעת כיבוש יריחו. ננסה גם הפעם לאחד את שני הסיפורים לאחד. הצעתי היא שים-סוף בכל מקרה איננו אלא הירדן, ובשאלה אם החצייה הייתה מערבה או מזרחה אדון במקום אחר.ראוי להדגיש גם שהשם "ים החולה" (חולתא פירושו בארמית גומא) תומך בהצעה זו שכן יתכן שמקור השמות ים-סוף וים-הגומא (חולה) היה על-פי מאפייני הצמחייה ששימשה כנראה לשימושים שונים על-ידי תושבי הארץ של אותם הימים.גם פירוש השם "ירדן" יכול לסייע לענייננו שכן כבר הוצע שהוא נגזר ונובע מהביטוי "יאור דן", והקשר ירדן-יאור מקרב אותנו לקשר ירדן-ים סוף.משעלה הרעיון שים-סוף הוא הירדן נבדוק כעת מספר ציטוטים נוספים ונבדוק באם הם עונים להנחה המוצעת:-"...מול סוף...", (דבר' א' א') וברור לחלוטין שהדברים נאמרו כשהעם עמד ופניו אל הירדן (ירדן יריחו)."ושתי גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר ועד לנהר" (שמות כג' לא'). פסוק זה עוסק בגבולות הארץ המובטחת והוא משווה את ים-סוף לגבולה המזרחי של הארץ המובטחת, שאין כל ספק שהוא הירדן.ניתוח מכת הארבה (שמות י' יג'-יט'), מעלה שזהו סיפור שמקומו בכנען שכן רוח-קדים (מזרחית ושרבית) מביאה את הארבה, ואילו רוח-ים (מערבית) מגרשת אותו "ימה סוף". ושוב ברור לחלוטין שהביטוי של רוח-ים במשמעות רוח מערבית מקורו ומקומו רק בארץ-כנען ולא במצרים. ואם רוח זו מגרשת את הארבה אל מעבר לים-סוף הרי שהכוונה חייבת להיות הירדן.ולבסוף, המוטיב "ים-נהר" מופיע פעמים רבות בתנ"ך. אחת הדרכים לפרש מוטיב זה היא בדמיון האירועים (השונים) של חצית ים-סוף בעת יציאת-מצרים ושל הירדן בעת כיבוש הארץ. דרך נוספת להסביר מוטיב זה היא בשימוש בשתי מילים נרדפות לנהר. להלן הציטוט מתהילים קיד' א'-ג': "בצאת ישראל ממצרים...הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור". ובפסוק זה רואים במפורש שאירוע הירדן מיוחס ליציאת-מצרים ולא לכיבוש הארץ, ומכאן החיזוק לטיעון לשימוש בשני שמות לנהר הירדן, ים ונהר.מהפסוק "ההרים רקדו כאלים, הגבעות כבני צאן" (קיד' ד') ניתן להבין שהאירוע ארע בעת רעידת אדמה, וכנראה שזרימת הירדן התעכבה בשל מפולות עפר לתוכו. כך למשל ידועות שתי רעידות אדמה שגרמו לחסימת זרימת מי הירדן , באחת, בשנת 1546 פסקה זרימת הירדן ליומיים וחצי, ובשנת 1927 פסקה זרימת הירדן ל21- שעות. בשני המקרים בשל נפילת מצוקי חוואר לירדן ליד גשר אדם (ושם גם נמצא שפך היבוק לירדן). ועל האפקט של "הרעש הגדול" בימיו של עמוס ראה בהמשך. זאת בניגוד לנאמר לעיל שמיתוס חצית הירדן צמח על רקע מעברות הירדן. ועל החשיבות הרבה של מעבורות הירדן ניתן ללמוד מהציטוט שיובא בהמשך מישעיהו שבו הופך אלוהים את הנהר (הירדן) לשבעה נחלים ובכך מכשירו למעבר רגלי ("והדריך בנעלים"). אין כמובן כל הכרח שרעידת האדמה קשורה לאירוע של יציאת-מצרים, ורק המספר התנכי הוא זה שקשר אירועים שונים אלו.

בספר יהושע ג' טז' נאמר שהמים ליד הישוב אדם-העיר נכרתו, כאשר מצד אחד היו לנד-מים, ומצד שני יבש הירדן. זהו תיאור מדויק של הנאמר על מפולות העפר וחסימת ערוץ הירדן. נד המים מוזכר גם בשמות טו' ח' :"וברוח אפיך נערמו מים, ניצבו כמו נד נוזלים" , ויש לשם לב שגם המלה "נערמו" מתאימה היטב להצטברות מים עקב חסימה בערוץ הנהר. ועל כך נאמר גם בתהילים לג' ז' "כנס כנד מי הים…", ביטוי זה זהה למעשה לביטוי שבשמ' טו' שכן המלה "כונס" זהה במשמעותה למלה "נערמו". גם הפסוק "אשירה לה' כי גאה גאה" שמ' טו' ב' מתאר את אותה תופעה, שכן המים הגואים הם תאור שונה אולם זהה למילים "נערמו" ו"כונס" שנידונו, כן ראה בהמשך דיון במילים "ועלתה" ו"ושקעה" אשר בפסוק מעמוס ששוב משמעותו זהה. המילה "נד" באה משורש "נוד" או "נאד", כלומר שנאד מים מוקשה הוא המאפשר למים לעמוד, ואין להבין את המילה "נד-מים" כמים העומדים ללא תמיכה, ובמקרה שלנו כמובן התמיכה באה מסכר העפר שחסם את הזרימה ותמך בנד המים שנוצר. המעניין הוא שכאן אותו אירוע עצמו משמש לתיאור פלישת בני-ישראל ארצה ואילו בספר שמות אותו האירוע מהוה את נס בקיעת הים ויציאת-מצרים. גם תאריך בקיעת הים, עשור לחודש הראשון (יהו' ד' יט') מתאים בדיוק לתאריך בקיעת הים לפי ספר שמות (שמ' יב' ג') , ובנוסף נחגג חג הפסח במועדו הנכון בסמוך לבקיעת הים. לפי ספר שמות מוסט תאריך יציאת-מצרים לארבעה-עשר לחודש ניסן, אולם עצם ציון העשרה לחודש מלמד שהיה זה אירוע חשוב, ונראה שזהו תאריך האירוע. מהשימוש באירוע סדר הפסח במועדו ניתן להסיק שחג זה במקורו לא נחגג כסמל וזכר ליציאת-מצרים, אלא שבשל סמיכות התאריכים צירפה המסורת העברית אירוע זה לחג הפסח. בשמות יד' כז' נאמר שהים שב לאיתנו, וכעת כשאנו יודעים שהים הוא נהר, ניתן בנקל להבין ביטוי זה שהנהר חידש את זרימתו.לשם השוואת בקיעת ים-סוף אשר בספר שמות לזו אשר בספר יהושע, ראוי לציין שבשני הסיפורים נוטל חלק גם מלאך, אם כי בתפקידים שונים ביותר. וראה ההשוואה של חציית הים (היבוק) אשר בספר שמות לחציית היבוק של משפחת יעקב.אירוע רעידת-האדמה גרם לחסימת זרימת הירדן, ושימש שתי מורשות שונות: האחת סיפחה את האירוע לאירוע יציאת-מצרים (ספר שמות), והשניה לאירוע כיבוש הארץ (ספר יהושע). וראה הנאמר בספר יהו' ד' כג' "אשר הוביש יהוה אלוהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם כאשר עשה יהוה אלוהיכם לים-סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו". מלבד האפשרות הפשוטה, והיא שפה נאמר במפורש ששני האירועים ההיסטוריים אירעו על אותו מופע של חסימת הירדן שהוא גם ים-סוף, כדאי מאוד לשם לב גם לנאמר בקטע "…כאשר עשה יהוה אלוהיכם…מפנינו עד עברנו". כלומר האלוהות שלכם (של מי ? של לוי ?) גרמה להובשת ים-סוף עד עוברנו ( מי ? שבט אפרים ?). וראה דיון בנושא האלוהויות בפרק "מקור המונותיאיזם".רעידת-אדמה זו גרמה גם לחורבן כללי בארץ (ועל כך בהמשך) ושימשה את ספר יהושע לתיאור כיבוש יריחו, ואת ספר שמות לתיאור מכת בכורות. כפי שעוד ידון , עיר רעמסס היא בית-שאן, ואם חרבה יריחו באותה רעידת-אדמה, הרי שההיגיון מחייב שגם בית-שאן חרבה באותו אירוע. חורבן זה מוסבר היטב בביטוי "ואין בית שאין בו מת", והן במסופר שבני-ישראל לא נפגעו באותו אירוע. ההסבר מדוע בני-ישראל לא נפגעו מוסבר עי"כ שהם גרו באוהלים בשולי הערים, ואילו המצרים נפגעו שכן גרו בערים, שחרבו בעת רעידת-האדמה. הסבר שונה מדוע נפגעו המצרים ולא בני-ישראל במכת-בכורות הוא בכך שבני-ישראל הוזהרו שלא לצאית איש מפתח ביתו. יתכן שההסבר למכת-בכורות הוא בנחיתת ענן וולקני על העיר ואז הבתים שימשו מחסה למי שחסו בהם. הסבר זה איננו מספק שכן יש צורך להסביר מדוע מתו הילדים ולא המבוגרים, וזה מוסבר כנראה בשל שינויי סביבה כגון הרעלת סביבה באבק-וולקני ומחלות-מגפתיות שפגעו בילדים יותר מאשר במבוגרים.שבית-שאן (רעמסס) חרבה ביחד עם יריחו (סדום) מוסבר גם ע"י הפסוק שב-דב' כט' כב', ממנו עולה שלבד מסדום ועמורה חרבו גם אדמה וצביים. שהישובים אדמה וצביים נמצאים בבקעת-הירדן צפונה לסדום נובע מתיאור ארץ-הכנעני אשר ב-ברא' י' יט', שכן נראה שבפסוק זה ארץ-הכנעני מתוארת ע"י ישובים שבפינות הארץ. התיאור מתחיל בצידון, יורד לאורך הים דרומה עד עזה, פונה מזרחה לסדום שבבקעת-הירדן וממשיך צפונה עד לשע, שצריכה להימצא באותו קו צפוניות הדומה לצידון, ואז אדמה וצביים נמצאים צפונה לסדום בכיוון זה. ראה בהמשך דיון על כך שהר-חורב היה הר-וולקני פעיל בתקופה התנכית. יתכן מאוד שגם אירוע חורבן סדום הנו רמז וקשר בין רעידת האדמה להתפרצות הוולקנית. חורבן סדום אירע בלילה, וזה מתקשר למכת-בכורות אשר לפי הצעת עבודה זו הנה שינוי של האירוע האמיתי שאירע והוא חורבן בית-שאן, באותה רעידת- האדמה בה חרבה גם יריחו (שהיא עפ"י הצעתי סדום). עפ"י ברא' יט' כד' ירדו על סדום גופרית ואש מן השמים, ואילו למחרת בבוקר "עלה קטר הארץ כקטר הכבשן". ניתן כעת להציע הסבר לתופעות אלו והוא שמוצרי ההתפרצות הוולקנית היו עשן ואפר וולקני, ושמוצרים אלו שקעו על סדום וגרמו לשריפתה בנוסף לאפקט רעידת האדמה. בספר עמוס ד' יא מתאר עמוס את שאריות חורבן סדום "אוד מוצל משריפה".

האם אך מקרה הוא? או שיש פה אישוש לרעיון שריפתה של סדום כתוצאה משקיעת מוצרי התפרצות וולקנית. אלמנט השריפה מופיע גם בדבר' כט' כב' ביחד עם אלמנט רעידת האדמה, כך ששוב נראה ששני אלמנטים אלו חוזרים שוב ביחד בהקשר לסדום, ושוב נראה שאין זה מקרה "גופרית ומלח שריפה …כמהפכת סדום ועמורה…אשר הפך…". ועל כך גם "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית" תה' יא' ו' ועל הביטוי "אש וגפרית" ביחז' לח' כב' נדון בדיון נפרד.

חורבן סדום - אשת לוט מאחור...

אשת-לוט הפכה לנציב-מלח. נראה שמלח זה הוא אותו "מלח השריפה" (דבר' כט'), כלומר שאחת מהשתים או שאשת-לוט נשרפה או שכוסתה בפתיתי אפר-וולקני והפכה ל"נציב מלח השרפה".

כדאי לציין שבלילה מתקיימים תנאים מטאורולוגיים הגורמים לשקיעת עשן. כן ראוי להוסיף שמוטיבים של גחלי-אש מופיעים במספר מקומות בתנ"ך, והתפרצות וולקנית בהר-חורב בה התפרץ בעיקר אפר וולקני יכולה להסביר כניסת מוטיב של "גחלי-אש" לתיאורים שונים כגון המרכבה שראה יחזקאל שהיא כמובן מרכבתו של אלוהים.

אירוע נוסף המתרחש בלילה הוא הארת הלילה בעת הקרב נגד מלכי האמורי אשר בספר יהושע. בהמשך ראה דיון בפועל "דום", אולם סביר יותר הפשט של הכתוב שבו הלילה הואר אולם לא באור השמש אלא באור ההתפרצות הוולקנית מצפון-מזרח ים-המלח ששרפה את סדום וגרמה למכות-מצרים.

גם בספר שמות יד' כ' מואר הלילה וגם אירוע זה של הארת הלילה מקשר את הספרים שמות ויהושע. וראה בהמשך דיון על הברד של שני הספרים. הן אזור גב ההר, בו מואר הלילה בספר יהושע והן אזור היבוק בו חוצים בני-ישראל את הים (היבוק) נמצאים במרחק שווה מאזור ההתפרצות בצפון-מזרח ים-המלח ולכן הסבר זה של האירוע מסביר היטב את שניהם.

אירוע נוסף שניתן לקושרו לאירועים הקשורים בוולקניזם הוא פרשת-קורח (במד' טז'). בפרשה זו האדמה פוערת את פיה ובולעת את עדת-קורח, ובנוסף יוצאת אש מן האדמה ושורפת את העדה. זהו תיאור ברור של מחדר (דייק), ומחדרים כאלו יש בצפון-מזרח ים-המלח והם מתאימים מבחינת מיקומם לענן-הוולקני שכיסה את בקעת-הירדן.

שני אירועים נוספים הקשורים בוולקניזם הם: מותם של בני-אהרון שכן בספר ויקרא י' א'-ב' נאמר שיצאה אש מאת יהווה ושרפה את בני אהרון, שכן כעת אנו יודעים ש"אש יהווה" היא אש וולקנית. כן ראה גם באיוב א' טז' "אש אלוהים נפלה מו השמים" המדבר כנראה באותו ענין. ועל אש יהווה שירדה מן השמים בבית-המקדש דבה"ב ז' ראה דיון נפרד ונוסף בהמשך.

מופע נוסף הקשור בוולקניזם הוא עמוד הענן ועמוד האש. נראה שבמקורו ההתייחסות לעמוד הענן ועמוד האש הייתה למקור שכן הם נראו למרחקים עצומים. משהתרחקו בני-ישראל מההר ,וזה לא נראה עוד הרי שהסמל שהוביל את העם ניסע על כתפי אנשים הייתה מרכבת-הכרובים, והסמל היה תקף שכן אלוהים רכב על הכרובים, ואלו נישאו על הענן, והענן מצדו היה ענן וולקני. לנושא זה קשור כנראה גם הפסוק מתה' צט' ז' "בעמוד ענן ידבר אליהם".

נראה שנוהג המזוזה היה קיים מאות בשנים לפני אירוע זה, ואילו הקשר הסיפורי ליציאת-מצרים, הוא בעובדה שבאירוע זה ראו בני-ישראל את ניצחון שיטתם ואלוהיהם על אורח חיי המצרים ואלוהיהם. מהיות בני-ישראל מאמינים בהתגלות אלוהית בהתפרצות וולקנית, ומהיות מכות-מצרים מופעים שונים של נחיתת ענן וולקני הרי שמסקנתם של בני-ישראל הייתה "מדעית" ממש. בשל היות תאריך העשרה לחודש ניסן סתמי מחד, ומופיע בשני הספרים שמות ויהושע מאידך, הסקנו שהיה זה התאריך האמיתי של בקיעת ים-סוף. מנגד תאריך העשרה לחודש תשרי כלומר התאריך של יום-כיפור מרמז על קשר ותלות בין שני התאריכים, שכן הוא נמצא בדיוק חצי שנה לאחר העשרה לחודש ניסן. האם יתכן שיש קשר בין שני התאריכים? כלומר האם יתכן שתאריכו של יום-כיפור נקבע על פי שקולים מסוימים בתאריך הקיים? תוכנו של תאריך העשרה לחודש ניסן, באם היה לו תוכן, אינו ידוע. האם היה זה תאריכו המקורי של חג הפסח? מנגד, האם היה לו תוכן מקביל ודומה לתוכן יום הכיפור? באותו אופן האם יתכן שיש קשר דומה בין חג-הפסח לחג הסוכות? שכן גם שני חגים אלו מצויים בשני הקטבים של השנה, וגם משכם הוא שבעה ימים כל חג. האם יתכן שיש גם קשר בין שתי הספירות של חודשי השנה, כאשר שיטה אחת מתחילה בחודש תשרי כראש חודשי השנה, ואילו השיטה השניה מתחילה באותו האופן בחודש ניסן? מקובל לומר שספירת חודש ניסן כראש חודשי השנה היא מקורית, ונובעת מימי ראשיתו של העם , ואילו ספירת חודש תשרי כראש חודשי השנה התווספה לאחר שיבת ציון, שלאחר חורבן הבית. אולם האם לא יתכן שהיו בעם ישראל כבר מראשיתו שתי שיטות ספירה שנבעו ממוצאם של שבטי-ישראל, כאשר שבטי חרן הביאו את שיטת הספירה החל מחודש תשרי מארץ מכורתם מעבר לנהר, ואילו שבט אפרים ואולי גם גורמים נוספים הביאו את שיטת הספירה כאשר חודש ניסן הוא ראש חודשי השנה, מארץ מכורתם ממצרים? האם יש אפשרות למשל שחגי חודש תשרי היו במקורם חגי שבט לוי, ואילו חגי חודש ניסן היו במקורם חגי שבט אפרים, ושרק לימים נחשבו שני חודשי החגים כחגי העם כולו? וראה בהמשך הדיון על כך שהסוכה היא במקורה קשורה לשבט לוי, ואילו מורשת יציאת-מצרים היא ביסודה ממורשת שבט אפרים. כדאי לשם לב שחג הסוכות הוא המועדף בקורבנות, והרי זוהי הוכחה שאלו שהביאו את החג שלהם (סוכות) העדיפו אותו על פני שאר החגים, וגם זו יכולה להיות הוכחה ששבטי-חרן (יהודה ולוי) הביאו את שיטת תשרי כראש השנה וחג הסוכות היה שלהם. מנגד יש סיכוי סביר שתאריכו של יום-כיפור נלקח מהארוע המיוחד במינו שארע בעשרה לחודש ניסן.

אשת-לוט הפכה לנציב-מלח. נראה שמלח זה הוא אותו "מלח השריפה" (דבר' כט'), כלומר שאחת מהשתים או שאשת-לוט נשרפה או שכוסתה בפתיתי אפר-וולקני והפכה ל"נציב מלח השרפה".

כדאי לציין שבלילה מתקיימים תנאים מטאורולוגיים הגורמים לשקיעת עשן. כן ראוי להוסיף שמוטיבים של גחלי-אש מופיעים במספר מקומות בתנ"ך, והתפרצות וולקנית בהר-חורב בה התפרץ בעיקר אפר וולקני יכולה להסביר כניסת מוטיב של "גחלי-אש" לתיאורים שונים כגון המרכבה שראה יחזקאל שהיא כמובן מרכבתו של אלוהים.

אירוע נוסף המתרחש בלילה הוא הארת הלילה בעת הקרב נגד מלכי האמורי אשר בספר יהושע. בהמשך ראה דיון בפועל "דום", אולם סביר יותר הפשט של הכתוב שבו הלילה הואר אולם לא באור השמש אלא באור ההתפרצות הוולקנית מצפון-מזרח ים-המלח ששרפה את סדום וגרמה למכות-מצרים.

גם בספר שמות יד' כ' מואר הלילה וגם אירוע זה של הארת הלילה מקשר את הספרים שמות ויהושע. וראה בהמשך דיון על הברד של שני הספרים. הן אזור גב ההר, בו מואר הלילה בספר יהושע והן אזור היבוק בו חוצים בני-ישראל את הים (היבוק) נמצאים במרחק שווה מאזור ההתפרצות בצפון-מזרח ים-המלח ולכן הסבר זה של האירוע מסביר היטב את שניהם.

אירוע נוסף שניתן לקושרו לאירועים הקשורים בוולקניזם הוא פרשת-קורח (במד' טז'). בפרשה זו האדמה פוערת את פיה ובולעת את עדת-קורח, ובנוסף יוצאת אש מן האדמה ושורפת את העדה. זהו תיאור ברור של מחדר (דייק), ומחדרים כאלו יש בצפון-מזרח ים-המלח והם מתאימים מבחינת מיקומם לענן-הוולקני שכיסה את בקעת-הירדן.

שני אירועים נוספים הקשורים בוולקניזם הם: מותם של בני-אהרון שכן בספר ויקרא י' א'-ב' נאמר שיצאה אש מאת יהווה ושרפה את בני אהרון, שכן כעת אנו יודעים ש"אש יהווה" היא אש וולקנית. כן ראה גם באיוב א' טז' "אש אלוהים נפלה מו השמים" המדבר כנראה באותו ענין. ועל אש יהווה שירדה מן השמים בבית-המקדש דבה"ב ז' ראה דיון נפרד ונוסף בהמשך.

מופע נוסף הקשור בוולקניזם הוא עמוד הענן ועמוד האש. נראה שבמקורו ההתייחסות לעמוד הענן ועמוד האש הייתה למקור שכן הם נראו למרחקים עצומים. משהתרחקו בני-ישראל מההר ,וזה לא נראה עוד הרי שהסמל שהוביל את העם ניסע על כתפי אנשים הייתה מרכבת-הכרובים, והסמל היה תקף שכן אלוהים רכב על הכרובים, ואלו נישאו על הענן, והענן מצדו היה ענן וולקני. לנושא זה קשור כנראה גם הפסוק מתה' צט' ז' "בעמוד ענן ידבר אליהם".

ישנה גם האפשרות שהתיאום בין לוח השמש ולוח הירח, נובע אף הוא ממוצא השבטים, שכן שבטי חרן הביאו עמם את לוח הירח שהיה נהוג שם, ואילו שבט אפרים הביא עמו את שיטת לוח השמש, ובהמשך נוצר בארץ הלוח המתואם של לוח השמש והירח שכן היה זה צורך פנימי שנוצר בארץ לאחר התגבשותו של העם, וההתגבשות התרבותית שנוצרה בו.יתכן שבהבדל הזה שבין שני השמות שנתנו לירדן (ירדן וים-סוף) טמון גם הפתרון לעובדת קיומם של סיפורים כפולים נוספים. יתכן מאד שהשם "ים-סוף" היה שגור בפיהם של שבטי בית-רחל (סוף היא מילה מצרית במקורה), ואילו השם "ירדן" היה שגור בפיהם של שבטי מזרח הירדן. העובדה שבארץ הייתה מערכת שמות שונה לאותם המקומות על-ידי אוכלוסיות שונות תעלה שוב במקומות נוספים, ואותו הסבר יש ליחס גם לדוגמה שכבר הובאה, שרפידים נקראה גם קדש-ברנע על-ידי אכלוסיה אחרת.דיון חשוב יש להקדיש לביטוי "המדבר דרך ים-סוף" המופיע פעמים, פעם אחת לפני חצית ים-סוף (שמ' יג' יז'-יח'), ולאחר פרשת המרגלים (במד' יד' כה'). בנושא זה אדון בפרק הדן ביציאת-מצרים.היםאת הפסוק "הים ראה וינוס, הירדן ייסוב לאחור" (תה' קיד' א'-ג') ניתן לפרש בשני אופנים. לפי הפרוש האחד שני חלקי הפסוק הם זהים ובאם בתקבולת לשונית במילים שונות. במקרה כזה ה"ים" הוא הירדן ולפי הדיון בפרק הקודם הוא גם ים-סוף. לפי פרוש נוסף הן הים והן הירדן עברו אירוע דומה של חסימת הזרימה. במקרה כזה ה"ים" הוא נהר הנשפך לירדן, ובא בחשבון רק נהר אחד-היבוק. שכן החסימה באזור שפך היבוק לירדן גורמת להצפות הן במעלה הירדן והן במעלה היבוק.לפי הפסוק "מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טובעו בים סוף" (שמ' טו' ג'-ד'), יוצא שאירוע הטביעה של המצרים ארע הן בים והן בים-סוף. ומכאן ההסבר, שהים וים-סוף הם נהרות שונים, ומכיוון שכבר הוכחתי שים-סוף הוא הירדן הרי שיוצא שה"ים" הוא נהר שונה. ננסה כעת להוכיח מיהו הים אותו חצו בני-ישראל בעת יציאת-מצרים (למעשה כבר השיקול של חסימה בנקודת החיבור של הירדן והיבוק מכוון את החיפוש ליבוק). אולם, בהתחלה נביא מספר דוגמאות המוכיחות שים הוא שם נרדף לנהר:-1. ביחז' לב' ב' הנביא משתמש במלה "ים" והכוונה לנילוס ואילו בירמ' נא' לו' הוא משתמש במלה "ים" והכוונה לפרת. בישע' יח' ב' "השולח בים צירים..." והכוונה לנילוס. ישע' יט' ה' "ונשתו מים מהים..." והכוונה שהנילוס יחרב. "אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש" (איוב יד' יא'). "משא מדבר ים..." (ישע' כא' א') והכוונה לפרת. "...ומטהו על הים..." (ישע' י' כו') הכוונה כאן היא לים יציאת מצרים, אולם האם ידע ישעיהו שזהו היבוק?2. "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל..." (תה' סו' ו').3. "גפן ממצרים תסיע... תשלח קצירה עד ים ועל נהר יונקותיה" (תה' פ' ט'-יב').4. בספר יהושע יט' מה'-מו' נאמר "...ומי הירקון..." ואילו בנוסח השבעים נאמר "...ומים הירקון...". ואין זה משנה באם תרגום השבעים נעשה לפי נוסח קדמון של המסורה בו היה כתוב "ים" ולא "מי", או שהמתרגמים ידעו שתרגום כזה הוא נכון ואפשרי.5. "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" (דבר' לג' יט'). גם פה נראה שמדובר במעיינות מים מתוקים המרווים את נחלאות השבטים יששכר וזבולון, באם "זבולון לחוף ימים ישכן" מתייחס לאותם "ימים" שבברכת משה הרי שהנחה זו היא ודאית, ואולי אפילו במים תת-קרקעיים. יתכן אפילו שהביטוי "כי שפע ימים ינקו" אינו מתייחס למעיינות, אלא למי הגשמים, כך שרואים שאין כל מגבלה בשימוש במילה "ים" ושימושה רחב ביותר.6. בקינת ירמיהו על מואב נאמר "מבכי יעזר אבכה לך הגפן שיבמה (עיר בנחלת ראובן) נטישותיך עברו ים ועד ים יעזר נגעו" (ירמ' מח' לב'). מכיוון שמדובר על ארץ מואב כי אז לא בא בחשבון השימוש במלה "ים" במשמעות מקווה-מים, ובה בחשבון רק השימוש במשמעות נהר, ובאם לפי דיון קודם הים הוא היבוק (או הירמוק) כי אז ים-יעזר הוא הארנון. פירוש כזה מאושש גם לפי תיאור ארץ-יעזר אשר לפי ספר במדבר לב' ב' נמצאת בין היבוק לארנון. (היות ארץ יעזר משתרעת בין היבוק לארנון משתמע מפירוט הערים המוזכרות בפסוק ב') וכן גם מהציטוט אשר בדבר' ג' טז' "ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד ועד נחל ארנון תוך הנחל וגבול ועד יבוק הנחל גבול בני עמון", זאת כיוון שארץ-יעזר ניתנה לבני גד. לפי במדבר כא' כב'-כה' הייתה ארצו של סיחון מלך האמורי משתרעת למן הארנון ועד ליבוק, וגם זה מלמד שחבל ארץ זה היה טריטוריה מוגדרת טבעית מחד, ולאומית מאידך. ובסכום משמעות הפסוק היא שאוכלוסיית העיר שיבמה התפזרה לכל עבר והפליטים "נטישותיך", ברחו אל מחוץ לגבולות הארץ. לפי יהו' יג' כב' "ויהי להם הגבול יעזר..." רואים שיעזר הוא גבול נחלת שבט גד והכוונה כנראה לים-יעזר ולא לישוב יעזר. היות "גפן שיבמה" אוכלוסיית העיר שיבמה מוסבר לפי משל הגפן של ישעיהו שכן בו הגפן הבודדת היא האדם ואילו הכרם משול לעם-ישראל (ישע' ה' ז'), וזה גם ברור מהפסוק המקביל שבישעיהו "גפן שיבמה בעלי גויים הלמו שרוקיה (זן גפן)" (ישע' טז' ח').

זיהויים נוספים בקרבת היבוק מחזקים את ההצעה שהיבוק הוא ה"ים" אותו חצו בני-ישראל בעת יציאת-מצרים:-

בקיעת הים והתיאורים המתארים אותו

1. הישוב סוכות המצוי ליד היבוק, היה התחנה השניה ולפני חצית הים.2 . הישוב צפון אשר לפי דיון נפרד הוקם על-ידי משפחת צפון משבט גד, נמצא ליד סוכות. לפי הדיון משפחה זו הביאה את פולחן בעל-צפון, אשר נמצא מן הסתם ליד הישוב צפון ולכן גם ליד הישוב סוכות. (וראה דיון מפורט בפרק "בעל צפון" בהמשך).3. פי-החירות הנמצא אף הוא לפני חצית הים, שמו מתפרש לפי האוגריתית כפי-התעלה, ומדובר כנראה בתעלת השקיה שמימיה נמשכו מהיבוק והשקו אזור מושקה המזכיר כמובן את אבל-מצרים שבה נדון בנפרד.4. המיגדול היה כנראה מצודה ששמרה ופיקחה על מעברים מוסדרים שהיו ביבוק ובירדן. מכיוון שבני-ישראל חנו בין המיגדול ובין הים, יוצא שהמיגדול לא היה צמוד לנהר, ונראה שהיה ממוקם מעל ערוץ הנהר במישור , ואילו פי-החירות ולכן גם אבל-מצרים היו בערוץ הנהר הנמוך ומשוקע בכ30-40- מ' מהמישור.5. בספר שמות יג' כ' נאמר "ויסעו מסכות ויחנו באתם בקצה המדבר", ואילו בבמד' לג' ז' נאמר "ויסעו מסכות ויחנו באתם אשר בקצה המדבר". נראה ש"אתם" הוא שיבוש של המילה המצרית "ח'תם" בהוראת "מבצר". פירוש כזה מתאים היטב לזיהוי המיגדול כמבצר בקצה הדרומי של המישור בבקעת-הירדן אשר לפני ערוץ היבוק, ונראה שלבד מהשם "מיגדול" היה למבצר גם שם מצרי "ח'תם" אשר נשתבש ל"אתם". במקרה כזה "מדבר אתם" הוא המישור שמצפון ליבוק וממזרח לירדן.מכיוון שחצית הים בהנהגת משה הייתה למעשה חצית היבוק, היוצא מכך שכפילה האמיתי של חציה זו לא הייתה חצית הירדן בהנהגת יהושע אלא דווקא חצית היבוק של יעקב בבואו מחרן. לבד מהעובדה שבשני המקרים מדובר ביבוק הרי שבשני המקרים ישנה נוכחות מלאך, ובשני המקרים ישנה חניה ליד הישוב סוכות. לבד מכך ישנם בשני הסיפורים מוטיבים משותפים כגון "בריחה", "מאבק" ו"ניצחון".השימוש בחצית היבוק בשני סיפורים כה שונים שבהם באחד הוא תחילתו של מסע יציאת-מצרים, ובשני הוא סיומו של מסעם ארצה של שבטי הצפון, מעלה הצעה שלמעשה סיפורי חצית היבוק הם יחידה עצמאית שאינה קשורה לא ליציאת-מצרים ולא למסע דרומה של שבטי הצפון. טיעון זה הוא בסיס לדוגמאות נוספות של הרכבת סיפורים-מורכבים מיחידות בסיסיות.גם הביטוי משירת דבורה "נחל קישון גרפם" (שופ' ה' כא') דומה לסיפור בקיעת הים והטבעת המצרים בו, ונראה ששניהם שואבים ממורשת אנשים שחיו בקרבת נהרות ,ובמורשת זו היו מוטיבים של מאבק האדם בנהר מחד ,ושל סיוע הנהר למאבק האדם באויביו מאידך.לצורך הבנת הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" שמ' יד' כב' יש צורך בשתי חסימות. האחת בצומת היבוק והירדן כבר נידונה וכאן יש צורך בחסימה על היבוק עצמו. אין עדות ודאית על חסימה כזו, אולם התופעה ידועה לאורך כל בקעת-הירדן הערבה והנגב.כדאי להביא כאן ציטוט מכתבי אוגרית שבו מנצח בעל בעזרת צמדים (מטה כפול) את זבול הים (דהינו נשיא הים) ואת שופט הנהר. באם גם כאן המונחים ים ונהר הם מילים נרדפות לנהר, כי אז יתכן שציטוט זה הוא אבי אבות המורשת של מאבק האדם בנהר וממילא של סיפור בקיעת הים.ראה בפרק על משה דיון על מורכבות דמותו של משה, ויתכן שיש להוסיף לדיון שם גם את האפשרות שבדמותו של משה הוכנסו מרכיבים של דמות אל. זאת כיוון שבקיעת הים של משה בעזרת המטה מזכירה בדיוק את הציטוט שלעיל על ניצחון הבעל בעזרת הצמדים, וכן גם הציטוט מישע' יא' בו מניף אלוהים את ידו על נהר, הופכו לשבעה נחלים, ומכשיר בכך את הנהר למעבר רגלי ("והדריך בנעלים"). וראה גם הציטוט מספר שמות ז' א' "....ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרון אחיך יהיה נביאך". אירועים נוספים המרמזים שבדמותו של משה מוזגו גם אלמנטים אלוהיים הם מעשה העגל ומכת השחין. במעשה העגל מבקשים בני-ישראל מאהרון "עשה לנו אלוהים… ". ניתן כמובן להבין בקשה זו שהאלוהים (משה) עזבם והם מבקשים מאהרון שיעשה להם אל מחליף. על דמותו של משה במכת השחין ראה דיון בהמשך. בתה' צ' נאמר "תפילה למשה" והרי ניתן להבין ביטוי זה גם כפשוטו כלומר תפילה לאלוהות משה.גם הביטוי הנאמר בימינו "כדת משה וישראל" מתאים שכן גם בישראל ישנם אלמנטים אלוהיים, ובביטוי זה נאמר שטקס הנישואין נעשה באופן המקובל על שני חלקי העם כשבצד היהודאי לויי משה הוא האלוהות, ואילו בצד האפרתי ישראל הוא האלוהות.באם נסי היבוק הם יחידה עצמאית שאינה קשורה ביציאת-מצרים, כי אז עולה השאלה מתי ארעה אותה רעידת-אדמה שגרמה לחסימת הירדן ולנס בקיעת-הים. ישנה כמובן האפשרות שהיו יותר מאירוע אחד כזה, ואחד יחיד ומיוחד היה בערך בתקופת השהות במצרים. למרות זאת אנסה להציע שאירועים מתקופה אחרת נאגרו והושלכו על סיפור יציאת-מצרים כדי לפארו ולהאדירו.

עמוס הנביא התנבא על ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתיים לפני הרעש הגדול, ונבואתו נמשכה שנים רבות אחר-כך.בימיו היו אירועים של ארבה, דבר, ליקוי חמה ורעידת-אדמה מפורסמת המכונה "הרעש הגדול".. בין מכות מצרים היו גם מכות ארבה ודבר. גם מכת חושך מוסברת הסבר טבעי על-ידי ליקוי-חמה. וראה דיון חוזר בנושא זה להלן. לגבי רעידת האדמה כדאי לציין שההיסטוריון הקדמון ארטיפנוס מציין שהמכה האחרונה שבאה על המצרים הייתה של רעידת-אדמה, וראה דיון בנושא זה בפרק "ים-סוף". רעידת אדמה זו יתכן והיא מוזכרת בפסוק שכבר צוטט מתה' קיד' ג' "ההרים רקדו כאלים הגבעות כבני צאן" והיא מסבירה כפי שכבר צוין בפרק על ים-סוף את נפילת מצוקי החוואר לירדן וחסימתו. המודל לפיו חיו המצרים בערים ואילו בני-ישראל חיו באוהלים בשטח הפתוח יכול להסביר גם הפרשיות כאשר המכה היא בעלת אופי מגפתי למשל: דיזנטריה, כולירע, או דבר שכן גם כאן המצרים שחיו בערים בצפיפות היו חשופים למחלות הנגרמות כתוצאה מתנאי היגיינה גרועים, ואילו חיים בטבע ובריווח היוו מגן ובלימה מפני מחלות כאלו, ומכאן מסקנתם של בני-ישראל שאלוהיהם המצווה עליהם אורח חיים זה הוא המגן עליהם.

בשלושה פסוקים נפרדים מתייחס עמוס בנבואותיו להשפעת רעידת- האדמה בימיו על "ים" כלשהו ועל יאור-מצרים הנה:-1. "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ יהווה שמו" (עמ' ה' ח').2. "העל זאת לא תרגז הארץ...ועלתה כאר (קריא יאור) כלה ונגדשה ונשקה כיאור מצרים" (עמ' ח' ח').3. "...הנוגע בארץ ותמוג...ועלתה כיאור כולה ושקעה כיאור מצרים" (עמ' ט' ה'). נראה שעמוס שחווה את רעידת-האדמה פה בארץ מדבר על מאורעות שאירעו פה בארץ ולא במצרים. העולה מכך שזירת המאורעות של ביקעת-הירדן שימרה את השמות של תקופת היותה "מצרים", שכן הים העולה ומציף שטחים , וגם היאור העולה ושוקע הם סימנים ברורים של חסימת נהר, ואחר כך פתיחת הסתימה, או עלייתו מצד אחד של החסימה ושקיעתו מהצד השני שלה. יתכן מאוד שעמוס משתמש בכנויי הירדן מהתקופה המצרית, בשל העובדה שגם בתקופה המצרית היה אירוע דומה, וגם בכך יש רמז שאכן הירדן הוא זה שעבר את אירוע בקיעת הים בתקופה המצרית של האזור.אישור מעניין לכך שבעת אירועי יציאת מצרים התרחשה רעידת-אדמה נובע גם מניתוח נבואת יחזקאל (לח' יח'-כב')."והיה ביום ההוא, ביום בא גוג על אדמת ישראל... אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל...ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות (טרסות? ,מצוקים? ,מצוקי חוואר לערוץ הירדן?) וכל חומה לארץ תיפול (יריחו?)....ונשפטתי אתו בדבר ובדם (ומכת הדם נגרמה עפ"י עבודה זו ע"י אבק וולקני) וגשם שוטף ואבני אלגביש (ברד?)...". נראה שיחזקאל מתנבא שגוג יעבור את שעברו המצרים בעת שלטונם בארץ ,כלומר מכות שונות שבשיאן רעידת-אדמה. האם יש פה רמז ואישור שהמצרים נטשו את הארץ בעקבות חורבן שנגרם בה בשל רעידת-אדמה ונחיתת ענן וולקני, והאם לא יתכן שחורבן זה פגע גם בערים הכנעניות, והקל על כיבושן על ידי בני-ישראל שחיו באוהלים ולא נפגעו על ידי רעידת-האדמה? למעשה הפסוק "בצאת ישראל ממצרים...ההרים רקדו כאילים..." מציין שיציאת-מצרים קשורה במפורש ברעש-אדמה גדול שהיה בארץ. שיחז' מדבר על נחיתת ענן וולקני כפי שארע בעת יציאת-מצרים ראוי להוסיף גם את הביטוי "אש וגופרית" המופיע בציטוטים שונים הקשורים בחורבן סדום. גם מכת הדבר שבמכות-מצרים יתכן ואין היא הדבר כפשוטו, שכן מחלת הדבר פוגעת באנשים ובחולדות ואילו מכת הדבר פוגעת בכל אוכלי העשב:צאן, בקר, סוסים, חמורים וגמלים. ויתכן שהם הורעלו ע"י אכילת אבק-וולקני ממש כפי שהדגים מתו במים שהורעלו על-ידו.

הסבר כזה של רעידת-אדמה יכול לתת הסבר גם לנפילת האבנים מהשמים (יהו' י' יא') ("ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות"), כלומר שהדרדרות אבנים מההרים הן הדימוי לנפילת האבנים מהשמים במעלה בית-חורון, בעת מרדפם של בני-ישראל אחרי המלכים, שלאחר אירוע גבעון.הסבר לאבנים הנופלות מהשמים במעלה בית-חורון שמקורן וולקני הוא בלתי אפשרי שכן האבנים היו צריכות לעוף עשרות קילומטרים ממקורן הוולקני מצפון מזרח ים-המלח, לכן עדיף לקרוא את הכתוב כפשוטו שהאבנים הן אבני ברד (יהו' י' יא'), ולראות בכך קשר למכת הברד מספר שמות, ואישור נוסף שהמכה אירעה כאן בארץ.באם גרמה רעידת-האדמה להתפרצויות-וולקניות, ובאם היו ההרים-הוולקניים מקודשים על בני-ישראל, הרי שמותר להניח שגם תוצרי ההרים-הוולקנים היו מקודשים אף הם. ראה לעיל שהמילה "כבשן" הוא אחד התיאורים המתארים את הר-חורב. באם כך הוא הרי שמותר להניח שמילה זו הייתה שמורה לכבשן-וולקני ואז "אפר הכבשן" (שמ' ט' ח') הוא אפר-וולקני, וכראיה לכך הוא שהאבק כיסה את כל ארץ-מצרים כלומר היה נרחב מאד, ובפעולתם של משה ואהרון ניתן לראות פעילות מגית שמטרתה גרימת הנגע ע"י הכוח העומד לרשותם כלומר מוצר מההר המקודש עליהם. האם יתכן שמשה ואהרון היו דמויות "שוכנות סנה"? וראה דיון בנושא זה בפרק הר-חורב. נראה שהשחין איננו נגע עור טבעי, אלא נגרם כתוצאה ממגע האבק הוולקני עם עור הגוף באחד משני האופנים: צריבות-חום במקרה שהיה האבק הוולקני חם (וראה הדיון על חורבן סדום), או נגעים וצריבות כימיים במקרה שהאבק הוולקני הכיל חומרים צורבי עור.שחרור אבק-וולקני רב לאטמוספירה גרם לשינוי אקלימי, להתקררות, לגשמים רבים וגם למכת ברד יוצאת דופן בעצמתה ("גשם שוטף ואבני אלגביש"). האם אך מקרה הוא שמכת הברד באה לאחר מכת השחין? שכן זהו הסדר הנכון בטבע, כלומר תחילה ההתפרצות וכסוי השמים באבק, ולאחר מכן ההשפעה האקלימית ומכת הברד. ענן וולקני יוצר תנאי התהוות לגשמים וברד, ולכן ענן כזה מסביר היטב את הברד שלא היה כמוהו בארץ-מצרים מעולם. בדומה לענן הוולקני הרי שאם נע הענן הוולקני לאורך בקעת-הירדן ולא כסה את מערב הארץ הרי שזה מסביר מדוע לא ירד ברד בארץ גושן. מספר התפרצויות וולקניות במזרח התיכון ואבק וולקני רב באטמוספירה יכול להסביר את ההתקררות והשנוי האקלימי שגרמו לאירוע המבול, אשר בהיכרך היה בארצות המישור של אגן הנהרות המסופוטמי. שינוי אקלימי שגרם לגשמים מרובים במשך מספר שנים יכול להסביר את הביטוי "נהר מצרים" שכפי שמוצע בעבודה זו הוא נחל הבשור, וכן "ים סוף" הדרומי שכפי שמוצע בעבודה זו היה מקור מים חיים מעולמם של נוודי המדבר ולא של יורדי הים (טאבה למשל) ורק לימים הוסב השם למפרץ-אילת עצמו.הסבר אחר למכת החושך נובע מהנתונים שהחושך נמשך שלשה ימים, וכן ושמעל מושבות בני-ישראל היה אור, וגם נתונים אלו מחייבים הסבר דיפרנציאלי לגבי אזורים שונים בתחומי מצרים. באם נגרמה מכת החושך לא ע"י ליקוי-חמה כפי שהוצע מקודם אלא ע"י הענן הוולקני שנע צפונה לאורך בקעת-הירדן, הרי שזה לא כסה את מערב-כנען ולכן גם לא את ארץ-גושן שהייתה בנגב המערבי, ובכך יש הסבר מלא לכל הנתונים. כזכור ישב ישראל בארץ-גושן, ולכן הביטוי "מושבות בני ישראל" איננו מתייחס לכלל העם אלא לשבט אפרים (ושבטים נוספים) שחיו בארץ-גושן.החושך שנגרם כתוצאה מהענן הוולקני מוזכר בשתי פעמים נוספות: פעם אחת בהקשר להר-חורב הפעיל וולקנית שם נאמר "חושך ענן וערפל", ופעם שניה בהקשר לברית-בין-הבתרים שכן שם מופיעים דוד עשן ולפיד בוער המזכירים כמובן הר פעיל וולקנית, וגם שם מופיעים הביטויים עלטה וחשכה בצוהרי היום. המילה לפיד מופיעה גם בהקשר להר-סיני הפעיל וולקנית: שמ' כ' יח' "… כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים… ", וגם בכך ישנו קשר בין ברית-בין-הבתרים למעמד הר-סיני. הלפיד מוזכר גם באיוב מא' יא' "מפיו לפידים יהלוכו, כידודי אש יתמלטו" המזכיר מצדו את "עשן יוצא מנחיריו ואש מפיו". המזכירים כמובן הר פעיל וולקנית, וגם שם מופיעים הביטויים עלטה וחשכה בצוהרי היום. וראה גם "… ושת חושך סיתרו סביבותיו סוכתו… ". וכעת אנו יודעים שהחושך המיתולוגי של עם-ישראל איננו חשכת-הלילה כבשאר העמים אלא החושך שנגרם ע"י הענן הוולקני.ציטוטים נוספים הקשורים לנושא ותורמים לו הם:-· יואל ב' ג' לתיאור יום יהווה "יום חושך ואפילה יום ענן (וולקני) וערפל (אבק וולקני)...לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה...".· עמוס ה' יח' "יום יהווה הוא ולא אור...".· תה' עד' א' "לנצח יעשן אפך בצאן מראיתך...".· תה' קמ"ד ה' "...גע בהרים ויעשנו"· לענין ברית-בן-הבתרים שהוא לפי הצעת עבודה זו תיאור מעמד הר-סיני כדאי להוסיף ציטוטים נוספים:-· איוב מא' יא' "מנחיריו יצא עשן כדוד נפוח...ולהב מפיו יצא", יתכן שבבית-המקדש היה דוד עשן שדימה את הר-סיני שכן בישע' לא' ט' נאמר "תנור לו בירושלים".· גם בדבה"ב ז' מדובר על אש-יהווה שירדה מהשמים בבית-המקדש ולפני כן הענן והערפל שהיו בבית-המקדש, כן יש לזכור את הקורבנות שהקריבו בהר-סיני (במד' כח') וכל זה מתקשר לרעיון של דימוי הר-סיני ע"י תנור עשן כלשהו.· בספר יהושע לאחר קרב גבעון אומר יהושע "שמש בגבעון דום". הפועל "דום" בהקשר לשמש מחייב אחד מהשנים, או עצירת תנועת השמש שזהו הסבר לא אפשרי, וכן של הסתרת אור השמש, וכעת אנו מבינים שזהו הסבר אפשרי בהחלט, ומכאן שאותו ענן וולקני יצר הן את מכת החושך אשר בספר שמות, וכן את החושך שאינו מוזכר במפורש בספר יהושע. וראה דיון נפרד דווקא על האפשרות של הארת הלילה.ענן וולקני אשר אפרו שקע על צפון בקעת-הירדן וגרם למכת השחין יכול גם להסביר גם את מכת הדם באחד משני האופנים:-הרעלה כימית ישירה של מקורות המים ע"י האבק הוולקני, צביעתם ותמותת הדגה.

הרעלה ביולוגית. כלומר שהאפר הוולקני הזין את הכינרת ומקורות המים, תזונה זו גרמה לצמיחה לא טבעית של אצות-אדומיות ושאלו צבעו את המים, גזלו את החמצן והרעילו את הדגה.

הרעלת המים יכולה להסביר גם את מכת-הצפרדע, שכן במקרה כזה ברחו הצפרדעים ממקורות המים ליבשה. וסוף המכה מוסבר בשיבת הצפרדעים למקורות המים לאחר זמן, לאחר שהמים המורעלים נשטפו והוחלפו במים חדשים וטהורים. במכת הדם נאמר שהדם היה בעצים ובאבנים. באם כך הוא הרי שלא בא בחשבון דם נוזלי, וההסבר שמדובר באבק וולקני מקבל חיזוק נוסף. ראה דיון קודם שגם מכת הדבר איננה מחלת הדבר, שכן במכת הדבר מת הצאן ולא האנשים כפי שצריך היה להיות. ההסבר מדוע מתו הצאן של המצרים ולא של בני-ישראל מוסבר שבני-ישראל (אפרים) היו בארץ גושן שלא נפגע ע"י הענן הוולקני.

מכת צפרדע

גם מכת הערוב לא פגעה בארץ-גושן וגם בכך ניתן לראות קשר כלשהו לוולקניזם.

באם הכיל הענן הוולקני לבד מאבק גם גזים רעילים ("קיטור הכבשן") הרי שאלו יכולים להסביר גם את מכת בכורות. מכת בכורות התרחשה בלילה שאז מתרחשים תנאי שקיעה טובים לגזים רעילים אל קרבת הקרקע, ואלו יכולים להרעיל תינוקות יותר מאשר את המבוגרים בשל רגישות יתר של התינוקות לגזים. ובכלל יתכן שהילדים מתו כתוצאה מהרעלת סביבה או ממחלות מגפתיות שפגעו יותר בילדים מאשר במבוגרים. בשמות כג' כז'-כח', וכן גם בדברים ז' כ', וביהושע כד' יב' מדבר אדוני על שליחת הצרעה לפני העם ושהיא תגרש את יושבי הארץ, כלומר שכבוש הארץ הוא תופעה אלוהית, ולא מעשה ידי הכובשים. חורבן הארץ שנגרם ע"י רעידת-אדמה ו/או הרעלת הסביבה שנגרמה מאבק וולקני הקלו במידה רבה על כיבושה יכולים להסביר דימוי כזה של כיבוש אלוהי ע"י הצרעה. נחיתת הענן הוולקני יכולה להסביר אירועים נוספים למשל:-· מדוע אירעה יציאת-מצרים בלילה.· מדוע יצאו בני-ישראל את מצרים בחיפזון.· ניצול המצרים, שכן באם ברחו המצרים מפני הענן שנחת על מצרים, הרי שנטשו גם את רכושם ואיפשרו לבני-ישראל לאוספו.· תופעת הערב-רב, שכן כולם לרבות כאלו שאינם בני-ישראל ברחו מפני נחיתת הענן.ולסיכום השאלה באם חצו בני-ישראל את ה"ים" (היבוק) או את "ים סוף" (הירדן), נראה שלפנינו סיפור מורכב, המורכב משתי מסורות שונות: מסורת אחת מבוססת על מודל השגרה. לפי מודל זה חצו בני-ישראל את היבוק במעבורות, והתחנה שלפני חצית הים הייתה סוכות. כדאי לציין שחסימת הירדן בנקודת החיבור של הירדן והיבוק גורמת להצפות במעלה היבוק, ולכן בלתי אפשרי שחצית היבוק קשורה באירוע בקיעת-הים.לפי המודל השני חצו בני-ישראל את ים-סוף (הירדן), ומודל זה קשור בבקיעת הים עקב רעידת-אדמה. לפי סיפור זה התחנה שלפני חצית הירדן היא רעמסס (בית-שאן) והחצייה הייתה ממערב למזרח. המשך המסע דרומה הוא זהה בשני הסיפורים.

דוגמאות נוספות של סיפורים מורכבים ראה בדיונים על הירידה למצרים, יציאת-מצרים, המסע במדבר, חורבן סדום, סיפור נישואיו של יעקב לרחל ולאה ועוד.ראה בהמשך דיון על "כיכר-הירדן " (מל'א ז') אשר שימשה כאזור מעברות-הירדן והיבוק מחד, וכאזור מאגר מים בעת התהוות החסימה. הצפת אזור מעברות-הירדן והיבוק, היא ששימשה כמודל לשירה על טביעת המצרים באזור זה.מנשה1. אך מקרה הוא, שכן סיפורי המקרא (האותנטיים) מייצגים רק קטע זעיר מהמורשת המלאה שאבדה כנראה.2. לשבט אפרים הייתה מסורת ממוסדת יותר של שימור מורשת השבט, וכמובן שהם האירו את המאורעות מזווית הראיה השבטית שלהם.3. אכן, רק שבט אפרים ישב בדרום הארץ תקופה ארוכה, ואילו שבט מנשה הצטרף אליו בתקופה מאוחרת יותר הסמוכה לתנועתם המשותפת, הקשורה בתחילת "ההתנחלות והכיבוש".4. מורשתו של שבט מנשה הייתה שונה, ואין לה כל קשר לשבט אפרים. "האם המצרייה" של שניהם והעובדה ש"ארץ המולדת" של שניהם היא מצרים, מקורה בזוית הראיה של המסתכל, ששהה מחוץ ל"מצרים" ושהיה שייך לגל הגירה מאוחר יותר, וכנראה לשבטי בית-לאה.בחינת מפת ההתנחלות של שבט מנשה יכולה לתת הסבר ללבטים שהועלו לעיל. שבט מנשה התנחל בצפון השומרון, צפון הגלעד וכן גם מצפון לעמק-יזרעאל. מרכז אזורי ההתנחלות של השבט היא העיר בית-שאן, שכידוע הייתה מרכז שלטון מצרי בכנען בדומה לעזה. כלומר יתכן מאוד ששבט מנשה הגיע ארצה בתקופה קדומה לתקופת "ההתנחלות", ישב כשבט נוודים ליד העיר בית-שאן, וקיים יחסי גומלין עמה, בדומה לשבט אפרים עם מרכז השלטון המצרי בעזה, כמו מתן שירותים שונים, בניה, שרות כשכירים בצבא המצרי ועוד. בהדרגה עבר השבט מאורח חיים של נוודים לאורח חיים של תושבי קבע, בלי הצורך לנדוד לעבר נחלתו, אלא ישב שם בעת שהגיעו גלי מתנחלים נוספים שמצאו אותו כבר בנחלתו.

באם אכן הייתה נחלת שבט מנשה "מצרים" בתקופה שלפני ההתנחלות, ובאם אכן עברו חלק משבטי ישראל את חווית "מצרים" בטריטוריה זו, הרי שלבד מחוויית : שיתוף הפעולה, העבדות ויציאת-מצרים, עברו גם חוויה נוספת, והיא עזיבת המצרים את הארץ, אשר הייתה ככל הנראה לאירוע המפתח שגרם להתחזקות שבטי הנוודים, הכיבוש וההתנחלות.

אירועי מלחמת גדעון במדיינים הם ככל הנראה פרשיה אשר הייתה בעיקרה פרשיה של שבט מנשה, והנה ב-שופ' ו' ח'-ט' נאמר ע"י הנביא: "...אנכי העליתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים. ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל לוחציכם, ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם". למרות שהפסוק איננו חד-משמעי מותר להניח שהן המצרים והן ה"לוחצים" הנוספים, היו כולם בכנען, ולכן גם המילה "ארצם" מתייחסת הן לארצם של המצרים וה"לוחצים" גם יחד. פירוש כזה הוא אפשרי רק בתנאי שהייתה בכנען טריטוריה שנקראה "מצרים", ושאנשי שבט מנשה ושבטים נוספים ירשו את ארצם של המצרים.כבר הדגשתי לעיל ש"הארץ המובטחת" הייתה חלק מאזור השליטה של מצרים רבתי, ויתכן כמובן ששהייתם של שבטים אלו ב"מצרים" או "ארץ מולדתם" כלשון התורה, הייתה בפשטות בכנען. זווית הראיה לסיווגם כילידי מצרים היא של תושב חרן הצפונית ולאו דווקא הראיה המצומצמת של מרכזי השלטון המצריים בעזה ובית-שאן.גם זיהוי הירדן עם "ים סוף", "יאור-מצרים" ו"ים-מצרים" (ראה דיונים נפרדים בנושאים אלו) הזורם בבקעת-הירדן בתוך מצרים מהווה סיוע מצוין לרעיון זה, וראה דיון בהמשך על גורן-האטד וארץ רעמסס.

היותה של סביבת בית-שאן "מצרים" בעיני השבטים העבריים עולה גם מפרשת חלוקת הארץ שבין אברהם ללוט (ברא' יג' י') "וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כלה משקה לפני שחת יהווה את סדום ואת עמורה כגן יהווה כארץ מצרים בואך צוער". לוט ואברהם נמצאים בין בית-אל ובין העי. מכאן שהם צופים על בקעת-הירדן שלרגליהם. ההשוואה מרמזת שהן ערי-הכיכר והן "מצרים" היו בבקעת-הירדן. ערי-הכיכר היו כנראה בחלקה

"מצרים" הצפונית

הדרומי של בקעת-הירדן, ואולי אף מצדו המזרחי של הירדן בלבד, ואילו "מצרים" של אברהם ולוט הייתה צפון בקעת-הירדן. (וראה הדיון על צוער הצפונית, זו הנמצאת במצרים, בדיון בפרק "כגן יהוה").להצעה שהמשפחות בתקופה הקדומה היו יותר חשובות מהשבטים בטרם התגבשו באותה תקופה מסייעות גם פרשיות כיבוש עצמאיות של משפחות מסוימות למשל:פרשת כיבוש נחלת משפחת יאיר (במד' לב' מא' ואח"כ דב' ג' יד'). ישנה גם אפשרות שמשפחת יאיר שייכת לקבוצת היאורי הנזכרת בתעודה אשורית משנת 1300 לפה”ס לערך, אשר הוכנעו ע"י מלך אשורי על גדות הפרת.פרשת כיבוש הגלעד ע"י משפחת מכיר (במד' לב' לט'), תוך מתן "גושפנקה כלל ישראלית" על-ידי משה לכיבוש זה.כיבוש קנת ( עיר בבשן), שנכבשה ע"י משפחת נובח משבט מנשה (במד' לב' מב').לפי במד' כא' לב' כבשו בני ישראל את יעזר, ונראה שמדובר גם פה בפרשיה עצמאית ממורשת שבט גד, שכן לפי במד' לב' לה' ויהו' יג' כה' ניתנה ארץ-יעזר לבני גד.בספר דה”א ז' יד' מצוין שאמו של מכיר הייתה ארמית. בדומה למוצא השבטים המתייחס לאמהות, נראה שגם מוצא המשפחות נושא אופי דומה. יתכן אם כן שמוצאה של משפחת מכיר הוא שבט ארמי ממוצא צפוני, עם סבירות שארץ מוצאם הקדומה הייתה הבשן (וראה להלן). כמו כן נראה שמשפחת מכיר ביחד עם משפחת יאיר נספחו למשפחות נוספות אשר התגבשו להיות שבט מנשה (משפ' גלעד?). גם היות מעכה אשת מכיר (דה”א ז' טז'), תומך במוצאו הארמי של מכיר, שכן מעכה היה שבט ממוצא ארמי שארץ מושבו הייתה הגולן והבשן, ובדומה למוצא נשים אמהות נוספות גם מטרת נישואין אלו לציין שצאצאיה הן משפחות ממוצא ארמי.לרעיון שמשפחת מכיר הנה שבט ממוצא ארמי יש תמיכה גם מקשרי הנישואין (שיוזכרו בהמשך) של משפחת מכיר עם שבט יהודה, שכן לפחות בתחילת התגבשות העם והשבטים למוצא ולקרבה התרבותית הייתה חשיבות רבה ביותר, וכפי שיוצע בהמשך גם שבט יהודה היה ממוצא ארמי (ודיון זה מתאים גם לקשרי הנישואין של שבט בנימין עם משפחת גלעד).גם האמור בספר דה”א ה' כג', "ובני חצי שבט מנשה ישבו בארץ מבשן עד בעל חרמון ושניר והר חרמון המה רבו", תואם היטב את הנאמר לעיל על משפחות מכיר ויאיר, שכן הדיון כאן הוא על חצי שבט מנשה המזרחי בלבד, והדיון נושא אופי של ישות מוגדרת ולא מקרית. כן ברור לחלוטין ש"הארץ" איננה נחלתו של שבט מנשה מתקופת ההתנחלות, אלא שמדובר בארצו הקדומה של שבט מנשה שהייתה בבשן. וראה גם הנאמר בספר דברים ב' יג' "ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה… ", וכן גם "… ואת גולן (עיר מקלט בבשן) בבשן למנשי… " (דב' ד' מג'). בדומה לשאלה היכן ממוקם המספר, שנשאלה מספר פעמים, נראה שגם כאן התשובה הטובה ביותר שניתן לתת היא שהמספר ממוקם בכנען בצדו המערבי של הירדן, ושהוא מספר על חציו האחר של שבט מנשה שנשאר בבשן. ראוי להדגיש בנקודה זו שגבולות נחלת מנשה המתוארות בספר יהושע מגיעות רק עד חלקו הדרומי של הגולן, וגם בכך ניתן לראות ראיה שהבשן הוא נחלתו הקדומה של שבט מנשה, ולא נחלתו של חצי המנשה מהתקופה שלאחר ההתנחלות.להצעה שמשפחת מכיר מוצאה מהבשן, מסייעת גם התנחלות משפחת אולם, שהיה מבני פרש, בן מכיר, בן מנשה (דה”א ז' טו' יז'). שני מקומות יישוב קרואים בשמו, האחד ליד טבריה והשני (אולם רבתא) בצפון הגליל. מפת התנחלות כזו, מרמזת על האפשרות שמשפחת אולם חדרה מהבשן מערבה לגליל, בעוד שרובה של משפחת מכיר ירד דרומה (באופן עצמאי), כבש את הגלעד, ובשלב מאוחר יותר חצה את הירדן מערבה תוך שהוא משאיר את משפחת גלעד בעברו המזרחי של הירדן.וכעת נדון בפסוק מיהושע יז' א' "....כי הוא היה איש מלחמה ויהי-לו הגלעד והבשן". פסוק זה נאמר לאחר "כיבוש" חלקה המערבי של הארץ, וניתן להבין ששבט מכיר חצה את הירדן מזרחה וכבש לעצמו את הגלעד והבשן. אולם לפי דיוננו, נראה סביר יותר שמדובר פה על המצב שלפני חצית הירדן מערבה. כלומר המצב שלאחר כיבוש הגלעד, המתואר בפסוק שכבר צוטט מבמדבר לב' לט', והוא שייך לאירועי מזרח הירדן שקדמו ל"כיבוש". פרוש כזה מהווה חיזוק להצעה שהבשן הוא כור מחצבתה הגיאוגרפי והתרבותי של משפחת מכיר.לפי תהילים סח' טו’ טז’' היה הר-צלמון הר מושלג, ומיתר הקשרים להרים בשן, גבנונים וסיני (וראה דיונים נפרדים בעניינם) נראה שארבעתם הרים צפוניים. באזור שכם כונה הר נוסף בשם הר-צלמון (שופ' ט' מח'), ונראה ששבט שכור מחצבתו מהבשן, ושהר-צלמון (הצפוני) היה בעל חשיבות רבה עבורו ואולי אפילו הר מקודש, כינה עם בואו ארצה הר בשם זה בתחומי נחלתו. מכיוון שמשפחת מכיר היא שהתנחלה באזור שכם הרי שמכאן קשר ברור למוצאה של משפחה זו. וראה דיונים דומים בהרים העמלקי, שעיר, סיני וצפון, וכן גם מקומות יישוב כגון תוכן ולוז ואף הדיון בארץ-חוילה.ההר המזוהה עם הר-צלמון (הצפוני) הוא ג'בל-דרוז שבבשן. הר זה מזוהה גם כהר פעיל וולקנית מהתקופה התנכית. ראה בהמשך דיון על כך שמספר הרים מקודשים לשבטי-ישראל (סיני, חורב, גבנונים) היו גם הם הרים וולקניים. ישנה כמובן האפשרות ששבטי-ישראל שהאמינו בהתגלות אלוהית ע"י התפרצות וולקנית לאלוהויות שונות בהרים שונים במקור, יכלו ליצור את המכנה המשותף שכל ההתגלויות הן של אל אחד, וזיהויו של הר-צלמון עם הר פעיל וולקנית מהתקופה התנכית תומך מאוד ברעיון זה ומעודד להמשיך ולחפש הרים פעילים וולקנית באזורים הצפויים להרים אלו, ובכך לקבל זיהוי ודאי של ההרים החשובים המוזכרים בתנ"ך.התחלנו בחיפוש "מצרים" שונה לשבט מנשה, שכן אין נוכחותו מוזכרת בדרום הארץ. והנה ריכוז האירועים על מכיר, יאיר, נובח, בנות-צלפחד וקשרי החיתון הרבים המוזכרים עם שבט מנשה, הם בפירוש אותם אירועים שחיפשנו, המצביעים על מרכז הכובד של שבט מנשה שהיה בצפון בקעת-הירדן ולא בדרום הארץ.

יתכן אפילו שחצית הירדן של משפחת מכיר (ואפרים) הייתה בלחץ שבט בנימין אשר כבש מידם את הגלעד. לימים חצה גם הוא את הירדן תוך שהוא משאיר מאחור בגלעד את משפחת גלעד, אשר כפי שיוכח בהמשך, הנה פלג של שבט בנימין.באם השבט ששהה בארץ-גושן היה שבט יוסף ולא אפרים, ואילו אפרים שהה באותה עת בגלעד ביחד עם משפחת מכיר (יער-אפרים שבגלעד הוא הוכחה לשהותו של שבט אפרים בגלעד), הרי שכל ההיסטוריה של השבטים אפרים ומנשה קשורה גם בסמיכות גיאוגרפית ומאורעות, ונתון זה מסביר היטב את עובדת היותם של שני שבטים אלה "אחים" מחד ו"מצריים" מאידך.יתכן גם שהדיון על בנות-צלפחד (ראה להלן) מתייחס למפגש של משפחות אלו עם משפחות שבטי בית-לאה בעת שירדו דרומה מהבשן לגלעד, ובקשו להיספח לתושבי מזרח הירדן ששהו שם כבר בעת ההיא."....כגן יהוה...."נחזור כעת לנאמר בפרק הקודם שערי-הכיכר היו בדרום בקעת-הירדן ולשאלה באם היו ממזרח לירדן, ממערב לירדן או משני צדי הירדן.מהפסוק "הכיכר ביקעת יריחו" (דבר' לד' ג') עולה באופן ברור שהכיכר הייתה ממערב לירדן, ובאם הייתה גם ממזרח לירדן ראה דיון בהמשך. ונראה שאין לחפש כלל את הכיכר מדרום לים-המלח כדעת חלק מהמפרשים.זיהוי ערי-הכיכר מצדו המזרחי של הירדן נובע מחלוקת הארץ, שכן אברהם לקח לעצמו את ארץ-כנען, ואילו לוט לקח את כיכר-הירדן, ואח"כ נאמר שגר בערי-הכיכר "ויאהל עד סדום", וכן גם בשל הסבה שצוער מזוהה במקורות חוץ תנכיים בשפך הארנון ממזרח לים-המלח. אם "ארץ-כנען" שבפרשה זו מתייחס רק להר (גם מצרים של יעקב השתרעה משני עברי הירדן בעת שהותו של יעקב בכנען) הרי אפשר שערי-הכיכר היו הן ממערב והן ממזרח לירדן, ולכך מסייע גם הפסוק שכבר צוטט בבראשית י' יט', "...עד עזה בואך סדומה...", המראה שסדום נכללה בארץ-הכנעני כלומר ממערב לירדן. במקרה כזה אפשרי בהחלט זיהויה של סדום בעיר הידועה בשם יריחו, וזאת בשל הסבות הבאות:1) היא מצויה בדרום בקעת-הירדן כנדרש.2) העיר מושקית, כלומר אפשר שההשוואה היא בין יריחו (סדום) לבין בית-שאן (צוער) ששתיהן הושקו במי מעיינות שזרמו לידן.3) מהיות הכיכר טריטוריה מצומצמת, ומהיות הן סדום והן יריחו הערים המרכזיות בכיכר מקבלים את הזהות סדום-יריחו. כפל השמות מוסבר כמובן עי"כ שהיו בארץ אוכלוסיות רבות בעלות מערכת שמות שונה לכל אוכלוסיה.4) הן יריחו והן סדום חרבו בחורבן מיתולוגי (בשתיהן ברעידת אדמה). יתכן שגם פה יש לנו וריאציה של הסיפורים הכפולים שפורשו וסופרו בדרך שונה ע"י בעלי הספרים בראשית ויהושע. גם החרם שהוטל על שיקום העיר יריחו מסייע להצעה זו.5) גם השוואת חורבן יריחו לחורבן סדום מעלה פרטי דמיון רבים הנה:-

תיאור צפון ים המלח "כגן ה'"

א. רחב מגינה על המרגלים מפני מושלי יריחו, בדומה להגנת המלאכים מפני תושבי סדום על ידי משפחת לוט.ב. הצלת משפחות לוט ורחב.ג. המרגלים בפרשת כיבוש יריחו מכונים "מלאכים" על ידי יהושע (ו' יז'). שימוש כזה של המלה "מלאך" במשמעות "מרגל" היא יחידאית בתנ"ך ונראה ששורשיה הם אותם השורשים כבסיפור סדום, מה עוד שהמלאכים שביקרו את לוט למעשה ריגלו את סדום כדי ללמוד באם מצב החטאים שם מצדיק את חורבנה.

6) בברא' יד' מתוארת מלחמת המלכים בין חמישה מלכים מקומיים לבין ארבעה מלכים פולשים, בהמשך ניטען שארבעת המלכים הם ארבעה שבטים ישראליים המספרים בספרי המדבר השונים את המאורעות העוברים עליהם, ואילו בספר בראשית המספר הוא אחד משבטי ישראל הממוקם בכנען ומציגם כפולשים זרים. השוואה זו ניתן להמשיכה גם הלאה, שכן שבטי המדבר פולשים לכנען וכובשים את יריחו, ואילו בספר בראשית הפולשים כובשים את סדום. וגם מסיפורים כפולים אלו מקבלים את הזהות סדום-יריחו. וראה על כך דיון נוסף וחוזר בהמשך.

ההשוואה סדום=יריחו חשובה מאוד. בהמשך בפרק "התיזה הגדולה" נטען שריעדת-אדמה אדירה גרמה לחורבן רב בארץ, ושחורבן יריחו הוא אחד מאירועי רעידת האדמה זו. רעידת-אדמה זו גרמה להתפרצות וולקנית ושהענן הוולקני שקע על ביקעת-הירדן וגרם בין השאר לחורבן סדום. כלאמר ההתמודדות עם הטענה שסדום היא יריחו תניב מיידית גם את הקשר שרעידת-האדמה גרמה לאירוע הוולקני.

הקשר בן רעידת האדמה להתפרצות הוולקנית מצוי גם בשירת-דבורה, שכן הביטוי "ארץ רעשה" מתאר כנראה את רעידת האדמה, ואילו הביטוי "יהווה בצאתך משעיר" מבטא את ההתפרצות הוולקנית, וכאישוש לטענה זו נביא גם את הביטוי "וזרח משעיר למו..." אשר בשירת משה. המלה "זרח" מבטאית אור ןאפילו שמש האפשרי רק באם הוא קשור להתפרצות וולקנית, וזה קשור גם לדיון בפסוק "שמש בגבעון דום" אשר בספר יהושע.

6)אזכורה של סדום ביחזקאל טז' מו', מח', מט', נג', היא כשל עיר שחיה , פעלה וחרבה בדומה לירושלים, מה שמוכיח שלא יתכן חורבן מוחלט כבבראשית יט' . גם נבואת הגאולה לסדום מוכיחה שהחורבן היה בערך מקביל לחורבן ירושלים ו/או שומרון.לפי הפסוקים הראשונים של ספר דברים לד' בהם עוד ידובר מספר פעמים בהקשרים נוספים (וראה הדיון על צוער להלן), ניתן להבין שהארץ הייתה מחד במצב של התנחלות מתקדם, ומאידך השימוש בביטוי "הכיכר בקעת יריחו" מרמז על האפשרות הפשוטה יותר והיא שיריחו עדין לא חרבה (וראה הדיון על סדום לעיל). ניתן אפוא להבין שחורבנה המיתולוגי של יריחו/סדום הוא מאוחר יותר ושחורבן זה שימש לשני סיפורים כה שונים. וראה גם ההצעה שמוטיב בקיעת הים נולד בעת רעידת-האדמה בימיו של עמוס. בספר עמ' ד' יא' נאמר "הפכתי בכם כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה ותהיו כאוד מוצל משריפה ולא שבתם עדי נאום יהוה". השימוש במלה "מהפך" הוא רמז ברור לחורבן ע"י רעידת-אדמה. אולם הנקודה המעניינת יותר היא שחורבן סדום ועמורה הוא עונש על בני-ישראל בדומה למכות נוספות שהוטלו על בני-ישראל בשל עזיבת אדוני. מצב כזה הוא אפשרי רק באם מדובר בחורבן מאוחר, וההצעה שמדובר בחורבן שהתקיים בימיו של עמוס היא ההצעה הטובה ביותר. גם באם נניח שהחורבן לא היה בימיו של עמוס אלא קדום יותר הרי שגם אז עולה התמיהה מתי ארע הדבר שכן גם אז החורבן חייב להיות מיוחס לבני-ישראל השולטים כבר לפחות בחלקים של כנען. כן רואים שהזהות סדום/יריחו הייתה קיימת בימיו של עמוס, ואין מדובר בשם שהפסיקו להשתמש בו. אפשרות מעניינת יותר היא שסדום לא חרבה פעמים (האחת בימים קדומים, והשניה בימיו של עמוס), אלא פעם אחת בלבד בימיו של עמוס, ואז התיאור של ספר בראשית הוא דרך שונה לספר את החורבן שארע בימיו של עמוס. סיוע לכך הוא שבשני המקרים החורבן הוא עקב רעידת-אדמה מחד ועונש על חטאם של התושבים מאידך.

6) בברא' יד' מתוארת מלחמת המלכים בין חמישה מלכים מקומיים לבין ארבעה מלכים פולשים, בהמשך ניטען שארבעת המלכים הם ארבעה שבטים ישראליים המספרים בספרי המדבר השונים את המאורעות העוברים עליהם, ואילו בספר בראשית המספר הוא אחד משבטי ישראל הממוקם בכנען ומציגם כפולשים זרים. השוואה זו ניתן להמשיכה גם הלאה, שכן שבטי המדבר פולשים לכנען וכובשים את יריחו, ואילו בספר בראשית הפולשים כובשים את סדום. וגם מסיפורים כפולים אלו מקבלים את הזהות סדום-יריחו. וראה על כך דיון נוסף וחוזר בהמשך.

ההשוואה סדום=יריחו חשובה מאוד. בהמשך בפרק "התיזה הגדולה" נטען שריעדת-אדמה אדירה גרמה לחורבן רב בארץ, ושחורבן יריחו הוא אחד מאירועי רעידת האדמה זו. רעידת-אדמה זו גרמה להתפרצות וולקנית ושהענן הוולקני שקע על ביקעת-הירדן וגרם בין השאר לחורבן סדום. כלאמר ההתמודדות עם הטענה שסדום היא יריחו תניב מיידית גם את הקשר שרעידת-האדמה גרמה לאירוע הוולקני.

הקשר בן רעידת האדמה להתפרצות הוולקנית מצוי גם בשירת-דבורה, שכן הביטוי "ארץ רעשה" מתאר כנראה את רעידת האדמה, ואילו הביטוי "יהווה בצאתך משעיר" מבטא את ההתפרצות הוולקנית, וכאישוש לטענה זו נביא גם את הביטוי "וזרח משעיר למו..." אשר בשירת משה. המלה "זרח" מבטאית אור ןאפילו שמש האפשרי רק באם הוא קשור להתפרצות וולקנית, וזה קשור גם לדיון בפסוק "שמש בגבעון דום" אשר בספר יהושע.

צוער

בתיאור תצפיתו של משה על הארץ (דבר' לד') מופיע הפסוק "ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער" (דבר' לד' ג') מניתוח הפסוקים הקודמים עולה שצוער חייבת להיות צפונית ליריחו וגם אופק התצפית יכול להיות רחוק בהחלט, למשל צפון בקעת-הירדן (בית שאן?), זאת משום: 1) כל התצפיות והאופק הרחוק הן כשל אדם הנמצא בהר-נבו. 2) נחלאות יהודה ואפרים תוארו בנפרד ולכן לא הגיוני שצוער תהיה מערבית ליריחו. 3) הכווניות מהנגב ליריחו נראית הגיונית כממשיכה צפונה לאורך בקעת-הירדן. 4) באופן ודאי אין צוער נמצאת ממזרח לירדן ועוד דרומית ליריחו (וראה דיון בנושא זה להלן). 5) בתהילים מב' ז' מוזכר הר-מיצער, שצריך להיות אחת הפסגות של הר חרמון, כך שאפשר שהאופק הרחוק של יריחו הוא הר-חרמון. אולם בכל זאת סביר יותר הניתוח הקודם שמדובר בעיר בצפון ביקעת- הירדן.

בספר ברא' יג' י' נאמר "לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער". ערי-הכיכר מתוארות כערים מושקות ומושוות לאזור המושקה ב"מצרים" ושהייתה בו עיר צוער המושקית בדומה לסדום. (שוב בית שאן?). ניתוח זה תואם את הניתוח מספר דבר' לד' ג' שכן נראה שההשוואה היא בין דרום ביקעת-הירדן , שם נמצאת הכיכר , והעיר המרכזית היא סדום (יריחו?) לבין צפון ביקעת-הירדן שם נמצאת מצרים והעיר המרכזית היא צוער (בית שאן?).תיאור חורבן סדום (ברא' יט') סותר את הניתוח של שני הפסוקים שלעיל, שכן נראה שצוער חייבת להיות קרובה לסדום (למעשה לנקודה בה הניחו המלאכים את משפחת לוט מחוץ לעיר ולא לסדום עצמה) ובמישור ולא בהרים. סתירה כזו בניתוח מחייבת אחד משני הפתרונות:-

בתיאור תצפיתו של משה על הארץ (דבר' לד') מופיע הפסוק "ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער" (דבר' לד' ג') מניתוח הפסוקים הקודמים עולה שצוער חייבת להיות צפונית ליריחו וגם אופק התצפית יכול להיות רחוק בהחלט, למשל צפון בקעת-הירדן (בית שאן?), זאת משום: 1) כל התצפיות והאופק הרחוק הן כשל אדם הנמצא בהר-נבו. 2) נחלאות יהודה ואפרים תוארו בנפרד ולכן לא הגיוני שצוער תהיה מערבית ליריחו. 3) הכווניות מהנגב ליריחו נראית הגיונית כממשיכה צפונה לאורך בקעת-הירדן. 4) באופן ודאי אין צוער נמצאת ממזרח לירדן ועוד דרומית ליריחו (וראה דיון בנושא זה להלן). 5) בתהילים מב' ז' מוזכר הר-מיצער, שצריך להיות אחת הפסגות של הר חרמון, כך שאפשר שהאופק הרחוק של יריחו הוא הר-חרמון. אולם בכל זאת סביר יותר הניתוח הקודם שמדובר בעיר בצפון ביקעת- הירדן.

1) שגיאה. כלומר שמי מבעלי הפסוקים כתב את גרסתו עפ"י מסורת שבע"פ מאוחרת ושגויה.2) הייתה יותר מצוער אחת. האחת בצפון ביקעת-הירדן, והשניה בדרום ביקעת-הירדן, אולי אף ממזרח לירדן.במפת-מידבא מתוארת צוער בפינה הדרומית מזרחית של ים-המלח, ושוב לפנינו סתירה המחייבת הסבר. ושוב ישנם אחד מההסברים הבאים:-1) צוער של מפת מידבא איננה אף אחת משתי הערים צוער שנידונו. לכך מסייע אזכור צוער בנבואת ישעיהו (יד' ה') על מואב שכן אזכור כזה מחייב צוער הנמצאת מדרום מזרח לים-המלח.הביטוי "עמק השידים בארות בארות חמר" (ברא' יד' י') הבא לאחר "עמק השידים הוא ים המלח" (ברא' יד' ג') בו נערך קרב המלכים, יוצר קושי שכן ממנו משתמע שמדובר באגן הדרומי של ים-המלח, מה עוד שהמטאורולוגים מסייעים להצעה ותורמים שהאגן הדרומי של ים- המלח היה יבש בתקופה האמורה. כל זאת בניגוד לביטוי "כיכר הירדן" (ברא' יג' י') ו"הכיכר ביקעת יריחו" (דבר' לד' ג') המלמדים שערי הכיכר היו מצפון לים-המלח.

נראה שהביטוי נשתבש שכן חמר (אספלט) וחמר (החומר המשמש לקרמיקה) נכתבים ללא ניקוד באופן זהה, כך שיתכן שבתקופה שהתנ"ך לא היה מנוקד נוצרה מסורת שגויה לגבי המילה "חמר", מה עוד שהביטוי "בארות חמר" (אספלט) אינו נראה הגיוני שכן האספלט היה נפרש באופן טבעי ולא כרו אותו, ואילו החמר (חומר הקרמיקה) נוצר בשכבה בעומק 1-3 מ' וכן היו כורים אותו ע"י חפירה, וידוע אפילו שביקעת-הירדן הצטיינה בשל כך בתעשיית הקדרות.הסבר שונה לצורך בחפירת בורות לכרית חומר הקדרות הוא שחומר זה נוצר ע"י שקיעה בעת המפגש של מים מתוקים (מי הירדן) עם מי ים מלוחים. הצורך בכריה נוצר בשל הסיבה שהשכבות העליונות הכילו חומר אורגני שהוא הרסני לתעשיית הקרמיקה, והיה צורך לחפור לעומק בו אין חומר אורגני כלל.גם הביטוי "עמק השידים הוא ים המלח" אפשר שאין מדובר בים המלח כמשמעו כיום, אלא בביצה שהייתה בשפך הירדן לים-המלח, ומצב כזה מאפשר שאותו מקום יהיה הן עמק חקלאי והן מחובר לים המלח בו זמנית. ביצה זו נסתמה על ידי סחף מאז ועד ימינו ומכאן ההסבר מדוע אין היא נמצאת כיום. יתכן שביצה זו היא ה"לשון" המתוארת בצפון ים-המלח כנקודת ציון לגבולות השבטים יהודה ובנימין שכן מן הכתוב נראה שמדובר בלשון ים ולא לשון יבשה. לשון זו מכונה אף "לשון ים המלח", וזה מתאים מאוד לביטוי "עמק השידים הוא ים המלח" שכן עמק השידים חייב להיות מושקה במים מתוקים.בישעיהו יא' טו' נאמר "והחרים יהווה את לשון ים-מצרים, והניף את ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים....". תאור זה הולם בדיוק את התיאור שתואר מקודם. במקרה זה הנהר - הירדן מתפצל לשבעה נחלים ויוצר דלתה בשפכו, ואילו לשון ים-מצרים היא הלשון שתוארה בצפון ים-המלח, ויש פה שאלה באם "ים מצרים" הוא ים-המלח או דווקא הירדן.לפי ספר יהושע חצו בני ישראל בנקודה זו את הירדן לפני כיבוש יריחו בגמר מסע המדבר שלאחר יציאת מצרים , ונראה שזהו ההגיון שבפסוק שבישע' יא' טז' שכן שם מדובר על מסילה שתהיה לשארית ישראל בעלותם מאשור, כאשר הייתה לישראל בעת עלותם ממצרים. וראה בהמשך דיון על הניצחון על עמי האזור תוך השוואתו למסע במדבר והניצחון על העמים בציר המסע. אמרנו שחציית הים ומעבר העם בחרבה היא כפילתה של בקיעת הים בעת יציאת-מצרים. בנקודה זו רואים את הדבר ברור, שכן הנפת היד של אדוני והפיכת ה"נהר" (הירדן) לראוי למעבר רגלי לשבט "ישראל" היא כפילתה של הנפת היד של משה ובקיעת ים-סוף (שוב הירדן). כפי שיצוין בהמשך יציאת-מצרים של יוסף/ישראל/אפרים מפלשת היא מסורת אחת של יציאת-מצרים ואילו יציאת-מצרים של לוי היא מארץ רעמסס , ו"יציאת מצרים" וה"מסע במדבר" הם מעשה מרכבה של שתי מורשות אלו שהתחרו על המורשת של יציאת-מצרים, ולימים הורכבו לגרסה אחת-משולבת.למעשה ישנו הבדל בין הרמת ידו של אדוני והפיכת הירדן לשבעה נחלים, לבין הנפת ידו של משה ובקיעת הים, שכן בקיעת הים ע"י משה קשורה ברעידת אדמה שכפי שכבר נדון קשורה גם באירוע חציית הירדן אשר בספר יהושע. עם כן התופעה האלוהית בה מדבר ישעיהו היא רק הפיכת הירדן לראוי למעבר רגלי ע"י יצירת מעבורות בנהר באזור התפצלותו לשבעה נחלים. מכאן שמורשת חציית הירדן לפי גרסת ישעיהו שונה מזו של ספר יהושע, וזה מחזק מאוד את הרעיון שרעדת האדמה מימיו של עמוס שימשה כמודל לאירועי יציאת-מצרים.

ניתן כעת לחזור לביטוי "כיכר הירדן" ולבחנו שוב, שכן פשוטו של האמור בביטוי הוא שהירדן מתרחב והופך ל"כיכר הירדן", והלא זהו בדיוק תיאור הירדן ההופך לשבעה נחלים. כן מתאים הביטוי היטב לביטוי "עמק השידים" שכן אזור מושקה היה מן הסתם גם אזור חקלאי. גם הביטוי "כולה משקה" הנאמר על כיכר-הירדן מתאים, שכן באם מקבלים את הנאמר כפשוטו, הרי שכיכר הירדן חייבת להיות צמודה לירדן, ולא כלל הכיכר. ונראה שהביטויים "הכיכר" ו"ערי הכיכר" הם ביטויים שנגזרו ונבעו מכיכר-הירדן שהייתה רק הדלתה שבשפך הירדן.גם התיאור שלוט לקח לעצמו את כיכר-הירדן מתאים, שכן בהמשך נערך קרב-המלכים ב"עמק השידים", ומכאן התרגום הלשוני שכיכר-הירדן ועמק-השידים חד הם. במקרה כזה הביטוי "הכיכר ביקעת יריחו" מתאר כיכר שונה שהיא מן הסתם אזור חקלאי, שהיה באזור העיר יריחו כלומר בשפך נחל-פארעה (פרת).

היותה של הדלתה בשפך הירדן "כולה משקה" ו"עמק השידים" בתקופה שלפני ההתנחלות, ואילו אזכורה בתקופת המלוכה רק כראויה למעבר רגלי, מלמד, שעם כבוש הארץ ע"י בני-ישראל חרב עמק-השידים, ומכאן שיש לקושרו לתקופת השלטון המצרי בארץ. וגם זה מחזק את ההשוואה של כיכר-הירדן ("כולה משקה") לצוער שבמצרים (ברא' יג') שכן שניהם קשורים בשלטון המצרי.

ולבסוף נחזור לביטוי שכבר הוזכר "...מול סוף...". הבאנו ציטוט זה כדוגמה ש"סוף" הוא קיצור של ים-סוף, אולם בהחלט ניתן לתת למלה "סוף" פירוש שונה, שכן ב"ים סוף" הכוונה לנהר הירדן, ואז ישנה אפשרות שהמלה "סוף" פירושה שטח רחב ידים מלא סוף, וגם פירוש כזה מרמז ש"עמק השידים" כבר חרב עקב עזיבת המצרים את הארץ.כיכר הירדן אשר ב-מל"א ז' מו' וב-דה"ב ד' יז' נמצאת ליד סוכות, ונראה שמדובר בכיכר-ירדן שונה אשר נמצאת בשפך היבוק לירדן. שטח מישורי-ביצתי רחב ידים יכל לשמש כמקום המאגר למי הירדן והיבוק בעת התהוות החסימה, מאידך יכל שטח זה להיות מפותח לצורכי השקיה וחקלאות. נתון זה מזכיר כמובן את פי-החירות ואבל-מצרים אשר נדונו בנפרד. בנוסף, התפצלות זרימת הירדן, גרמה לכך שאזור זה היה מתאים לחצית הירדן והיבוק גם יחד. ואכן, במעבורות אלו בוצעו חציות רבות הנזכרות בתנך: חצית היבוק ע"י יעקב, חצית הירדן ע"י יעקב, חצית הירדן ע"י יהודה ושמעון, וכן גם חצית הירדן ע"י גדעון ברודפו אחרי המדיינים. יתכן גם שהמיגדול היה מבצר שהשגיח ופיקח על אזור זה בשל חשיבותו הרבה כנקודת מעבורות לירדן וליבוק. וראה דיונים במקומות המתאימים בפרקים "ים-סוף" ו"הים".התיזה הגדולהקישור כל התופעות יוצאות הדופן שבתנך, המכונות גם ה"ניסים" מעלות שכולן הן בעצם מופעים שונים של אותו האירוע. נסכם כעת את כל התופעות במרוכז. מכיוון שהתופעות מפוזרות בספרים השונים, ומכיוון שהתרגלנו להתייחס לתנך כאל רצף מאורעות כלומר כאל ספר היסטוריה, הרי שכדאי כבר בשלב זה להבהיר שהתנך הוא תוצר של שני שלבים ,שלב הכתיבה ושלב העריכה. הכותבים כתבו את סיפורם על פי מקורות ומסורות שבעל פה ובכתב, ואילו העורכים ערכו את החומר כהבנתם, בחלקו העריכה היא על פי פרשנותם לחומר, ופרשנות יכולה להיות גם שגויה, ובחלקו היא מכוונת, כלומר הם התכוונו שכך נבין ונקבל את הסיפור שלפנינו.תאריך האירוע איננו ידוע אולם הוא ניתן לקביעה על פי ממצאים ארכיאולוגיים וגיאולוגיים. יום האירוע הינו העשרה לחודש ניסן. תאריך זה מוזכר בשני מקומות, בספר יהושע זהו יום חציית הירדן, ובספר שמות התאריך מוזכר בהקשר למכת הבכורות.האירוע הינו שילוב רעידת אדמה יוצאת דופן בעוצמתה, עליה כתב משורר תנכי את המילים "ההרים רקדו כאילים" (וכן גם בשירת דבורה "ארץ רעשה") ושל התפרצות וולקנית שנגרמה בשל רעידת אדמה זו. הענן הוולקני שנוצר בהתפרצות זו שקע על הארץ והותיר לנו מספר סיפורים.המופעים של אפקט רעידת האדמה הם חורבן יריחו וחסימת זרימת הירדן, כאשר אותה החסימה מופיעה בספר יהושע בסיפור חציית הירדן, ובספר שמות זהוא אירוע בקיעת ים-סוף.המופעים הקשורים בהתפרצות הוולקנית הינם הארת הלילה, כאשר אותו האירוע מוזכר בספר יהושע בתיאור הקרב נגד מלכי האמורי, ואילו בספר שמות האירוע מוזכר בהקשר לחציית הים. הענן הוולקני שריחף בשמים וגם שקע על פני הארץ השאיר לנו את סיפור חורבן סדום ואת מכות מצרים. על פי מסקנות עבודה זו סדום היא יריחו והסיפורים על חורבן סדום ויריחו הן שתי גרסאות של אותו האירוע. חשיבות זיהוי זה היא בכך שבסיפור יריחו בולט מאוד נושא רעידת האדמה, ואילו בסיפור סדום בולט מאוד נושא הענן הוולקני ששקע עליה.מכות מצרים הינן מופעים שונים של אפקט הענן הוולקני ששקע, כאשר בחלקן האפקט הוא ישיר, בחלקן עקיף, ובחלקן הקשר קשה ואינו ברור. הברד שירד על מלכי האמורי בספר יהושע הוא אותו הברד המוזכר בספר שמות כמכת הברד. גם סופת-הגשמים בהר-סיני המוזכרת בשירת-דבורה יתכן והיא שווה הערך המדברי של הברד שירד באיזורים צפוניים יותר.העלאת המופעים השונים על המפה הבסיסית של הערך "מצרים" שבעבודה זו מסבירה היטב את הקשר שבין כל האירועים וכן גם נובע ממפה זו שמקור ההתפרצות הוולקנית אינו רחוק במיוחד, שכן ענו וולקני יכול לבוא ממרחקים גדולים אולם האור מוגבל במרחקו, ולכן מקום הגיוני למקור ההתפרצות הוולקנית נמצא בצפון-מזרח ים-המלח. מהתייעצות עם גיאולוג הוצא מקום מתאים כזה והוא נמצא בוואדי זרקה-מעין שבירדן. נושא זה ניתן להוכחה והוא ממתין לחוקר שיבצע עבודה זו.ישנה אפשרות לקשור להתפרצות זו גם את אירועי הר-חורב/שעיר שכן הפסוק "וזרח משעיר למו", וכן גם "וההר בוער באש עד לב השמים" ניתן לקושרם ל"שמש בגבעון דום". במקרה כזה היה המסלול שבו הלכו בני-ישראל צמוד לים המלח, ולא על גב ההר כפי שהוצע לעיל.

היותה של הדלתה בשפך הירדן "כולה משקה" ו"עמק השידים" בתקופה שלפני ההתנחלות, ואילו אזכורה בתקופת המלוכה רק כראויה למעבר רגלי, מלמד, שעם כבוש הארץ ע"י בני-ישראל חרב עמק-השידים, ומכאן שיש לקושרו לתקופת השלטון המצרי בארץ. וגם זה מחזק את ההשוואה של כיכר-הירדן ("כולה משקה") לצוער שבמצרים (ברא' יג') שכן שניהם קשורים בשלטון המצרי.

יתכן שמלבד התיזה הגדולה הקושרת את כל המופעים שהתרחשו פה בארץ והמוזכרים בתנך ניתן לחוש שרעידת האדמה זיעזעה את כל המזרח-התיכון, אולם אז איננה בהכרך נקודתית בזמן. לרעידת אדמה זו ניתן אולי לייחס את סיפור חורבן מגדל-בבל, ואת תפוצת העמים שקשורה אולי לאירועים גיאולוגיים קיצוניים במזרח-התיכון. יתכן שברעידות אדמה אלו היו מספר התפרצויות וולקניות, כאשר שתיים ידועות לנו והן בג'בל דרוז שבבשן ושל ההתפרצות הוולקנית שבאי סנטוריני. עליהן יש להוסיף את ההתפרצויות המוזכרות בעבודה זו והן ההתפרצויות שבירדן ושל הר-בשן שבבשן, המזוהה עם הר-הליג'ה. התפרצויות וולקניות אלו יכולות להסביר אולי שינוי אקלימי, שיכול מצידו להסביר את אירוע המבול שעל פי עבודה זו הינו הצפות ענק באגן הפרת, ושל נדודי עמים רבים שהיו בעת ההיא.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר קורן