אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הגולאג - כאשר האבסורד הופך למציאות


גולאג סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטים

אן אפלבאום. תרגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאה עברית.

..."בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד" - אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, הוצאת עם עובד, עמ' 15.

...וזו תמצית סיפורו של הגולאג: האבסורד. כל אחד יכול היה להיעצר, מכל סיבה שהיא ובכל רגע שהוא. מיליוני בני אדם חפים מפשע הואשמו ב"פשעים נגד רכוש המדינה"; "חברות בארגון טרור וחבלה ימני-טרצקיסטי"; "אויבי העם"; "רעל", "זוהמה", "טינופת" ו"עשבים שוטים שיש לעוקרם".

הם היו נתונים במשך שנים לסבל ולייסורים חסרי-תכלית. האדם נותק מהביוגרפיה שלו, עיבד את עצמו.

ככל שהתקדמתי בקריאת ספרה של אן אפלבאום הייתה לי תחושה הולכת וגוברת שאני מתדרדר במדרון ההר האבסורדי ולעתים אני גולש מעל גלי המשפטים החדים והפסוקים המתארים. עד שנוצר הדימוי כי אני צופה במחזה של הבלתי אפשרי, של מציאות המגשימה את דמיון הסופרים... למשל, אישה שנעצרה משום שלקחה עפרון מן המשרד שבו עבדה כדי שבנה יוכל להכין שיעורי-בית או איש צבא אשר פעמיים איחר לעבודתו במפעל בעשר דקות ועל כן נידון לחמש שנות מאסר במחנה ריכוז (עמ' 315).

אן אפלבאום, עיתונאית אמריקאית דוברת רוסית, אשר עובדת בעיתון וושינגטון פוסט, ידעה לפרוס את תולדותיהם של מחנות הריכוז והעבודה הסובייטים בין השנים 1917 – 1985 באמצעות מסכת רחבה ומעמיקה כאחד. התמונה היא רחבה מכיוון שמסופר על תולדותיו של הגולאג החל משורשיו בתקופה הצארית, ניצניו במהפכה הבולשביקית, פריחתו בשנות שלטונו של סטלין והיעלמותו לפני כ- 20 שנה בלבד. הרוחב ההיסטוריה מלווה ברוחב גיאוגרפי: המחנות נפרסו לאורכו ולרוכבו של המרחב הסובייטי. עומק היצירה טמון בשפע של ציטוטים ושל עדויות מסמררים של הניצולים עצמם. המחברת ראינה וקרא מאות יומנים של הניצולים, דבר המוסיף ערך ייחודי למחקרה. היא לא שכחה את האדם. האדם עומד במרכז יצירתה ולא רק האירוע ההיסטוריה היבש.

הדי הרוע מוסיפים את מטענם לגלי האבסורד. השילוב מנצח את השפוי. כיצד אפשר היה? מנהלי תזמורת המוות לובשים הפעם גלימה של פקידים מושחתים, שומרים סדיסטים, חוקרים שקרניים ופושעים פליליים ואנסים. כולם מפעילי המנגנון וקורבנות אף הם של שיטה הבולעת את בניה. קשה למצוא הגיון ושכל ישר לאורך השורות. הספר הוא תמציתו של הסיפור הקולקטיבי הכלל-אנושי, עדות מבהילה לאבסורד שהוביל לעוול המוני.

סטלין האמין כי הגולאג חיוני לצמיחת הכלכלה הסובייטית. הוא קיווה שהאסירים הפוליטיים והפליליים אשר נשפטו לתקופות ארוכות יעבדו כעבדים למען גידולה וגדולתה של המולדת בכריתת פחם, בחפירת תעלות, בהנחת פסי רכבת, בסלילת כבישים ובחיפוש אחר זהב. אולם המחנות לא הפיקו רווחים של ממש. אלא שאף אחד לא העז לומר זאת לסטלין.

קורבנותיו של הגולאג לאורך הדורות מגיעים לכ- 28.7 מיליון אדם אשר הפכו לעובדי-כפייה. למרות האמפתיה שמגלה המחברת כלפי קורבנות אלה, חשובה ההבדלה בין מנגנון המוות הנאצי לבין מכונת הכפייה הסובייטית. בברית המועצות התקיימה מערכת המחנות לאורך שנים והתיימרה להיות חלק מכלכלתה. סטלין האמין כי הגולאג חיוני לצמיחת הכלכלה הסובייטית. הוא קיווה שהאסירים הפוליטיים והפליליים אשר נשפטו לתקופות ארוכות יעבדו כעבדים למען גידולה וגדולתה של המולדת בכריתת פחם, בחפירת תעלות, בהנחת פסי רכבת, בסלילת כבישים ובחיפוש אחר זהב. אולם המחנות לא הפיקו רווחים של ממש. אלא שאף אחד לא העז לומר זאת לסטלין.

תיאוריה של אפלבאום מובילים את הקורא אל האזורים הנידחים של האימפריה הסובייטית: מאיי הים הלבן לחופי הים השחור, מחוג הקוטב הצפוני למישורי אסיה התיכונה, מקולימה ועד מוסקווה. ... ובכלל התנאים הפיזיים הקשים נוכחים בכל: לעיתים תפאורה לעיתים שחקן ראשי של הספר, בעיקר הנופים הקפואים והצחיחים של הטונדרה והטייגה הסובייטים. על רקע זה מתרחש המפגש בין הקורא לבין דמותם של האסירים הפוליטיים, גיבורי הספר, אשר סבלו מכל תת-תנאים אנושיים: מנות מזון מזעריות אשר דורגו לפי תוצרת עבודתם, מחלות, אלימות מכל הסוגים, עבודות כפייה, מגורים פרימיטיביים, מלבושים מינימליים, איומים וסכנות מכל עבר ובכל עת...מנותקים ממשפחותיהם, חיים תחת אשמה מומצאת, בדויה אשר לאחר שנים של עונש כפוי מתבררת כלא נכונה..."סליחה, הם טעו"...אמרו לאחדים מהם לאחר שנים של סבל.

מבין הדמויות הרבות המוזכרות בדברי הכותבת, ברצוני לייחס כמה משפטים ל"תרומתו" של נפתלי אהרונוביץ פרנקל, אסיר שעלה לגדולה ונעשה לאחד המפקדים עתירי ההשפעה ביותר במחנות שבאי סולובצקי בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. ככל הנראה האיש נולד בחיפה בשנת 1883 וב- 1923 נאסר על-ידי השלטונות הסובייטים בגין הברחות. מתוך רצון לייעל את אורחות החיים של המחנות פרנקל המפקד המציא את השיטה "הרציונלית" של ה"אכול-כפי-עבודתך" וחילק את האסירים לשלוש קבוצות על פי הכישורים הגופניים. כך שהאסירים המוגבלים ביותר קיבלו מעט מזון כי עבדו פחות ומצאו הם את מותם כדבר בלתי נמנע.

אחד משיאי האבסורד הוא העתקת רוח ההצטיינות התחרותית הסוציאליסטית אשר נשבה מתכנית החומש בשנת 1929 אל מחנות הכפייה. רוח זו תרמה לכך שמפקדי המחנות יגבירו את היעילות ואתה את הדיכוי. כך נוצר המיתוס של פועלי המחץ המצטיינים, ה"סטחנוביצים", על שמו של אלכסיי סטחנוב, כורה שכרה 102 טונות פחם במקום שבע טונות במשמרת אחת, באוגוסט 1935. כך קרה למשל ש- 30 אלף אסירים עבדו 48 שעות ברציפות כדי לקדם את בואה של "המולדת העתידה". אולם בהמשך נבצר מהאסירים לזכות בתארים כאלה.

בדומה לפיוטר הגדול שאף סטלין להקים מפעלי בניין ענקיים כדי להנציח את שמו. פרנקל נבחר לעמוד בראש המפעל הגדול הראשון של הגולאג, גולת הכותרת של המשטר: תעלת הים הלבן. המדובר בתעלה שאורכה 225 ק"מ אשר הייתה אמורה לחבר בין הים הלבן לבין סאן פטרסבורג בים הבלטי. 170 אלף אסירים עבדו במשך 21 חודשים ובעזרת אתי עץ, מסורים גסים, גרזנים ומריצות חפרו את התעלה ובנו את חמשת הסכרים ואת 19 השערים הגדולים. הכל עבודת יד, ללא חומר נפץ, ללא מיכון.

שנת 1937 מוכרת כשנה שבה המהפכה טרפה את בניה. כך יגודה, מפקד המשטרה החשאית הועמד לדין והוצאה להורג. כל פקודיו ומקורביו, כל משפחתו נרדפו ונשלחו לעבודות כפייה. הנמרים הטורפים, שליטי כל יכול, הפכו בעצמם לכבשים שנשחטו. השקרים שהומצאו כדי לביים את המפשטים ולהאשים את הקורבנות, פעלו כבומרנג על התובעים עצמם. ניקולאי יז'וב, אחראי על הטיהורים של התקופה, הוצא להורג בשנת 1940. כידוע מרבית הצמרת של הצבא האדום חוסל בין השנים 1937 – 1938. ועוד: סטלין חיסל את מנהיגי הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, בהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב. הוא רדף אחר קומוניסטים נאמנים מפולין ומגרמניה אשר הצליחו להימלט מציפורניו של היטלר. הארץ הייתה רדופת פרנויה ושיגעון שבה חשפו קינים של אויבים ומרגלים בכל מקום. הוצאות רבות להורג בוצעו וסטלין הודה מאוחר יותר כי הטיהורים לוו בשגיאות רבות יותר מכפי שניתן היה לצפות (עמ' 139).

אסירים בדרך אל הגולאג

המחברת יודעת לספר את חיי היום יום במחנה ואינה פוסחת על היבט כלשהו. היא רוקמת את התמונה בעזרת העדויות הרבות שאספה, לעיתים היא מכלילה, לעיתים נוהגת בלשון זהירה, ייחודית...כך או כך היא נוהגת במשנה זהירות. היא מלווה אותנו בסיור, ויוצרת תחושה של אמינות גבוהה. אני קורא ואני חושב כיצד חזונו של רנקה מתגשם לנגד עיניי. לעיתונאית-היסטוריונית שלנו יש הנחת עבודה מוצקה: קיימת אמת היסטורית וניתן לחשוף אותה. היסטוריון אינו שופט. היא לא מעונינת ללמד לקח מן העבר כדי להפיק תועלת לקראת העתיד. לא. היא מראה כיצד קרו הדברים בעיצומו של דבר. התיאור משכנע. היא מלווה אותנו ועוברת דרך מקומות העבודה ודרך המאבק על המזון ועל השפיות, תוך התבוננות בבני אדם שהלכו ואיבדו מצלם אנוש. היא עוקבת אחר ההתארגנויות של אסירים שנועדו להגן על עצמם, הנישואין בין האסירים מבלי להכיר, היחסים ההומוסקסואלים, הלבוש וההיגיינה, המחלות, בית החולים, השומרים, ניסיונות המרד והבריחה. לכל דבר, ערך אנוש.

למיטב הבנתי וכפי שהצהרתי בתחילת הביקורת היסוד שמחבר בין חלקי הספר השונים הוא הקו של האבסורד. זה החיבור הסמוי של המשטר ושל הספר עצמו. האבסורד מומחש פעם אחר פעם: אסיר שניהל בנייה של גשר אשר נהרס בשיטפון הראשון; ניסיון בלתי אפשרי להקים מסילת ברזל באזור הטונדרה באמצעות עבודת הידיים של כ- 120 אלף עובדים. שבועות ספורים אחרי מותו של סטלין ב- 1953 המפעל הזה נזנח; אל מול קבוצת אסירים מושפלים נואם תועמלן מקצועי בזכות העבודה ואהבת המולדת ועוד. גם בהסברים שנתנו לעצמם חלק מן האסירים ניתן למצוא אלמנטים של אבסורד: "המעצר והעינויים הם חלק מקונספירציה של שירות ביון זר", "בגידה", "מזימה של אנשי המשטרה החשאית המקומית" ועוד.

אן אפלבאום עוד מספרת לנו על ילדים בני 7 שנחקרו על-יד קציני המשטרה החשאית ואשר סחטו הודאות מזויפות על הצטרפתם בארגונים פשיסטים; על רופאים שהצילו חולים ממוות כאשר גרמו למחלות ולהישארותם בבית החולים; על הביקור של סגן נשיא ארצות הברית, הנרי ואלאס ב- 1944 וההצגה שהפיקו השלטונות בקולימה כדי להטעות את האורח; על חזרתו מן הגולאג של הגנרל גורבטוב כשלד מהלך והצבתו בשורות הפיקוד של הצבא האדם בכניסתו המנצחת לברלין ב- 1945; על פרשת החזאי ההונגרי שב- 1949 נעצר לאחר שדיווח על זרימת אוויר קפוא מכיוון צפון מזרח, מברית המועצות ביום שבו הגיעה דיוויזיה סובייטית להונגריה (עמ' 471); על גל המאסרים הנוסף בשנת 1948, ללא חקירות ולפי רשימה אלפבטית. רבים מאלה שריצו את עונשם בעשור 1937 – 1947 חזרו למחנות; על אסירים שהואשמו בקשירת קשר לפוצץ מפעלים וגשרים שכלל לא היו קיימים; ואפילו על 365 אסירים פוליטיים שסווגו כחולי נפש ועברו טיפולים בהתאם.

תרומתו של ספר חשוב זה אשר זכה בפרס פוליצר לשנת 2004 היא בקריאתה של המחברת ליצירת מודעות כלל עולמית וכלל רוסית. יש לעורר את העולם המערבי מתרדמתו ומפסיחתו קלת-הדעת ובלתי נסבלת לנוכח העוולות של המשטר הסובייטי. המחברת מעלה השערות אחדות בדבר השכחה המערבית. למשל, תפקידה של ברית המועצות בניצחון מול האויב הנאצי, הזדהותם של חלקים גדולים של השמאל עם "שמש העמים". מבחינה פנימית, הספר קורא להתמודדות של תושבי חבר העמים של היום עם עברם. המחברת מבינה כי בברית המועצות יש אמביוולנטיות כלפי העבר שלה ושעדין אין התמודדות ואין הכרעה.

הפרק האחרון של הספר מוקדש לבעיית זיכרון. מלבד מפעלי הנצחה מקומיים, אין עדין "יד ושם", אתר מרכזי, מוזיאון, ארכיון מרכזי לזכר קורבנות הגולאג אשר ירכז את החומר ואת הזיכרונות. השלטונות הרוסיים לא חקרו את האירועים המסופרים. לא העמידו לדין אחראים על כך. לא התפתחה תודעה של זיכרון. העבר אינו רודף את האליטות החברתיות המובילות את החברה הרוסית בימינו. לכל אלה הספר הוא הזמנה להתמודדות.

...ועד שזה יקרה יכולים אזרחי חבר העמים להמשיך ולהאמין כי...

"השמש זורחת על מולדתם (הסטליניסטית). האומה שופעת אהבה למנהיגיה, וילדינו הנפלאים מאושרים כשם שהארץ הצעירה כולה מאושרת. כאן, במיטות הרחבות והחמות הללו, ישנים אזרחיה החדשים של ארצנו. הם אכלו, ועתה הם נמים את שנתם במתיקות וודאי חולמים חלומות מאושרים" (מתוך הקדמה לאלבום בית ילדים במחנה).

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ד"ר גדי ראונר הוא חבר קיבוץ יקום ועובד כמרצה להוראת היסטוריה ולתכנון לימודים בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת גדי ראונר