אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עיתון למען האנושות / אהוד מנור


התמונה של אריה קיזל

עיתון

עיתון למען האנושות: הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890 – 1917 / אהוד מנור. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הפארווערטס: מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בניו יורק 1890 – 1917קשה לראות בעוד מאה שנים עבודת דוקטור הנכתבת על עיתון שיצא לאור בימים אלה ואשר השפיע על קהילה שלמה, על מיקומה החברתי, על תודעתה והיה מוקד נדרש למהגרים. גם עיתוני המהגרים היהודים שהגיעו לארץ מרוסיה ומחבר העמים לפני יותר מעשור לא היוו ולא יהוו גורם כה רב ערך כמו הפארווערטס. אלא שהוא היה כזה: שנוי במחלוקת ומאחד, יומרני וקונפליקטואלי, בעל שאיפות אינטרנציונאליות ואף מהפכניות אך ספוג בשמרנות מתעתעת.יומרה גדולה הייתה בעיתון פארווערטס. יומרה להיות עיתון סוציאליסטי אך בה בעת גם עיתון למען האנושות "הפועל לקידום הרגשות והעניינים האנושיים המכובדים. עיתון שנלחם למען סדר עולמי שבו האנושות כולה תהיה מאושרת, סדר שיבוא אך ורק דרך מאבקו של מעמד הפועלים למען האינטרסים היומיומיים הצודקים שלו ויסתיים בשחרור". אילו מילים, אילו אילנות גבוהים. כך כתב העיתון על עצמו וכיוון גבוה. זה היה במרץ 1902. אבל גם מאוחר יותר הוא הצהיר כי הוא מבקש ליצור מיני מהפכה תודעתית. המחקר של ד"ר אודי מנור טוען כי מעבר למילים הללו הסתתרה לה למעשה שמרנות אשר לא פרצה את גבולות הכוונה ואף עודדה התכנסות פנימה, תוך ניסיון ליצור הרחקה של המהגר היהודי מארגונים דמוקרטיים כלל יהודיים. הפארווערטס היה בעיקר גשר צר מאד. הוא היה המחסום שנטה במובהק לכיוון בדלנות ולא השתלבות. בסלחנות נדרשת ניתן לקבוע כי רוב העיתונים שיצאו בעולם לא עמדו במטרות ההתחלתיות שהציבור בפני עצמם. רובם, אגב, כתבו במילים גבוהות וסימנו שינוי וכיוון כדרך. עם זאת, מעטים העיתונים בעולם שיצרו מסורות שניתן לחקור אותם בהקשרים של ציבור אחד בעיר אחת בתקופה אחת, סוערת למדי, כפי שעשה מנור.חלפו מאה ושש שנים מאז אותן מילים שכתב קאהאן ושום עיתון אחר בעולם לא יצהיר כך על עצמו היום, גם לא במדינות המתיימרות להיות סוציאליסטיות. בשוק ניאו ליברלי קפיטליסטי וגלובלי אשר בו כוחות העבודה העיתונאים הופכים לזולים מיום ליום ועיתונים מחולקים בצמתים על ידי סטודנטים העובדים על בסיס שעת עבודה זולה, לא מעיזים לכתוב מילים שכאלה. אפילו לא חושבים אותן. במקרה הטוב, מתפללים שהעיתון יצלח את מבחן התפוצה ואת גרזן המו"ל המבקש רווחים ובטווח קצר. עם כל הצער שבדבר, אין אפילו מכובדות שכזו, אין אג'נדה. החמור מכל, אין רצינות שכזו.הרצינות הזו קשורה לא מעט לקאהאן, עורכו הראשי במשך יותר מארבעה עשורים, מאז 1903. הוא היגר לאמריקה ב-1882 והיה אחראי במידה מכרעת להיווצרותה של מורשת ייחודית שבה עמד עיתונו במרכזה של "תנועה חינוכית גדולה", כך אמר ב-1917, תנועה שחתרה לקידום האמריקניזציה ותיקון עולם. אלא שהוא עורר לא מעט סערות. יוסף חיים ברנר כינה את העיתון "עיתון המרמה של הגענאסען", אותם "חברים" לדרך פוליטית. ברל כצנלסון העניק לו כבוד רב יותר ובמסיבת הפרידה שנערכה לקאהאן עם סיום ביקורו השני בארץ ישראל כינה אותו "אדם בעל עין, בעל לב".ד"ר אהוד (אודי) מנור המלמד היסטוריה במכללה האקדמית אורנים ובאוניברסיטת חיפה חקר את תולדות הפארווערטס בהקשר של מהגרים, סוציאליזם ופוליטיקה יהודית בשנים 1890 עד 1917. את עבודת הדוקטוראט שלו הוציא בימים אלה בספר תחת הכותרת "עיתון למען האנושות". זהו מחקר מרתק, חודר מעמקים אשר מעמיד את העיתון בהקשרים רחבים, היסטוריים, כלכליים, חברתיים, בצמתים של זהות יהודית וזהות קולקטיבית. מנור לא מסתפק בקריאה תמימה של זיכרונות, כפי שעשו אלה שקדמו לו ובהעמקה לא מבוטלת. הוא לא נופל קורבן לנוסטלגיה המאפיינת לא מעט מחוקרי עיתונות העבר ההולכים שבי אחר ריח הנייר (אם נשמרו עותקי נייר) או מדורי פרסום נאיביים. הוא מעמיד את העיתון תחת מבחן לא קל וגם שאפתני יש לציין. מבחן הקהילה היהודית המקומית ומבחן העם היהודי הנדרש להכרעות, מבחן האמריקאיות השואבת ומבחן ההסתגרות האתנית וכל זאת בתוך מאבקים ביוגראפיים של מובילי העיתון אשר כל אחד מהם נשא עמו שק עמוס לעייפה של זיכרונות, עקיצות ופוליטיקה. מבחינה זו לא היו שונים אנשי הפארווערטס אז מדומיהם במעריב או בידיעות אחרונות בתקופתם של קרליבך ויודקובסקי. עיתון, אחרי הכול, הוא מעיד גדול על תקופתו אך גם עד טוב על עורכיו, על שאיפותיהם, מאבקיהם ובעיקר אהבותיהם וחולשותיהם. מנור לא מתעלם מהאספקטים האישיים של העורכים הבכירים וסביבתם. עם זאת הוא אינו משתעבד לניתוח חד ממדי זה ומעמידו בהקשרים רחבים יותר ולכן מחקרו עשיר והוא אינו רק סיפורו של עיתון אחד אלא של תקופה.את הספר חותם מנור תחת הכותרת "מורשת הפארווערטס". זו כשלעצמה אמירה מפתיעה. עיתון שהתיימר להיות למען קוראיו ואלה שאינם קוראיו אך מכונים 'אנושות' ואשר הותיר אחריו מורשת. כותב מנור: "הרעיון שיהודים, ציונים או לא ציונים, ניסו ליצור בדורות האחרונים תנאים לחיים יהודים הגונים ("נורמלים", על פי גרסה ידועה) נשמע כנראה מרחיק לכת מדי, או חורג מההיסטוריה היהודית. במרכזו של ניסיון כזה עומדת התביעה לאמץ קודם כול את המציאות האנושית כפי שהיא ובהתאם למרכיביה, לאפשרויותיה ולמגבלותיה לעצבה באופן הגון. זה פירושה של "החזרה להיסטוריה", וזו משמעותה של הקריאה של מייקל וולצר למשל לתמורה בתודעה הפוליטית של היהודי המודרני. ניכור מובנה ומגובש כלפי המציאות איננו מאפשר מהלך כזה. ביקורת על השימוש בממדי הסבל של העבר היהודי כבסיס לבנייתה של תודעת ניכור מובנית עלולה להביא למסקנה מוטעית שהזיכרון כשלעצמו עומד כמכשול בפני השתלבותם של יהודים בסביבתם האנושית, אם כפרטים, אם כקהילות מיעוט ואם כשותפים לבניין אומה ריבונית במדינה עצמאית... אכן, כפי שאנשי הפארווערטס ידעו היטב, עיתונם עמד במרכזה של "תנועה חינוכית", לא פחות. ומכאן – וברוח דבריו של הסוציולוג האמריקני מילטון גורדון שהציע לשאול לא "האם" טיפוח זהות עצמית אלא "איך" ו"לשם מה" – השאלה הניצבת בפני רושמי העבר היא לא "האם" עבר, אלא "איזה" ו"כיצד" (עמ' 237).בדרך למורשת זו, ניתנת בספר תשובה לשאלה חשובה והיא הייתכן סוציאליזם שמרני? מנור קובע שאם שמרנות פירושה עמדה פוליטית שמשמעותה שימור הסדר הקיים, הרי שגם סוציאליסטים עשויים לנקוט עמדה שמרנית וכזה היה מקרהו של העיתון שחקר, עיתון המהגרים היידישיסטי שראה אור בניו יורק החל משנת 1897 ואשר הגיעה בשיאו ליותר מ-200 אלף עותקים, נתון מרשים. היה זה עיתון שהיווה גורם מרכזי בציבוריות היהודית החדשה שהתהוותה בעיקר בניו יורק כפועל יוצא של ההגירה הגדולה בשנים 1870 עד 1924. בניגוד לספרות הזיכרונות והמחקר שנשען עליה ואשר על פיה מקובל שהעיתון תרם רבות להווית דרכם הפרוגרסיבית של יהודי אמריקה, טוען מנור כי בחסות רטוריקה סוציאליסטית, מהפכנית ומיליטנטית שיתף העיתון פעולה עם הגורמים השמרנים ביותר בציבורי היהודי אמריקאי.יותר מכך, בפרק האחרון אף קובע כי :"אין ספק שקאהאן היה מודע היטב לכוח הריאלי של הסוציאליסטים בניו יורק, קל וחומר בארצות הברית... קאהאן פעל מתוך היגיון פוליטי ברור. בסופו של חשבון היה הריאליזם של קאהאן בספרות ובעיתונאות בבחינת ריאליזם עקר, הרואה במילים עיקר ובמציאות טפל. המילים אמורות היו ליצור תודעת ניכור מגובשת שהיתה לה השלכה פוליטית ברורה: היא חיזקה את היסודות השמרניים ביותר בציבוריות היהודית והאמריקאית" (עמ' 233).בפירוט רב יותר מתברר כי כלפי חוץ העיתון אימץ במידה רבה דפוסי תרבות אמריקאית, בדפי הפרסומות ובסגנון "הצהוב" אך נמנע מלקחת חלק משמעותי במוסדות חברה אמריקאיים וטיפח הקמת מוסדות יהודים נפרדים. העיתון לא עודד קשרי נישואין חוץ קבוצתיים גם אם לא התנגד להם, הוא לא עמל על פיתוח זהות מקומית כללית אלא באופן מופשט ולא מחייב, לא טרח בדרך כלל להתמודד באופן ענייני עם דעות קדומות והעדיף לראות באלו ביטויי "אנטישמיות", ולבסוף נטה ליצר קונפליקטים ערכיים משמעותיים ולא להימנע מהם. מסכם מנור: "מנקודת המבט של מהגר יהודי טיפוסי, קריאה רציפה בעיתון הייתה אמורה להעמיק, לבצר ואולי אף ליצור תודעת ניכור שהיוותה, מטבע תהליך ההגירה, המשך לתחושת הזרות שחש בדרך כלל כל מהגר מעצם הגעתו לסביבה חדשה. תודעה ניכור זו שבסופו של דבר הייתה אמורה להתגבש לכלל "פארווערטסיזם" הורכבה מדגשים על אנטישמיות שלא הייתה ממש קיימת וסוציאליזם שלא ממש התכוונו שייכון, כלומר משילוב של טיפוח פחדי שווא מן העבר וציפיות שווא מן העתיד" (עמ' 234).העיתון החשוב נשוא הספר קם בהקשר של תהליכים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שעיצבו את הסוציאליזם האמריקאי בסוף המאה ה-19. אלה באו לידי ביטוי בהחרפת הפערים והעמקת העוולות תוך כדי התגברות ההגירה והתפשטות התיעוש שדחפו עוד ועוד אמריקאים אל הסוציאליזם. מנקודת מבט זו ניתן לראות את העיתון כשלוחה של הסוציאליזם המתרחב בקרב ציבור המהגרים היהודי לארה"ב. תפקידה של שלוחה זו היה ליצור שיתוף פעולה עם מספר רב ככל האפשר של גורמים, על מנת להרחיב את שורות המפלגה.אלא שלא תמיד ידע העיתון נחת ורווחה. בפרק השני מתוארות השנים הרזות של העיתון, עיתון ששימש למהגר מצפן. הדבר בה לידי ביטוי בממד המעשה המיידי, צרכנות, מודעות עבודה, מכירות, הזדמנויות וגם בממד הרוחני תרבותי. המהגר מצא בעיתון סעד נפשי ומקורות מידע (עמ' 56). בתקופה זו העיתון ניהל מאבק בשני עיתונים אחרים בשפה היידיש, אבענד בלאט וטאגעבלאט והצליח ליצור לעצמו שם של עיתון מוסרי כזה ש"אי אפשר לקנותו בכל הון שבעולם" (עמ' 57). העצמאות המערכתית של העיתון הביאה גם לטיפוח דימויו כלא דוגמטי ועם זאת פלורליסטי, פוליטי אך לא אופורטוניסטי. לאורך כל התקופה בה עוסק הספר, שלל הפארווערטס את הציונות בשלושה ממדים: המשיחיות של עצם הרעיון להגיע ל"ארץ המובטחת", התלות במנהיג כריזמטי כפי שבאה לידי ביטוי בביקורות שהתגלמה בהשוואה בין הרצל למשה, והעמדת המציאות בארץ ישראל אל מול מיתוס "ארץ זבת חלב ודבש". הביקורת של העיתון הן כלפי האידיאולוגיה הציונות, הפרקטיקה שלה ויעדה הטריטוריאלי (עמ' 61) באה לידי ביטוי בכך שהעיתון העמיד אידיאולוגיה נגדית: אינטרנציונליזם סוציאליסטי בניגוד לציונות שהוגדרה כ"מדברת יותר אל הלב מאשר אל הראש".העיתון תקף גם את דרכי פעולת התנועה הציונית ואת אופייה הריאקציוני. הוא הציג את "הפרקסיס הציוני כתנועה המחפש פתרונות לא נכונים לבעיה אמיתית המוגדרת על ידה באופן מעוות ועל יסוד אידיאולוגיה כוזבת". מסקנתו של העיתון, ובמיוחד של עורכו הייתה שהכישלונות בתחום המעשי, במישור הארגוני והדיפלומטי גם יחד, הם תולדה הכרחית של הטעות האידיאולוגית של הציונות (עמ' 65).עד לסוף התקופה הנסקרת בספר זה – כלומר עד 1917 אך גם לזמן רב לאחר מכן– המשיך העיתון להוות גורם ציבורי מרכזי. תפוצתו גדלה מעל לקצב ההגירה והוא הפך גורם מרכזי בעיסוק בהיבטים השונים של "השאלה היהודית". הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בסיפור התנגדותו של העיתון ל"קהילה של ניו-יורק" ששימשה ניסיון לארגן את יהודי העיר במסגרת אחת וכן בסיפור אופן תמיכתו של העיתון ב"פרוטוקול השלום", הסכם העבודה שנחתם בסתיו 1910.מלחמת העולם הראשונה והעשייה הציונית סביבה הדגישה את חשיבותו של הפארווערטס כגורם המרכזי שהתנגד לציונים במאמציהם לארגן את יהודי אמריקה בגוף ייצוגי אחד, אשר יתבע את זכויותיו של העם היהודי הן בתפוצותיו והן בארץ ישראל. למרות התנגדות זו שקיבלה תמיכה מבעלי ההון היהודיים – אלו גם דאגו להציל את העיתון מאיום סגירה שבא מצד הממשל האמריקני – הצליחו הציונים לארגן את יהודי אמריקה ב'קונגרס היהודי-אמריקני', שאכן שלח ב-1919 נציגים לורסאי.עם פרוץ המלחמה יצא קאהאן לאירופה – מה שהפך לידיעה חדשותית בפני עצמה. עורכו האגדי כבר אותה עת של הפארווערטס, הבטיח לקוראיו "לעמוד על סבלות היהודים מקרוב" (עמ' 164). במקביל נקט העיתון יוזמות סיוע עצמאיות, תוך שהוא נמנע משיתוף פעולה עם גורמים אחרים בציבורי היהודי. בעיצומה של המלחמה הכריז קאהאן בפני קהל קוראיו: "אנו נהיה אמריקאים" והגדיר את העיתון כגורם שעומד במרכזה של "תנועת חינוך גדולה" שמטרתה לקדם "אמריקניזציה" שמטרתה "לאפשר לקורא להתחנך בנושא הכלכליים, התרבותיים, הפוליטיים והחברתיים של הארץ שהפכה לביתו החדש" (עמ' 206). הצהרות לחוד ומעשים לחוד. "העיתון למען האנושות" לא עמד במבחן המרכזי הזה. לדעתו של מנור העיתון טיפח סוג של 'אמריקניזציה' מסוייגת. יתכן כי לא יכול היה גם לעמוד אלא במבחן הדקלרטיבי, שכן הוא היה נתון בסבך של זהות פנימית וחיצונית, ממש כמו עורכיו ולבטח כמו קוראיו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אריה קיזל