אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על בתי הקפה הראשונים של תל אביב


התמונה של רמי נוידרפר

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו,רק זכרונות, רק זכרונות,כאן מהלכים על בהונות,הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו -עבר זמנה של תל אביב הקטנטנה...הרוח נושבואנו נשבנשב על ספסל בטיילת,שחפים ויונים,בתים לבנים -העיר זיכרונות מערבלת

(חיים חפר, מתוך המופע – תל אביב הקטנה)

לפני קרוב לשנה נסגרה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב , התערוכה המרתקתעל בתי הקפה של תל אביב, 1920 – 1980, ולאחרונה הופיע הספר האלבומי המהודר בתי הקפה של תל אביב, 1920 – 1980, בהוצאת יד יצחק בן צבי ומוזיאון ארץ ישראל, 312 עמ' , כריכה קשה). חלק מתמונות התערוכה תוכלו לראות באכסדרה של מגדל שלום.

העיון בספר המהודר הזה, המספר את סיפוריהם של בתי הקפה התל אביביים בשיר ופרוזה, שרטוטים ארכיטקטוניים , מודעות ותפריטים, תמונות של "מפורסמים" הישובים בבתי הקפה של פעם, מושא להערצת ההמונים, הוא מסע בזמן, מסע של געגוע מהול בקריצת עין, אל מה שנדמה כטהור, תמים, משהו של תל אביב הקטנה והטובה.

הקזינו וגינתי ים, סאן רמו ופילץ, כסית, רוול וקליפורניה, הם רק חלק זעיר מבתי הקפה המיתולוגיים של תל אביב שהיו ואינם. אורך חייהם של מסעדות ובתי קפה, זאת יש לדעת קצר בהרבה מזה של בני האדם הישובים בהם, והם חולפים אל תהום הנשייה חיש מהר. יפה עשו מוזיאון ארץ ישראל והאוצרת בתיה כרמיאל שהוציאו לאור את הספר המהודר הזה, ספר שתל אביבים בנשמה כמוני מתענגים עליו ארוכות.

האם ניתן להתגעגע לתקופה שלא חיית בה? האם היה אז "טוב יותר"? מהי טיבה של הנוסטלגיה הזו המושכת אותי בחבלי קסם למחוזות ילדותם של אחרים, רק כדי לגלות כי בעצם הכול לא היה כל כך ורוד?

אני לא זכיתי לחיות בא"י פלשתינה, תל אביב כבר לא הייתה קטנה כשהייתי ילד, קפה סאן רמו וגינתי ים כבר נסגרו כשהייתי ילד, אולם את אלתרמן ראיתי פעם יושב בכסית , בקליפורניה של אייבי נתן אכלתי המבורגר מגעיל ופיצה מזעזעת, ובקפה רוול , נמצאת עוגת חלומותיי.

זהו טיבה של הנוסטלגיה – אנו נוטים בדרך כלל לצבוע בצבעים ורודים את העבר, וככל שאנו מתבגרים , ככל שעתידנו מאחורינו, כך אנו מרבים להלין על 'ירידת הדורות' – תלונה כה נפוצה עד שקיבעה עצה כאחד מעיקרי הדת היהודית.

מניסיוני למדתי , כי גם הנוסטלגיה היא לא מה שהייתה פעם. אם יש לנו אפשרות להציץ פתאום באיזו מכונת זמן, אל העבר, אנו נוכחים לדעת כי הדברים אינם כה קסומים כפי שאנו מדמיינים לעצמנו, וזאת בכל תחומי החיים: החיים היו קשים יותר, התרבות הייתה חדגונית ומגויסת, השפה העברית לא הייתה טובה יותר, הטלוויזיה הייתה גרועה יותר ונראית בהצצה לאחור פתטית ומטומטמת, ואפילו הפוליטיקאים לא היו טובים יותר או ישרים יותר. אנו נציץ איפה אל בתי הקפה הראשונים של תל אביב אל שנות העשרים הרחוקות. ספק רב אם נותר מישהו הזוכר את אותם מקומות, שקמו מחדש לנגד עינינו בתערוכה ובספר. הבה ונעשה להם כבוד

"לודז' שנייה" – בתי הקפה הראשונים של תל אביב

ב1926 כותב דוד איז'מוז'יק, חבר מועצת העיר, כל מה שמצאו עולי המעמד הבורגני הנמוך מערי פולין בבואם לתל אביב "מאור אלקטרי, מים, קצת ניקיון, סינימה, אופרה ותיאטרון וגם בתי ספר פחות או יותר משוכללים.... נתרבו הרסטורנים, בתי הקפה ונשפי החשק והריקודים על הגגות... עוד שנה ועוד שנתיים ותל אביב תהיה לודז' שנייה"

ואכן, בתקופה זו, צצים וקמים להם בתי הקפה הראשונים של תל אביב. בתי הקפה משגשגים למדי, בחלקם, ומשרתים קהל בורגני של תל אביבים "אירופיים", אנשי צבא ומשטרה של המנדט ואפילו ערבים אמידים מיפו והסביבה.

בתי הקפה הללו שכנו ברחובות הראשיים של העיר דאז : הרצל, נחלת בנימין, שדרות רוטשילד ורחוב אלנבי.

נסקור כאן את שלושת המפוארים שבהם

קזינו גלי אביב

"בִּתְחִלָּתוֹ שֶל אַלֶנְבִּי

עָמַד לוֹ בַּיִת יְפֵהפֵה עַל שׂפֶת הַיָּם

וּבְנֵי אָדָם יָשְבוּ בוֹ וְאָכְלוּ גְּלִידָה

וּמָצְצוּ כְּמוֹ פַּרְפָּרִים,

צוּף מִגְּבִיעִים מְדֻנָּגִים (הִמּוּרִים?!

מִי מְדַבֵּר עַל הִמּוּרִים.ֱ.." (אלגיה לקזינו חרב – אריה סיון)

חברים, היה בתל אביב קזינו, קזינו מפואר, על חוף הים ממש. דבר אחד לא היה בקזינו הזה – לא היו בו משחקי מזל, אולם הוא תוכנן להיות מרכזם של המרחצאות החמים שמישהו תכנן לבנות על חוף ימה של תל אביב.

התבוננות בתמונתו של הקזינו, שנקרא מאוחר יותר "קזינו גלי אביב" מציגה בפנינו מבנה מוזר, בסגנון אקלקטי, הניצב על מסד בטון מטרים ספורים מחוף הים, במקום בו נמצאת כיום ככר הרברט סמואל. חלונות מקושטים, גרם מעלות מרכזי המוביל לאולם הראשי, וחוגגים על הגג ובמרפסות רחבות ידיים, נראים למתבונן.המבנה הוקם על גבי כלונסאות בחוף הים כשגשר צר מחבר בין החוף לבין המבנה.המבנה הוקם על גבי כלונסאות בחוף הים כשגשר צר מחבר בין החוף לבין המבנה.

את הבניין המוזר הזה תכנן הארכיטקט הנודע יהודה מגידוביץ' שהיה גם האדריכל ומהנדס העיר הראשון (על ניגוד אינטרסים אולי לא שמעו אז), ויזם אותו אחד הלל קרזנובסקי מאודסה והוא נפתח בשנת 1922. ואכן, מקור ההשראה של הבניין היה כנראה קפה אוסטרובסקי האודסאי.

העירייה השגיחה על הפעלתו לפי החוקים דאז: סגירת המקום בחצות בדיוק, קיום נשפי ריקודים פעם אחת בשבוע בלבד, וסגירת המטבח והקופה בשבת (תלושי האוכל נמכרו ביום ששי).

הבניין נחשב אחד המפוארים בתל אביב באותה תקופה וכלל שלושה מפלסים: הקומה השנייה יועדה למסעדה וגינת חורף ואילו קומת הגג הפתוחה לגינת קיץ ובית-קפה. המלצרים קדמו את הבאים בחליפות סמוקינג והמחירים היו בהתאם.

אולם, למרות ששמש מרכז בילוי לאומנים ,סופרים ואנשי ציבור, ביניהם חיים נחמן ביאליק ואחד העם, ואף מוקד ביקורים של אורחיה הנכבדים של העיר, כמו הנציב העליון ווינסטון צ'רצ'יל, לא נשאה הפעלתו רווחים והוא עבר מחוכר לחוכר. הסיבה העיקרית לכך הייתה מיקומו, שגרם להוצאות אחזקה גבוהות ביותר מחד, ולהגבלת עונת פתיחתו לאביב ולקיץ בלבד. מאידך סערות החורף גרמו לו נזקים חוזרים ונשנים, כאשר פעם סחפו את אחד הקירות, פעם חלון, פעם את במת התזמורת ואף הציפו את רחבת הכניסה, עד שהיה צורך לבנות גשר הישר מהרחוב לקומה השנייה. סערות החורף אף לא אפשרו את פתיחתו בעונה זו, כיוון שהמקום היה פרוץ לרוחות לקור והשהייה בו מסוכנת.

לאחר שבעליו הראשונים פשטו את הרגל, חכרו אותו בעלי קולנוע עדן, אברבנאל ווויסר, ל-25 שנה, אולם בשנת 1926 נואשו גם הם מהמקום ובשנים 1926-1927 ,בימי כהונתו של דוד בלוך מסיעת הפועלים כראש עיר, הוחכר לקואופרטיב של מלצרים. אולם, גם הקואופרטיב לא עמד בהוצאות האחזקה הגבוהות ותשלום דמי החכירה לעירייה. מצוקת החוכרים גדלה גם עקב המשבר הכלכלי ששרר בעיר באותה תקופה. וכך כותבים חברי הקואופרטיב במכתבם לעירייה באוקטובר 1926: "מה לעשות עם המצב הרע ששורר בעיר, וכל אחד ואחד שם יותר טוב את הכסף שלו בכיס ללחם ולא ללכת לקזינו..."

בסוף שנת 1927 מסרה העירייה את החכירה לנחום גרינבלט, שהפעיל את המקום עד הריסתו ב-1939 למרות מאמציו של גרינבלט לשקם את המקום, לסגור את המרפסת הפתוחה על מנת שיהיה ניתן להפעיל את הקזינו בחורף ולמרות שבנה גשרון עץ מעוטר בצמחיה מהקזינו הישר לרחוב אלנבי, הלך המקום והדרדר. בתי הקפה שהוקמו בסמוך לו התחרו בו ונגסו בקהל מבקריו, מראהו הפך מוזנח, העמודים עליהם נשען הקזינו נסדקו והמבנה סיכן את האורחים. לכן ב-1939 פוצצה העירייה את הקזינו לעיני קהל סקרנים. אחד הצופים אף נפצע באירוע, והסתבר כי היה זה היזם – קרזנובסקי.

"יסופר בזה על הבית הבודד, שצורתו כולה הלצה וגורלו כולו עצב, עמודיו טובלים במים והא עצמו תלוי חציו באוויר, ובגזוזטראות שפרצו לו מכל עברין, ובקרקיפים, המטפסים זה על זה, הוא נראה כריקוד שנפסק לפתע. בצבעיו זרק שיבה, חלודה עלתה בברזל החזק שלו, הנה חלוניו הטרוטים, הנה הטיח המתפורר והמזדקן לאין מושיע...." (ת"א ואתריה שילר וביגר, אריאל 1987)

והיום? – מה נמצא שם היום? היום נמצאת במקום סוכת המציל של חוף ירושלים. סוכת המציל המהודרת, הניצבת כל כלונסאות סמוך לחוף, מזכירה באופן מוזר את הבניין המיוחד הזה.

גִּנַת הַשָּרוֹן – שרות אירופית

מקום נוסף שתיכנן מגידוביץ' היה הבניין המפואר של פסאז' פֶּנְסְק - ע"ש היזם היהודי פולני מרדכי פנסק).

כותבת דנטל בבלוג שלה על בתי תל אביב:

"עוד בית שהוא בין האהובים עלי ביותר בתל אביב. בית בסגנון ניאו-קלאסי במצב מאוד מוזנח, שאם ישומר יהיה אחד היפים פה. הוא עושה לי ריגושים, יש בי הרבה שמחה על קיומו, שמהולה בעצב על הזנחתו. הבניין נקרא על שמו של איש העסקים שקנה את המגרש שברחוב הרצל 16. המבנה, אמנם, נמצא בתחום אחוזת בית, אך אינו חלק מהתחום הזה. בתחומי האגודה היו יותר מגרשים מאשר הוגרלו בזמן הגרלת המגרשים. המגרש בהרצל 16 לא הוגרל ונשאר ריק עד לשנת 1925.

הבית נבנה בזמן שבתל אביב כבר הותרה פעילות מסחרית והוא נבנה במיוחד למסחר, כולל חנויות, בתי מלאכה, מסעדות ובתי קפה. בתקופות מסוימות אף שכנו בו מערכות העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הצופה". אם תרצו, אפשר להגיד שהוא היה מעין קניון. הקניון הראשון - הפסאז` הראשון. במקור הבניין היה בן 3 קומות. על הגג הייתה מסעדה וגינת גג בשם "השרון". מאוחר יותר התווספה קומה רביעית, כשעוד היה נדיר למצוא באזור בתים בגובה כזה.

בוני הבניין הם האדריכל יהודה מגידוביץ` והקבלן שמואל וילסון, השניים שאמונים, בין היתר, על בנייתו של בית הכנסת הגדול באלנבי. פסאז` פנסק בנוי בצורת ריבוע סביב חצר פנימית מרוצפת וכיום מוזנחת גם היא. בחצר נמצאת עד היום מעלית המשא הראשונה שהוקמה בעיר (מעלית הנוסעים הראשונה היתה בבית הפגודה), שנקראה אז "מעליה". כיום היא לא פועלת ומוזנחת ביותר. זו מעלית חיצונית, כך שאם אתם עוברים ליד הבניין, פשוט היכנסו אל תוך חדר המדרגות וצאו אל הפתח שממול וראו אותה ואת החזיתות של הקומות. יכול להיות שהמלה "חזיתות" קצת תמוהה כשמדובר במשהו פנימי, אך הקומות נבנו כך שהן פונות אל החצר, "מלרוז פלייס" שכזה. על חזית הבנין, מכיוון רחוב הרצל, המאוד מוזנחת אף היא, מסותתת הכתובת "פסג' פנסק" בעברית ו- "

pensaks passage" באנגלית.

גינת השרון, שנקראה כך משום שמגג הבית עליו היה ממוקם הקפה ניתן היה לצפות בפרדסי השרון הסמוכים (מגג בית ברחוב הרצל בת"א – הייתם מאמינים?) נפתחה ב1925 בהשקעה גדולה של 800 לי"מ (לירות מצריות), והלה בידי שלושה שותפים אנשי הגדוד העברי.

"המסעדה הכי מסודרת והכי משוכללת בכל הארץ, מטבח מופתי, שרות ארופית. אולמים מיוחדים לבנקטים ולפגישות. גנת גג הראשונה בארץ. פנרמה נהדרה. אויר צח. תזמרת רביעיה מטובי המנגנים. רקודים בכל יום ראשון ורביעי" . לא עבר זמן רב והמקום עמד בפני המשבר הכלכלי החמור שהיה בארץ , ולמרות שמחירי הארוחות הוזלו מ15 ל10 ג"מ, סגר המקום את שעריו בנובמבר 1926.

ומה יש שם היום? כותבת דנטל: "כיום הקומות העליונות מושכרות כדירות (מחולקות) עם תקרות גבוהות ורצפות מקושטות. קומת הקרקע היא מסחרית, כוללת חנויות בגדים וסניף חדש של קרנף בחזית לרחוב הרצל וחללים לא קטנים בעורף ובצד שלא מאוכלסים ודורשים עבודות מאסיביות בשל ההזנחה שלהם. מצטערת שהסרטון מתחיל על הצד, אבל יש לי תירוץ! ה"פאטיו" הזה שם מלא בפגרים של ג`וקים ובכנפיים שלהם ואני פובית, אז הייתי בהיסטריה ובקושי מצאתי איפה לעמוד בניסיון לא להיכנס לפאניקה. לא שהניסיונות האלה שווים, אבל אני טופחת לעצמי על השכם שחיכיתי עד שהמצלמה תגמור לצלם (יעני, כשנגמר לה הזיכרון) לפני שברחתי משם כל עוד רוחי - המעורערת קשות - בי.".

גם כותב שורות אלה היה במקום, צילם את חזית הבניין המפואר הזה, כשהיא מוזנחת מנוצת ומטונפת, נכנס לחצר הפנימית – מלאת אשפה , חרקים וזוחלים, ושמע מפי אחד הדיירים כי זהו בית דירות מבוקש לסטודנטים..

המקום המפואר השלישי היה בית הקפה במלון פלטין הנמצא ברחוב אלנבי פינת נחלת בנימין. מלון פלטין הוקם על ידי הארכיטקט הנודע אלכסנדר ברוואלד (מי שתכנן את בנין הטכניון הישן ועוד בניינים בארץ ישראל) בסגנון אוריינטלי. המלון שנפתח בספטמבר 1926, והיה בבעלות ד"ר אהרן מזי"א וחתנו צבי איזקסון, היה "ההוטל המודרני היחידי בתל אביב. אור-חשמל, מכונות עליה (ליפט). גינת הגג. קונצרטים וריקודים בכל יום. כל החדרים מסודרים עם נוחיות הכי מודרניות. חדרי אמבטיה מיוחדים, מים קרים וחמים באופן תמידי וכו ' וכו'."

'כל הקהל האילגנטי של תל אביב יפו' נפגש בפלטין בכל מוצאי שבת ומרקד לצלילי התזמורת בניצוח האדון טרנסקונוף תגברה שורותיה ב"ג'אז-באנדיסטן יוצא מגדר הרגיל" מבטיחה מודעה בעיתון, ומציעה לאורחים סנדוויץ' ב3 גר"מ [1], ליים ז'ויס ב5 גר"מ, ובקבוק גדול של בירה ב10 גר"מ. יש גם וין פורט, לבעלי החך המתוק.

[1], ליים ז'ויס ב5 גר"מ, ובקבוק גדול של בירה ב10 גר"מ. יש גם וין פורט, לבעלי החך המתוק.

בניגוד לקזינושנהרס, ולפסאז' פנסק המתפורר , זכה מלון פלטין, הנמצא עד היום בבעלות משפחת איזקסון, לעדנה מחודשת כששוקם וחודש, ומשמש היום כבנין משרדים של חברות פיננסיות יוקרתיות. באכסדרה של הבניין נמצאות תמונות מימי הבניין כמלון יוקרה וכתובות הקדשה.

מי היו יושבי בתי הקפה המפוארים

במיתוסים שהתחנכנו עליהם על התקופה, היו תושבי הארץ חלוצים, לבושים חקי, עובדים בשדה וברפת, כובעי טמבל מצליחים אל בקושי להסתיר את בלוריתם המתנפנפת, והנה בתמונות מאז רואים אנו את הצוות לבוש בבגדי ערב מהודרים, מקטורני סמוקינג ועניבות פרפר. הגברים בבתי הקפה נראים לבושים תמיד בחליפות מהודרות, חולצות לבנות מכופתרות , עניבות כהות. כח הופעתם משדרת שהם היו ונשארו קבוצה עירונית אמידה ומובחרת שאינה דומה לאותם חלוצים בלויי בגדים בני העלייה השנייה והשלישית. גם הנשים לא טמנו את גבן בשמלה , והופיעו לנשפי הריקודים כשהן לבושות ב"שמלות שפופרת מקושטות ברקמת פאייטים ובעלות גב חשוף". אחד החלוצים כותב על הבורגנים הללו בזעם :"אין להם אידיאולוגיה... הם לא היו שותפים לעניין...אנשים שמסוגלים להסתובב במכנסיים לבנים ובנעליים לבנות..."

בבתי הקפה הללו התארחו גם אורחים רמי מעלה שבאו לצפות בפלא של העיר העברית הראשונה , ביניהם ניתן למנות את הנציב העליון הרברט סמואל, מושל ירושלים רונלד סטורס, הלורד בלפור, יו"ר ההסתדרות הציונית סוקולוב, הלורד רידינג, והכנר הנודע יאשה חפץ שביקר ב'גינת השרון'

לא רק בארכיטקטורה החיצונית התהדרו המקומות הללו, גם 'הדקורציות ערוכות בפאר רב ובטוב טעם אירופי', הקירות והרצפות מחופים עץ כהה, השולחנות מכוסים מפות צחורות וכלי האוכל כלי כסף וחרסינה יקרת ערך.

ו'אולם המשקאות'? זה סודר 'אשר יכול להתחרות עם אולמי-המשקאות המפארים ביותר בערי אירופה הגדולות '

המושבים' על קפיצים מרופדים בעור ונוחים מאד לישיבה'

האוכל? 'ארוחותינו מוכנות על ידי אחד הטבחים המומחים ביותר שהתמחה בערי פריז, לונדון וניו יורק וזכה בכולן למכתבי הצטיינות...אין משתמשים במטבחנו בקופסאות קונסרבים'. כמנהג התקופה יכלו אנשים שאין מטבח בביתם או המתגוררים בחדרים שכורים 'מתקבלים גם פנסיונרים חדשים לפנסיון שלם....' – כאשר פנסיונרים אינם אנשים שפרשו לגמלאות, אלא אנשים הסועדים את ליבם באופן קבוע במסעדה מסוימת.

אסקפיזם?

עיון במסמכים, התבוננות בתמונות, הצצה במודעות התקופה, מעוררות בקורא תחושה מוזרה. אי שם בלב הלוונט, בארץ רחוקה וחמה, מתגורר מיעוט יהודי זעיר בתוך רוב ערבי עוין, תחת שלטון זר. היהודים – יוצאי יהופיץ וכתריאלבקה [2], פינסק ואודסה, או איכרים בני ראשון לציון ומלאבס, משווים בדמיונם כי הם נמצאים בבירות העולם הגדול. בעברית העילגת שלהם הם מדמיינים שירות אירופית, נשפים ומשתאות, והם צועדים אל הקזינו לבושים בפראק וסמוקינג, ענובים עניבות פרפר, כשהכול מסביבם חלום בקרעים של דמיון. הקזינו אינו קזינו של מונטה קרלו, אלא מבנה בטון חושף לגלים ולרוח שעוד מעט קט יקרוס בגשם הראשון. המשבר הכלכלי העומד בפתח וקץ הפרוספריטי המדומה , יסחוף עמו את כל המוסדות המפוארים הללו אל תהום הנשייה. הקזינו אינו קזינו והפלטין אינו ארמון.

אבל אף על פי כן נוע תנוע, חלום הולך וחלום בא, קפה קורס ורסטוראן מתמוטט, והחלום הציוני, על אי אירופי בלב הסביבה העוינת, ממשיך לקרטע לו בלב החולות, והעיר הבלתי אפשרית הזו, תל אביב, מגיעה כבר לגיל 100 המכובד ונחשבת לאחת מבירות ה'בליינות' העולמית.

מוסדות עממיים

בנוסף למוסדות הפאר ששירתו את אצולת תל אביב,היו כמובן גם מוסדות "עממיים יותר", ומעניין לקרוא בספר את שמותיהם, המשקפים את המציאות דאז...

· המזנון של משה אהרן ליברמן (הרצל פינת שדרות רוטשילד)

· גינת קיץ (קפה פתוח תחת כיפת השמים, פתוח רק בקיץ...)

· קפה ומסעדה אמריקאית - התשוקה להיות אמריקה הקטנה לא חלפה מתל אביב מאז ועד היום – עוד נגיע לקליפורניה , חברים

· קפה גדנסקי – געגועים לדנציג? לא – על שם בעליו האדון גדנסקי

· קפה בר כוכבא – שם ציוני שגיב..

· קפה הרצליה, וקפה בלפוריה, המביעים הערכה לה"ה הרצל ובלפור, אבות הציונות...

·

קפה שלום בנחלת בנימין - שם שהוא תמיד רלוונטי...

ומי היו בעליהם? גם כאן הרשימה מאלפת:

· אדון סגל שהיה 'בעל נסיון רב מאמריקה'

· בני משפחת וינטרוב שעלו מלונדון והביאו עמם מכונה מיוחדת לייצור גלידות

· מרדכי גדנסקי שהיה 'אופה תופינים' ועסק ב'מלאכת גלידה ותופינים' בקזינו אך פוטר משם

· יצחק פליגלמן שהגיע ארצה כחלוץ ב1918, עבד בחקלאות במושבות ועבר ב1922 לעסקי מזנונאות...

בתי הקפה העממים הראשונים נבנו בשיטת 'אוהל מקרשים' מחופים מצדדיהם בברזנט, או בקומות קרקע של בתי מגורים. חלקם נבנו בתוך חנויות שהוסבו. כשמתבוננים בתמונות בתי הקפה והרסטוראנים הללו, מתקבלת תמונה של אנשים מרופטים יותר, הגברים בלי מקטורן, ולפעמים, שומו שמים, ללא עניבה, חובשי קסקט במקום מגבעת, ולעיתים, ישמרנו השם , גלויי ראש. הנשים בשמלות כותנה , גזורות אמנם בגזרת השפופרת הפריזאית, אך החומרים פשוטים והתפירה בלתי מוקפדת [3]

[3]

אין פלא בדבר שכן מכתבו של מפקד המשטרה העירונית לראש העירייה דיזנגוף מונה בין באי בתי הקפה "משרתות, מצחצחי נעלים סבלים מיושבי תל אביב ויפו".

יחד עם זאת, מבטיחים בתי הקפה הללו לבאים בשעריהם חוויות מרנינות

קפה הרצליה מבטיח "גלידה היותר טובה שבת"א" , ובעליו , מלך מורגנשטרן ויצחק פליגלמן מתחייבים גם למחירים נוחים.

סגל מהמסעדה האמריקאית מבטיח "אור אלקטרי חזק"

ומגדיל לעשות הקפה הונגרי "הגינה" המבטיח "כוס קפה שם מרנינה, והעוגה שם: פנינה, שם שורה השכינה, בהגינה, בהגינה."

וכשהשכינה נסתלקה מהגינה, באו גינות חדשות בעקבותיה, ועל כך נספר ביום מן הימים בפרק השני.

[1] גרוש מצרי[2] לא באמת... כן?[3] על פי נספח נאה בספר על אופנת בתי הקפה..

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר