אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מצרים- במיצר הלאומיות, עיון בהולדתה של הלאומיות המצרית


הקדמה [1]

השעה היא שעת בין הערביים, בשדרת העצים הצעירה בחלק החדש של העיר מטיילים שני משכילים צעירים. הם פוגשים בדרכם פקידים בריטים, סוחרים מרחבי העולם וחברים לספסל הלימודים. משני צדי השדרה בניינים שזה עתה נבנו או שלדי-בניין שנבנים זה עתה. תכף כשירד הערב יכנסו השניים ללגום תה באחד המלונות, ינהלו שיחה איטית ויצפו בשקיעה על הנהר. מי שהם היום סטודנטים למשפטים עתידים להיות שניים מאבות הלאומיות המצרית- אחמד לוטפי אל-סייד ( أحمد لطفي السيد ) ומוסטפא כאמל ( مصطفى كامل ) [2] . מצרים בה הם חיים ופועלים היא מדינה מרתקת בה על רקע ההיסטוריה העתיקה והמפוארת מתרחשים שינויים מודרניים באורחות החיים והעשירים המקומיים נהנים מכל התענוגות שיש לאירופה להציע. האווירה במצרים מחשמלת ונראה כי הניגודים העזים שבה בין מערב ומזרח, דת וחילון ומסורת מול קידמה, יוצרים אווירה קוסמופוליטית חד-פעמית. האווירה ייחודית עוד-יותר בהתחשב באזור בו עדין שולט בשלב זה "האיש החולה על גדות הבוספורוס"- האימפריה העות'מאנית הדועכת לאיטה. במאמר זה אני מבקש לנסות ולעקוב אחרי שתי הדמויות המרתקות הללו ולנסות לנתח את יסודות התנועה הלאומית המצרית, תנועה לאומית מרתקת שאין לה אח ורע בעולם. מטרת הניתוח היא לנסות ולספק מצע להבנתה של שכנתנו החשובה מדרום ואחת מחשובות מדינות ערב- מצרים המודרנית. המאמר אולי עוסק בויכוח שהתגלע במאה התשע-עשרה אך הקשר שלו למצרים של המאה העשרים ואחת מפתיע וישיר. מצרים בין שתי אידיאולוגיות מבט על ראשיתה של הלאומיות המצרית מגלה תמונה העומדת בסימן פילוג. בדומה להרבה תנועות לאומיות בראשית דרכן גם התנועה המצרית נחלקה לפלגים שונים. אל סיד היה ראש האסכולה "המצרית" שאוגדה במסגרת ה-חזבּ אל-אֻמה ( حزب الأمة - "מפלגת האומה") וכאמל היה ראש האסכולה "העל-מצרית" שאוגדה במסגרת האל-חזבּ אל-וטני ( الحزب الوطني -"המפלגה הלאומית").

בניגוד למצב בתנועות לאומיות אחרות (וביניהן הציונות [3]) במקרה המצרי לא חלה עם השנים התקרבות בין הפלגים. על אף האיחוד הפורמלי בין המפלגות במסגרת ה"ופד" ( حزب الوفد المصري ), הרי ששני הכוחות המנוגדים לא נעלמו. ההבדלים בין הכוחות אולי נראים סמנטיים, אך בחינה שלהם לעומק מעלה הבדלים מהותיים שיוצרים שתי צורות שונות של אותה מצרים עתידית אליה שואפים. מעניין לציין, כי בסופו של יום, אף אחת מן הגישות לא אומצה במלואה במדינה המצרית שקמה ובמדיניות המצרית כיום ניתן עדיין להבחין בשרידיהן של שתי הגישות האידיאולוגיות. עוד יותר מעניין לציין כי תבנית המדינה המצרית עליה מדברים אל-סייד וכאמל היא ייחודית ובמידה רבה אין לה אח ורע בעולם כולו. השוואה של הגישות לגישות לאומיות אחרות, כמו השוואת גישתו של אל-סייד ללאומיות הגרמנית או השוואת גישתו של כאמל ללאומיות הבלקנית המתהווה, היא מפתה, אך כמעט תמיד נתקלת בהבדל שלא ניתן לגישור. הולדתם של הוגים לאומיים תולדות חייהם של אל-סייד וכאמל דומות דמיון רב. ראשית, שניהם נולדו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה ושניהם חוו את תהליך חדירת המערב למצרים. את תהליך חינוכם, החלו השניים בבית הספר האסלאמי המסורתי - "הכותאב" שמהווה מקבילה מוסלמית ל"חדר" היהודי. בהמשך, הם השתלבו בבתי הספר הח'דיביאלים, בתי ספר בעלי אוריינטציה מערבית אותם הקימו הח'דיבים- שליטי מצרים החצי-אוטונומיים. את השכלתם העל-תיכונית הם רכשו בבית הספר הגבוה למשפטים, מוסד חשובב שהצמיח את מיטב האליטה הלאומית המצרית. סיפורם הוא למעשה סיפורו של דור שלם של המעמד הבינוני-גבוה במצרים שנחשף לאידיאולוגיות המערביות והושפע מהן רבות. בני הדור הזה מושפעים מאוד מרוחות המערב- מהליברליזם, הרציונליזם, הרומנטיקה וכמובן הלאומיות. אותן אידיאולוגיות מערביות מתנגשות במסורת ובדת וההתנגשות מובילה אותם לניסיונות שונים לגשר על הפערים. באותה העת מתפתחים הרפורמיזם האסלאמי, הפאן אסלאמיזם (התאגדות סביב האסלאם), הפאן-ערביות (התאחדות סביב היסוד האתני- הערביוּת) והלאומיות הפרקטיקולרית - מצרית בה עסקינן. ההתמודדות הזו אינה ייחודית למצרים והיא עתידה להכות ללא רחם בעשורים הבאים בסוריה, לבנון ותורכיה אלא שמצרים, בגלל נסיבות גיאו-פוליטיות מקדימה את המגמה. בין דרכי ההתמודדות השונות נעים ונדים גם שני גיבורינו. שניהם מתחילים את דרכם הציבורית ב"אל-מֻאַיַד", ביטאון פאן-אסלאמיסטי. ושניהם מדברים על רפורמיזם אסלאמי במידה זו או אחרת. בגישה הלאומית עליה הם מתקבעים לבסוף ניתן למצוא שרידים לגישות כולן.

עבאס חילמי

מבין השניים כאמל מגיע ראשון אל המערכת הפוליטית. שליט המדינה הח'דיב עבאס חילמי (מוכר גם כ-עבאס השני), מזהה את כשרונו של הבחור הצעיר והכריזמטי ומבקש להשתמש ביכולותיו כחייל במלחמה הדיפלומטית כנגד הכיבוש דה-פאקטו של הבריטים במדינה. על הרקע הזה גם מתגלע הויכוח הראשון בין כאמל לאל-סייד. בעוד שכמאל פועל במלוא כוחו למען הח'דיב בניכר, אל-סייד רואה בו לא יותר מאוטוקרט כושל ומתייחס בשוויון נפש להשתלטות הבריטית. הויכוח הופך להיות בהדרגה אחד בשורה ארוכה של ויכוחים. הדרכים נפרדות במובהק כמה שנים מאוחר יותר כשאל-סייד דוחה את הצעתו של כאמל להצטרף אליו כעורך הביטאון המפלגתי שלו. אל-סייד מקים את חזבּ אל-אֻמה, וכאמל נדרש אף הוא למלאכת הארגון הפוליטי ומקים כתגובת-נגד מספר אגודות וארגונים לאומיים שמתאגדים לבסוף (ב-1907) לאל-חזבּ אל-וטני. עם הקמת המפלגות מתגבשים סביב שני האישים גושים ומתפתחת האידיאולוגיה. אל-סייד צפוי לשיבה טובה (מת ב-1963) והספיק במהלך חייו הארוכים לשמש בשורה ארוכה של תפקידים חשובים בפוליטיקה ובאקדמיה במצרים. גורלו של כאמל לא שפר לעומתו והוא מת בפתאומיות כשהוא בן 34 בלבד. הלווייתו הפכה להפגנה לאומית גדולה, ומבחינות רבות נותרה דמותו כמיתוס רומנטי בתנועה הלאומית המצרית; אך המפלגה מעולם לא הצליחה להתגבר על האובדן. לצערנו לא כאמל ולא אל-סייד הותירו משנה סדורה, אך גם כך הרעיונות הכלליים של השניים הולידו מגמות מרכזיות במצרים המודרנית. היחס אל הבריטים יחסן של התנועות הלאומיות המצריות אל הכיבוש הבריטי אומנם לא מהווה חלק מן האידיאולוגיה שלהן, אך הוא כאמור יסוד המחלוקת ויש בו כדי לשפוך אור על אופיין הלאומי של התנועה המצרית והתנועה העל-מצרית. ראשית יש להבהיר את הרקע- עד 1914, אז הוכרזה מצרים כ"פרוטקטורט" היא הייתה להלכה ובמידה מסוימת אף למעשה מדינה חצי-ריבונית תחת חסות האימפריה העות'מאנית [4] . יחד עם זאת ההכרזה הבריטית ששעבדה את מצרים ב-1914 לא הגיעה באופן פתאומי וקדמו לה תהליכי השתלטות הולכים וגוברים. התקופה הנידונה על כן היא התקופה בה השליטה הבריטית במצרים מתהדקת. מאחר ורוב התנועות הלאומיות באזורינו הן אנטי-קולוניאליות, מפתיע לגלות כי הלאומיות המצרית לא הייתה בהכרח כזו. סילוק הנוכחות הבריטית לא הייתה המטרה הבלבדית ולעיתים לא הייתה המטרה כלל של התנועות הלאומיות.

חסידי הגישה המצרית ובראשם אל-סייד כלל לא נאבקו כנגד הנוכחות הבריטית. להפך- הם הפנימו את האידיאולוגיה הקולוניאלית וראו בבריטים מכשיר חשוב שבידו לדחוף את החברה המצרית לתהליכי מודרניזם וליברליזציה שהיו מחויבים לטעמם. התמיכה בבריטים באה גם על רקע ההתנגדות למתנגדם- עבאס חילמי; בבחינת אויבו של אויבי הוא חברי. בעוד שעבאס מבטא מבחינתם שלטון אוטוקרטי שעובר בירושה המזוהה עם האסלאם והמסורת, הבריטים מזוהים עם המערב והקדמה. העל-מצרים לעומת זאת רואים בבריטים כובש זר מאחר והם לא מוסלמים. מודרניזציה ורפורמציה מערביות פחות מעניינות אותם והם שמים דגש על העטיפה שמכילה אותם. אותה "עטיפה" לדידם הוא שלטון של כופרים, אוכלי חזיר, וככזה יש להיאבק בו. יציאה מנקודת ההנחה הזו מובילה לתמיכה בח'דיב עבאס חילמי האנטי-בריטי. האידיאולוגיה שמאחורי הגישות השונות אל-סייד וחסידי התפיסה המצרית הגו אידיאולוגיה שניתן להגדירה כלאומית-מצרית-פרטיקולרית. בגישתם הם ביקשו ליישם את עקרונות הליברליזם ואת העקרונות הרציונליסטיים של לוק ובנת'אם במטרה להוביל ליצירת מדינה מצרית הנשענת על ההיסטוריה והטריטוריה של עמק הנילוס. הם מבקשים ליצור מיתוסים מכוננים במובנה של הלאומיות הרומנטית. לשם בנייתם הם פונים אל העבר הרחוק (אל הפרעונים) תוך כדי מחיקה של תקופת הביניים המוסלמית הארוכה. באופן זה הם מעניקים לתנועה הלאומית המצרית אופי אירופאי. ניתן למצוא דמיון בין חסידי האסכולה המצרית לציונות החילונית (ובמידה גדולה אף יותר את הכנעניות) שביקשה למחוק את התקופה הארוכה של הקיום היהודי בגולה. בחזונם הם רואים על כן מדינה חילונית ומנותקת מהעולם האסלאמי. הרעיון המערבי משך אחריו כמה מן הדמויות המרכזיות במצרים המודרנית- קאסם אמין, סעד זע'לול, מוחמד מחמוד ועוד. מוסטפא כאמל וחסידי הגישה העל-מצרית מדברים על כינונה של מדינה במסגרת שונה לחלוטין. כמובן גם הם שואפים לקינונה של מדינת לאום מצרית עצמאית, אלא שהם מבקשים לראותה כחלק ממערכת על-מצרית כפי שמתבטא משם הקבוצה. הם שואפים למצרים עצמאית כחלק במערכת נאמנות רחבה מחוץ לתחומי עמק הנילוס. כוונתם הראשונה היא למסגרת אסלאמית. הם רוצים ליצור ארצות הברית של העולם המוסלמי, בו מצרים היא חברה בכירה ואוטונומית. באופן כללי האימפריה העות'מאנית מתאימה לתפקיד לאחר רפורמה מסוימת בשל היותה מדינה מוסלמית- מנהיגה הסולטאן הוא הח'ליפה, מחליפו של מוחמד עליי אדמות [5] . כאמל הגדיר את עצמו כ"מצרי עות'מאני" וראה בקשרים עם האימפריה חלק ממערכת הנאמנות הדתית הלגיטימית ונצרכת. כמובן שהוא שאף להחזרת עטרה ליושנה ורצה לראות את האימפריה כבימי תפארתה. מאוחר יותר תתפתח מהמגמה הזו השאיפה לראות את מצרים כחלק ממסגרת-על אתנית, ערבית ואולי אף אפריקנית [6] .

את השאיפה העל-מצרית יש להבין על רקע התקופה. ניתן לומר כי הם מונעים משניות כמעט טבעית ומבקשים לגשר בין המודרנה (מדינת לאום) למסורת (מדינה אסלאמית). אך נראה כי השניוּת הזו לא נעלמה- והרי המשיכה המצרית למסגרות העל נותרה על קנה גם במאה העשרים ואחת. המצרים כפי שניתן ללמוד כבר משמם ביקשו לראות את מצרים מצרית, דהיינו עצמאית לגמרי בשטחה הטריטוריאלי- עמק הנילוס. הם רצו לחזור אל המדינה שהייתה מצרים בימי קדם, בטרם אוסלמה וצורפה לדאר אל-אסלאם ועל כן גם התייחסו ללא מוסלמים במצרים (בעיקר הקופטים) כחלק אינטגרלי מהאומה. אל-סייד טוען כי "המצרי הוא זה שאיננו מכיר לעצמו מולדת אחרת זולת מצרים" [ 7] ועל כן לא יכול המצרי להיות כפוף למערכת נאמנויות נוספת, בניגוד לטענות כאמל וקבוצתו. הם עושים שימוש פוליטי בארכיאולוגיה ובמדע האגיפטולוגיה על-מנת להדגיש את אופייה הייחודי של מצרים על רקע סביבתה. הדגשה זו של ההיסטוריה המצרית נועדה להביא למסקנה כי ההיסטוריה הכל-אסלאמית או ההיסטוריה של דוברי הערבית שתיהן לא רלוונטיות בעבור המצרי. ההיסטוריה הייחודית של עמק הנילוס החל מהתקופה הפרעונית וכלה בהיסטוריה המודרנית היא זאת הרלוונטית לבדה. המצריות הזו באה כמובן גם על חשבון המוסלמיות, הם שאפו להקים מדינה שבבסיסה מצריות ולא אסלאם. אותה המצריות קרובה לא פעם הרבה יותר לאירופה מאשר למדינות ערב. אל-סייד טוען כי הזהות המצרית היא חוץ-דתית וכי אין לאפשר לאסלאם להתערב בתכני וערכי המדינה [8] . הוא אף דחה את הקביעה כי מצרים היא מולדתו של כל מוסלמי, לדידו היא מולדתו של תושבי עמק הנילוס (לאו דווקא המוסלמים) בלבד. אצל העל-מצרים אנחנו מדברים על צורת מדינה שונה לגמרי. כאמור השאיפה היא ליצירת ארצות הברית של מדינות האסלאם ולאגד את מצרים באיחוד בעל סמכויות אופרטיביות רחבות. מצרים על כן אמורה להוות יחידה אוטונומית בתוך מדינת-על מוסלמית. מודל המדינה המצרית על-כן, לפי תפיסה זו הוא בהכרח דתי. כאמל מתנה את עצם קיומה של לאומיות אמיתית במערכת דתית חזקה- "הדבקות בדת קוראת לדבוק בלאום" [ 9] . עם זאת גם לא מדובר במדינה דתית, הדת משמשת מכשיר לשם הלאומיות הכל-מוסלמית. הדת על פי כאמל היא לאומית ומהווה מסגרת הזדהות מאחדת. באופן פארדוקסלי לדידו של כאמל עניין זה לא מוציא את המיעוטים ובכללם המיעוט הקופטי הגדול מכלל האומה המצרית. ע"פ אסכולה זו, הם יכולים (בדומה למוסלמים) לנהל מערכת נאמנויות נוספת- דתית, והם מהווים למרות ההבדל הדתי חלק אינטגרלי מהאומה המצרית. היחס הערכי לאסלאם יכול אם כך לשמש אותנו כאבן-בוחן לבחינת הגישות. בבסיס הגישה המצרית עומדת ההנחה כי האסלאם נכשל כמסגרת תרבותית ופוליטית וכי אין בו יכולת לשמש מסגרת לפתרון בעיותיהם של מאמיניו בכלל ושל המצרים בפרט. במילים אחרות התאחדות סביב האסלאם (פאן-אסלאמיזם) איננה רלוונטית. אל-סייד ביטא זאת חד משמעית וביקש מעמו "לאמץ רעיונות של שינוי והתפתחות" במטרה "להתחרות במאבק לחיים תרבותיים ומתקדמים" [10] . לעומתו חסידי הגישה העל-מצרית לא רואים באסלאם סתירה ללאומיות מודרנית. להפך הם רואים בהתאחדות סביב האסלאם עניין טבעי לאור הקביעה הדתית כי כל המוסלמים הם אחים. מה גם שהפאן-אסלאמיזם לדידם הוא הכרח אל מול האתגרים והבעיות המשותפים שמזמן המערב לדאר אל-אסלאם. על טענה זו עונים המצרים כי הפאן-אסלאמיזם מזויף מטבעו מאחר והיסטורית לא מנע מעולם שפיכות דמים בין מוסלמים או הביא להתאחדותם מול אויב משותף. העל-מצרים לא יכולים להתעלם מטיעונים אלו ולכן הם קוראים לערוך רפורמות שונות באסלאם (רפורמיזם אסלאמי) על מנת שהוא יוכל "לחזור" ולשמש כמערכת תרבותית, מוסרית וחברתית. במישור הסמנטי יותר שואלים העל-מצרים מהאסלאם (ומאוחר יותר מהערביות) מוטיבים וגיבורים בעוד שהמצרים מתמקדים במוטיבים רומנטיים מקוריים. ירידה למישור התיאורטי העמוק, מחזקת את יכולות הניתוח שלנו ומרחיבה את יריעת הרקע המהותית לדיון.

חסידי הגישה המצרית סוברים כי אומות נוצרות על ידי תהליכים ארציים, האינטרס של הפרט (התועלת) ומיקום טריטוריאלי ולא על ידי רצון אלוהי או דת משותפת. הנחה זו מסבירה את קיומה של האומה המצרית שצמחה סביב בסיס טריטוריאלי וכתוצאה מתהליכים ארציים ומציגה את הלאומיות המצרית-פרטיקולרית כטבעית ומתבקשת. הלאומית הפאן-אסלאמיסטית ("אומת המאמינים") מוצגת לעומת זאת, מעצם הולדתה מ"רצון אלוהי" ואי הגדרתה הטריטוריאלי כמופרכת. העל-מצרים כמובן כופרים בטענה זו. כאמל טוען במה שיהפוך בהמשך לנראטיב המרכזי של העל-מצריות כי לבן האנוש נאמנות לדת (ואג'יב דיני) לצד נאמנות אל המולדת (ואג'יב וטני) שמחיקת האחת מהן מלאכותית ולא אפשרית. העל-מצרים ממשיכים וטוענים כי שניות המערכות ו-"אומת מאמינים" היא טבעית ולראייה המצב באירופה- כל הנוצרים מאוחדים סביב אמונה דתית, לצד הנאמנות הלאומית שלהם [ 11] . האסכולה המצרית מדגישה את העיקרון הליברלי של מרכזיות האדם וחירותו. אל-סייד טען כי זהו היסוד לחייה של אומה חופשית ומתקדמת ומציב את העיקרון הליברלי בבסיס המדינה המצרית אליה הוא שואף, הוא מדבר על פמיניזם, חילון, שוויון ועוד. ברמת הרציונל ביקש אל-סייד להינתק כליל "מן המזרח ומן האסלאם [...] ולהצטרף באורח החלטי אל הציביליזציה המערבית" [ 12] . גם האסכולה העל-מצרית מסכימה לכך אם כי הנושא פחות בוער בעצמותיה והיא עושה זאת מתוך שיקול יותר פרקטי, ממחשבה שזהו המפתח לעתיד טוב יותר. כמו כן העל-מצרים הרבה יותר זהירים באימוץ ערכים מערביים- קשה לזהות אצלם את הרציונליזם הבולט אצל חסידי אל-סייד, ובוודאי שקשה לזהות אצלם את פריצת הדרך באשר ליחס לנשים ולפמיניזם שביצעו המצרים. סיכום: הדומה והשונה. הדמיון הראשון, הבולט והחשוב ביותר בין אל-סייד לכאמל הוא בשאיפה ליצירת מדינה מצרית לאומית עצמאית. שניהם רואים את מצרים כישות אוטונומית. שניהם מדברים על האופי הייחודי של האומה המצרית, אופי פרטיקולרי שנולד מתוך הטריטוריה וההיסטוריה של עמק הנילוס. אותה היסטוריה כוללת בהחלט את התקופות הקדם-מוסלמיות ובראשן התקופה הפרעונית. האומה המצרית לדעת שניהם כוללת גם יסודות לא מוסלמיים כמו הקופטים ושניהם לא מעונינים במדינת-דת. כמו כן שניהם מבקשים לאמץ עקרונות מערביים לחיק אותה מדינה. נקודת המחלוקת היא מאוד ספציפית אך יחד עם זאת יוצרת הבדלים אדירים בסוגיות הפרטיקולאריות - פרקטיות. היא מצויה בשאלת השתייכותו של הלאום המצרי למערכת נאמנות כוללת יותר- אסלאמית-דתית ואולי אף ערבית. בעוד שאל-סייד שולל את ההשתייכות הזאת מכל וכל רואה בה כאמל מתבקשת לשם עצם כינון המדינה. אל-סייד רואה את הלאום המצרי כטוטאל-פרטיקולרי בעוד שכאמל אמנם רואה בו פרטיקולרי אבל רואה בניסיון לנתקו ממערכת הנאמנות הכוללת הפאן-אסלאמיסטית מזויף ובלתי אפשרי. מכאן כאמור מגיעות המחלוקות הספציפיות, ואלו רבות למדי. אם נציג את התפתחות הלאומיות במזרח התיכון על ציר כשבראשיתו חזון הדאר-אל אסלאם, אומת המאמינים שלא מותירה מקום ללאומיות במובנה המודרני ובסופו לאומיות אירופית; הרי שנמצא את העל-מצריות צעד אחד לפני המצריות. העל-מצריות רחוקה יותר מהלאומיות המודרנית וקרובה יותר על הדאר-אל אסלאם והמצריות חדשנית יותר והתרחקה עוד צעד מהדאר אל-אסלאם. הרלוונטיות של הדיון:שרידיהן של הגישות במצרים של המאה העשרים ואחת.

פתחתי את המאמר באמירה שמטרת הניתוח היא הבנה שלמה יותר של מצרים. דומני שעיסוק בשני הזרמים הבסיסיים הללו הכרחי למי שמבקש להבין את ההגיון הפנימי של מדיניות החוץ המצרית. מעבר למישור הבסיסי של הבנת ההיסטוריה כיסוד להבנת ההווה, הרי שכפי שחזרתי והדגשתי יש לגישות שרידים של ממש במצרים דהיום. מצרים של המאה העשרים ואחת היא במידות רבות מדינה במיצר. מדינה הנעה בין אותן שתי מגמות עתיקות ומזגזגת ביניהן ללא הרף. נראה כי מצרים לא החליטה באמת מי היא- האם היא מדינה שונה וייחודית או שמא היא חלק ממערכת על- ערבית, מוסלמית או אפריקנית. מחד הממשל המצרי מדגיש בכל עת את ייחודה של הארץ, את ההיסטוריה הנפרדת, את היותה ישות נפרדת; אך מאידך לא פעם אנחנו מוצאים את מצרים במרכזן של התאחדויות על שונות. היא תופסת מקום מרכזי בליגה הערבית, קוראת לאיחוד סביב האסלאם ומנסה ליצור איחוד אפריקני. גם בסוגיות דת ומדינה ניתן למצוא שני זרמים מנוגדים. מצרים היא לכאורה מדינה חילונית, אנשי הדת הורחקו ממוקדי קבלת ההחלטות וישנו רושם של ניתוק. אך בפועל מעמדה של הדת במצרים מרכזי מאין כמוהו וקשה להעלות על הדעת חילוניות של ממש באורחות החיים. מעניין לברר בהקשר זה מה צופן העתיד למצרים? האם לעד יזרמו הזרמים המנוגדים הללו זה בצד זה? קשה לדעת. הממשל הדיקטטורי ששולט בארץ כעת הצליח אמנם ליצור איזון מאולץ אך השאלה היא אם לעולם חוסן. בפני מצרים שלאחר ימי מובארק ושלטון מפלגתו יעמדו לעתיד שתי הברירות- חבירה למדינות המוסלמיות ברוח כאמל או פיתוחה של דומיננטיות אירופאית ברוח אל-סייד. [1] מאמר זה הוא פיתוחה של עבודה שהוגשה במסגרת הקורס "מבוא להיסטוריה של המזרח-התיכון" באוניברסיטה הפתוחה. [2] להבדיל ממוסטפא כמ אל- אתא תורכּ התורכי [3] הפער הגדול בין המדיניים למעשיים נעלם. [4] מי שהחל את תהליך הפירוד הוא מוחמד עלי כמה עשורים לפני כן. [5] במהלך השנים חלה ירידה מתמשכת בתדמיתה של האימפריה העות'מאנית כאומת המאמינים אך הרעיון הכללי היה עדין באוויר. [6] האיחוד של מצרים תחת מסגרת אפריקנית היא רעיון מעניין אותו פיתח בעיקר נאצר במסגרת האיחוד האפריקני ( au ). [7] מצוטט מגרשוני, מצרים בין ייחוד לאחדות – החיפוש אחר זהות לאומית 1919-1948. [8] בניגוד למצב באימפריה העות'מאנית ובכל מדינה בעלת מאפיינים תיאוקרטים. [9] ראה שם. [10] מובא אצל ספרן ( safran ) בספרו egypt in search of political community . [11] כמובן שמדובר בטענה דמגוגית למדי- במאות האחרונות קשה מאוד לדבר על "מדינת האפיפיור" או להציג את האפיפיור והכנסייה כישות מדינית-לאומית. [12] ראה שם, שם.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדי שרצר