אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מוצא השבטים - חלק ב


בחלקו הראשון של המאמר הגענו עד לדיון בנושא מיקומה של ארץ גושן. נמשיך בהבאת מחקרו המרתק של יאיר קורן בנושא מוצא שבטי ישראל, ואנו מקווים להמשך דיון ער בנשואים המועלים השבוע, ובהם פרשת מלך מצרים ומלך גרר, סיפור המרגלים והמעשה בעגל הזהב

מלך מצרים ומלך גרר

הסיפור המשולש על מסירת שרה ורבקה למלכי מצרים וגרר, מעלה את ההצעה שמדובר בסיפור מקורי כלשהו שנתפצל לשלושה סיפורים שונים. על שרה מסופר שנמסרה פעם למלך מצרים ופעם למלך גרר. ואילו על רבקה מסופר שנמסרה ל"מלך פלשתים היושב בגרר" (ברא' כו' א'). באם נאחד את שני הסיפורים הקשורים בשרה לסיפור אחד, ברוח הסיפור השלישי, נקבל, שאברהם מסר את שרה ל"מלך מצרים היושב בגרר".

הסבר זה בא לשרת את ההצעה שהמושג "מצרים" הוא מושג גמיש, ויתכן שסיפור אברהם ושרה מתרחש בגרר, ושאותו מלך-מצרים היה השליט האזורי על אזור דרום פלשת, או אולי אף על כל כנען, ושמקום מושבו היה בגרר. ישנה כמובן גם האפשרות שמלך גרר היה מלך כנעני, ושהוא קיבל סמכויות שלטון על דרום הארץ מטעם המצרים. בהמשך העבודה ידובר שירידתו של אברהם ל"מצרים" איננה הכפילה של ירידתו לגרר, שכן גרר נמצאת בארץ-גושן הנמצאת במצרים הדרומית, ואילו ירידתו ל"מצרים" הייתה לארץ-רעמסס הנמצאת במצרים הצפונית.

מורשת מצרית נקשרת לאזור גרר בשלושה מקרים:

· ישמעאל שהוא בן להגר המצריה ולכן מצרי בעצמו גר באזור.

· בברא' כו' כה' בא אבימלך מלך גרר אל יצחק לבאר-שבע ועמו בעל תואר פקידותי –מרעהו , שזהו תואר פקידותי מצרי.

· בברא' נ' חנטו את ישראל בארץ גושן הנמצאת אף היא באזור זה.

יוסף שגר בארץ שור כלומר באזור זה המורשת המצרית נקשרת אליו במקרים:-

· יוסף מכונה "צפנת פענח" ו"צפנת" הוא מונח מצרי.

· יוסף מכונה "אברך" ומילה זו היא מצרית ופירושה שיוסף היה אדם חשוב שכרעו לפניו ברך.

· גיל מותו של יוסף 110 הוא גיל החיים המלא לפי המורשת המצרית.

ידועות בארכיאולוגיה המצרית תעודות המספרות על שבטי נוודים שהגיעו למצרים בעתות רעב ובצורת לשבור בר (פפירוס אנסטסי ו' משנת 1200 לפה”ס בערך), ומכאן ההשוואה שסיפורי ירידת האבות למצרים בעתות רעב בארץ בא על רקע נכון, מה שנותן תוקף לסיפור המקראי בנושא.

ראיתי לנכון להדגיש שההסכמה הכללית בנושא זה היא מהירה מדי וגם שטחית במידה רבה, כל זאת כמובן בהנחה שנתוני האקלים באזורנו לא נשתנו מאז תקופת המקרא, ומכאן שארץ-מצרים (ארץ הנילוס והדלתה) היא מדבר צחיח לבד מהאזורים המושקים שרק בהם נתרכזה האוכלוסייה. תעודות מצריות נוספות מספרות על הספקת דגנים ע"י המצרים לחיתים בעתות בצורת כשההספקה באה מאזורי השלטון המצרי לרבות ארץ כנען.

בתקופה שקדמה לתקופה ההיסטורית, כל המין האנושי היה מין שחי מלקט וציד, ואילו המעבר לתקופה ההיסטורית חל במידה רבה בשל העובדה שבני האדם למדו לגדל את מזונם (להוציא לחם מן הארץ). התפתחות זו לא התרחשה בו-זמנית בכל המקומות, והמעצמות הקדומות באזורי הנהרות הן שהקדימו את שאר האזורים. עובדה זו היא בעיקר שגרמה לעליית התרבויות הגדולות הראשונות באזורים אלו דווקא. עם הרחבת שלטונן של התרבויות הגדולות הראשונות הביאו איתן את הידע החקלאי גם לארצות שנכבשו על ידן. מכאן שאין כל מניעה ששבט-אברהם הנווד והפרימיטיבי שחי באזורי דרום הארץ, הושפע באופן קשה מבצורת באזור חיותו, ואילו אזור גרר היה גשום יותר מחד, ובעל ידע חקלאי רב יותר מאידך. וההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה שגרר הייתה יישוב של קבע, לרבות ידע על חפירת בארות. כפי שיוצע בהמשך, ירד בית-יעקב לא לאזור רצועת-עזה אלא לאזור אחר, (למצרים הצפונית). וראה בהמשך דיון על מפעלי השקיה שהוקמו ע"י המצרים בארץ: עמק-השידים, אבל-מצרים, יריחו, ומפעלי ההשקיה שהיו באזור צוער שבמצרים.

בתיאור גבולה הדרומי-מערבי של הארץ במד' לד' ה' כתוב: "ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו ימה". זיהוי הישוב עצמון נתקל בקשיים רבים ובהתאם גם מרחבי ההצעות לזיהויו, כך ישנן הצעות באזור האגמים המרים, ליד ואדי-אל-עריש, נאת-המדבר קסימה (בשל צלצול שם דומה) ועוד. אנסה כאן להציע הצעה נוספת אשר לפיה הביטוי "נחלה מצרים" מתייחס לתחום השלטון המצרי סביב העיר עזה, ואז הגבול המערבי שתיאורו מתחיל בקדש-ברנע נמשך בטבעיות לכיוון הים באזור רפיח, כלומר בדומה לגבול הבין-לאומי עם מצרים כיום, בהתאם יש לחפש את עצמון לאורך קו זה, אולי באזור העיר רפיח של היום. דיון זה הוכנס כמובן כדי לחזק את הטיעון שאזור עזה הוא "מצרים" של אברהם, יוסף ושבט אפרים, ועל כך ראה בהרחבה בהמשך. וראה גם הציטוט מ-יחז' מז' יט', בתיאור הגבול הדרומי של ארץ-ישראל: "ופאת נגב תימנה מתמר עד מי מריבות קדש נחלה אל הים הגדול" (וכן גם יחז' מח' כח').

הגבול המערבי-דרומי של נחלת יהודה (יהו' טו' ג'-ד') עוסק בדיוק באותו נושא: "ויצא אל מנגב למעלה-עקרבים ועבר צינה ועלה מנגב לקדש-ברנע ועבר חצרון ועלה אדרת ונסב הקרקעה ועבר עצמונה ויצא נחל מצרים והיה תוצאות הגבול ימה זה יהיה לכם גבול נגב". נוסח זה מעלה כמובן את ההצעה שעצמון ועצמונה זהות הן, וכן ישנה גם האפשרות שהביטוי "נחלה מצרים" הוא שבוש של "נחל מצרים", ודיון העוסק בזיהויו של נחל-מצרים ראה בהמשך. מקומות הישוב לאורך הקו מקדש-ברנע ועד למוצא נחל-מצרים (נחל הבשור) לים, מעלה את האפשרות שהגבול נע לאורך הקטע מקדש-ברנע דרך עזוז, קציעות, שבטה, משאבי-שדה, צאלים ושם נכנס לתוך נחל-הבשור והמשיך עמו עד לים. סדר הישובים שהוזכרו הוא כסדר הכתיב מדרום לצפון, ואז עצמונה צריכה להיות בערך באזור רביבים-צאלים. הצעה זו נשענת על הסיפור התנכי לגבי ידע בחפירת בארות. הבארות של תקופה זו היו בורות בערוצי הנחלים, ובכל התוואי שתיארתי יש בורות כאלה בשפע, לרבות יישובים (קציעות, שבטה) שהתבססו על סוג זה של מקורות מים.

גם הציטוט שכבר צוטט "ויכם יהושע מקדש-ברנע ועד עזה..." מלמד שהגבול מקדש-ברנע משך בדרך ישרה פחות או יותר מקדש-ברנע לעזה, ואין צורך לחפש את הזיהויים במרחבי מדבר-סיני (של ימינו).

גם הדיון על שיחור יכול לסייע לדיוננו. בספר יהושע יג' ג' כתוב "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תיחשב". הדיון בפרק זה הוא על תחומי הארץ הנשארת שלא נכבשה ע"י יהושע ובפסוקים אלה הדיון עוסק בתחומי פלשת אשר באזור הדרומי-מערבי של כנען. העיר עקרון נמצאת בפינה הצפונית-מזרחית של פלשת, הישוב עקרון זוהה לאחרונה בוודאות והוא מאפשר לתחם את הארץ-הנשארת שבפסוק זה. ואז "שיחור שעל פני מצרים" חייבת להימצא בתחום ההתנחלות של שבט יהודה, אולי מול הפנה הדרומית-מזרחית של פלשת.

ואולי שיחור היא שרוחן? שרוחן נזכרת רק פעם אחת (יהו' יט' ו') וברשימות יישובים שלאחר מכן אין היא נזכרת עוד. ישנן הצעות שונות לזהות יישובים בעלי צליל שם דומה שהם שרוחן אשר בספר יהושע. היישוב שיחור אף הוא מתאים הן בשל צלילי השמות הדומים (וכן גם שור, וראה להלן), והן בשל סמיכות המקום הצפויה.

פרוש השם שיחור הוא "פי-(האל המצרי) חור" והוא מתאים לנחל, למעין, או בהשאלה ליישוב הממוקם על גדות נחל או מתבסס על מעין חשוב. נתונים אלה מתאימים לאתר תל-אל-פארעה המזוהה כשרוחן, והוא בנוי על גדות נחל-הבשור (נחל-מצרים), וניזון ממעין אשר בנחל, כלומר יתכן שלשרוחן היה שם נוסף, אשר ברבות הימים תפש את מקומו.

בספר דה”א יג' ה', כתוב "ויקהל דוד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלוהים מקרית-יערים". גם כאן היו שהשוו פסוק זה לגבולות ההבטחה וחיפשו את שיחור-מצרים במקומות שונים בתחומי ארץ מצרים. אלא שגם כאן ניתן לתת את אותו הפירוש שנתנו מקודם ,שכן הפסוק אינו עוסק בגבולות ההבטחה אלא בתחומי השלטון והמחיה של העברים בימי השיא של כבושי דוד. ומכאן אנו מגיעים לאותה מסקנה שהגענו בעקבות הדיון שלעיל. ראוי להדגיש עוד בנקודה זו, ש"מי שיחור" אשר בספר ירמיהו מדברים באופן ברור על הנילוס, ואין לערבב שימוש זה של ירמיהו בדיוננו. באם הביטוי "שיחור מצרים" הוא "נחל-מצרים", הרי שראה דיון בנושא זה בהמשך. גם ב-דב"ה ב ז' ט' נאמר "מלבוא חמת עד נחל מצרים" המאמת את ההנחה ש"שיחור מצרים" היא "נחל מצרים" כן רואים שלבוא-חמת מוזכרת בעקביות וזה מתקשר לפרשת-המרגלים.

שלושה ביטויים מבטאים את גבולה הדרומי-מערבי של ישראל והם: נחל-מצרים, העיר עזה והישוב שיחור הנה:-

1. "...וחבת יהווה משיבולת הנהר (פרת) עד נחל-מצרים..." (ישע' כז' יב'). וראה השימוש ב"נחל מצרים" במל"ב כ"ד ז'.

2. "והיה גבול הכנעני מצידון בואך גררה עד עזה בואך סדומה ועמורה ואדמה וצבים עד לשע" (ברא' י' יט'). בהמשך נביא דיון על זיהויה של סדום, בשלב זה כדאי לשים לב שמפסוק זה ניתן ללמוד שסדום נמצאת ממערב לירדן, בהמשך נביא עובדות ושיקולים נוספים בנושא זה.

3. "...עד בואך עזה..." (שופ' ו' ד'), וגם כאן הכוונה לתחום המחיה של בני-ישראל.

4. "בכל עבר הנהר מתפסח (על גדות הפרת) ועד עזה..." (מל"א ה' ד'), ושוב הכוונה זהה לזו שבציטוט הקודם.

5. ישנה אפשרות שמקור הטעות (המושך את כל הזיהויים למצרים) נובע מהפסוק אשר בגבולות ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר-מצרים עד הנהר הגדול נהר-פרת" (ברא' טו' יח'). הנטייה האינטואיטיבית היא כמובן להניח ש"נהר-מצרים" הוא הנילוס וגם "נחל מצרים" בו-זמנית. אולם כדאי ללכת דווקא בדרך ההפוכה כלומר לבחון את הציטוטים בקשר לנחל-מצרים, לזהותו, ורק אח"כ להניח ש"נהר-מצרים" הוא "נחל-מצרים" אולם שאיננו הנילוס. וכדאי לשם לב ש"נהר מצרים" אינו נהר "גדול" כמו הפרת וגם זה יכול להיות רמז שאין הכוונה לנילוס. בספר מל"א ה' א' נאמר "מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים" וגם בכך ניתן לראות שבארץ פלשתים היה "נהר" ,ויתכן שהפתרון הוא פשוט שבאותם ימים לא הקפידו במיוחד שהמילה "נהר" מחייבת זרימת מים רצופה וגם נחל שהיו בו זרימות מידי פעם בשיטפונות גם הוא היא ראוי להיקרא "נהר". ישנו גם הסבר ספקולטיבי יותר שבו הייתה תקופה אקלימית גשומה יותר שהיא נתנה לבשור את השם "נהר". אימות נוסף לרעיון זה ראה בדיון על ים-סוף שליד מפרץ-אילת שהיה במקורו תחנת-מדבר כלומר ביצת-קנה שנתיבשה לימים.

6. מהשוואת הפסוק שכבר צוטט "ויכם יהושע מקדש-ברנע ועד עזה...", לפסוק "ועבר עצמונה ויצא נחל-מצרים והיה תוצאות הגבול ימה..." ניתן להסיק שנחל-מצרים נמצא ונשפך לים בקרבת העיר עזה.

7. "אשדוד בנותיה וחצריה, עזה בנותיה וחציריה עד נחל-מצרים..." (יהו' טו' מז'). לפסוק זה יש טעם רק אם מניחים שנחל-מצרים איננו עובר דרומית מדי לעיר עזה. רושם זה מתחזק גם מהאמור בשופ' א' יח' שכן שם כובש יהודה את עזה, אשקלון ועקרון, כלומר שעזה היא הדרומית שבערי יהודה באזור זה. כן ידוע מתעודה חיצונית המונח "נחל מצר", והנה בתעודה הידועה ככתובת-אסרחדון מוזכר שהעיר רפיח שוכנת ליד נחל-מצר.

אין נחלים רבים באזור זה, והנחל המתאים מכולם לפי דיונינו הוא נחל-הבשור הנשפך לים כ 10- ק"מ מדרום לעיר עזה וכ-30 ק"מ צפונית לרפיח.

גם מקומן של שור וחוילה (וכן מדבר-שור ודרך-שור) יכול לסייע לענייננו. נרכז תחילה את הפסוקים הדנים בנושא ואח"כ נדון בו:-

1. "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים" (שמ"א טו' ז') הדן באזורי המחיה של העמלקים. כדאי לשים לב לזהות הביטוי "על פני מצרים" בהקשר לשור ושיחור, המביא אותנו למסקנה דומה בהקשר למיקומן הכללי יחסית למצרים-עזה. יתכן אפילו שהישוב "שור" שנתן שמו לארץ שור זהה (שם שלישי) לשיחור ושרוחן.

2. "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים" (ברא' כה' יח') הדן באזורי הנדודים של הישמעאלים, וראה גם "וישב במדבר פארן..." (ברא' כא' כא'). מחפיפת שני פסוקים אלו הדנים באותו נושא עולה באופן ברור שיש חפיפה רבה בין שלושת המושגים.

3. בפרק במד' יג' ישנו כל מכלול השמות המאפשר למקם את מדבר-פארן באזור קדש-ברנע ובמיוחד הביטוי "...מדבר פארן קדשה..." וכן הביטוי "מדבר צין". ולכן גם מדבר-פארן נמצא בנגב הצפוני-מערבי שלנו.

4. "ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר" (ברא' כ' א'), אשר מכאן ברור ששור נמצאת צפונה לקדש, אולי אפילו בסביבות גרר.

5. כשברחה הגר מפני שרה גבירתה מצאה המלאך על עין המים במדבר "על העין בדרך שור" (ברא' טז' ז'), ואילו לפי ברא' טז' יד' נמצאת באר-לחי-רואי בין קדש ובין ברד. ברד מצידה מזוהה כ-20 ק"מ בכיוון דרום מערב לבאר-שבע. מיקום כזה של ברד והיותה בארץ-שור בו זמנית מחייבים עם כן שארץ-שור נמצאת צפונה לקדש לכיוון גרר.

מכל האמור יוצא ששור נמצאת צפונה לקדש, ושדרך-שור מחברת את קדש עם שור. כמו כן ברורה חפיפה ו/או קירבה רבה בין כל המושגים: ארץ-גושן, פארן, שור וחוילה.

על שימוש נוסף בערך שור בעת יציאת-מצרים נדון במקום המתאים בפרק הדן ביציאת-מצרים. וראה גם דיון בהמשך על אזכור שור בברכת-יעקב.

לסיכום, כל הדוגמאות שהבאתי קשורות זו בזו, ומסייעות זו לזו. בהמשך הדיון נראה שזיהוי "מצרים" בדוגמאות אלו אינו פותר את כל הבעיות ושיהיה צורך להרחיב ולהגמיש עוד יותר את המושג החשוב הזה, אשר ללא הבנתו הנכונה אין באפשרותנו להבין את פשרם של סיפורי המקרא ופרשיותיו.

בסדרת הפרקים הקרובה אנסה להביא דוגמאות ולהראות שרק אזורי מחייתו של שבט אפרים היו קשורים בדרום הארץ, כלומר בארץ-גושן שנדונה לעיל. הדוגמאות יכללו כל קשר אפשרי המסופק לנו ע"י התורה כגון: מורשת תרבותית, מורשת גיאוגרפית וכדומה.

הטבח בשבט אפרים

בספר שופטים יב' א'-ו', מסופר על טבח שבוצע ע"י אנשי הגלעד בשבט אפרים, וכן על העובדה שבני אפרים לא היו מסוגלים לאמור "שיבולת", ושאמרו במקום זה "סיבולת". מדוע נטבחו, ומדוע לא יכלו לאמור "שיבולת"? סיפור פעוט זה מוכיח על נתק ממושך ביותר בין אפרים לשאר השבטים (לרבות מנשה), וכן על אופן דבור שונה שנרכש בתקופת נתק זו עד כדי יצירת זרות רבה ביניהם.

מהגילויים הארכיאולוגיים ידועה העובדה שהמצרים ועמי דרום נוספים כתבו מלים רבות ב"ס", ואילו הבבלים וגם הכנענים ביטאו מלים אלו ב"ש". לדוגמא המילה רעמסס מבוטאת בתעודות מצריות רע-מס-סו, כלומר: בנו של האל רע. בתעודות בבליות העוסקות באותו רעמסס שונה השם בכך שבמקום "ס" מופיעה האות "ש". גם מקור השם משה הוא מצרי (מס פירושו בן) בהגייה בבלית או כנענית.

דוגמאות מודרניות יותר להבדלי הגיה והיפוך "ש" ל"ס" הן בשמות: אשדוד למשל נקראה בפי הערבים איסדוד, בית-שאן נקראה בפי הערבים בייסאן ועוד. ובסכום, חוסר יכולתם של בני אפרים להגות "ש", והעובדה שזה היה המבחן לזהותם ולזרותם מוכיחה שבני אפרים קיבלו את תרבותם במשך תקופת נתק ארוכה ב"מצרים" ולא בחרן כשאר השבטים. ראה גם את הפסוק על שפתו הזרה של יוסף (תה' פא' ו').

מן הציטוט "...פליטי אפרים אתם, גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה" (שופ' יב' ד'), נראה שמדובר במרכיב אפרתי שחי בגלעד ביחד עם משפחת גלעד ומשפחות נוספות משבט מנשה. יתכן שמרכיב אפרתי זה, הוא שנתן ליער אפרים שבגלעד את שמו. כן רואים מציטוט זה שגלעד איננו חלק משבט מנשה, מה שמחזק את ההצעה על היות משפחה זו פלג של שבט בנימין, ועל כך ראה דיון מפורט בהמשך.

"אפרים שרשם בעמלק" (שופ' ה' יד')

הכיצד? והרי פסוק זה שקול למסורת שמקורו של אפרים הוא בארץ מצרים. האם יתכן לאחד שתי מסורות שונות אלו?

ניסיונות רבים למצוא את הקשר שבין אפרים לעמלק עלו בתוהו. גם הפסוק "בארץ אפרים בהר העמלקי" (שופ' יב' טו') המרמז על קשר קדמון בין אפרים לעמלק אינו פותר דבר, והאנציקלופדיה המקראית מסכמת נושא זה בכך שאין הסבר מניח את הדעת לפסוקים אלו, ושהדברים נשתבשו כנראה בדרך כלשהי.

שתי ההצעות: 1) ש"ארץ-גושן" חפפה במידה רבה את אזורי המחיה של העמלקים. 2) שרק שבט אפרים (אולי גם מנשה) חי בארץ-גושן תוך ניתוק ממושך ביותר משבטי הצפון, נותנות את ההסבר המבוקש לקשיים אלו.

אזורי מחיה חופפים של אפרים והעמלקי במשך מאות בשנים יצרו יחסים משותפים לטוב, ומתיחויות לרע. הם יכולים להסביר בנקל קווי נדידה משותפים בקיץ לצפון (נחלת אפרים לאחר הכבוש?) ובחורף לדרום הארץ. גם מלחמת ישראל בעמלק (שמות יז' ח'-יג') ברפידים, יתכן שהיא ממורשת שבט אפרים, שכן מנהיג ישראל הוא יהושע (משבט אפרים, וראה דיון נוסף בנושא זה).

כזכור מתרחש הסיפור הכפול של הוצאת מים מהסלע ברפידים ובקדש-ברנע. ושוב בדומה לסיפורי שרה ורבקה שהוזכרו לעיל, נניח שמדובר גם הפעם בסיפור מקורי המתפצל אח"כ לשנים. כל החוקרים מסכימים שרפידים צריכה להיות קרובה לקדש-ברנע, אולם המציאות בשטח מקשה, שכן אין מעין מתאים כזה. אם נניח שרפידים וקדש-ברנע זהות הן, הבעיה נפתרת בנקל, שכן, מעין קדש-ברנע כה מנותק הוא ממעיינות שכנים, עד שבוודאי נוצרו סביבו מסורות של שתוף פעולה מחד, ושל מלחמות קיומיות מאידך. מכיוון שכבר הוצע שקדש-ברנע היא חלק או סמוכה לארץ-גושן, וששבט אפרים הוא זה שחי בה בשכנות לעמלקים, הרי שיש להניח שמלחמה זו שייכת אף היא למורשת שבט אפרים. אם נאחד את מלחמת רפידים עם "יציאת-מצרים", יתכן הסבר ששבט אפרים ברח או נהדף דרומה מארץ-גושן, חנה בקדש-ברנע, וכך נוצר הסכסוך והמלחמה המסופרים על רפידים.

כדאי לשים לב לעובדה שלישמעאל ולאפרים היו אימהות ונשים מצריות, מה שמלמד על מקור קדום כלשהו אשר נתפצל לדמויותיהם השונות של אפרים (שנספח לעם ישראל) וישמעאל (שנתפצל ממנו). מקור קדום כזה יכול להצביע על מורשת גיאוגרפית קדומה של השבטים האחים אפרים וישמעאל. וכדאי להדגיש שעל-פי שופ' ח' כה' מכונים בני-ישראל "ישמעאלים", מה שמחזק טיעון זה. אם כי לא לגמרי ברור באם הכוונה לישראל במשמעות "אפרים" או במשמעות שונה.

נראה שהשם ישמעאל מבטא יחידה אתנית הקשורה בשבטים החיים על הגמל. הקשר שבין ישמעאלים לגמלים מופיע במכירת יוסף לאורחת ישמעאלים הבאה מן הגלעד על גמליהם בדרכם למצרים (ברא' לז' כה'). גם הממונה על הגמלים אשר למלך דוד היה ישמעאלי (דה"א כז' ל'). מהאמור בסעיף הקודם עולה ששבט אפרים נשא אופי אתני שונה מהשבטים רועי הצאן ורועי הבקר.

לפי מל"ב כה' כה' רצחו ישמעאל ואנשיו את גדליהו. נראה שהשם איננו מקרי ובו ישנו הקשר שבית המלוכה היה אפרתי-ישמעאלי מחד, וכן יש פה האשמה ברורה שהרכיב האפרתי הוא שרצח את גדליהו שהיה ממשפחה שונה, ויתכן שזו הסיבה לזיכרון יום זה בעוצמה כה רבה. קשר נוסף של בית- המלוכה לישמעאלים הוא שבעלה של אביגיל אחות דוד היה ישמעאלי (דה"א ב' יז'), ושוב נראה שאין הדבר מקרי.

בהקשר לדיון זה כדאי לשם לב לשתי בריחות הגר מפני שרה. בבריחה הראשונה (ברא' טז'), האלוהות המלווה את הגר היא יהווה, ואילו זו שבפרק כא' היא אלוהים. מכיוון שבשתי הבריחות הנולד הוא ישמעאל הרי שנראה שאין מדובר בשתי אוכלוסיות שונות, אלא בשתי גרסאות שונות למוצאם של הישמעאלים. כפי שעוד ידון, יצחק אף הוא היינו דמות אב משבט אפרים לבדו, ובפרק כא' רואים כיצד יצחק נשאר בעם ישראל ואילו ישמעאל נפרד ממנו, ושניהם חיים באותו תא שטח בדרום מערב הנגב.

בהמשך הדיון ידובר על פיצולו של שבט אפרים, כאשר פלג אחד הופך לימים להיות שבט אפרים ויצחק הוא דמות אב שלו, והחלק השני משתכן בגלעד ובצפון הארץ. פלג זה הוציא מתוכו את משפחת האפרתי, כלומר משפחתו של דוד. מעט הציטוטים הקושרים את המילה "ישמעאל" עם שבט אפרים קשורים כולם בפלג הצפוני הזה, כך שישנה אפשרות שישמעאל ויצחק מייצגים בסיפור זה את פילוגו של שבט אפרים, כאשר שני הפלגים נמצאים שניהם בחלקים שונים של העם.

רמז נוסף הקושר את אפרים לבדו (אולי גם את מנשה) לאזורי המחיה של העמלקים נמצא בברכת-יעקב (ברא' מט' כב'): "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור". מהברכה עולה באופן ברור שרק בית-יוסף, בתקופה מסוימת נמצא בארץ-שור, וכך יש אימות וחפיפה מצוינים לאמור על אפרים בשירת-דבורה. וראה לעיל הדיון על מקומה של ארץ-שור.

מסורת הקושרת את שבט יוסף בלבד ביציאת-מצרים נשתמרה גם בתהילים פא' ו', ונראה ששורשיה של מסורת זו הם אותם השורשים הקושרים את שבט יוסף ו/או שבט אפרים לאזורי המחיה שצוינו, וכן גם לקשרים שקיימו שבטים אלה עם השלטון המצרי בעזה. להלן הציטוט: "ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע. הסירותי מסבל שכמו כפיו מדוד תעבורנה". כלומר יוסף מדבר גם בשפה זרה ולא מוכרת לשבטים אחרים ובכך זרותו בולטת עוד יותר.

ברד מבני אפרים (דה”א ז' כ') מזוהה גם כישוב כ-20 ק"מ מדרום מערב לבאר-שבע, מכאן ההסבר שמשפחת ברד בעת נדודי שבט אפרים באזור עברה להתנחלות ונשארה בו גם לאחר ששבט אפרים עזב את האזור, וראה בהמשך מספר דוגמאות נוספות על משפחות אחרות משבטים אחרים שהתנחלו באזור נדודיו הקדום של שבטן.

בהמשך תידון פרשת המרגלים, פרשת עיקוף אדום, הקרב עם מלך ערד ועוד. בקטע זה ננסה רק להעלות את ההשערה שאם אכן יש קשר אמיתי בין כל הקרבות האלה ושאינם קרבות מתקופות שונות שאוחדו בצורה מלאכותית בסיפור התנכי. הרי שסיפור יציאת-מצרים יכול להצטייר באופן הבא: שבט אפרים בורח מארץ-גושן דרומה למדבר, שם מתרחש קרב רפידים עם העמלקים. המצרים מפעילים את כל עממי כנען כדי לחסום את הכניסה לארץ אותה בצעו פעמים רבות בעבר, ואז הם מחליטים להגיע אל מזרח הירדן, מקום שהמצרים לא שלטו בו. גם מעבר זה נחסם בפניהם, והם מצליחים לפרוץ להם דרך בחוליה החלשה לאחר שגברו על מלך-ערד בבקעת באר-שבע.

פרשת המרגלים

אם, כאמור לעיל חיו בני אפרים בארץ-גושן (דרום הארץ) במשך מאות בשנים, הרי שניסיונות חדירה לארץ היו עניין של שגרה. בספר דה”א ז' כא' מסופר על כמה מבני אפרים שנהרגו בתגרת רועים ליד גת. לפי ההנחה שארץ-גושן הייתה בקרבת הדלתה הדבר בלתי אפשרי, שכן בית-יעקב צריך היה להיות שם באותה תקופה. לעומת זה בהנחה שארץ-גושן נמצאת בדרום הארץ ושאולי אפילו גת נכללת בה. (ישנה אפשרות שמדובר בגת שבהר המרכזי, אולם הדיון אינו משתנה בעיקרו) וגם אם לא, הרי שבנקל מותר להניח שגת נכללה בקווי הנדודים צפונה בעתות הקיץ. בצורה זו הפרדוקס מתפרש בנקל. כלומר פרשה זו אף היא כמו "פרשת-המרגלים" וזהו עוד ניסיון לחדור צפונה. (וראה בהמשך הדיון שפרשת המרגלים היא ממקורו של שבט אפרים (האם מדובר באותו אירוע שסופר בצורה כה שונה בשני המקורות?).

גוסטב דורה - שיבת המרגלים מן הארץ המובטחת

גם פרשת המרגלים שבספר במדבר פרק יג', ופרשת ניסיון החדירה אשר בפרק יד' מד'-מה', מרמזים על מורשת הקשורה יותר בשבט אפרים, ולו מהטעם הפשוט שמי ש"יוצאים טוב" מהפרשה הם יהושע בן-נון (אפרים) וכלב בן-יפונה (קניזי, אשר כבר נאמר מקודם שאף הוא חי כנראה בארץ-גושן). כנראה שארץ-כנען נכללה בקווי הנדודים של בני אפרים (וראה להלן טקס הברכה והקללה) ,הקניזי והעמלקי, אולם אלה נהדפו או חזרו תמיד לארץ-גושן או לקדש-ברנע עד ל"כיבוש" הסופי, ומכאן מורשות הריגול שקדמו לכיבוש. (וראה הנאמר על אברהם "וילך למסעיו מנגב ועד בית-אל..." (ברא' יג' ג')). גם המדקדקים בניתוח פרשת המרגלים כולל הגרסה של ספר דברים, ונספחי הפרשה, משערים שמדובר כאן בשתי גרסאות שונות המשולבות זו בזו. זאת של בית-כלב עם גרסה כלל ישראלית. ההצעה שהעליתי לעיל דומה בעיקרה, והיא שונה רק בפרט שבמקום גרסה כלל ישראלית, משולבת בגרסת בית-כלב גרסת שבט אפרים.

בהמשך העבודה נראה את תפקיד האמהות החשובות ונציע שתפקידן להצביע על מוצאו של שבט או של משפחה. גם בשבט יהודה (ועל בת-שוע ידובר בנפרד) ישנה דמות נשית בשם אפרת שהיא אשתו השניה של כלב (דה”א ב' יט') שהייתה אימן של מספר משפחות וישובים, לפי הדיון בעבודה זו מצביעה אפרת שבשבט יהודה ישנו גם מרכיב משבט אפרים. שיוכו של כלב לשבט יהודה פשוט הרבה יותר שכן משפחת כלב מופיעה במפורש בהרכבו של שבט יהודה.

מהסבר זה עולה שחלק מהמשפחות שחיו בנגב בתקופה שקדמה להתנחלות כלל לא השתתפו במסע אל ממזרח לירדן, במאורעות מזרח-הירדן ובכיבוש הארץ, אלא עלו ישירות מהנגב והתנחלו בהר-חברון. ובסיכום נראה שפרשת המרגלים במקורה הייתה פרשת ריגול של הר- חברון (בלבד) על ידי משפחות שחיו בנגב, ולימים התנחלו בהר-חברון (משפחת כלב ומשפחות נוספות משבט אפרים). ולימים הוצאה הפרשה מהקשרה המקורי וקיבלה משמעות של ריגול כל הארץ על ידי כלל העם.

כנראה שבעת השהות בארץ-גושן, והחדירה צפונה, היו גם ניצחונות ולא רק מפלות (הקרב עם מלך ערד, במד' כא' א'-ג'), והסיבה שניצחונות אלה לא מומשו, ולא הפכו לכיבוש (או חדירה צפונה) הייתה, שהמפלות והניצחונות גם יחד היו חלק משגרת השהות הממושכת בארץ-גושן ולא היו ניסיונות כיבוש של ממש כפי שמוצג הדבר בסיפורי התורה.

בפרשת המרגלים מופיע הפסוק "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען". פסוק זה מצביע על מועד התרחשותה של הפרשה (לפחות בקרוב). צוען הייתה בירת ההיקסוסים במצרים, וחברון נבנתה (כנראה) על ידם בדרכם למצרים (הפעם בארץ הדלתה). הקמת שתי ערים אלו התרחשה כנראה במאה ה-17 (צוען נבנתה כנראה בשנת 1720 לפה”ס) לפה”ס, ואילו מועד יציאת-מצרים צריך להיות בערך בשנת 1250 לפה”ס. בהנחה שלא היה תיעוד של בנין הערים האלו בזמן הקמתן, הרי שיש להניח שמדובר בזיכרון אותנטי של בני התקופה שחיו בזמן הקמתן של שתי ערים אלו. באם יש קשר כרונולוגי בין פרשת המרגלים לבין בנין הערים האלו, הרי שהפרשה לא התרחשה בשנת 1250 לפה”ס, אלא בערך בתקופה 1500-1600 לפה”ס, מה שיכול להעיד על המועד הקדום של שהיית שבט אפרים בארץ-גושן.

מכיוון שהגעתי לנקודה המלמדת ששבט אפרים שהה מאות בשנים לפני "הכיבוש וההתנחלות" באזור מחייתו בארץ-גושן, אביא להלן עוד דוגמאות המצביעות שגם שבטים נוספים חיו בארץ מאות בשנים לפני "ההתנחלות" אם כי באזורי-מחיה שונים מזה של שבט אפרים:

1. גרסתו של יפתח (שופ' יא' כו') "בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה וכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה ומדוע לא הצלתם בעת ההיא", מלמדת על אותו לוח זמנים, זאת בהנחה שפרשת יפתח מתרחשת בערך בשנת 1100 לפה”ס.

2. עפ"י מל'א ו' א' נבנה בית-המקדש 480 שנה אחרי יציאת-מצרים. החוקרים נוקבים את השנה 960 לפה”ס כשנת הקמת בית-המקדש ומכאן שיציאת-מצרים הייתה צריכה להתרחש בשנת 1440 לפה”ס. החוקרים, מתוך הנחה שזוהי טעות חמורה ובלתי אפשרית מציעים, שהמספר 480 שנה הנו מכפלה של שני מספרים סמליים דהינו: שנים-עשר דורות בני 40 שנה בכל דור. מכל הדיון שנערך כאן נראה שבהחלט אפשרי שזיכרונות כלשהם הולכים אחורה לתקופה של 1400-1600 לפנה”ס, ולכן אפילו אם צודקים החוקרים בקשר לסמליות המספרים, הרי ההנחה הבסיסית בקשר ללוח הזמנים שמציעה התורה היא אפשרית בהחלט.

3. בדומה לפרשת המרגלים הרי שגם סיפורי הכבוש של ערים רבות נוספות (שכם, חשבון, יריחו, העי, ירמות ועוד) ששיוכם למועד קצר ומסוים, מתגלה כבלתי אפשרי שכן ערים אלו חרבו בזמנים שונים האחת מהשניה, וגם בזמנים קדומים מאוד לזמן המשוער ל"כיבוש". הבעיה נפתרת רק ע"י ההנחה שחלק מהשבטים שהה בארץ עוד בתקופה קדומה ממערב וממזרח לירדן, וכך יתכן שמדובר בזיכרון אותנטי של שבטים אלה, שרוכז בסיפור התנכי ושויך לתקופת ה"כבוש".

4. גם מלחמת המלכים (ברא' יד') אפשר שיש פה זיכרון אותנטי של תושבי הארץ הותיקים, וגם הקשר של מלחמה זו עם אברהם מוכיח על מורשות עתיקות ביותר של שבטים עבריים שחיו כבר בארץ בעת ההיא. לגבי קרב אחרון זה ישנה אפשרות נוספת והיא שאין מדובר בקרב מסוים כלשהו, אלא שמלחמתו של אברהם היא מלחמה המסמלת את כיבוש הארץ. דיון נוסף בנושא זה כולל דוגמאות נוספות ראה בהמשך (בפרק "שני סיפורים שונים ב'").

5. במקומות שונים בתנ"ך מוזכרים עממי-כנען הקדומים, וגם כאן בדומה לכל הדיון נראה שמדובר בזיכרון אותנטי שהולך אחורה לימים רחוקים ביותר. למשל רפאים תושבי הבשן הקדומים (דב' ג' ח', וכן גם יהו' יב' ד' וגם ברא' יד' ה'). או הזכרת העממים הקדומים (דברים פרק ב'): העוים שקדמו לפלשתים, החורים שקדמו לצאצאי עשו, האימים תושבי מואב הקדומים, וזמזומים שהיו תושבי עמון הקדומים.

מרחבי הריגול משתרעים מאזור יציאתם בקדש-ברנע ועד רחוב-לבוא-חמת, המזוהה בבקעת הלבנון (במד' יג' כא'), וראה לעיל הציטוטים על לבוא-חמת בהקשר לגבולות הארץ או אזורי-המחיה של הישראלים בתקופות מאוחרות יותר כן ראה דיון גם על בעל-גד הנמצאת אף היא בבקעת-הלבנון (במד' יג' כא'). קשה להבין מרחבי ריגול כה גדולים בארץ שמעולם לא בקרו בה, אלא אם מניחים שמקור סיפור פרשת-המרגלים הוא של שבט ממוצא דרומי שעליו הולבש היקף "ריגול", שהוא מרחבי המחיה של שבטים אחרים-צפוניים.

להצעה זו מסייעת גם הסתירה לגבי מרחבי הריגול שכן לפי פסוק כב' הריגול היה עד חברון בלבד (וכן גם במד' לב' ט', וגם דברים א' כד'), ואילו לפי פסוק כג' הריגול היה עד רחוב-לבוא-חמת. על מרחבי פרישה אלה של שבטים עבריים ניתן ללמוד גם מספר דה”א ה' ט' שם נאמר (על ראובן) "ולמזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת כי מקניהם רבו בארץ גלעד" ומן התוכן נראה שמדובר בתקופה שקדמה להתנחלות.

גם האמור בספר דה”א ה' כג' מלמד שחצי שבט מנשה המזרחי התפרשו בבשן וצפונה עד לחרמון, וגם כאן המדובר הוא כנראה בתקופה שקדמה להתנחלות, וראה דיון נוסף בנושא זה בהמשך.

יתכן שגם הפסוק "דן גור אריה יזנק מן הבשן" מתייחס לתקופה בה שהה שבט דן בבשן בתקופה שקדמה להתנחלות.

פרשיות נוספות

בדומה לפרשת המרגלים שהוסברה על רקע שגרת שהותו של שבט מסוים בדרום הארץ, כך ניתן להסביר גם את כל הפרשיות המסופרות על אזור זה.

פרשת השלו למשל אינה אירוע שארע בעת מסע חד פעמי באזור זה, אלא אירוע שגרתי ממורשת שבט (שבטים) שחי באזור, ובדומה לשבטים באזורים אחרים שהתפללו לגשם כברכת-שמים, התפללו תושבי אזור זה לשלו.

פרשת הוצאת המים מהסלע גם היא איננה אירוע נסי בעת מסע חד פעמי במדבר, אלא זהו סיפור איטיולוגי (הבא לבאר תופעה טבעית מסוימת) של תושבי הקבע באזור על מקורו של המעין שהיה בעל חשיבות קיומית גורלית לתושבי האזור.

תופעת המן היא הקשה ביותר להסבר ולכן לא נדון בה כלל. כדאי אולי רק לציין שהיא דומה במשהו לתופעת הדבש הפזור על פני הקרקע לאחר קרב מכמש (שמ"א יד' כה'), ולכן יתכן שאת המורשת של סיפור זה יש לחפש במורשתו של שבט בנימין ולא במורשתו של שבט אפרים (יוסף).

אפשרות נוספת היא שמדובר במזון מיתולוגי הניתן לאלים, ושמכאן הביטויים: "לחם שמים" (תה' קה' מ'), "דגן שמים" (תה' עח' כד') וגם "לחם אבירים" (שם פס' כה'), כלומר מזון-אלים (אביר-יעקב או אביר-ישראל). גם המטרת המן מן השמים (עח' כד') מסייע לכיוון זה של מקור שמימי של המן.

שהתופעה היא אלוהית ניתן גם ללמוד מהניסוח "מן הוא כי לא ידעו מה הוא" (שמ' טז' טו'), וכן גם מהתופעה שהמן לא ירד בשבת (שמ' טז' כה'-כז') ושהנותר מן המן אשר נלקט שלא ביום השישי , נתלע ונבעש, אך הנותר ליום השבת לא נתקלקל.

טקס הברכה והקללה

טקס זה מוזכר כאירוע חד-פעמי בתולדות עם-ישראל. אולם, הדעת והידע ממורשת עמי האזור, נותנת שטקס כזה חייב היה להיות רב-פעמי ומסורתי. המזבח שהקימו שם בני-ישראל טויח ועליו נכתבה משנה-התורה. זהו מזבח ממורשת מצרית, בניגוד למזבח שנבנה במקדש (שכבר הוזכר) שהוא ממורשת מסופוטמית. גם הממצאים הארכיאולוגיים בהר-עיבל הם של מזבח בצורת זיקורת, מה שמלמד שהמזבח שנחשף בחפירות הארכיאולוגיות במקום הוקם לאחר המזבח המוזכר בתורה. יש להניח שמורשת זו שייכת לשבט אפרים, או אולי גם למנשה, שכן: א) נערכה בשכם שנכללה בנחלת שבט מנשה,. ב) היות המזבח ממורשת מצרית. יתכן שבעת שהותו של שבט אפרים בארץ-גושן, נכללה נחלת אפרים (לעתיד) בקווי הנדודים של השבט. יתכן אפוא שהקשר של שבט אפרים לשכם וההרים גריזים ועיבל, קדום בהרבה לתקופת "ההתנחלות", ושהרים אלה היו מקודשים להם כבר מאות שנים לפני "ההתנחלות". יתכן גם שהפסוק "נלכה דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה ליהוה אלוהינו..." (שמות ה' ג') היה בקשה שגרתית של מורשת דתית וטקס שבוצע פעמים רבות. המעניין בפסוק זה היא החפיפה המושלמת לפרשת העקדה (ברא' כב' ד'-ה') שכן גם כאן משך ההליכה הוא שלושה ימים, וגם כאן מטרת הטקס היא זבחת זבח, עם כל ההבדל הנובע בייחודיות מצבו של אברהם. (וראה בהמשך דיון על האפשרות שפשסוק זה מדבר על הליכה להר-חורב), אפשר שמדובר בפולחן דתי ששורשיו בימים קדומים מאד. כדאי לזכור בנקודה זו ששכם הייתה תחנתו הראשונה של אברהם בארץ. בה הוא בנה את המזבח הראשון (ברא' יב' ח'). נקודה נוספת היא זיהויה של ארץ-המוריה. המסורת המייחסת את הר-המוריה להר-ציון נובעת מהאמור בספר דב"ה על מקום בנייתו של בית-המקדש בימי שלמה. אולם כמו הרבה מושגים שהתפתחו והשתנו במרוצת השנים, הרי אפשר בהחלט שהר-המוריה של שלמה (כ-800-1000 שנה לאחר אברהם) לא נמצא בארץ המוריה. כמו כן כדאי להזכיר שהמסורת השומרונית טוענת שהר-המוריה הוא הר-גריזים, ושהמסורת המקורית נגזלה והועברה להר-ציון. ראה בהמשך דוגמאות ודיונים על כינוי מקומות חשובים לבני ישראל מארצות מוצאם (הר-שעיר, הר-צלמון, הר-סיני, הר-העמלקי, הר-צפון, ארץ-חוילה ועוד). כך שבהחלט אפשרי שהר-ציון כונה גם הר-המוריה, על שם הר-המוריה שבשומרון, והנימוק הנראה כסביר ביותר למעשה כזה הוא האחדת מורשת עם-ישראל וריכוז מורשתו בהר-ציון., מה עוד ששלמה היה ממשפחת האפרתי, אשר יש טוענים שמוצאה משבט אפרים.

נראה שהנימוק המכריע לזיהויה של ארץ-המוריה בשומרון הוא השימוש בשמות אלוהויות שונות. האלוהות הפוקדת על אברהם לבצע את העקידה היא "אלוהים", ואילו האלוהות העוצרת את העקידה היא "יהווה". וראה דיון בנושא אלוהויות אלו בפרק "מקור המונותיאיזם", כך שיתכן שפרשה זו היא כתב-פלסר של שבט יהודה על שבט אפרים (ועל טקס הברכה והקללה בכלל), ואילו הביטוי "אל אחד ההרים אשר אומר אליך" הוא התעלמות מכוונת מנקיבה בשם ההר, זאת בדומה להתחמקויות נוספות אשר נדונות בעבודה זו. נקודה נוספת הקושרת את פרשת-העקידה לטקס הברכה והקללה היא דמותו של יצחק שהוא כפי שעוד ידון, דמות אב ממורשת שבט אפרים לבדו. בהמשך תידון "גרסת יפתח" על יציאת-מצרים ועל המסע במדבר. בדיון זה הועלתה האפשרות שמשפחת יפתח לא התייחסה על משפחת גלעד, אלא על הפלג האפרתי שחי בגלעד. באם כך הוא , הרי שפרשת בת-יפתח היא אימות מעניין לרעיון שהקרבת בנים היה נוהג שהיה נהוג בשבט אפרים, ולכן פרשת עקדת-יצחק היא פסיקת שבט לוי ו/או יהודה נגד נוהג זה עפ"י הוראת "יהוה" שהיא האלוהות שהייתה נהוגה בממלכת יהודה, וראה על כך דיון בפרק "מקור המונותיאיזם".

בספר שמות יג' א' נאמר "וידבר יהוה אל משה לאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". בהמשך שמ' לד' כ' "כל בכור בניך תפדה...", ומכאן שהיו פודים את הבנים ולא מקריבים אותם ממש, ולפי במד' יח' יד'-יח' בכור האדם נפדה ב-5 שקל כסף.

נקודת המפתח בדיון בפסוקים אלו היא שמצוות קידוש בכור האדם היא על "בני ישראל", ובאם נכון הדיון בהמשך שגם ישראל היה דמות אב ודמות יצוגית לשבט אפרים כי אז יתכן שמצוות פדיון הבן היתה החלופה לנוהג הקרבת הבכורות שהיה נהוג בשבט אפרים.

בספר ויקרא כ' א' נאמר "וידבר יהוה אל משה לאמר, ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת...", מפסוק זה שוב עולה האפשרות שנוהג הקרבת בנים היה נהוג בשבט אפרים בלבד, ואולי אפילו למרות פסיקת התורה ותוכחות הנביאים נוהג זה המשיך להתקיים.

מיקומו של הפסוק "...קדש לי כל בכר..." הוא בלב הסיפור של יציאת-מצרים ולא מוזכרים עד פרק זה דינים שאינם קשורים בחג הפסח עצמו. ניתן לראות בכך רמז שקידוש הבכורים היה אכן שייך לחג הפסח ואולי אפילו לא רק פדיון-הבן אלא אפילו קרבן-הפסח הוא תולדה של נוהג קדום של הקרבת הבכורים בקשר לחג הפסח. אפשרות אחרת היא שהקרבת הבנים איננה קשורה לחג-הפסח. במקרה כזה הרי שזוהיא המצווה הראשונה בתורה שאיננה קשורה לחג הפסח. מיקום כזה של המצווה הראשונה איננה סתמי אלא רמז שזהו המבחן העליון והאולטימטיבי לאמונתו של המאמין, וכמובן שיש בכך רמז שנוהג הקרבת הבנים אכן היה נהוג בעם-ישראל ולפי דיוננו היה נהוג רק בשבט אפרים.

בספר ברא' לג' כ' מסופר שיעקב הציב מזבח על יד שכם וקרא לו "אל אלוהי ישראל", שהייתה כנראה האלוהות שנעבדה במקדש שכם, והייתה קשורה כנראה בשבט ישראל שאזורי צפון השומרון הייתה כנראה נחלתו הקדומה. מתאים לכך גם הנאמר ביהו' ח' ל' "אז יבנה מזבח ליהוה אלוהי ישראל בהר עיבל". בשם יהווה קורא גם אברהם בעת שבנה את המזבח שבשכם (ברא' יב' ח'). הקשר של "אל אלוהי ישראל" לטקס הברכה והקללה הוא מיידי שכן לאחר בנית המזבח נערך הטקס. מקשריו של ישראל לממלכת הצפון, ומהקשר של "אל אלוהי ישראל" לטקס הברכה והקללה עולה הקשר של ישראל והשבטים שהוא מייצג לטקס זה. וראה דיון נוסף בנושא זה בפרק מקור המונותיאיזם.

ראוי להדגיש כאן שהעובדה שמשה ציווה על בנית המזבח אשר בהר-עיבל אינה מתיישבת, שכן כל המסורת הקשורה במשה היא צפונית (למשל שני ההרים הקשורים בשמו: נבו וסיני הם שמות של אלים בבליים), ואילו עובדת קיומו של הטקס ה"מריחה" אותנטיות. יש פה כנראה ניסיון לקשור בסיפור אחד את מורשת השבטים הוותיקים בארץ שהם כנראה שבטי בית-רחל ובלהה, למורשת כלל ישראלית עם שבטי בית-לאה וזילפה.

גם במלחמת רפידים משה הוא המצווה על יהושע לצאת ולהילחם, וכבר שם נאמר שהדעת נותנת שזו הייתה מלחמתו של שבט אפרים (בנימין?) לבדו. "פקודת" משה ליהושע בשני המקרים היא אפוא במטרה אחת שכבר צוינה.

ראה בהמשך הדיון, דיון על מורכבות דמותו של משה (ולמעשה כמעט כל הדמויות התנכיות החשובות), ויתכן לכן ששתי דמויות אחרונות אלו, אינן דמויות של משה הלויי, אלא של משה האפרתי, וראה גם דיון בהמשך על אכלוסיה אפרתית שחיה ממזרח לירדן ובגלעד.

טקס הברכה והקללה מתואר כבעל אופי רב-שבטי. מי השתתף אפוא בטקס זה? לפי לוח הזמנים שצוין , האפשרות היחידה היא, שלפחות במקורו, השתתפו בו רק השבטים העבריים הוותיקים בארץ, שהם שבטי בית-רחל ובלהה. יתכן גם שעם בואם של גלי הגירה מאוחרים של שבטים נוספים, צורפו גם הם לברית שבטי ישראל ולטקס זה שהפך לטקס כלל ישראלי ככתוב בתורה. בספר דברים כז' ט' כתוב: "...היום הזה נהיית לעם ליהווה אלוהיך". האם יש פה רמז שאכן בפעם הראשונה, כסמל לאיחוד ביניהם, מקוים פה טקס משותף של מספר קבוצות שבטים?

עגל הזהב לעומת הכרובים

סיפור עגל הזהב מוזכר בתורה כמשויך לכלל שבטי ישראל, בהקשר למעמד הר-סיני. למרות זאת יש להניח שזהו סיפור סימבולי-מיתי ולא כלשונו. לעומת סיפור זה יש להניח שבנית עגלי הזהב בבית-אל ובדן הם מורשת אמיתית, ויש להניח שהם אירעו באתרי הפולחן של השבטים אפרים ודן (דן, בן בלהה שפחת רחל). העגל משמש לפי מורשת האמונות הכנעניות כחית הרכיבה שעליה רוכב האל "אל", אבי אלילי כנען (ואולי גם אחרים). במשכן וגם בבית-המקדש היה לכרובים תפקיד דומה, ונראה שהכרובים הם בעל-חיים שמקורו במסורת המסופוטמית, ודמותם היא של אריות בעלי ראש אדם וכנפיים. דמויות של חיות מכונפות שימשו את האמונות במזרח הקדום כולו, ולכן מוצאם המסופוטמי של הכרובים מוסגר על-ידי שמם, שכן המלה "כרוב" היא מלה אשורית, וההנחה הפשוטה ביותר היא שחית האמונה הגיעה לאמונה הישראלית ביחד עם שמה.

עגל הזהב - ציור של ניקולא פוסן

נראה שגם כאן יש לראות את שתי המורשות כתוצאה של נתק רב שנים בין שתי קבוצות השבטים. הקבוצה האחת שבאה מחרן, ספגה את המורשת הצפונית, והשתמשה בכרובים כסמל לאלוהות. קבוצת שבטי הדרום מאידך, ספגה את מורשת עמי כנען, עם סמל העגל כסמל לאלוהות.

ההצעה שארץ-גושן נמצאת בדרום הארץ מאפשרת את הפתרון הדרוש, לשימוש בשני סמלי אמונה לשתי קבוצות השבטים, שכן, מקום כזה מאפשר השפעות תרבותיות מכל העמים השכנים: מצרים, עמלק, עמי כנען הדרומיים -קיני, וקניזי, ואולי אפילו מאותם פלשתים שהקדימו לבוא לפני גל ההגירה העיקרי שלהם (סביבות 1200 לפה”ס ). ראה בהמשך דיון על הדמויות אשר בחזון יחזקאל, לרבות ההצעה שדמויות אלו מורכבות מדמויות מיתולוגיות שונות ממורשת מרכיביו של עם-ישראל, ובמיוחד של כרובים ועגל.

כפי שנראה בהמשך ישנה סבירות שיתר שבטי הדרום חיו בהר המרכזי בתקופה שלפני ההתנחלות, ועובדה זו מסבירה עוד יותר טוב את המורשת הכנענית, שהייתה בין שבטי הדרום. מעיון בספר דברי-הימים עולה שגם שבט אפרים בילה את צעדיו הראשונים בארץ, בהר המרכזי. במקרה כזה הרי שמורשתו הכנענית קלה עוד יותר להסבר, ואילו הסתירה עם סיפורי התורה שכבר נדונו, מעלה את ההסבר שמרכיב שבטי מסוים של שבט אפרים אכן חי בתקופה האמורה בהר המרכזי (אפרים?) ושהוא התורם העיקרי של המורשת הכנענית אשר בשבט אפרים, ואילו המרכיב השבטי שחי בארץ-גושן (יוסף?) הוא המרכיב השבטי שהביא את המורשת הקשורה בדרום הארץ, ואת המורשת המצרית. במקרה כזה שיתופו של שבט אפרים בטקס הברכה והקללה נוח עוד יותר להסבר, שכן זיקתו לשבטי ההר המרכזי אינה דורשת כל הסבר נוסף. העובדה ש"יער אפרים" נמצא בגלעד מוכיחה שלפני שחצה שבט אפרים את הירדן שהה תקופה ממושכת למדי בגלעד, ועל כך אדון שוב, בדיון בנושא "מצריותם" של מנשה ואפרים.

ירבעם (מל"א יב' כח') כמו אהרון (שמ' לב' ד') משתמשים באותו ביטוי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כלומר ירבעם (משבט אפרים) תולה את העגל ביציאת-מצרים. מטרת פרק זה היא להראות את שני סמלי האמונה שהיו בעם ישראל ולא לפסוק מי באמת הביא את מורשת יציאת-מצרים. נקודה זו תישאר בספק גם בתום כל העבודה הזו.

ראה בהמשך דיון חוזר על מעשה העגל. בשלב זה ניטען רק שהפסוק "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" איננו אירוע חריג שנאמר בשני המקרים שהוזכרו בלבד, אלא שזהו אירוע שיגרתי, מסורתי וחשוב. יש להניח שפסוק זה הוא ממורשת שבט אפרים לבדו, ושנאמר בטקס חשוב כלשהו, כגון חג יציאת-מצרים האפרתי זאת מכיוון ש:

1. האירוע המוזכר בספר מל"א יב' מיוחס במפורש לשבט אפרים.

2. כפי שעוד ידון ישראל איננו יעקב, אלא דמות אב ממורשת שבט אפרים לבדו.

פרשת עיקוף אדום

פרשת עיקוף אדום מתחילה כאשר בני-ישראל נמצאים בקדש-ברנע. לפי הכתוב בבמדבר כ' יד'-כא', מבקשים בני ישראל ממלך אדום את רשות המעבר, ולא רק זאת, אלא מציעים תשלום עבור השימוש במעבר ובמקורות המים בדרך. מלך אדום מסרב להם. מכאן נפסק (לכאורה) סיפור זה ואנו עוסקים בפרשיות נוספות כגון: הר-ההר אשר מצוין שהוא נמצא על גבול ארץ אדום, ומות אהרון שם. וכן פרשת הקרב עם מלך ערד. פרשת עיקוף אדום נמשכת (לכאורה) בפרק כא' ד', שבו נאמר "ויסעו מהר-ההר דרך ים-סוף לסבוב את ארץ אדום", ולאחר הפסקה קצרה העוסקת בפרשת הנחשים נמשך מסעם כמתואר בפסוקים יא'-יג', דרך התחנות אובות, עיי-העברים, נחל-זרד, ומשם לנחל-ארנון, מעברו, והם כבר בארץ-האמורי שמצפון לארנון.

מקובל על כולם ש"עיקוף אדום" בוצע מדרום לאדום וממזרחה, ושלערבות-מואב פרצו דרך ממזרח.

ונשאלת השאלה מדוע מסכימים כולם שכך בוצע העיקוף? הרי בכל התורה אין, ולו מלה אחת, המספרת על מסלול כזה. ישנם המגדילים לעשות, ויודעים להסביר על סמך הנאמר בפרק כא' ד' וההמשך שבפסוקים יא'-יג', וכן מהשוואת תחנות המדבר אשר בספר במדבר פרק לג', תוך השוואתו למאורעות מזרח הירדן, ששבטי בית-רחל (כך!), הם שהלכו בדרך הקצרה אל מזרח הירדן, ואילו יתר השבטים סבבו את אדום מדרום וממזרח והם אלה שהביאו את מורשת 40 שנות המדבר. ישנם כאלה שאף הציעו על סמך במדבר כ' טז' ששם נאמר שקדש-ברנע נמצאת על קצה גבול אדום, שקדש המקראית מקומה בפטרה שבירדן, שכן שם נמצאת אדום ושרק כך לדעתם ניתן להסביר את הפרשה.

אנסה כעת להסביר את פרשת עיקוף אדום בדרך אחרת. מיקומה של קדש-ברנע במעין המזוהה כיום בשם זה אינה ניתנת לערעור, שכן רק כך ניתן להסביר פרשיות שונות כגון פרשת-המרגלים וגם פרשה זו.

לפי במדבר כ' טז' נמצאת קדש על קצה גבול אדום, מכאן שהר-הנגב היה בידי האדומים ושהדרך שרצו לעבור בה הייתה "דרך הבשמים" הידועה. דרך זו באה מהמדבר הערבי, נמשכה בערבה, נכנסה לנחל-צין, תוך שימוש בכל המעיינות שבו, ולאחר מכן עברה את קו פרשת-המים מצפון למדרשת שדה-בוקר, והמשיכה מערבה עד לרפיח. שם התפצלה לכיוונים שונים, צפונה לאורך הים, מערבה למצרים, ואף עלתה על אניות כדי להביא את המטענים אל מעבר לים. בתקופות מאוחרות יותר צמחו על דרך זו הערים עבדת ושבטה, אשר התפרנסו בין השאר ממתן שירותים וגביית דמי-מעבר משיירות אשר בחרו ללכת בציר זה. גם מלכת-שבא, כשביקרה את שלמה, באה אליו לא רק כדי ליהנות מזיו חכמתו, אלא גם כדי לתאם את מעבר השיירות, שכן הנגב נכבש בימיו של דוד מידי האדומים.

אפשרות אחרת לדרך זו, ובה נדון בפרק זה, יצאה מקדש-ברנע, הלכה דרך נחל-צין לערבה, פנתה צפונה, נכנסה לנחל-זרד ובו עלתה עד לרמת עבר-הירדן המזרחי, והמשיכה לעבר סוריה ומסופוטמיה. זוהי "דרך-המלך" הידועה.

היותו של הר הנגב הישראלי "אדום" עולה גם ממספר ציטוטים מספר יהושע:

בפרק טו' א' בתיאור גבול דרום נחלת יהודה נאמר "...אל גבול אדום מדבר צין נגבה מקצה תימן".

ובהמשך בפרק טו' כ' בתיאור ערי נחלת-יהודה נאמר שוב "ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה...".

ביהו' יב' ז' באה רשימת מלכי הארץ אשר הוכו ע"י בני-ישראל בעבר-הירדן ימה "מבעל-גד בבקעת-הלבנון ועד להר החלק העולה שעירה".

הנושא מוזכר גם בעובדיה א' יט' "וירשו הנגב את הר עשו…", ומן התוכן ברור לחלוטין שהכוונה לכיבוש הנגב על ידי בני-ישראל מבני עשו.

מהיות הנגב הצפוני-מערבי שלנו מרכז המחיה והציטוטים של בני-ישראל, עולה שגם ההר-החלק נמצא באזור זה והפסוק המדבר על כיבושי יהושע "מן ההר החלק העולה שעיר…" דומה לפסוק "מקדש ברנע ועד עזה", ולכן נראה שההר-החלק הוא רמת-מטרד הנראית כשלחן מישורי לעומדים במישורי שיבטה-צאלים, ואילו הר-שעיר נמצא דרומה לרמת-מטרד מה שמחזק את זיהויו של הר-כרכום כהר-שעיר.

ממצאי הארכיאולוגיה שבהר-כרכום שבנגב הישראלי מלמדים מעל לכל ספק שהר זה היה הר פולחני לדתות שונות במשך אלפים רבים של שנים . ממצאים אלו הופכים אותו להיות מועמד מתאים להיות הר-שעיר. ראה בהמשך דיון על כך שמשמעויות אמונה מאמונות הר-שעיר חדרו ושולבו באמונות עם-ישראל.

נחזור כעת לעיקוף אדום. בני-ישראל מבקשים לחצות את הר-הנגב (אדום) בדרך הקלאסית והם מסורבים, וכיצד הם מגיבים? התשובה הפשוטה ביותר שהם עוקפים את ההר המרכזי של הנגב מצפון, דרך בקעת באר-שבע ושם הם מתחככים במלך-ערד ונלחמים בו. כלומר הם עוקפים את אדום (הר הנגב בפרשה זו) מצפון ולא מדרום. מיקומם של בני-ישראל בעת שנאמר הפסוק שבפרק כא' ד' אינו ידוע, ונניח שהם נמצאים בערבה, במוצא נחל-צין לערבה. כלומר כל ההנחה שבני-ישראל פנו דרומה בנקודה זו "דרך ים סוף לסבוב את אדום" מבוססת על פרק כא' ד' בלבד, ועל גרסת ספר דברים פרק ב' ראה להלן. ההנחה שים-סוף בפסוק זה הוא מפרץ-אילת, נשענת על הנחה אחרת שבני-ישראל חיו בארץ-גושן בארץ הדלתה, ושים-סוף הוא אולי מפרץ-סואץ, האגמים המרים, ועוד הצעות שונות. אולם אם ארץ-גושן ושור נמצאות בדרום הארץ הרי שבהחלט יתכן שים-סוף הוא מקום אחר לחלוטין. ננסה להציע כאן שפסוק כא' ד' הוא מעין התווית כיוון כללית (בדומה ל"דרך אפרתה" ברא' לה' יט') ואילו פסוקים יא'-יג' הם הפירוט של פסוק ד'. על ההצעה לזיהויו של ים-סוף אדון להלן.

קושי רב יוצר הביטוי "המדבר שעל פני מואב ממזרח השמש" (פס' יא') שבו נמצאת עיי-העברים, שכן ניתן להבין ממנו שמדבר זה נמצא ממזרח למואב, ובנושא זה אדון בהרחבה בהמשך.

רשימת התחנות שבספר במדבר פרק לג' מאשרת ותומכת במסלול שהוצע לעיל. ברשימה מוזכרות התחנות הדרומיות, אילת ועציון-גבר (וראה הדיון על גרסת ספר דברים) לפני מאורעות קדש-ברנע, בהמשך מוזכר שאהרון מת בשנת ה40- ליציאת-מצרים (במד' לג' לח'), לאחר מכן מוזכרות בדרך מהר-ההר לאובות, תחנות המדבר צלמונה ופונון. שתי תחנות אלו מזוהות ממזרח לנחל-הערבה כאשר פונון נמצאת כ30- ק"מ מדרום לים-המלח, וצלמונה כ30- ק"מ דרומה לפונון. בפרק לג' לא מוזכר "המדבר שעל פני מואב", אלא רק שעיי-העברים נמצאת על גבול מואב. מרשימת תחנות זו, בולט מאד כיוון התנועה צפונה ממוצא נחל-צין ועד הכניסה לנחל-זרד. בפרק כא' לא הוזכרה פונון בשמה, אולם הגישה המקובלת היא שפרשת נחש-הנחושת (כא' ו'-ט') מיוחסת למכרות

הנחושת שליד פונון, ומכאן ההתאמה המלאה שבין במדבר כא' ו-לג'. נראה שגם השם עיר-נחש (דה”א ד' יא'-יב') נגזר מהשורש נחושת, ומכאן הזיהוי עם חורבת-נחאס באזור מרבצי הנחושת שתוארו.

הנקודה המכרעת התומכת בהצעה זו נובעת מההיגיון של המסע, שכן הציר נחל-צין נחל-זרד היה ציר מסעות מוכר וידוע בעת ההיא.

גרסת ספר דברים (ב' א'-יז') שונה מגרסת ספר במדבר במידה ניכרת. לפי גרסה זו הלכו בני-ישראל מקדש-ברנע דרומה לכיוון עציון-גבר. גם לפי גרסה זו ניתן להבין בנקל שהר-שעיר הוא הר-הנגב הישראלי, אולם עיקוף אדום הוא מדרום ולא מצפון כגרסת ספר במדבר. מהתוכן ניתן להבין שבעציון-גבר נגמר עיקוף אדום ושם הם פונים צפונה ומגיעים ל"מדבר מואב" דרך הערבה, כלומר ש"המדבר שעל פני מואב" (במד' כא' יג') נקרא כאן "מדבר מואב" ומקומו גם כאן בצפון הערבה. בשתי נקודות נוספות שונה גרסת ספר דברים מגרסת ספר במדבר, האחת שאין כאן זכר לפרשיות מות אהרון, והקרב עם מלך-ערד, והשניה שהמעבר דרך אדום נעשה ברשות האדומים ובתשלום ושהוא מתחיל בעציון-גבר, ומתייחס כנראה לקטע המעבר בערבה מעציון-גבר צפונה, ולא למעבר בנחל-צין כפי שהוצע קודם לכן בעת הדיון על גרסת ספר במדבר.

ההצעה שצפון הערבה נקראה בשמות "מדבר מואב" (דב') וכן גם "המדבר שעל פני מואב" (במד') מאוששת גם ע"י גרסת ספר מל"ב ג' ט'-כ', שכן שם יוצאים מלכי ישראל ויהודה ותוקפים את מלך מואב דרך "מדבר אדום", ומן הדיון עולה באופן ברור שהכוונה לעיקוף ים-המלח מדרומו, כדי לתקוף את מואב מכיוון נחל-זרד. כלומר נראה שצפון הערבה נקראה בשם "מדבר" ושעל-פי התקופה ההיסטורית והעם ששלט בקטע זה נקראה "מדבר מואב", או "מדבר אדום". הקושי שנוצר מן הביטוי "המדבר שעל פני מואב ממזרח השמש" (במד' כא' יג') ניתן לפתור ע"י כך שמסלול תנועתם של בני-ישראל בקטע מסוים היה מזרחה לכיוון נחל-זרד ואז "המדבר שעל פני מואב" היה ממזרח לבני-ישראל הצועדים מזרחה ולא ממזרח למואב.

לסכום, פרשת עיקוף אדום מתחילה בקדש-ברנע. לאחר שהם מסורבים, כדי לא להילחם במלך אדום הם בוחרים ללכת דרך בקעת באר-שבע ושם הם נלחמים במלך-ערד. הם יורדים לנחל-צין ודרכו יוצאים לערבה, שם הם פונים צפונה ודרך נחל-זרד העשיר במים הם ממשיכים מזרחה ועולים על גב ההר המואבי באזורים גבוהים עשירי מים ומרעה. לאחר מכן הם חוצים את הארנון ומגיעים לארץ-האמורי שמצפון לו.

להעדרם של המואבים בתיאור המעבר ניתן לתת מספר הסברים:

1) הישות המואבית שהחלה להתהוות רק בסביבות 1300 לפה”ס עדין לא הייתה קיימת, ולכן המסע המדובר התרחש מוקדם יותר.2) לפי דברים ב' כט' הרשו האדומים והמואבים את המעבר בגבולם. כך שיתכן שגרסת במד' כא' מתעלמת מהמעבר דרך מואב בשל היעדר אירועים חשובים בקטע זה של הדרך.3) לפי גרסת חלק מהמפרשים, בני-ישראל לא חצו את מואב אלא עקפו אותה ממזרח. לא ננקוט עמדה בקשר לכל ההצעות האלו, ונציין רק שציר התנועה לפי גרסת עבודה זו הוא זה שצוין לעיל.

מדוע הלכו בני-ישראל בדרך זו? פרשת עיקוף אדום מתחילה לאחר המפלה שבפרשת המרגלים. כלומר לאחר הניסיון להגיע להר המרכזי ישירות צפונה. הם מחליטים להגיע אל עבר-הירדן המזרחי אל השבטים העבריים שחיו שם, והדרך שהלכו בה התבצעה על ידם פעמים רבות בעבר והייתה עניין של שגרה, למעט סירובו של מלך-אדום. נראה שהסיבה הרגילה לנדודים במסלול זה הייתה, שהירדן היה מחסום גיאוגרפי קשה, בעיקר לעדרים ולמטען, ודרך זו הייתה הקלה ביותר לביצוע. זהו גם ההסבר מדוע לא מימשו את ניצחונם על מלך-ערד, ולא עלו צפונה על קו ספר-המדבר של ההר המרכזי, שכן מלכתחילה רצו להגיע אל ממזרח לירדן.

האמור בספר דברים א' יט' על מסע לקדש-ברנע דרך הר-האמורי (יהודה ושומרון): "ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם דרך הר האמורי כאשר צווה יהווה אלוהינו אתנו ונבוא עד קדש ברנע", מרמז אולי על מסע שראשיתו ממזרח לירדן, חצית הירדן במעבורות, ומסע לקדש-ברנע דרך ההר המרכזי (יהודה ושומרון). אם אכן עמד לרשותם של בני-ישראל מסלול כזה, כי אז יתכן שזה היה המסלול שבו רצו ללכת לפני קרב פרשת-המרגלים אך מכיוון דרום לצפון, ורק בשל חסימת ציר זה בחרו בציר הארוך דרך הנחלים צין וזרד. החשיבות הרבה של פסוק זה היא בתלישותו מכל אירוע אחר, ומכאן שהוא מוכיח את הדו-סטריות והרב-פעמיות של השימוש בציר זה, ואולי גם ע"י אוכלוסיות אחרות. בנושא זה נשוב ונדון ובהרחבה בפרק הדן ביציאת-מצרים.

נשאר עוד להציע שבמקרה זה, זה היה מסעו של שבט אפרים לבדו, אם כי יתכן בהחלט שבמסלול זה הלכו שבטים נוספים ובשני הכוונים במאות השנים שקדמו להתנחלות.

גרסתו של יפתח (שופ' יא' טו'-יח') שונה מגרסאות הספרים במדבר ודברים והיא מדברת בפרוש על מסע מדרום צפונה תוך עקיפת אדום ומואב מדרום וחדירה לגלעד ממזרח. דיון בנושא זה ראה בהמשך בפרק הדן במוצאו של שבט בנימין.

לגבי מועד קרבות מזרח הירדן, נראה שלא יכלו להתרחש לפני המאה ה-יג' לפה”ס, שכן לפני תקופה זו כל הישויות המוזכרות בפרשה (עמלקים ,אדום, מואב ועמון) לא היו קיימות עדיין, ומכאן שהקרבות התרחשו בתקופה שבין -1300 1200 לפה”ס , כלומר בתקופה ששבטים עבריים כבר שהו בכנען ומשני עברי הירדן. בנושא זה מגלה לנו הארכיאולוגיה שבין השנים 1300-1900 לפה”ס אזור הנגב-הישראלי, אדום, מואב ועמון היו כמעט שממה והישויות שלהן צמחו בערך במקביל לישות הישראלית.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יאיר קורן