פה בארץ חמדת אבות - מחרפת הגלות לפאתוס ציוני

לכבוד 60 שנות המדינה, נצא למסע בעקבות אחד השירים הציוניים הידועים ביותר, שיר ששרו דורות רבים של עולים לארץ ישראל בגאווה ובהתרגשות, שיר ששרו מאות אלפים בגולה בכמיהה לציון . במסענו נפגוש דמויות חשובות בתולדות הזמר והחינוך העברי בארץ ישראל, נתבונן בתמונות ידועות שנעלמו באופן מסתורי, ונעלה מתהום הנשייה דמויות אחרות.

כיצד הפך שיר דיכאון לשיר לכת עליז ?
כיצד ולאן נעלם הציור הנודע ?
מדוע נשתכח מלב המשורר הדגול ?
מדוע התאבד המורה והמלחין הנערץ ?
מי כתב את המנגינה הנודעה ?

בשאלות אלה נדון בכתבה שלפניכם , ועל חלק מהשאלות נאיר מעט אור.

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִיצוֹר,
חַיֵּי אֹשֶׁר חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה ,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.

נִירוּ נִיר נִיר נִיר
שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר
גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל
כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.

נִנִירוּ נִיר נִיר נִיר
שִׁירוּ שִׁיר שִׁיר שִׁיר
גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל
כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.

הבה ונאזין לשיר בביצוע משתתפי אירוע של "זמרשת " – הפרויקט לשימור הזמר העברי המוקדם. שיר נושן זה, נמרץ, נמלץ וקצבי, מושמע בדרך כלל בימינו באירועים ממלכתיים הקשורים ליום העצמאות.

את השיר הזה למדתי בילדותי הרחוקה בגימנסיה הרצליה. כבר אז היה זה שיר נמלץ ומיושן, אך המורה למוסיקה, הדסה שרמן המיתולוגית, הכריחה אותנו ללמוד את המים והמנגינה, ובימי ששי שרנו אותו בטקסי קבלת השבת, אליהם הגיע נשיא הגימנסיה המיתולוגי, הד " ר ברוך בן יהודה, שהיה כבר ישיש בא בימים.

גלגולו של שיר זה, הנשמע לאוזניים פוסט מודרניות פתטי ומליצי, מעניין ומרתק, מחזיר אותנו לימי ראשית הציונות וחלומות התחייה היהודית בארץ ישראל , מול " חרפת הגולה" ולכן מצאתי לנחוץ לספר את הסיפור כאן.

התמונה

היצירה הראשונה שהובילה אל שירנו הייתה תמונה מפורסמת – תמונתו של הצייר היהודי הנודע שמואל הירשנברג – "גלות"

שמואל הירשנברג (1865 – 1908) צייר יהודי . אביו היה אורג עני , ובנעוריו חי הירשנברג בלודז ', חינוכו האמנותי היה באקדמיה בקרקוב . בקרקוב למד הירשנברג אצל הצייר ה ] ולני הידוע יאן מטייקו שיצירתו המונומנטלית השפיעה עליו רבות . מקרקוב עבר הירשנברג למינכן ושם חווה את הצלחתו הראשונה , לאחר שערך תערוכה בגלריה חשובה ובה הציג את תמונתו "הישיבה" שזכתה לפרס בינלאומי, ונרכשה בסכום כסף נכבד, ובה צייר את תמונתו הידועה " אוריאל ד ' אקוסטה " ואת הציור "הישיבה ". בעזרת סכום הכסף שקיבל עבור תמונתו " הישיבה" נסע הירשנברג ל-פאריס, שם שיפר את הטכניקה שלו , ולמד הרבה מגדולי האימפרסיוניסטים. בפאריס אף פגש הירשנברג אשה צרפתייה , סופרת שהתגיירה ונשאה לו , אולם הירשנברג הוסיף לדבוק בציור נושאים יהודיים בלבד.

מפריס עבר הצייר ללודז ', בה צייר תמונות מחיי היהודים כגון " קצת פוליטיקה" , הידועה בשם " בין מנחה ומעריב" , שבת אחרי הצהרים " ו "יום כיפור", תמונות המתארות את הווי החיים היהודיים ב-פולין.

באותה עת, בהשפעת הפוגרומים הקשים שפקדו את יהודי רוסיה, עבר הירשנברג לצייר תמונות מונומנטליות, קשות ועגומות, שתיארו באופן סימבולי את קשיי הגלות ומצוקת היהודים.

תמונה ידועה מאד שלו היא " היהודי הנצחי", הנמצאת כיום במוזיאון ישראל, ומתארת אדם רדוף על ידי אנשים ורוחות רעות, בורח ונמלט ומבקש למצוא דרך בין קרבנות רצח.

תמונה ידועה נוספת מאותה תקופה נקראת "גלות". בתמונה הזו נראית חבורה גדולה של פליטים נודדים בשלג ובכפור, זקנים כפופים תחת עומס שנים ורדיפות , צעירים אכולי יאוש , וילדים, ובראש כולם , זקן העדה , המנהיג והמוביל .

ב "המעורר" עיתונו של יוסף חיים ברנר שיצא לאור בלונדון כתב המבקר שמעון מילנר על יצירתו של הירשנברג :

"צער של אלפי שנים זהו הבסיס , האקורד היסודי של אמנות זו; היא מלאה דמעות, היא כוללת בתוכה אנחות נשברות, צרות ותלאות. היא כולה אנקת חללים, שמחות בלולת בתוגה, אנשים כפופים ונדכאים , עצמות יבשות , צללים , צללים וצללים " ( מובא בידי דוד דוידוביץ ', עת־מול , אוקטובר 84').

רק פעם אחת נוספת עלה בידיו של הירשנברג לצייר תמונה מזעזעת כ " גלות" – " הדגל השחור " שצוירה לאחר הפוגרומים של 1905 ובה מתאורת הלוויה מוזרה, מבוהלת, שבה המלווים דומים לנמלטים.

ב -1907 עלה לארץ ישראל , כדי להיות מורה בבצלאל. הוא הגיע ביוזמת המנהל , בוריס ש " ץ . בארץ , צייר דיוקנאות ונוף בסביבות ירושלים, ביניהם את צורת הר הבית. במכתב למערכת עיתון יהודי בגרמניה כתב: "אני עובד הרבה ומוצא השראה בטבע, בחיים ולאט לאט ובזהירות אני מכניס ב ' בצלאל ' תיקונים חדשים וסדר ".

למרות שנראה שבארץ נכנסה לציור שלו רוח חיים חדשה וסרה מהם העגמומיות , למעשה היה אז הירשנברג חולה ביותר, ונפטר מקץ שנה לעלייתו . נראה שש " י עגנון הנציח את דמותו בסיפורו " תמול שלום ".

ציורו של הירשנברג "גלות " הוא זה שהביא, בעקיפין, לשיר עליו אנו מספרים , אולם לפני כן , כדאי שנברר מה עלה בגורלו – גם כאן רבה הסמליות.

ביולי 2006 הוצע למכירה , בגלריה " תירוש " בת " א הציור " גלות" המיוחס הירשנברג. הציור שנמכר בכ 25,000 דולר , לא היה הציור המקורי. הציור, משנת 1907 בקירוב, הוערך ב -20-30 אלף דולר . הציור היה נטול חתימה וזקוק לרסטורציה מקיפה. בקטלוג מסופר כי הוא היה מונח עשרות שנים , מגולגל , בבית משפחת פינדלר בירושלים, שם התגורר הירשנברג בשנת 1907. הציור , כך נכתב , נמצא בחדרו של הירשנברג לאחר מותו.  

דב חזן, הבעלים של בית המכירות , העלה השערה כי מדובר בציור הכנה לציור החשוב של הירשנברג , "גלות", שנעלם מהמוזיאון היהודי ב-ברלין ב-מלחמת העולם השנייה. "הציור ההוא היה אחת היצירות החשובות ביותר של העם היהודי ", אומר חזן . " מכיוון שהוא אבד , הפריט שיוצע למכירה הוא בעצם העדות האחרונה שנותרה לאותה עבודה ".  

מה עלה בגורלו של הציור ? לאן נעלם ? מספרת דנה גילרמן בכתבה בעיתון הארץ :

"ניסיון לברר פרטים אלו הוביל לסיפור מסע מרתק שערך החוקר ד " ר גדעון עפרת לפני כחמש שנים בעקבות הציור המקורי האבוד. הירשנברג, שנחשב גדול הציירים היהודים, צייר את 'גלות' ב -1904 בלודז ' שבפולין , ארבע שנים לפני שעלה לארץ ", מספר גדעון  עפרת.

  ב1907 הוצג " גלות" בתערוכה של ציור יהודי במוזיאון היהודי בברלין. העבודה נשארה במוזיאון בברלין ונעלמה ממנו ב -1939. " לפני כחמש שנים נודע לי בדרך לא דרך שהציור נמצא אי שם בהרי קווקז ", מספר עפרת . "חזרתי הביתה וסיפרתי על כך בהתרגשות לאשתי , עליזה אורבך . היא אמרה ' חכה רגע ', עלתה לחדר העבודה שלה וחזרה עם ספר שהוציאה , ' עולים ', ובו תצלומים שצילמה במסע שערכה בעקבות עולים מברית המועצות . לא האמנתי למראה עיני . באחד התצלומים רואים את הציור ' גלות' בבית כנסת בגרוזיה. באותו רגע צלצלתי לאספן עשיר מקומי ואמרתי לו : ' תשמע , אני לא רוצה שום דבר, רק שתקנה את זה ותביא את זה לארץ '. הוא שלח אותי לגרוזיה עם 150 אלף דולר כדי להביא את הציור . צריך להבין שב-גרוזיה סכום כזה , לפני חמש שנים , היה כמו מיליארד דולר .

" בשדה התעופה בגרוזיה קיבלו אותי כמו שמקבלים היום את אהוד אולמרט ", ממשיך עפרת . " בקהילה היהודית שם כבר ידעו שמגיעים 150 אלף דולר . ליד המטוס חיכתה לי לימוזינה ובה בכיר בממשל הגרוזי . הוא לקח אותי לחדר האח " מים בשדה התעופה ואמר לי : ' ובכן , הצעדים הם כדלקמן : אנחנו כבר יצרנו קשר עם צייר מקומי שחי ב-טביליסי, בירת גרוזיה . הוא יעתיק את ' גלות '. בלילה נחליף בין הציורים ואתה תעזוב עם המקור . הצעד הזה נועד למנוע בעיות - בכל זאת מדובר באוצר לאומי . אמרתי לו , ' תשמע , אני לא גיבור . יתפסו אותי פה במכס עם ציור ענק באורך שני מטרים , מגולגל , אני גומר באיזה בית סוהר '. הוא הרגיע אותי : ' הסר דאגה מלבך , העניין עם המכס כבר סודר דרך שרת החינוך של גרוזיה '. "

" משם נסענו מיד לבית הכנסת . נסענו במכונית מפוארת ועצרנו ליד בית הכנסת הספרדי הישן בטביליסי . הוא ביקש ממני להיכנס בשקט ולהציץ בציור , כאילו אני תייר . לקח לי בדיוק חצי דקה לגלות שהציור שהיה שם הוא העתקה עלובה של המקור . יצאתי והודעתי שאין עסקה . "

" הוא אמר : ' יש רק עוד דרך אחת למצוא את הציור . אני חייב לקחת אותך אל ללה '. שאלתי אותו מי זו והוא אמר : ' הרואה בכוכבים של אדוארד שוורדנדזה ( נשיא גרוזיה לשעבר ). הוא מתייעץ אתה בכל דבר '. הגענו אליה הביתה . היא עצמה עיניים וסיפרה לי על הציור , שאותו בעצם לא הכירה . שאלתי איפה הציור והיא אמרה לי ש ' גלות ' נמכר במלחמת העולם השנייה על ידי חייל גרמני והוא נמצא בקהילה יהודית באפריקה . ניסיתי לאמת את המידע דרך הוועדה לאיתור יצירות שנגנבו על ידי הנאצים הפועלת בארצות הברית . הם לא גילו דבר ."
" לא מזמן התקשר אלי דב חזן מגלריה תירוש ואמר שהציור בידיו . אמרתי שזה לא סביר בעיני , כי הירשנברג , לאחר שהגיע לירושלים , זנח לגמרי את הציור היהודי והתחיל לצייר את המקום שבו גר . ביקשתי ממנו שישלח לי עותק של הציור והשוויתי בינו לבין הרפרודוקציה שנמצאת בחדר העבודה שלי . ראיתי מיד שזו העתקה לא הכי איכותית , שאותה עשה , אם הסיפור נכון , איזה תלמיד שלו בבצלאל . זו לא היד של הירשנברג ולא האיכות שלו ". 

"לא מזמן התקשר אלי דב חזן מגלריה תירוש ואמר שהציור בידיו. אמרתי שזה לא סביר בעיני, כי הירשנברג, לאחר שהגיע לירושלים, זנח לגמרי את הציור היהודי והתחיל לצייר את המקום שבו גר . ביקשתי ממנו שישלח לי עותק של הציור והשוויתי בינו לבין הרפרודוקציה שנמצאת בחדר העבודה שלי . ראיתי מיד שזו העתקה לא הכי איכותית , שאותה עשה , אם הסיפור נכון , איזה תלמיד שלו בבצלאל . זו לא היד של הירשנברג ולא האיכות שלו ".

ובכן – הציור אבד ואיננו, אולם הציור הזה נותר בצילומים מעטים ובגלויות שבהם הועתק הציור וצורף ל-ברכת שנה טובה דווקא ונשלח לרחבי העולם היהודי .

מארש הגלות

הציור" גלות" עורר הדים רבים ברחבי העולם היהודי . מוריס רוזנפלד , שעל עקבותיו ננסה להתחקות עוד מעט כתב את השיר " גלות מארש " – שיר מדכא ומתבכיין עד מאד, שלמילותיו אפילו אבי ביטר שלנו מצטייר כשיא האופטימיות :

להלן מילות השיר המקורי עם תרגום מילולי לעברית – המנגינה כאמור זו של  – " פה בארץ חמדת אבות ":

אין מילים בפי . זוועה השיר הזה , זוועה , כל כולו עצב ודיכאון , עבר קודר , הווה שחור ועתיד מר ממוות .

המנגינה

עיתון יהודי בוורשה, שאת שמו יוכלו אולי למצוא קוראינו , יזם תחרות למנגינה לשיר הדיכאון הזה , אולם דווקא מנגינה של מלחין בשם ריכטר , זכתה לפופולריות רבה ושירו של רוזנפלד נפוץ בכל העולם היהודי .

מי היה מוריס רוזנפלד ?

לא התפלאתי כאשר לא מצאתי ביוגרפיה של מוריס רוזנפלד באינטרנט העברי . חיפוש קל מעלה כי מוריס רוזנפלד נודע כאן בעיקר כמחבר המילים של שיר הילדים לחנוכה " נרותי הזעירים ", המתחיל כך:  

נרותי הזעירים ,
מה רבו הסיפורים
לי ילאט האור ,
לי ילאט האור .
 
על גבורות לי יספרו ,
על דמים שנשפכו ,
על מלחמת דרור ,
על מלחמת דרור .

ביידיש נקרא השיא " א איר קליינע ליכטעטלעך ", והוא מתחיל כך :

אָ איר קליינע ליכטעלעך ,
איר דערציילט געשיכטעלעך ,
מעשׂהלעך אָן אַ צאָל :
איר דערציילט פֿון בלוטיקייט ,
בריהשאַפֿט און מוטיקייט
וווּנדער פֿון אַמאָל !

ווען איך זע אײַך שמינקלענדיק ,
קומט אַ חלום פֿינקלענדיק ,
רעדט אַן אַלטער טרוים :
- ייד , דו האָסט געקריגט אַ מאָל ,
- ייד , דו האָסט געזיגט אַ מאָל ,
גאָט , דאָס גלויבט זיך קוים !

כמובן שתוכלו גם להאזין לשיר

מוריס רוזנפלד , משורר חשוב שכתב ביידיש , נולד ב 1862 במחוז סוּבַלקִי של פולין הרוסית. הוא למד בחדר ובישיבה, נישא לאַסְנָה בּיילע והיה אב לבנותיו פריידל ורייזל ולבן יוסף.

כשגברה המצוקה בפולין , יצא רוזנפלד , כמקובל באותם ימים , לחפש את מזלו במדינות הים . לאחר שהיה באמסטרדם ובלונדון , הגיע מוריס ב 1886 לניו יורק , שם מצא פרנסה כגהצן ותופר תפרים זמניים בסדנאות היזע הידועות לשמצה של הלואר איסט סייד בעיר .

רוזנפלד היה בעל תודעה סוציאליסטית חזקה והדבר בא לידי ביטוי בשירים שהחל לכתוב . ב 1888 פרסם את שירו הראשון " די גלאקע " – הפעמון ואחריו את " די בלומענקעטע " – זר פרחי ההלוויה . רוזנפלד קנה לעצמו פרסום כ " משורר הכתר של תנועת העבודה" ושיריו הושרו בסדנאות היזע , במשכנות העוני של העובדים באספות ובקונצרטים .

ב 1898 תורגמו שיריו לאנגלית ובהמשך לשפות רבות נוספות כגרמנית , רוסית, רומנית והונגרית . שיריו הראליסטיים זכו לתגובות רבות ונכתבו עליהם מאמרים רבים במגזינים הספרותיים ברחבי העולם .

ברוב חייו סבל רוזנפלד מעוני ומחלות . בשנותיו האחרונות לא כתב מאומה וחי בדלות ומרירות . הוא מת ב 1923 ובהלווייתו השתתפו 10,000 ממעריציו . ר זנפלד כתב גם מאמרים רבים בנושאים של תרבות ואקטואליה וערך את שבועון הסאטירה הניו יורקי " דער אשמדאי "

שלושים שנה לאחר מותו , הספיד אותו אחד אברהם מאירובסקי , ביידיש , ואמר את הדברים הבאים :

" אחד - העם ראה את השארת - נפשם של סופרים אידיים רק בהיותם מתורגמים ללשון העברית . ראייה לכך : מה זכר היה נשאר להוגי - דעות שלנו בספרד , לאותם מספריהם שנכתבו ערבית , אילולי ניתרגמו עברית על - ידי בית אבן - תיבון ?

וכן ביאליק, בערכו תכנית לכינוס כל אוצרותינו הרוחניים , הכניס ברשימתו גם מה שבני - ישראל יצרו בלשונות אחרות , ובראש ובראשונה , באידית , זו שהיתה שפת - דיבור להמוני - עמנו במזרח - אירופה במשך שמונה מאות שנה , ובה למדו תורה – מלה מלה ותרומה האידי בצדה – ובה נתפלפלו כהלכה כמה סופרים אידיים זכו שיבואו כתביהם אל נצח - העברית , אם בידי עצמם אם בידי אחרים : מנדלי , שלום עליכם , י . ל . פרץ , פרוג ( זה כתב אף רוסית ), שלום אש ואחרים .

אבל מוריס רוזנפלד, ששיריו הליריים נודעו לתהילה בגרמנית , אנגלית , צרפתית , איטלקית , רוסית , פולנית , צ ' כית ואפילו יפאנית , עדיין לא מצאו להם מעון בספרותנו הלאומית . והרי מעטים הם המשוררים האידיים זולתו שיש להם זכות - קדימה על זו השארת - הנפש בהיכל העברית .

רוזנפלד היה משורר בחסד עליון , לפי אמיתת הכינוי הזה . אין מלאכותיות וחיקוי והעמדת - פנים במלאכתו . כל שיר הוא להב העולה מלב נשרף . אוסף - שיריו הוא אש גדולה המבטאה ייסורי נשמת האדם באשר הוא אדם ...

כל הייאוש שבגורל העובד , המכלה ימיו ב " בתי - הזיעה ", ללא משוש , ללא חופש , ברפש וחשיכה , הריהו מבוטא בשירתו " ייאוש ", כלשון זו :

" מה צנועה מישאלת - לב אשר לפועל ! מי ייתן לו יום אחד , אך יום יחיד ובודד , בו יוכל לנוח ולשכוח עבודתו ומכאובו ! אך קול בקרבו אומר לו כי רק בקבר יגיע אל המנוחה , חשק בה .

 טעם - אביב באוויר , הפרחים נותנים ריחם ; לוּא ניתן לו אך פעם אחת לצאת אל השדה והיער למען ינשום את האוויר הצח והערב . אך היטב הוא יודע כי לא ינשום בלתי - אם טללי בית - הקברות הקרים והדביקים ."

" מה עזה תשוקתו לרחוץ במים הבהירים , הכספיים , להטביל גופו בגלים האודווים , החינניים . אבל רק בחדר בר - מינן ירוחץ בשרו כאשר חפץ ."

" הכל סביבותיו אפל , כסוי - פיח , מלוכלך . כמה הוא מתגעגע לבד נקי , לבן . אך בד נקי , לבן , יותן לו – תכריכים ".

נורא מסבל גופו של הפועל הוא סבל רוחו . מתאמץ הוא בכל מאודו לשמור על צלם - אנוש שלו , על השכל , בינה ודעה . אבל לאט לאט מחשבה ורגש מתנשלים ממנו , והוא הופך אוטומט גמור . " בית - הזיעה " של רוזנפלד מתאר את גוויעת הנשמה היתירה , הנשמה החושבת , מתוך ייסורים הנועדים אך לה , והפיכת האדם למכונה . מעטים השירים המודרניים שהם יכולים להידמות לשיר זה , לכושר אמנותי ולתיאור - מציאות טראגי . עצם הריתמוס הארוך והמונוטוני שבשיר מקנה לנו את המיית - המכונות והימשך האדם אל תוך גורלם , כאילו נבלע בקיבתה של מפלצת - ברזל עצומה , ולבסוף הוא מצעק : " לא ידעתי נפשי ! לא אדע מאום ! הריני מכונה !" רק בשפך - דמעות ימצא רווחת - מה , והמשורר קם לספר מעשה בדמעה שנפלה על המגהץ:  

הָה , קַר וְאָפֵל בֵּית - הַמְּלָאכָה ;
הַמַּגְהֵץ אַחֲזִיק , אַחֲלִיק , אֶטְפָּחָה .
לִבִּי חַלָּשׁ , אֲכַעְכֵּעַ , אֵאָנַח .
כִּמְעַט לֹא יִתְרוֹמֵם חָזִי הַשַּׁח .
אֵאָנַח וַאֲכַעְכֵּעַ , אֲגַהֵץ ,
וּמַחֲשַׁבְתִּי נוֹסַעַת ,
רְסִיס חַם יִפֹּל מֵעֵינִי דוֹמַעַת .
הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט , וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה
תּוֹסֶסֶת , זָדָה וֱלֹא חֲדֵלָה .

ואכן , רוזנפלד ושיריו נשכחו כמעט מלב .

משיר דיכאון לשיר תקווה ציונית - חנינא קרצ'בסקי

סיורו של השיר " פה בארץ חמדת אבות " מעלה מתהום הנשייה את המלחין הפורה , המורה המהולל ומנצח המקהלה של הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב , חנינא קרצ'בסקי .בימי חייו הקצרים היה חנינא קרצ'בסקי נערץ ואהוב על הכל . חנינא היה המורה הראשון למוסיקה בגימנסיה , ושלא כהיום , היו לימודים אלה חשובים ומרכזיים . כל כיתה הייתה מקהלה , שחבריה ידעו לשיר במספר קולות

מספר יוסף ספיבק במאמרו " ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי " ( ראה קישורים בסוף ): " חנינא בן יצחק קרצ'בסקי נולד בשנת 1877 בעיירה פטרובקה אשר בבסרביה . בילדותו עברו הוריו לבנדרי ושם למד ב " תלמוד תורה ". עוד כשהיה ילד צעיר הצטיין בקול ערב ובאוזן מוסיקלית . מורהו של חנינא מר שכנובסקי , ששימש גם כחזן , נתן דעתו על כישוריו המוסיקליים של הילד והחל ללמדו קריאת תווים ונגינה על פסנתר , אך שאיפתו העיקרית של חנינא הייתה לשיר במקהלה של בית כנסת . יום אחד נזדמן לעיר החזן הידוע זיידל רובנר והוא השפיע על הוריו של חנינא , כי ישלחו אותו לקישנייב לשיר במקהלת בית הכנסת . שמעו של הילד עבר בעיר כולה , וכאשר היה שר , היו המונים באים לשמוע אותו בבית הכנסת . תהילתו של חנינא פשטה באזור כולו , ולאחר זמן לא רב עבר לשיר בבית כנסת גדול יותר בעיר חרסון. שם גם למד תורת המוסיקה . כאשר הגיע לגיל עשרים ושתיים , נסע לוורשה שם המשיך לימודיו וזכה לתואר מנצח מקהלה ותזמורת . זמן מסוים שימש גם כמנצחה של תזמורת צבאית , אך רצונו היה להיות מוסיקאי יוצר ולהקדיש את יצירתו לעמו היושב בארץ ישראל .

כאשר עלה ארצה , קיבל משרת מורה ב " גימנסיה הרצליה ", ומיד ניכר רישומו בחיים המוסיקליים בבית הספר ובתל אביב הקטנה . בעוד שחיי המוסיקה לפני בואו היו בעיקר " שירה בציבור ", החל הוא להורות לתלמידים קריאת תווים ויסודות המוסיקה . המקהלות שהקים שרו בארבעה קולות שירי עם ומיטב הרפרטואר הקלאסי , ותל אביב שמעה לראשונה מוסיקה מבוצעת באיכות גבוהה . אליהו הכהן כותב בספרו " בכל ואת יש בה משהו ", כי " השכונה הקטנה שהיו בה בסך הכל שני רחובות וחצי , הצמיחה מתוכה תוך זמן קצר ארבע תזמורות , שלוש מקהלות , בית ספר לנגינה ומורים פרטיים כמעט לכל הכלים המוסיקליים ...". בכל אלה היה קרצ'בסקי מעורב , ועיקר המשתתפים בפעילויות השונות היו מקרב תלמידי הגימנסיה . ומוסיף שלמה שבא בספרו " הו עיר , הו אם ":

"התלמידים נתנו לתל אביב הקטנה המולה של נעורים וחיות , והגימנסיה הביאה כבוד לעיר . לא עבר זמן רב ונתפרסמה השכונה החדשה בעולם היהודי והייתה לגאווה רבה . אנשים עלו לרגל לראות את היישוב היהודי המודרני ואת הגימנסיה העברית ... כל ליל שבת היו התלמידים עוברים בתהלוכה לאורך רחוב הרצל , המורה קרצ'בסקי בראשם , והיו שרים שירי עיזוז ושירים חלוציים . משנמנע מקרצ'בסקי לנצח על המצעד, היה בא במקומו התלמיד משה שרתוק שנוסף לכל שאר המעלות שלו , היה מוסיקלי מאד - ככל בני משפחתו - והיה מנצח על התלמידים הצועדים בסך."

משה שרתוק הוא משה שרת אשר היה לימים שר החוץ וראש ממשלת ישראל .

אין ספק ביכולתו הרבה של קרצ'בסקי להגיע להישגים בהוראת מוסיקה ובעיצוב חייה המוסיקליים של הגימנסיה , אך עיקר פועלו היה בכתיבת לחנים רבים לשירים שסיפקו לו חבריו לעבודה , סופרים ומורים לספרות . שירים אלה היו בחזקת יש מאין משום שלא הארץ בלבד הייתה שוממה , אלא גם חייה המוסיקליים . כל שיר חדש הפך ללהיט , עבר מפה לאוזן ותוך זמן קצר נודע בארץ כולה . אחד משיריה המפורסמים של הגימנסיה אינו פרי עטו של קרצ'בסקי אך קשור בו . מספר אליהו הכהן :

"היה זה בחופשת פסח תרע " ב (1912). תלמידי הגימנסיה עמדו לצאת לטיול האביב לגליל העליון . לקראת היציאה החליטו המורה לזמרה חנינא קרצ'בסקי והמחנך ישראל רושמן להכין שיר לכת מעודד שיהיה כעין המנון לטיול . קרצ'בסקי שכבר נודע אז כמלחין מחונן , העדיף שלא לנסות את כוחו בכתיבת לחן חדש , שיצטרך לעמוד במבחן ובמקום זאת ביקש לאלתר מנגינה קיימת ובדוקה שקליטתה תהיה מובטחת , ובכך תשרת את המטרה . באותה עת נפוץ בעולם היהודי השיר ' מצעד הגלות ' שאת מילותיו כתב המשורר היהודי מוריס רוזנפלד. עשרות מנגינות הולחנו לשיר זה בעקבות תחרות , שיזם כתב עת יהודי בוורשה . לאחר שנתפרסמו תוצאות התחרות ונקבעו הזוכים , הסתבר , כפי שקרה פעמים רבות אחרי כן , שדווקא מנגינה שלא זכתה בתחרות - פרי עטו של מלחין בשם ריכטר , שזהותו המדויקת טרם התבררה - כבשה לבבות והחלה להתפשט ברחבי הגולה. במנגינה זו בחר קרצ'בסקי לשיר הטיול "."

ביוני 1925 שם קרצ ' בסקי קץ לחייו , דווקא כאשר נדמה היה כי היה בשיא הקריירה המקצועית שלו :

מספרת דליה קרפל בכתבה בעיתון הארץ במלאת 80 שנה למותו :

ב -1 באפריל 1925, ניצח על המקהלה שלו בהופעה בלתי נשכחת בהר הצופים בירושלים, בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית. סופרת הילדים ימימה טשרנוביץ ( אבידר ) הייתה ילדה כשהשתתפה במקהלה ולא שכחה את החוויה כל חייה . ביומנה כתבה , חמש שנים לאחר מות טרומפלדור , שהאירוע גרם לה לבכי מרוב שמחה. "מה טוב לחיות בארצנו ", הדגישה .

אלפי אנשים הריעו לתזמורת ולמנצחה בתום הקונצרט . על הבמה ישבו כל החשובים , אחד העם , ביאליק , נחום סוקולוב , הלורד בלפור , חיים ויצמן ועוד ועוד . " מסעה של המקהלה כולה לירושלים ושירתה המצוינת באמפיתאטרון המהודר עם שקיעת החמה , מול פני ים המלח והרי מואב המאדימים ... לפני ציבור של אלפים במורד הר הצופים , כל אלה שיוו כבוד רב לגימנסיה , למקהלתה ולמנצחה ", כתב יעקב פיכמן " הוא ( קרצ'בסקי ) היה מאושר במבצע זה , אבל גם זה לא הספיק להשביח את המיית לבו ולהאיר את שמיו . ועל הכל נוספה עוד עריריותו , בדידותו המשפחתית וחייו עם אמו הזקנה , אשר העיקו עליו ביותר ".

פיכמן הוסיף שבאותן שנים הפחית הוועד הפדגוגי של הגימנסיה את שעות לימוד המוסיקה . יחס התלמידים הבוגרים למוסיקה לא היה טוב, ורק הילדים בכיתות הנמוכות המשיכו לשיר בשמחה . קרצ'בסקי סבל ממה שראה כזלזול וחוסר דייקנות של חברי המקהלה והתזמורת . פיכמן העיר שבאותה עת הופיעו בארץ מלחינים חדשים כיואל אנגל (" נומי נומי ילדתי ", " גשם גשם משמים ") מייסד האופרה הישראלית מרדכי גולינקין ומנשה רבינא (" מי ימלל גבורות ישראל "), שהיו מודרניים יותר וכבשו את מקומם בלב הקהל, " והוא הרגיש חוסר הערכה אליו ודחיקה הצדה . נוסף צל על צל להחשיך עליו את עולמו ".

אחרים ייחסו את התאבדותו לסיבות אחרות – מחלת הסכרת חשוכת המרפא ממנה סבל, נטיותיו המיניות ההומוסקסואליות כביכול, אהבה נכזבת לאישה נשואה, או חיי הבדידות שלו בחברת אמו . לעולם לא נדע את התשובה .

אז מי כתב את המנגינה ?

לא ענינו לעיל ? ריכטר היה זה שכתב את המנגינה , אומר אליהו הכהן . דא עקא , שבמקום אחר מצאתי כי הכהן מייחס את המנגינה לפרופסור צבי הרמן ארליך , פרופסור למוזיקה מלבוב שבפולין . אתר זמרשת אכן מייחס את המנגינה לארליך , ועכשיו ננסה לברר מי היה האיש שהיה ...

ובכן , הפעם לא הייתה המשימה קלה , וחיפושי , באינטרנט לפחות לא העלו דבר .

מי כתב אפוא את מנגינת " פה בארץ חמדת אבות "? יש בידינו שני שמות – ריכטר וארליך , ואף לא על אחד מהם יש בידינו פרטים .

ישראל דושמן

ישראל דושמן שכתב את המילים , היה גם הוא מורה בגימנסיה " הרצליה " ועליו דווקא יש מידע רב :

להלן קורות חייו , בהסתמך על הוויקיפדיה :

ישראל דוּשמַן (1884, וילנה , ליטא - 1947, תל אביב ), משורר עברי , פזמונאי , סופר , מתרגם ומורה . ישראל דושמן היה ילד כשרוני מאוד , ובעת לימודיו ב ' חדר ' ובישיבה , נחשב ל ' עילוי '. הוא למד גם לימודים כלליים , נטש את הדת , עלה ארצה בשנת 1905, והיה בין ראשוני המורים שלימדו בבתי הספר הראשונים בעברית . הוא לימד בגליל בתחילה , במושבות ראש פינה ומטולה . וכשנוסדה הגימנסיה העברית הראשונה בארץ , " גימנסיה הרצליה ", היה בין המורים הראשונים בה במקצועות העברית , הלשון והספרות . ישראל דושמן היה מורה בגימנסיה ממש עד ימיו האחרונים .

ישראל דושמן נתן מכוחו גם לתיאטרון העברי , היה בין מייסדי אגודת " חובבי הבמה העברית ", תרגם כחמישים מחזות מספרות העולם , בעיקר מרוסית , וזכה לראותם מועלים על הבימה . הוא נמנה בין מייסדי ספרות הילדים העברית החדשה בארץ , והרבה ליצור שירים , סיפורים מחורזים , מעשיות ותרגומים . שיריו , שהפכו לימים לשירי זמר , התפרסמו מאד , ומושרים בארץ עד היום . ביניהם נתפרסמו במיוחד : " פה בארץ חמדת אבות "; " החלוצים "; ו " השקדיה פורחת ". הוא נחשב בין חלוצי מחדשי הזמר העברי בארץ .

סיפוריו ושיריו נדפסו ברובם בעיתונות הילדים העברית , בעיתונים : " דבר לילדים ", " אלומות ", ו " עיתוננו ". הוא הוציא בעצמו כמה סדרות של ספרות לילדים , כגון " רימונים לילדים", "רימונים לנוער ", ו " ספריה לילדים ". גם תרגומו ל " פינוקיו ", אחד מתוך תרגומים רבים מהסופר האיטלקי קרלו קולודי , התקבל באהבה רבה על ידי דורות של קוראים עבריים צעירים .

דושמן כתב את המילים העבריות לשיר הילדים המוכר יונתן הקטן , ואת השיר האהוב השקדיה פורחת .

סיכום

קשרנו יחד צייר יהודי נודע , משורר סוציאליסט , מוזיקאי מחונן סופו היה טראגי ומורה עברי מהסוג שכבר לא מוצאים במקומותינו , וארגנו מכל אלה מעשיה נאה .

י ום עצמאות שמח

קישורים חיצוניים נוספים

ד " ר ברוך בן יהודה , תלמיד המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ולימים מנהל הגימנסיה ומנהלה מספר על הולדת השיר( מתוך אתר יוטיוב):

השיר בביצוע תזמורת צה"ל   בניצוחו של יצחק גרציאני ושירה של ה " גבעטרון "
על חנינא קרצ'בסקי בכתבה בעיתון הארץ
ראשית הזמר העברי – הזמר העברי בתל אביב הקטנה
מקום מנוחתי - אל תבקשיני בניר ויער שיר של מוריס רוזנפלד באתר " זמרשת ", בביצוע חבורת שוהם
מי מכיר את האיש שבחבל – מאמר בעיתון הארץ על חנינא קרצ ' בסקי .
היה היו ספרים – על תרגומו של ישראל דושמן לספר " פינוקיו "

משירי חנינא קרצ'בסקי

הגינה – ביצוע חבורת שוהם
אגדה – על שפת ים כנרת – ביצוע יוסף שפינדל
שמש נחבא – ביצוע חבורת שוהם
הילד החרוץ – מילים ישראל דושמן – ביצוע משתתפי זמרשת

משירי ישראל דושמן

השקדיה פורחת - ביצוע משתתפי זמרשת
שירו נא המשוררים - ביצוע חבורת שוהם