אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מנחם בגין – מטרוריסט מאיים למדינאי אהוב?


התמונה של רמי נוידרפר

על הספר 'הצעד הראשון לכס השלטון, תנועת החירות 1949 – 1955' מאת יחיעם ויץ (יד יצחק בן צבי ומוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה, 2007, 246 עמ')

no more war, no more bloodshed , מילים אלה, במבטאו היידישאי ובקולו הדרמטי של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, זכורות לי כשיאו המרגש של ביקור הנשיא סאדאת, בנובמבר 1977במה שהיה לימים הצעד החשוב ביותר לקראת השלום עם מצרים ולתחילת תהליך השלום עם מדינות ערב, שאף כי מקרטע הוא, השיג מאז הישגים משמעותיים ביותר.

בגין - 1948כמה חודשים לפני כן, בעת נבחר מנחם בגין לעמוד בראש ממשלת ישראל לאחר ה'מהפך' של מאי 1977 וסיים בכך עשרות שנות שלטון של מפלגת העבודה בגלגוליה השונים בתנועה הציונית, לא יכול היה איש להאמין כי הדברים יתגלגלו לידי כך.

כבחור צעיר שהצביע עבור השמאל, נראתה לי דמותו של בגין כשטן עלי אדמות, מין שד בתחפושת. חששתי מאד כי בחירתו תמיט אסון על מדינת ישראל, וכי יהיה ראש ממשלה מחרחר מלחמה, שיפגע בדמוקרטיה הישראלית, וינקוט במדיניות ימנית קיצונית שתפגע במדינת ישראל.

בגין הפתיע את כל עם ישראל, כאשר יזם את השלום עם מצרים בקמפ דייויד, כאשר נסוג מכל שטחי סיני תמורת השלום הזה, וכאשר דבק בהליך הדמוקרטי ולא סטה ממנו.

תומכיו מהימין ראו בצעדיו אלה של בגין בגידה במורשתו, הם ארגנו נגדו הפגנות רבות משתתפים, הצביעו נגדו בכנסת וניסו להפיל את ממשלתו. רוב של מפלגתו הוא לא תמך בהסכמי קמפ דייויד, וההסכם עבר בכנסת בזכות קולותיהם של אנשי השמאל השנוא.

יחד עם הסכם השלום עם מצרים, היה לבגין פן אחר, צפוי יותר: בסיועו של אריק שרון פתח בתנופת התנחלות אדירה בכל רחבי שטחי יהודה שומרון ורצועת עזה, התנחלות שלדעת כותב שורות אלה סיבכה את ישראל עד עצם היום במבוך מדיני וחברתי ללא מוצא, ופתח במלחמת לבנון, שאת פריה המר אנו אוכלים , אחרי למעלה מ25 שנה, יום יום ושעה שעה.

מהו סודו של האיש? כיצד הצליח בגין להפוך תנועה פוליטית קטנה, קיצונית מאין כמוה , שנואה ומעוררת פחד בלב רוב אזרחי ישראל, למפלגת השלטון בישראל במשך רוב שלושים השנה האחרונות? כיצד הפך מטרוריסט נרדף, מאדם קיצוני שקרא לתומכיו להסתער על הכנסת ולסכל בכוח הזרוע את החלטות הממשלה ובית הנבחרים, למנהיג דמוקרטי סוחף המונים?

הסוד, טוען פרופ' יחיעם ויץ בספרו המרתק 'הצעד הראשון לכס השלטון, תנועת החירות 1949 – 1955', טמון בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בה עבר בגין טרנספורמציה מתפקיד מנהיג האצ"ל המנודה, לראש אופוזיציה פרלמנטארית.

המהפך הזה , לדעתי, ולדעתו של המחבר כפי שאני מבין אותה, אינו מובן מאליו. במקרים רבים של מדינות שזכו בעצמאותן, הפכו ארגוני מחתרת יריבים, לארגוני טרור שאחזו בנשק ונלחמו נגד הממשלה הנבחרת , או נגד ביתור 'שטחי המולדת' שעליו הסכימו מתנגדיהם. דוגמה בולטת היא הצבא האירי הרפובליקני, שלא הכיר בחלוקת אירלנד על ידי הרוב הדמוקרטי ונלחם במשך עשרות שנים נגד ממשלת צפון אירלנד והצבא הבריטי. דוגמה נוספת העולה בדעתי היא המרד של הימין הצרפתי נגד 'חלוקת' צרפת על ידי הענקת עצמאות לאלג'יריה.

בתהליך הזה שעבר על מנחם בגין ותנועת החירות עוסק הספר שלפנינו, ספר הכתוב בצורה קולחת ומרתקת, ומגובה בציטוטים ומקורות מפורטים לעובדות המובאות בו. למחבר הספר יש גם תזה לגבי העניין הנדון , אליה נגיע בסיומה של סקירה מפורטת של התקופה בחיי 'תנועת החירות'

כשאני אומר 'תנועת החירות' כוונתי בעצם , ככל שמדובר בשנים ההן, למנחם בגין עצמו. בגין שלט בתנועתו שלטון ללא מצרים והפך , בכוח אישיותו ובזכות תמרונים פוליטיים מתוחכמים ל"מנהיג היחיד של התנועה הרביזיוניסטית כולה ואף ליורש היחיד והבלעדי של מכונן התנועה ונביאה – זאב ז'בוטינסקי"[1].

ננסה בשורות אלה לעמוד בקצרה על התהליך רצוף הסתירות הזה, שהתחולל בתנועת החירות בשנים המעצבות ההן.

מבוא קצר, למי ששכח ולמי שלא זכר מעולם

תנועת הליכוד, בראשה עמד מנחם בגין בעת היבחרו לראשות הממשלה ב1977, נוסדה בשנת 1973, ערב הבחירות לכנסת השמינית, מאיחוד של מה שנקרא אז גח"ל (גוש חירות ליברלים) ותנועות ימין נוספות.

גח"ל עצמה – האיחוד של תנועת החירות עם המפלגה הליברלית, נוסדה ערב הבחירות לכנסת השישית, מאיחוד של תנועת החירות בראשה עמד במשך שנים רבות מנחם בגין, והמפלגה הליברלית, שהיא עצמה הייתה גלגולה של תנועת ה"ציונים הכלליים הוותיקה" – המפלגה ה"אזרחית" הגדולה ביותר בתקופה שקדמה להקמת המדינה.

נחזור עוד אחורה בזמן אל מקורה האידיאולוגי של תנועת החירות.

עוד ב1923, זמן קצר מאד אחרי הקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל, פרש זאב ז'בוטינסקי – מנהיג ציוני חשוב, מן ההנהלה הציונית ומן ההסתדרות הציונית. ז'בוטינסקי מחה על כל כי התנועה הציונית סירבה לנקוט קו אנטי בריטי. באוקטובר 1924 הודיע ז'בוטינסקי כי בפריז יפתח מטה שירכז את פעילות קבוצות האופוזיציה בציונות. פניות רבות נעשו אל הקבוצה המתהווה מכל רחבי אירופה. בין ה-25 ל-30 באפריל 1925 התכנסה הוועידה הראשונה של הקבוצה בפאריס עם נציגי אקטיביסטים מארץ ישראל, בולגריה, יוון, לטבייה, אוסטריה, גרמניה, אנגליה ואוסטריה. התקבלה בה הצעת ז'בוטינסקי כי שאיפת הציונות תהא הקמת קהילה יהודית המהווה רוב בארץ ישראל משתי גדות הירדן. כמו כן יש לבטל את פירוש הציונות של בריטניה לפי הספר הלבן של צ'רצ'יל. הוועידה החליטה כי הגוף החדש יקרא "ברית הציונים הרוויזיוניסטים", ובקיצור נודעו בשם 'הרוויזיוניסטים'

לימים משסירבה ההנהלה הציונית, בקונגרס הציוני ה19 ביולי 1931, להתיישר לפי הקו הרדיקלי שהציע ז'בוטינסקי, קרע הנ"ל במה שהפך להיות אקט מכונן של התנועה, את כרטיס החבר בהסתדרות הציונית, כשבעקבותיו הולכים כל הרביזיוניסטים , שהיוו כ20% מצירי הקונגרס. הרוויזיוניסטים פרשו גם מהסתדרות העובדים והקימו ארגון עובדים מתחרה – הסתדרות העובדים הלאומית.

היחסים בין הרוויזיוניסטים בראשות ז'בוטינסקי לבין שאר התנועה הציונית, בראשות מפלגות הפועלים, החריפו עוד יותר בעקבות רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933, רצח שבו הואשמה (ולא כאן המקום להיכנס לסוגיה סבוכה זו( התנועה הרביזיוניסטית, בעקבות הרצח החריפו עוד יותר היחסים בין הרביזיוניסטים לבין יתר התנועה הציונית, הסכם שחתמו ז'בוטינסקי ובן גוריון נדחה בידי ההסתדרות הכללית, וז'בוטינסקי הקים את ה'הסתדרות הציונית החדשה' בראשותו.

ז'בוטינסקי עמד בראש שני ארגונים חשובים נוספים – תנועת הנוער בית"ר, ותנועת המחתרת אצ"ל – ארגון צבאי לאומי.

האצ"ל, שנוסד ב1931, כ'הגנה ב' , הפך, החל משנת 1937 , לזרוע הצבאית של תנועת בית"ר הז'בוטינסקאית כשזה הוגדר כ'מצביא הארגון' ואילו מפקדו היה דוד רזיאל. לאחר פטירתו של זאב ז'בוטינסקי באוגוסט 1940, ונפילתו בשירות הצבא הבריטי של דוד רזיאל ב1941, עמד בראשו יעקב מרידור, במה שהיה תקופת דשדוש עבור הארגון. נקודת מפנה בתולדות האצ"ל הייתה הגעתו לארץ של מנחם בגין, שהיה נציב בית"ר בפולין, ונמלט מוורשה לאחר כיבושה בידי הגרמנים. בגין הגיע לארץ כחייל ב"צבא פולין החופשית" של גנרל ולדיסלב אנדרס, שחנה בארץ ישראל בדרכו מברית המועצות דרך פרס לחזית באירופה. עם הגיעו, במקביל לשרותו הצבאי במפקדת צבא אנדרס, השתלב בגין במפקדת האצ"ל, והוצע לו לעמוד בראש הארגון. אחד היוזמים לכך היה המפקד המכהן, יעקב מרידור. אולם בגין סירב להתמנות לתפקיד כל עוד הוא לא שוחרר מהצבא, והארגון המשיך לדשדש בתקופת ביניים. השחרור של בגין מצבא אנדרס הגיע בסוף שנת 1943. בגין קיבל את הפיקוד על הארגון, וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו של בגין, וכן אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי.

עוד בפולין בגין היה מראשי המחנה האקטיביסטי בתנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגד לקו הפרו בריטי, והעברת הפיקוד על האצ"ל לידיו נעלה סופית את התקופה הפרו בריטית של האצ"ל והביאה לתחילת "המרד" נגד השלטון הבריטי בארץ. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד".

האצ"ל, שסרב לקבל את מרות הסוכנות ו'הנהגת הישוב' עמד בפני הכרעות קשות עם החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל, החלטה שהרביזיוניסטים והאצ"ל התנגדו לה נחרצות. כאן מתחילה התקופה אותה סוקר יחיעם ויץ בספרו המרתק, ואנו נביא לכם את עיקרי הדברים.

הוויכוח בשלהי 1947 על עתיד האצ"ל

כולם יודעים על ההתלבטות הקשה של דוד בן גוריון וחבריו בשלהי 1947 ובתחילת 1948, התלבטות שנמשכה עד הרגע האחרון ממש – האם להכריז על מדינה, האם להסתכן במלחמה נגד כל מדינות ערב. מעטים יודעים על הלבטים שהיו מנת חלקם של אנשי האצ"ל. הדעות בקרב הנהגת האצ"ל היו שונות

הקבוצה הרדיקלית, שאותה יצגו אנשי מטה האצ"ל בגולה, התנגדה להכרה במדינת ישראל ודגלה בהקמת 'ממשלה גולה' שהייתה אמורה לבוא במקומה של הממשלה שעתידים היו לכונן מוסדות הישוב המאורגן. ממשלה גולה זו שבמשתמע הייתה אמורה להיאבק נגד ממשלת ישראל החוקית, התיימרה , כך סברו הדוגלים בהשקפה זו, לייצג את רוב 'העם העברי' למרות שבפועל היה האצ"ל גוף קטן שמרבית היישוב סלד ממנו. ויץ מפנה את תשומת ליבנו לעובדה המעניינת שהרדיקלים באצ"ל, ראו עצמם כ'ניאו כנענים', דגלו בהפרדת הדת מהמדינה, ובשיתוף ערבים בממשלה ה'עברית' – עברית ולא יהודית.

גישה קיצונית אף יותר ננקטה על ידי משלחת האצ"ל בארצות הברית, בראשות הלל קוק ושמואל מרלין, שגרסו כי על האצ"ל בארץ ישראל לקבל את מרותם כממשלה גולה 'עברית' בניגוד לסוכנות ה'יהודית' המייצגת לטענתם את 'מסורת גבאי הגטו' , סוכנות בוגדת ומנוונת שיש להפילה במאבק.

גישה זו שהייתה מובילה מן הסתם לעימות מזוין בין ההגנה ואצ"ל, נדחתה על ידי בגין שסבר כי בכל מקום בו תיכון ממשלה עברית, לא ימשיך האצ"ל להתקיים כגוף מחתרתי.

החלופה בה דגל מנחם בגין, חלופה שיש לה השפעה דרמטית על החיים הפוליטיים במדינת ישראל עד היום, חלופה, שאם נתבונן בתולדות המדינות שקיבלו עצמאותן במאה ה20 אינה מובנת מאליה כלל ועיקר, הייתה החלופה הדמוקרטית , שעיקריה שלושה:

א. האצ"ל יפעל כמפלגה פוליטית המקבלת עליה את עקרונות המשטר הדמוקרטי

ב. יחידות האצ"ל יפורקו וישולבו בצבא שיוקם עם הכרזת המדינה

ג. 'תנועת החירות' – המפלגה שהאצ"ל אמור לכונן, לא תיטול חלק ב'שלטון מפא"י' אלא תפעל כאופוזיציה.

מדוע הכריע בגין כנגד האופציה הרדיקלית? ויץ סבור כי הייתה זו הכרעה כנגד מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי. בעודו משלם מס שפתיים לזכר המנהיג הנערץ שהיה אינטלקטואל מזהיר, ליברל אנטי קלריקאלי ולאומן בסגנון האירופי, סרב בגין לחזור על האקט הסימבולי של הפרישה הז'בוטינסקאית ב1931, פרישה שהפכה אותו לאמיגרנט בודד ומנודה , 'מריר מיואש ולמוד אכזבות'[2]

ביקורו הראשון של בגין בארה"ב - נובמבר 1948ויץ מציין, דבר שחוזר כחוט השני בכל הקריירה של מנחם בגין, ובדרכה של תנועת החירות, על שילוב בין רטוריקה תוקפנית וקיצונית ביותר, לבין פוליטיקה פרגמאטית.

כך, לדוגמה, מכריז מנחם בגין למחרת החלטת האו"ם על החלוקה:

"ארגון האומות המאוחדות החליט לבתר את מולדתנו...אנשי הסוכנות היהודית שהובילו את העם במשך חצי יובל שנים מדחי אל דחי סמכו ידיהם על הגזלה וחתמו על שטר הפקרה של אדמת המולדת ועתיד האומה...בשם שאיפת החרות של עמנו המפוזר והמשועבד, בשם זכותו ההיסטורית הבלתי ניתנת לערעור - הרינו מודיעים ומכריזים בפני עם ועדה ובפני אומות העולם:

ביתורה של מולדתנו הוא בלתי חוקי...

הוא לא יוכר לעולם

חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משוללת כל תוקף

היא לא תחייב את עם ישראל

ארץ ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח."

מפלגות פוליטיות במדינת ישראל

את המחנה הרביזיוניסטי הרדיקלי ייצגו במדינת ישראל עם הקמתה שתי תנועות פוליטיות: ברית הציונים הרוויזיוניסטים, שהייתה חברה במועצת העם ולאחריה במועצת המדינה הזמנית, ונציגיה היו הרצל רוזנבלום, צבי סגל, ובן-ציון שטרנברג., ותנועת החירות – המפלגה הפוליטית החדשה, אותה ייסד מנחם בגין. כלל ייצגו הרביזיוניסטים קו מתון יותר, שכן מ1946 הצטרפו מחדש לתנועה הציונית, ואף שאפו להיכנס לממשלה הזמנית בראשות דוד בן גוריון.

עמדת האצ"ל בפרשת אלטלנה

סיפור אלטלנה, שבו לא יעסוק מאמר זה, המחיש גם הוא את חילוקי הדעות הקשים בתוך האצ"ל ואת עמדתו הממלכתית של בגין באירוע הקשה ההוא.

ויץ טוען כי הפלגת הספינה, על דעת הנהגת האצ"ל בארה"ב בניגוד לדעתו של בגין, (בגין שמע על הפלגת הספינה בשידורי הbbc ), נועדה במפורש לערער על מנהיגותו ועל דרכו המתונה יחסית ואף להרוס אותו. ויץ סבור כי בגין שאף באותה עת, בראש ובראשונה, להשתחרר מתדמית ה'טרוריסט' ולזכות בדימוי של מדינאי לגיטימי, וכי ידע כי פרשת אלטלנה פגעה קשות בדימויו הציבורי.

האם התכוון האצ"ל להשתמש בנשק שהובא על ה'אלטלנה' לפעולה עצמאית שלא במסגרת צה"ל? ברור שכן. האצ"ל החליט שבכל מקום שריבונות ישראל לא הוחלה עליו, ימשיך לפעול באופן עצמאי, וחלק מהנשק הרב שהובא על ה'אלטלנה' יועד לאצ"ל בירושלים. האם היה האצ"ל מפעיל נשק כנגד ממשלת ישראל הצעירה? ויץ לא מביע דעתו בסוגיה סבוכה זו, וגם אנו לא נעשה כן. בכל אופן, פרשת 'אלטלנה' פגעה באופן בלתי ניתן לתיקון ביחסים שבין דוד בו גוריון ומנחם בגין, והובילה לנתק רב שנים בו סרבן שתי התנועות לפעול במשותף בממשלות ישראל.

הבחירות לכנסת הראשונה

בבחירות לאסיפה המכוננת שהפכה לכנסת הראשונה נחלה תנועת החירות הצלחה חלקית ביותר – היא זכתה ל14 מנדטים בלבד, ונכשלה בתוכניתה לכבוש את השלטון במדינת ישראל, לעומתה, נכשלה ברית הציונים הרביזיוניסטים כישלון חרוץ ביותר ואף לא עברה את אחוז החסימה. הפילוג במחנה הלאומי פגע בו והוא הגיע להישגים דלים ממה שציפה להם.

מנחם בגין מצביע בבחירות לאספה המכוננתבגין , המצטייר בספר כפוליטיקאי מוכשר ביותר, המצליח תמיד לנטרל את יריבו מבית בתערובת של טקטיקה מתוחכמת, רטוריקה מזהירה ואיומי פרישה, נטרל את ברית הצה"ר וצרף אותה לתנועתו תחת השם 'ברית חירות הצה"ר'. מי שמתעניין בפוליטיקה הפנימית של תנועת החירות, ימצא בספר תיאור מפורט שאינו מופיע בכל מקום אחר , של המחנות והסיעות בתנועה בשנים אלה, וכיצד מצליח בגין לנטרל את יריביו – אישים כגון אורי צבי גרינברג, ערי ז'בוטינסקי, הלל קוק, ומאיר גרוסמן, שבינתיים נשכח פועלם הפוליטי מלב, וניסיונם לערער על מנהיגותו של בגין זוכה עתה לרגע של תהילה...

המשבר ונאומו ההזוי של בגין

הישגיה הבינוניים של תנועת החירות, כישלונה היחסי בבחירות המוניציפאליות, הביאו למשבר תנועתי קשה, וכנראה גם למשבר אישי קשה אצל מנחם בגין, משבר שבא לידי ביטוי באחת ההצעות המוזרות ביותר שהשמיע מעודו.

כותב יחיעם ויץ[3]

בועידת התנועה ב1951 הוא קבע שהעולם עומד לנוכח מלחמה עולמית חדשה והעלה תוכנית "נגד סכנת השמדה". במסגרתה, הוא הציע לפנות את כל הילדים עד גיל 15 שנים, "אל מעבר לים". הוא טען, שמדובר על תוכנית, ש"אינה פנטסטית": "מבוגרים יוכלו להלחם כשידעו כי חייהם ועתידם של ילדיהם מובטחים" . הנאום הותיר רושם קשה ביותר. בדר כתב עליו בשיא העדינות: "נאום הפתיחה של בגין לא עלה יפה; פשוט, לא היה טוב" . רוב העיתונים כתבו על הדברים האלה וכל חברי התנועה, תומכיו ומתנגדיו, קיבלו אותה בהסתייגות ואף ראו אותו כנואם תבוסתני וביטוי עגום למצב התנועה . כמה אישים בקרב התנועה הרביזיוניסטית כתבו על זה. כך שמואל תמיר כתב על זה:

"צירי הוכו בתדהמה. דממה מעיקה עמדה בחללו של האולם. אפשר היה להבין לרוחו של בגין, שחרד לשלומם של הילדים, עתיד האומה, האם זו התשובה? היינו כנכלמים. חגיגיותו של ערב הפתיחה הושבתה."

ב"עם המדינה", מאיר גרוסמן, יריבו הגדול של מנחם בגין, כתב על זה בנימה לא מוסווה של שמחת לאד:

הרעיון, שהועלה על ידי ראש "חרות" בפתיחה החגיגית של ועידתה, הוא רעיון פאטאלי לציונות ולמדינה. נדבקה בו מידת הסתירה והבגידה בכל מהותה של הציונות, בשעה שהוא כאילו מבקש להיות רעיון סופר-פטריוטי. תנועה ציבורית בריאה ומאמינה אינה מסוגלת לעכל דעות כגון אלו. כי קיים הבדל כבין יום ללילה בין תנועת שחרור וחרות לבין הסתדרות של אימיגראנטים נוודים .

שאלתי את המחבר, מה הביא לדעתו להצעה המוזרה והתבוסתנית הזו של בגין, הנראית הזויה ומנותקת לחלוטין מן המציאות של אותה תקופה, והוא השיב לי כי לדעתו סבל בגין כל חייו מעליות ומורדות במצב רוחו, אולי אף מתקופות של מאניה ותקופות של דפרסיה, ששיאם המר הופיע שנים לאחר מכן בפרישתו המשונה מראשות הממשלה ב1983.

הבחירות לכנסת השנייה והיעלמותו של בגין

זמן קצר לאחר מכן התחולל בארץ משבר פוליטי חמור: הבחירות לכנסת השנייה הוקדמו והתקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד וגיוס הבנות לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעת אי אמון.

ראש הממשלה, דוד בן גוריון, החליט שלא להקים ממשלת מעבר, ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה, קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי.

לבחירות הללו נגשה תנועת החירות מתוך עמדה של משבר פנימי קשה. דגל ההתנגדות לחלוקה שהניפה, ומצעה הביטחוני הקיצוני, נראו מנותקים מהמציאות על רקע המצב הכלכלי השה ביותר ששרר אז בארץ, ומדיניות הצנע הכושלת, שמפלגת 'הציונים הכליים' היטיבה לנצל כמנוף להפיכתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת.

ואכן, בבחירות אלו הובסה תנועת החירות תבוסה ניצחת, וזכתה בשמונה מנדטים בלבד. היא הפכה למפלגה החמישית בגודלה בבית, כאשר לציונים הכלליים 20 מנדטים והיא הופכת למפלגת הימין החזקה בארץ.

התחושה הייתה כי תנועת החירות עומדת לחדול מלהתקיים.

כתב ביטאון המפלגה השלטת, 'דבר' בשמחה לאיד בלתי מוסתרת[4] :"אחרי הבחירות אנחנו אמורים לחכות לחיסולה המוחלט של התנועה בשנים הבאות כמפלגה, כאנשים"

מייד לאחר הבחירות נעלם בגין , פשוטו כמשמעו.

כותב יחיעם ויץ:

"במחצית השנייה של 1951 נעלם מנחם בגין מהזירה הפוליטית. הוא נעלם בראשית אוגוסט 1951 , מיד אחרי הבחירות לכנסת השנייה, וחזר בראשית ינואר 1952, ימים ספורים לפני הדיון בכנסת על הצעת הממשלה לדון עם גרמניה על השילומים, שהתחיל ב – 7 בינואר 1952 . במידה רבה, סיפור העלמתו הוא "חור שחור". המחקר בקושי עוסק בזה ומפעל הנצחתו הרשמי כלל לא עסוק בזה. בבחינתו, הוא לא קיים. לדוגמא, האלבום על חייו, שהתפרסם ב- 2003, התעלם לחלוטין מזה . התייחסות דומה ניתן לאתר בחוברת רשמית עליו, שהתפרסמה על ידי מרכז ההסברה לרגל עשור שנים למותו ושנכתבה על-ידי יוסי אחימאיר, שקשור באופן הדוק ל"משפחה הלוחמת" . אין בה אפילו מילה אחת על זה. כנראה, אחרי יותר מיובל שנים, הם רואים את הסיפור הזה כמיכוות אש. עיתונאי לניסה לשוחח עם מקורביו בגין על זה נתקל בסירוב מוחלט: יחיאל קדישאי, המזכיר הוותיק, הנאמן והמסור של מנחם בגין כמעט טרק את הטלפון; שלמה נקדימון , אמר לו בזעף שהוא "לא מתעסק ברכילות ".

גם המחקר שעוסק בקורותיו ובקורות תנועת החרות, המפלגה שהוא ייסד ושעמד בראשה שנות דור, כמעט לא עוסק בסוגיה המרתקת הזאת. דוגמא לכך הוא הביוגרפיה על בגין, שנכתבה על ידי פרנק גרוואסי . בו אין כלל אזכור לכך. בפרק הרלבנטי יש התייחסות קצרה לכישלון תנועת החרות ולמאבקיה נגד השילומים מגרמניה ושאלת הפרישה כלל לא מוזכרת.

בגין נסע לאירופה כנראה ב – 6 באוגוסט , עוד לפני הצגת התוצאות הרשמית של הבחירות לכנסת השנייה. בי"ח במנחם אב תשי"א ( 20 באוגוסט 1951 ) הוא כתב איגרת לחברי מועצת תנועת החרות - העדות הכתובה על פרישתו. בראשית האיגרת הוא התייחס לפרישתו עצמו: הוא הציג את הצעד הזה כצעד זמני במטרה לסיים את חוק לימודו "בתורת המשפט". בגלל זה הוא החליט לעזוב את "מקומי הכנסת" ו"את פעילותי המרכז התנועה".

לאן נעלם בגין? על כך יש לוויץ השערות מרתקות ביותר, המופיעות רק במרומז בספר:

"מה היו הסיבות לפרישתו ומה הוא עשה באירופה? אין לנו מספיק מידע שיכול לענות על התשובה הזאת, כפי שהודגש, וניתן להציג מספר מועט של עדויות והשערות בהקשר לזה. ההיסטוריון פרופ' זאב צחור סיפר ששמע מאביו, שמואל וייס - שהיה רוויזיוניסט ותיק וחבר במוסדות "חרות", שהדעה הרווחת בקרב עסקני המפלגה "שבגין נסע לאירופה לקבל טיפול נפשי". צחור סובר שבגין אושפז "באותו סנטוריום שבו שהה לעתים [מאיר] יערי" ובהמשך דבריו הוא הדגיש שהוא "יודע בוודאות שבניגוד למה שנהגו לחשוב רוב חסידיהם השוטים של בגין ושל יערי, היחסים ביניהם היו טובים והייתה הדברות בהרבה נושאים".

העיתונאי יהושע אופיר , שמופיע בהמשך המאמר הזה, טוען שהוא לא זוכר "אם דיברו על המצב הנפשי של בגין", אך הוא זוכר היטב שסיפרו שהוא "נתקף בפריחה קשה בכל הגוף ונסע לחו"ל להתרפא ממנה ". גם הכתבה שיגאל סרנה פרסם התייחסה ליסוד הזה. נכתב בה כי "בגין שקע באחד מאותם דיכאונות שלו, שהאחרון הובילו להסתגר בביתו, מאז פרישתו מראשות הממשלה". סרנה ציטט את דברים שאמר ל', מותיקי חרות שהעדיף לא להציג את שמו המלא. הוא סיפר על "תופעות כמו פריחה על העור, התקלפות, סימפטומים של מתח נפשי לצד דיכאון. זה כרוך אצל בגין בתחושת נטישה, כישלון, אובדן שליטה על העניינים".

מי שהציג דברים ברורים ובוטים לגבי זה היה ישראל אלדד (שייב) המנוח, שהוא לו יחס דו-ערכי למנחם בגין. בראיון שהוא העניק בראשית שנות התשעים, הוא רמז שב – 1951 היו אצל בגין היו "עליות וירידות במצבי הרוח...בפסיכולוגיה קוראים לזה 'מניה דפרסיה '" כן אלדד התייחס לפרישתו מראשות הממשלה, בסתיו 1983: בהמשך הראיון הוא קבע שמדובר ב: "מאיגרא לבורא עמיקתא. זה בדיוק ששלום כתב על שבתאי צבי – מאופוריה למניה דפריסיבית". במידה רבה, ניתן לראות את הדברים האלה כהסבר מסוים להיעלמותו ב- 1951, שנות דור לפני הסתגרות בביתו ברח' שלמה צמח "

יצוין כי אוהדיו של בגין לא ראו בעין יפה, בלשון המעטה, את השערותיו של ויץ. כך כתב למערכת 'הארץ' הרצל מקוב, מנהל המרכז למורשת בגין: " פרופ' יחיעם ויץ מעלה טענה, שבגין נסע לסנטוריום בשווייץ, בעודו מציין כי "אין כל הוכחות לכך". עוד הוא כותב כי "בגין נעלם מיד לאחר היוודע תוצאות הבחירות". ד"ר יוחנן בדר, חברו של בגין באופוזיציה אז, כותב בספרו "הכנסת ואני", כי בגין שכר דירה בירושלים ובמשך חודשים למד לבחינה לקבלת רישיון לעריכת דין. גם במשרד עורכי הדין זליגמן וקריצ'מן, מעידים שבתקופה הנדונה עסק בגין בהתמחות במשפטים. ויץ מתבסס על סיפור שסיפר לו חבר, ששמע מאביו, שהייתה שמועה. איזו אמינות יש למקור כזה?"

איזה אמינות יש לטענת מרכז מורשת בגין? מעטה ביותר, שכן על חזרתו של בגין ארצה לאחר היעדרותו מדווח עיתון 'חירות'[5] עצמו : " מר מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, עומד להגיע היום לנמל חיפה באוניה 'אבנציה'". למחרת, בגין חזר לארץ יחד עם רעייתו, העיתון דיווח על בואו בידיעה קצרה . בנמל חיפה קיבלו את פניהם כמה ראשי התנועה. מצמרת המפלגה הביאו שניים: חה"כ יוחנן בדר ואליעזר שוסטק . השאר היו עסקנים מדרג ב', כמו ד"ר דוד בוקשפן ודוד יוטן, שניהם חברי הצה"ר. אחרי שהייה קצרה בנמל, דווח בידיעה, "יצאו מנחם בגין ורעייתו לתל-אביב".

במשך חודשים רבים הסתגר בגין , מספר לנו ויץ, ונמנע מלקחת חלק פעיל בפעילות הכנסת והתנועה, אולם אט אט החל לוקח חלק בפעילות מפלגתו, אולם לכנסת חזר רק לאחר כחמישה חודשי העדרות. היה זה כאשר התייצב בגין בראשו של מאבק חסר פשרות נגד הסכם השילומים עם גרמניה, מאבק שהיווה לדעתי את נקודת השפל הקשה בקריירה שלו , מאחר ובגין חצה בו בצורה קשה את גבולות הדמוקרטיה.

בגין נואם בכיכר מוגרבי בתל אביב, 5 בימואר 1952הופעתו הפומבית הראשונה נערכה במוצאי שבת, 5 בינואר 1952 , באספת עם המונית בכיכר מוגרבי בתל-אביב, שמפלגתו ארגנה נגד מגעי הממשלה עם גרמניה . יום לפני זה מודעה עליה התפרסמה בביטאון המפלגה שהדגישה שמנחם בגין הוא הנואם המרכזי . ביום ב', 7 בינואר 1952 – יום פתיחת הדיון בכנסת על השילומים – מנחם בגין הושבע אימונים כחבר הכנסת השנייה – כחמישה חודשים אחרי פתיחת הכנסת . העיתונים לא התעלמו מהשבעתו, אך לא התייחסו לזה כאירוע חשוב או משמעותי.

ההמשך היה מר ונמהר. מספר ויץ בספרו:

" למאבקה של תנועת החרות נגד המשא ומתן עם גרמניה על נושא השילומים היו כמה פנים, אך ההפגנה הסוערת של חרות בכיכר ציון בירושלים, שהתגלגלה לרגימת אבנים לעבר בניין הכנסת, והתנהגותו של מנחם בגין, יצרו מעל לכל ספק לתנועה דימוי קשה ושלילי.

הדימוי צייר קבוצה פוליטית שבראשה עומד בריון, המהווה איום על עצם קיום הדמוקרטיה הישראלית הצעירה, שטרם הספיקה ליצור נוגדני הגנה. לימים תיאר זאת ישראל אלדד במלים: "מה נשאר לשנים הבאות, מה נשאר מהדימוי של בגין? מי שזרק את האבנים על הכנסת!". יש לזכור שהכנסת סימלה את הריבונות של המדינה שזה עתה קמה, וח"כ פנחס לבון דימה את רגימת האבנים לעבר המשכן כ"ניסיון מחושב ומתוכנן - לשלוח יד בבית המקדש היחידי שישנו לעם ישראל בתקופתנו".

בגין בדרכו לעצרת בירושלים ערב ההפגנה ב-7 בינואר 1952 שררה בירושלים תחושה כי היא אמורה להיות אירוע קשה ומסעיר. המתח הרב הורגש באוויר: תושבי העיר חזו בחלונות ראווה שכוסו בטלאי צהוב, המשטרה וצה"ל נערכו בכוחות מוגברים והיה ברור לכל שלקראת הדיון בכנסת, שנקבע לאחר הצהריים, ישולהבו הרוחות...

תחילה נראה האירוע כהפגנה מפלגתית רגילה, שכמותה ערכו המפלגות המתנגדות לנושא - מפ"ם משמאל ותנועת החרות מימין. הפותח היה אליאל דרור-פריימן, עסקן מרכזי בסניף חרות בירושלים וחבר מועצת העירייה; אחריו נאמו יעקב רובין, המזכיר הכללי של חרות, ופרופ' יוסף קלויזנר. רובין הצהיר שהפגנה זו דרושה כדי ש"העולם יידע את האמת כי עומדים להחליט על המו"מ המכוער עם הגרמנים הטמאים בנגד לרצון העם".

קלויזנר ההיסטוריון היה אז בן 78, הבכיר באנשי הרוח שתמכו בתנועת החרות (ומועמדה לכהונת נשיא המדינה). הוא תקף בחריפות את עצם הרעיון של משא ומתן עם גרמניה המערבית על שילומים, ושאל באורח רטורי: "הרצחת וגם ירשת?" ובמקומה הציג את השאלה "רצחו וגם נסלח להם?" וענה במלים אלה: "נקבל סחורות אשר נוצרו מדמי יהודים, האם כך נוהג עם שיש לו כבוד לאומי... שלא איבד את צלם האלוהים? טובי מוחות עמנו נשחטו והובלו לקבורה! וזאת נשכח?... האומנם העם הזה ימכור את כבודו בדם ששת המיליונים עבור כסף?" ואז עלה בגין לנאום - נאום בולט באלפי הנאומים שנשא בחייו הפוליטיים. בעיקרו של הנאום עמדה תפישתו כי המאבק נגד השילומים אינו מאבק פוליטי בעל גבולות מוגדרים, אלא מאבק רליגיוזי ומוחלט. דבריו התסיסו את אלפי המפגינים והרטוריקה נוסחה בזו הלשון: "לפי ידיעה שקיבלתי זה עתה נושאים השוטרים רימונים מתוצרת גרמניה"; "זו תהיה מלחמה לחיים ולמוות"; "כאשר יריתם בנו בתותח, אז נתתי פקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן!"; "אם נגזר עלי למות ולא לראות את בני - טוב לי המוות מחרפה"; "אותנו לא תכניע, אין כוח בעולם שיכניע את חיילי האצ"ל"; "זו לא תהיה מלחמה קצרה ולא קרה. ייתכן ששוב נהיה רעבים ללחם, ייתכן שניפרד מעל משפחותינו, ייתכן שנעלה לגרדום. אין דבר".

דברי בגין חצו את הגבולות המקובלים בנאומים פומביים והתבטאו בעיקר בדבריו נגד חברי הממשלה. הוא כינה את ראש הממשלה, שר החוץ ושר התחבורה "פושעים, עוכרי ישראל", וסיים את נאומו בקריאה למפגינים "לא לפחד וללכת לקראת השוטרים המזוינים ברימוני גז". "על אחריותי!", צעק הנואם.

מיד לאחר שסיים בגין את נאומו, החלו האלפים לצעוד במעלה רחוב בן-יהודה לעבר "בניין פרומין" ברחוב המלך ג'ורג' החמישי, שם שכנה אז הכנסת באופן ארעי. מפגינים רבים ענדו טלאי צהוב. במעלה הרחוב הם נתקלו במחסום הראשון של המשטרה, שעמדו בשורה מאחורי תיל ואחריהם ניצבה שרשרת שוטרים שנייה. המפגינים הראשונים שהגיעו למחסום חצו אותו בקלות, מאחר שהשוטרים לא התנגדו כמעט ולא השתמשו בכוח, וכך הצליחו להתקדם לעבר בניין הכנסת. במהלך העימות נזרקה אשפה לעבר השוטרים בידי מפגינים שטיפסו לגגות, דבר שהחריף את המתח הנורא ששרר באוויר.

ירושלים בליל ההפגנהתוך כמה דקות הגיע ההמון המפגין לפינת רחוב בן-יהודה ורחוב המלך ג'ורג, סמוך מאוד לבניין הכנסת. כאן הוא נעצר על ידי זרנוקי מים שהותזו מכבאית של מכבי אש, אך משהתרוקנו מכלי הכבאית - עזבה את המקום על אנשיה. קציני המשטרה, בתחושת אין-אונים, ביקשו מהמפגינים בקול תחנונים להתאפק. אחד הקצינים אמר: "אני מתחנן בפניכם שלא תגרמו להרס מדינה יקרה זו. מעשיכם מביאים להרס הדמוקרטיה. אנא, עזרו לי בהשלטת הסדר".

דברי קציני המשטרה לא הועילו - ונחיל המפגינים פרץ לעבר הכנסת תוך קריאות רמות "קדימה!". אבנים נרגמו לעבר אולם המליאה בקומת הקרקע; סביב הכנסת לא היה כל משמר או הגנה. כוחות המשטרה החלו להשתמש בכוח וזרקו מאות פצצות עשן וגז מדמיע לעבר המפגינים; האזור נראה כשדה קרב, ואחד העיתונאים תיאר אותו כ"תמונת זוועה", אפוף עשן, מכוניות השרד של השרים שחנו בו מרוסקות והרוסות, אמבולנסים שהגיעו לאסוף את עשרות הפצועים, מן המפגינים והשוטרים כאחד, "חצו את הרחובות והחרידו בשריקותיהם". "נוער עמד בהמוניו על גבעת החול שממול הכנסת וזרק אבנים. שמשות חלונות הראווה נופצו כליל והרחובות נזרעו זכוכית. האבנים הגיעו עד לחלונות בניין הכנסת וכמה מהן אף נכנסו לתוך האולם".

בשש בערב, כשהמפגינים התחילו להסתער לעבר בניין הכנסת, נערכה במקביל הפגנה של מק"י בכיכר ההסתדרות, הסמוכה לבניין הכנסת. השתתפו בה עולים חדשים ופועלים בבגדי עבודה, שענדו על דש בגדיהם "טלאי הצהוב המקורי שהוכרחו לענוד במחנות הריכוז". הם קראו קריאות גנאי; שני חברי הכנסת מטעם מק"י, מאיר וילנר ואסתר וילנסקה, היו בין המפגינים, הגיעו לאולם המליאה ופתחו בצעקות: "להפסיק את ישיבת הכנסת! המשטרה רוצחת אזרחים בחוץ!".

למרות מטח האבנים לעבר אולם המליאה ולמרות תחושת החרדה ששררה בחללו, לא ננעלה הישיבה; יש להניח כי יושב הראש הבין כי לצעד מעין זה נודעת משמעות רצינית. הישיבה נמשכה כשעיני חברי הכנסת דומעות בגלל הגז המדמיע שחדר לאולם דרך החלונות השבורים. "היושב ראש סירב להפסיק ומדי פעם בפעם הרעים בפטישו לעומת המפריעים. מדי פעם התקרבו המפגינים לבניין הכנסת וגל אבנים הושלך על הקירות. מהן דרך החלונות הפתוחים". כאשר נאם חבר הכנסת מטעם הפועל המזרחי, יצחק רפאל, התפרצה ההפגנה לעבר שטח הכנסת בצעקות מחרישות אוזניים. באולם נשמעו קולות נפץ של שמשות, מטר האבנים נמשך בלי הפסק. ח"כ חנן רובין (מפ"ם) נפצע באבן בראשו ויצא מהאולם שותת דם. היו"ר המשיך בישיבה. כשדמעות זולגות מעיניו, המשיך רפאל בנאומו.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר עלה מנחם בגין לנאום. אבנים נזרקו שוב ושוב לעבר האולם ו"אדים זרמו פנימה ללא מחסום, מאחר שכמעט כל השמשות כבר נופצו". האווירה הדחוסה באולם המליאה הייתה רקע להתפרצותו של ראש הממשלה כלפי בגין בקריאה: "מי שלחו את החוליגנים?" והלה השיב: "אתה חוליגן!"

יו"ר הישיבה, יוסף סרלין מהציונים הכלליים, לימים בן-בריתו הנאמן של בגין במפלגת גח"ל, דרש מבגין לחזור בו מהכינוי. בגין סירב והמשיך בנאומו באומרו את המשפט המקומם: "אם אני לא אדבר - אף אחד לא ידבר!". סרלין הפסיק את הישיבה ונעל אותה. אחרי שלוש שעות הוא פתח אותה שוב ובגין התנצל. בתחילת הישיבה המחודשת הסביר סרלין את החלטתו: "הייתי נאלץ להפסיקה מאחר שלא נעניתי על ידי חבר הכנסת בגין שיחזור בו מביטויו הפוגע בראש הממשלה. אני מתכבד להודיע לבית, שחבר הכנסת בגין חוזר בו מדבריו, מפגיעתו בראש הממשלה". למרות התנצלותו של בגין על דברים שאמר בנאומו, הנאום הראשון שלו בכנסת השנייה רדף אחריו כצל במשך שנים רבות."

הרווח וההפסד

הרטוריקה בה נקטה תנועת החירות לאור מסע ההשמצות נגדה לאחר ליל השילומים הייתה חסרת תקדים בחריפותה – היום נראים הדברים הזויים ממש:

'ממשלת בן גוריון השתמשה בפצצות וגאזים להשלטת החרפה על עמנו' 'הפצצות היו מתוצרת גרמנית' . בן גוריון תואר כראש 'ממשלת הדמים' והואשם כי 'לנחלי הדם האיומים שנשפכו על ידי רוצחי עמנו הוסיף ביום ב' דם יהודי לרוב....הדם שניתז על בתי האבן לא הצליח בשום פנים ואופן להסיר את עקבותיו של המעשה המחפיר שהביא לשפיכות הדם הזו'

בעיתון חירות נכתב עוד : "ממשלת הזדון והחמס עומדת לעשות מעשה תועבה שאין כמותו בתולדות ישראל – מתוך התנשאות רודנים קטנים על עם נדכא יוצאים השליטים המרמים להתמקח עם רבי השמדה, שורפי אבותינו, חונקי תינוקותינו"

בעקבות האירועים, דנה הכנסת במתרחש והחליטה להרחיק את חבר הכנסת בגין מישיבותיה לשלושה חודשים. בגין ותנועתו ראו , בסגנון מתלהם אופייני, בהרחקה את 'היום השחור של הפרלמנטריזם העברי' וסימן לקיצו של המשטר הדמוקרטי.

תנועת החירות הפיקה מספר יתרונות מעמדתה בוויכוח על השילומים – היא החזירה עצמה למרכז הבמה הפוליטית, הניפה דגל שונה מ'שלמות המולדת' שנראה לרבים לא רלבנטי, והעניקה להם גאוות יחידה, אך מצד שני זכתה התנועה בתדמית של הגוף השולל את הדמוקרטיה – תדמית מאיימת שהרתיעה חלקים גדולים מהציבור.

ראשי חירות, ובגין בהנהגתם, הכירו חיש מהר בעובדה שהרחיקו לכת יותר מדי ופעלו לשינוי המסר ולשינוי התדמית

דרך חדשה

בגין הכיר בצורך הדחוף לשנות שוב את המסר הפוליטי והתדמית של התנועה, ולחתור לכיוון תדמית מתונה ודמוקרטית יותר. התנועה החלה להתרכז בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ, ותקיפת הממשלה על המצב הביטחוני הלא פשוט ששרר בימים ההם.

בינואר 1954, חצתה תנועת החירות את הרוביקון הממסדי מבחינתה, והצטרפה לקונגרס הציוני. קשה היום להבין איך נתפס אז צעד כזה על ידי המחנה הקיצוני בתנועה כבגידה נוראה בעקרונותיו של המנהיג ז'בוטינסקי שהלינו כי "לא מצא מר בגין, התלמיד כביכול של מורו ורבו, לנחוץ לקרוע את תעודת החברות בכנסת".

באפריל 1954, בוועידת התנועה, נעשה עוד צעד אחד חשוב: הכרעה ברורה וחד משמעית, שלא היה ערעור עליה מאז ועד עתה, בעד הדרך הדמוקרטית לתפיסת השלטון.

בוועידה זו, היו כבר רוב הדוגלים בהגעה לשלטון על ידי הפיכה מחוץ לתנועה – וביניהם דמויות כד"ר אב"א אחימאיר, ושמואל תמיר, אולם בכל זאת התקיים בוועידת התנועה דיון ער בנושא – האם יש להגיע לשלטון על ידי הפיכה או באמצעות 'פתק הבוחר'. רק חבר כנסת אחד, בנימין אבניאל, דגל בקו הרדיקלי, וזכה לתמיכה מעטה ביותר.

מנגד, מתאר ויץ הופעתו של מחנה מתון, שאינו פוסל אפילו שותפות בממשלת ממפא"י או איחוד עם מפלגות ימין אחרות. בשלב ההוא דחה בגין גם את דעות המחנה המתון.

תנועת החירות ועדות המזרח

ראשי חירות ראו בעולים החדשים, ובמיוחד בעולי צפון אפריקה, כמאגר החשוב ביותר לגיוס קולות חדשים ולהגדלת בסיסה האלקטוראלי של התנועה. למפלגה היה באותה את רק חבר כנסת אחד מעדות המזרח – חיים מגורי-כהן, שהופקד על הפעילות במעברות.

ראשי חירות היו היחידים אולי שהתריעו כנגד ההסתייגות הקשה (הגזענית יש להודות) כנגד יהדות צפון אפריקה וה'מרוקאנים', ופעלו רבות בקרב העולים כדי לקרבם לתנועה. כפי שאנו יודעים, הניבה פעילות זו פירות ארוכי טווח.

הבחירות לכנסת השלישית

מצעה של חירות לקראת הבחירות לכנסת השלישית שנערכו ביולי 1955, היה מתון בהרבה ממצעה בבחירות הקדומות. שוב לא כונו בו שרי הממשלה כ'מלשינים' , 'סדיסטים' ו'פרובוקטורים' כמו במצע הקודם והיו בו הרבה סעיפים כלכליים חברתיים שזכו לתמיכה מסוימת, כגון ביטוח בריאות ממלכתי והפרדה בין האיגוד המקצועי לבעלות על מפעלים. לקו חדש ומתון זה, כמו גם לפעילות הנרחבת בקרב עולי צפון אפריקה , הייתה הצלחה ניכרת: תנועת החירות, בראשות מנחם בגין, הכפילה את כוחה וזכתה ל15 מנדטים, וחזרה להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. יריבתה במחנה הימין 'הציונים הכליים', התרסקה.

ניתוח התוצאות מצביע על מגמה, שתביא לימים את הליכוד לשלטון – כך למשל קיבלה חירות במעברת חולון למעלה מ40% מהקולות, במעברת בני ברק 33% ובמעברת רמלה 30%. תושבי המעברות הללו, שזכו מן השלטון בעיקר ליחס של התעלמות והתנשאות גזענית, ראו בתנועת החירות בית, אותו לא יזנחו שנים רבות.

סיכום ושיחה עם המחבר

שוחחתי עם יחיעם ויץ על אודות ספרו ועל נושאים אחרים

- איך אתה רואה את דמותו של בגין, כמנהיג? מה היה הדבר שהניע אותו?

- אני רואה מספר דברים - את תחושת האשמה הקשה על שניצל מהשואה בעוד חבריו שנשארו מאחור נשמדו. אני רואה את רצונו להבדל מתדמית האמיגרנט המנודה של מורו ורבו זאב ז'בוטינסקי, ולחתור ללב הקונסנסוס הישראלי וללב העם, תוף תשלום מס שפתיים בלבד לז'בוטינסקי. בגין היה יהודי גלותי מאמין , בניגוד לז'בוטינסקי האינטלקטואל הליברלי והאנטי קלריקלי.

- איך אתה מסביר את ירידתו הפתאומית של בגין מהבמה הפוליטית בצורה שבה עשה זאת?

- את ניצני פרישתו ב1983, פרישה כה משונה, עד שלא יכול היה אפילו להגיע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו, ניתן לראות באותה העלמות בשנת 1951. בגין סבל ממצבי רוח קשים עד כדי מצב מאני דפרסיבי

- האם חבירת תנועת החירות עם עדות המזרח באה ממקורות אמיתיים או מניצול ציני של הזדמנות פוליטית?

- לדעתי היה כאן שילוב של השנים ובעיקר 'ברית המקופחים' – ניסיון של בגין ליצור שילוב בין הקבוצות המקופחות בישראל

- מהו הרושם העיקרי שהותיר בך האיש?

- בגין היה לדעתי כל חייו בארץ אדם מנותק. הוא לא הכיר את הארץ, לא הכיר את העם, לא היה מודע למתרחש בקרב הצעירים, ואם היו מניחים אותו פתאום באיזה כפר או עיר אחרת, לא היה יודע לחזור לביתו. מצד שני, לעומת מנהיגי היום, היה אדם צנוע וישר מאין כמותו, אדם שלא 'עשה לביתו', אדם שמת , כפי שחי, בעוני ובחוסר כל, בדיוק כמו בן גוריון, אשכול ופנחס ספיר. על כך בוודאי מגיעה לו הוקרה והערכה

- מה דעתך על הביוגרפיה של מנחם בגין שכתב אבי שילון?

- ויץ מתרתח ולא בורר במילים כשהוא פוסל מכל וכל את הביוגרפיה הזו. לדעתו זוהי עבודה רשלנית של אדם שאינו מבין בנושא, ביוגרפיה רצופת טעויות . כך כתב יחיעם ויץ בעיתון הארץ: " חלקים מכתב היד של הספר הזה קראתי במקרה. קראתי ונחרדתי. איתרתי בו שגיאות רבות שמעידות על אי-הבנה בסיסית של המחבר הצעיר. תיקנתי חלק מהשגיאות שמצאתי וביקשתי מאבי שילון באופן מפורש לעצור את תהליך הפקת הספר כדי לבדוק את כל פרטיו. אי אפשר לפרסמו כך, טענתי בתוקף. כאשר קראתי את הספר עצמו התברר לי כי חוץ מתיקונים קוסמטיים שום דבר מהותי לא נעשה. בינתיים נהפך הספר לרב-מכר ושועי העם גמרו עליו את ההלל. לדוגמה, יוסי שריד כתב כי הביוגרפיה "מקיפה, כתובה וערוכה היטב, בקפידה ובאחריות" ("הארץ", 9.1). ולו למען כבודו של בגין איני יכול לעבור בשתיקה על הוצאת הספר הרשלני הזה." דוגמה נוספת היא קביעתו של שילון כי בגין התעקש "להפעיל את אצ"ל בתור מחתרת לוחמת בירושלים" אחרי הקמת תנועת החירות בגלל יחסו לעיקרון הדמוקרטי-הפוליטי, שהיה "בעירבון מוגבל" (עמ' 120). המניע היה שונה לחלוטין: יחסו של בגין לחלוקה, ולא לדמוקרטיה. בשידור שהכריז על כינון תנועת החירות הצהיר בגין על כוונתו לפרק את המחתרת בכל שטחי הריבונות הישראלית ולא לפרקה ב"שטחי המולדת שעדיין לא שוחררו".

[1] עמ' 221

[2] כך תאר אותו ברל כצנלסון

[3] קטע ממאמר שטרם פורסם, המופיע גם בספר

[4] 'מה נשתנה?' , דבר, 2.8.1951

[5] 13 ספטמבר 1951

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר