אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדיניות העלייה בשנות ה-30 והשואה - חלק שני


ז'בוטינסקי עם ראשי בית"ר בוורשה - משאל מנחם בגין

פורסם לראשונה באתר "ארץ הצבי"

זהו חלקו השני של מאמרו המקיף של ד"ר דוד סיון על מדיניות העלייה בשנות ה30 והשואה.לקריאת החלק הראשון

-----

5.3.3 חשבון העשור השלישי

במהלך העשור של שנות השלושים האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל צמחה ביותר מפי שנים. גורם עיקרי לכך הייתה העלייה של קרוב ל-250 אלף עולים (חלמיש 2006, עמ' 43 – 48). המספר הזה הוא קטן מאד ביחס למיליוני היהודים שנשארו מאחור ושרובם נספו בשואה.

ההעפלה בים ובדרכים אחרות היוותה עוד דרך לתרום להצלת יהודים ולמימוש יעדי הציונות: רוב יהודי ובית לאומי – מדינה יהודית. אלא שעלינו לזכור שממספרם של עולים אלו (במיוחד אלו שנתפסו) קוזז מספר רישיונות העלייה כך שהתרומה נטו של דרך זאת הייתה קטנה יחסית. מכאן שביחס לעלייה הלגאלית תרומת העלייה הבלתי לגאלית להצלה ולכוחו של הישוב הייתה שולית.

מדוע לא עלו הרבה יותר יהודים לפני שעלה הכורת?

חלק ניכר מהיהודים שהיו מוכנים לעלות היו חסרי אמצעי מימון ולכן נאלצו להמתין ליוזמה ציבורית. יוזמות-תוכניות, אפילו מפורטות, שבמרכזן הוצאת מיליון ויותר יהודים מאירופה לישראל היו קיימות כבר מאמצע שנות ה-30. הייתה תוכנית (העשור) האבקואציה של ז'בוטינסקי שצצה בראשית שנות השלושים, הוצגה בפירוט בשנת 1935 בכנסיית היסוד של הצה"ר, להעלות 1.5 מיליון יהודים בתוך עשר שנים (בלע, עמ' 18). גם בן-גוריון הציג בפני מפלגתו את תוכנית המיליון באותה השנה (פרילינג, עמ' 922 – 923). שניהם כנראה הבינו שבמציאות לא ניתן היה לפעול בקצב גדול יותר כי הזמן הוא מכשול אמיתי, במיוחד בגלל כושר הקליטה של ארץ ישראל. אבל גם עם ההבנה הזאת התוכניות הללו לא הגיעו למימוש.

חוץ מגורם הזמן פעלו במקרה של התנועה הציונית שני גורמים נוספים שבעצם הרגו את התוכניות עוד באיבן. הראשון הוא הנחישות של הבריטים למנוע גידול בעלייה מעבר למעט שהם אישרו. הגורם השני היה המחסור במקורות מימון ויכולת ארגון מוגבלת כפי שאפשר להסיק מהמידע על מבצעי ההעפלה בשנים 1937 – 1939 (פרק 4 לעיל).

עד שלהי שנת 1938 בן-גוריון ושאר המובילים בהנהלת ההסתדרות הציונית חשבו על פיתוח הארץ כדי שתוכל לקלוט את מיליוני היהודים מהגולה, כדי להכינה לשאר העם. הם לא היו מוכנים לחשוב על מאבק נגד הבריטים בנושאי העלייה כי חששו מסגירת שערי הארץ. לכןאפשר לטעון שהתנגדות הבריטים מנעה כל ניסיון לממש את תוכניתו של בן-גוריון עוד לפני שנשקלה האפשרות התקציבית. לעומת זאת, התוכנית של איש האופוזיציה ז'בוטינסקי הייתה לכאורה משוחררת ממגבלה זו, שהייתה בלתי מוסרית בעיניו, כפי שטען כבר בשנת 1932 (כץ, עמ' 869). מכאן שהאפשרות הכספית הייתה יותר קריטית בקשר לתוכנית העשור – המחסור במקורות מימון מנע כנראה ניסיון רציני ליישמה. כפי שטען מי שהיה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית, גם מבצעי ההעפלה היותר "צנועים" סבלו מאותה הבעיה:רוב הספינות לא התאימו להובלת מטעני-אדם. מעולם לא היו די ספינות בשביל המספר הגדל והולך של אנשים שהחליטו לברוח... לא הייתה שום קרן בעלת-אמצעים שתחוש לממן את פעולות ההצלה(כץ, עמ' 1105). כמו בשנות העשרים העם היהודי לא סיפק את האמצעים הכספיים כדי שהתנועה הציונית תוכל להוביל שינוי אסטרטגי כל כך חיוני לכאורה.

-----

6. האם הם ידעו?

ההיסטוריון, שמשאלתו הנאמנה היא לתאר ולשפוט את מאבקם של אנשי הדור, חייב בראש ובראשונה להסביר את התנהגותם על-סמך מה שהם עצמם ידעו בשעת מעשה;השיפוט אם החלטה כלשהי הייתה הגיונית, צודקת, מוסרית, חייב להיעשות על-פי קנה המידה שהיה מקובל על אנשי הדור עצמם.כ"ץ, עמ' 61

בין חסידי ז'בוטינסקי היו וישנם כאלו שהעלו על נס את יכולתו לחזות מראש את האסון הקרב ובא כבר בשנות השלושים. ההערכות הללו מבוססות בעיקר על דברים שהאיש כתב ואמר במהלך העשור האחרון של חייו. מכאן עברו לביקורת על מנהיגי התנועה הציונית על שאינם רואים את "האור" ולא פועלים בהתאם. עוד במהלך מלחמת העולם כאשר החלו להתברר ממדי האסון עלו טענות שהם לא עשו די להצלת יהודי אירופה. יותר מאוחר, לאחר השואה כאשר התבררו ממדי החורבן והרצח הופיעו גם טענות שקשרו את המדיניות של ההנהלה הציונית עם אשמה באסון השואה.

אני חושב שעלינו לנהוג כפי שהמליץ חתן פרס ישראל למדעי היהדות, הפרופסור יעקב כ"ץ. לפני שאנחנו שופטים את מנהיגי העבר של התנועה הציונית על מעשיהם ועל דברים שלא עשו עלינו לברר מה הם ידעו. מה ידעו, בשנות השלושים, מנהיגי הדור של התנועה הציונית על העומד להתרחש? האם הם "ידעו" או "חזו" את השואה שהתרגשה על העם היהודי בתוך מספר שנים?

-----

6.1 מה ידע ז'בוטינסקי?

ז'בוטינסקי שנולד עם ראשית הציונות, 1880, הטביע חותם בולט על ההוויה הציונית. מלבד היותו הוגה דעות, סופר, מורה דרך בתחום המחשבה המדינית, ואיש רוח הוא גם עסק בצרכי היום יום של התנועה הציונית ( על ספרו החדש של זאב צחור;נתניהו, ב., עמ' 3). ביחד עם יוסף טרומפלדור (תנועת העבודה) פעל ללא ליאות להקים את הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. כאשר הסתיימה המלחמה היה בין מקימי ארגון ההגנה והשתתף בהגנה על יהודי ירושלים בפרעות 1920. למרות שבעצם הבריטים המליצו שיעסוק בכך הם עצרו אותו בגלל השתתפותו וזאת אחת הסיבות שבאותן שנים לא חי בארץ (את ''קיר הברזל'' כתב בגולה). אלו רק שתי דוגמאות שעולות ברור מאד מההיסטוריה של התנועה הציונית. רק העובדות האלה מקנות לו מקום של כבוד בזיכרון הלאומי.

בראשית ספטמבר 1935, וכנסית-היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה, הצ"ח, אמר ז'בוטינסקי:חיים אנו כנראה על מפתנה האחרון של התהום, ערב השוֹאָה המכרעת בגֶטוֹ העולמי... נוכח מפולת עולמית זו עומדת היהדות כשהיא בלתי מזיינת מכל הבחינות...( כתבים נאומים: 1927 – 1940, עמ' 179). לכאורה כבר אז חזה את השואה – את אסון החורבן ...

כאשר קוראים את הדברים בהקשרם המלא מסתבר שבאותו הנאום הוא גם הציג את תוכנית האבקואציה, " תכנית העשור" אותה החל מגבש בראשית שנות השלושים. התכנית עדין לא מעובדת לכל פרטיה אבל מציינת שמדובר בערך במיליון וחצי עולים שיתיישבו בארץ במהלך 10 שנים. אחת המשימות בהקשר הזה הייתה לגייס את מצפון העולם באמצעות " תנועת הפטיציה" (שם, עמ' 182). בפרוש מדובר על תכנית ל-10 שנים שעדין אינה מוכנה.

מדברים שכתב ז'בוטינסקי בשנת 1938 עולה ש[[תכנית העשור]], שכבר הייתה יותר מגובשת, תלויה בשיווי המשקל בין יכולת הקליטה הכלכלית של ארץ בלתי מפותחת לבין מספר המתיישבים שהארץ יכולה 'לעכל' בהדרגה ("תנאי מוקדם לתכנית העשור", כתבים בסער, עמ' 242 ;ראה גם בילסקי בן-חור, עמ' 295). בשנת 1938 הוא מדבר על התאמת יציאת יהודים מאירופה לכושר הקליטה הכלכלית של הארץ. מי שמדבר על התאמה כזו, אינו מדבר על עליית הצלה-המונית. בפירוש לא מדובר במשימה לביצוע בדחיפות גדולה מאד כאשר מלחמת השמד באמת עומדת לפרוץ.

אבל מסתבר שז'בוטינסקי השתמש במושג כבר מספר שנים קודם, אוגוסט 1930, בדברים שאמר על מאורעות 1929 קבע ז'בוטינסקי: לצערנו לא שעו לקריאת הצה"ר, ובשעה זו עינינו כבר רואות את השוֹאה שנתחוללה(שם, עמ' 99). מכאן עולה חשד סביר שבעיני ז'בוטינסקי גם בשנת 1935 המשמעות של המושג "שואה" הייתה דומה – לאסון מקומי, פרעות. אולי, אולי הוא חשב על משהו יותר נורא כמו למשל מה שהחל ב"טבח ליל ברתולומיאוס הקדוש" בשנת 1572 בפריז והסתיים לאחר שנרצחו כמה עשרות אלפים הוגנוטים ברחבי צרפת. הרי משהו כזה צפה-ניבא, בלי לציין מועד, ז'בוטינסקי הצעיר כאשר היה בן 17 (כץ, עמ' 156). בכל אופן, למיטב ידיעתי, ז'בוטינסקי לא הזכיר את "ליל ברתולומיאוס" במהלך שנות השלושים.

האם ז'בוטינסקי חזה את מלחמת העולם השנייה ואת השואה שחוללו הנאצים בכל פלצות? הפרשנות שלי היא שלא ושלכל היותר הוא חשב על פרעות חמורות שכבר נזכרות בסיפור ההיסטורי בכלל ובסיפור ההיסטורי של היהודים. הפרשנות הזאת מקבלת חיזוק מדברים שכתב פרופסור יעקב כ"ץ, חתן פרס ישראל למדעי היהדות. הוא טען שגם חזונו של ז'בוטינסקי לא יכול היה לפרוץ את שערי העתיד אבל בגלל עוצמתו של סיפור השואה רבים לא מוותרים ושואלים, ומציגים תשובות: מדוע לא הבחין איש, כי יהדות אירופה נידונה לאבדון, בעוד שבהביטנו לאחור הדבר נראה כגלוי לעין? האם אשמת בני הדור היא? (כ"ץ, עמ' 56).

גם הביוגרף של ז'בוטינסקי, איש בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, טען שז'בוטינסקי לא חזה את השואה בה"א הידיעה בכל פלצות ולא חזה את המלחמה. בעצם הוא הצהיר במפורש שמלחמה לא תהיה(כץ, עמ' 1156).

כשלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה ביטא ז'בוטינסקי את בטחונו שיכולתה הצבאית של פולין תרתיע את הנאצים (שביט ושטייר-לבני, עמ' 346). הם לא נרתעו אבל ז'בוטינסקי המשיך באותו הקו. יום לאחר הפלישה הנאצית לפולין, 2 לספטמבר 1939, שלח ז'בוטינסקי מברק לנשיאה של פולין בזו הלשון:

whethergermany's suicidal aggression be destined to end in military debacle later, or in moral collapse now, it will remain engraved in history thatpoland's resolve has savedeurope.שם, עמ' 345

בתרגום חופשי שלי משמעות המברק היא:

אם התוקפנות ההתאבדותית של גרמניה נועדה להסתיים בתבוסה צבאית יותר מאוחר, או בהתמוטטות מוסרית כעת, בהיסטוריה יישאר חקוק שנחישותה של פולין הצילה את אירופה.

הכישלון של ז'בוטינסקי בהקשרים האלה בולט כי הוא היה בטוח ביכולתו לחזות את מהלכי המציאות ואף לעג לתחזיות של אחרים (שם, עמ' 347 – 348). ז'בוטינסקי הרבה להשתמש במושגים כמו קטסטרופה,שואה, מלחמת השמדה ועוד. אבל הוא לא התכוון לרצח עם מאורגן;הוא התכוון לפגיעה קשה במעמדם הכלכלי (עד כדי רעב) ובזכויות האזרח של היהודים. במקביל לדברי האזהרה שלו הוא השמיע באזני יהודי פולין דברי הרגעה ותחזיות שווא (שביט ושטייר-לבני, עמ' 362 - 364).

יש והיו היסטוריונים אחרים שטענו בעוצמה לא פחותה מפרופסור שביט, שהעובדות מראות שז'בוטינסקי כן ראה את הנולד. פרופסור בנציון נתניהו טען שז'בוטינסקי הודרך על ידיאותו אור, שנגה על נביאי-ישראל...(נתניהו, עמ' 17). באותיות מודגשות הוא מתאר מה שראה ז'בוטינסקי: ...שהוכשרו התנאים הסוציאליים, המדיניים והמוסריים לבואה [של השואה], והיה מי שהתריע וחזר והתריע על בואה בעתיד הקרוב ביותר.

-----

6.2 מה ידע בן-גוריון?

בן-גוריון לא היה סופר, וגם לא היה כוכב שביט – הוא היה איש פוליטי. רעיון אחד, הגאולה הלאומית, ושאיפה אחת, להגיע לראש הפירמידה, הובילו אותו לאט לאט אל הפסגה. במהלך התקופה כדי לטפס הוא דרך על לא מעט גוויות פוליטיות. בן-גוריון לא כתב מחזות ולא עסק בספרות כמו ז'בוטינסקי, ובמידה מסיימת התייחס לתרבות כעוד כלי במסע הפוליטי לפסגה ( על ספרו החדש של זאב צחור ).

בדרך להשגת מטרותיו נהג בן-גוריון בריכוז נדיר, אפילו על חשבון צרכי אנוש. את המוטיבציה למאבקים שלו קיבל מאישיותו החזקה ומתחושת השליחות בהן התברך (טבת, כרך ג', עמ' 5). כדוגמה טובה מראשית דרכו אפשר להזכיר את התקופה בה למד לבחינות הגימנסיה בסלוניקי ולימודי המשפטים בקושטא. בשני המקרים בלטו ציוניו מעל השאר.

בראשית יולי 1932, במסגרת מועצת מפא"י שהתכנסה בכפר יחזקאל, אמר בן-גוריון שבכל התפוצות מצבם הכלכלי והתרבותי של היהודים מתדרדר והולך, יסוד קיומם מתמוטט, ... ואימת כיליון גופני ורוחני, התנוונות וחורבן, צפויה לעם היהודי באשר הוא...ובהמשך הוא טען שאין מפלט חוץ מאשר בארץ ישראל (טבת, כרך ג, עמ' 24). את חוקי נירנברג ראה בן-גוריון, כהכרזת "מלחמת שמד" על יהודי גרמניה. באביב 1933 אמר בן-גוריון לארתור ווקופ, הנציב העליון בשנים 1931 – 1938, ... שרק פילסודסקי עומד בין היהדות ובין קטסטרופה העלולה להיות גרועה מאשר בגרמניה.לאחר שהמרשליוזף קלמנס פילסודסקי, , הלך לעולמו אמר בן-גוריון (במאי 1935) לווקופ כיהממשלה הפולנית מפקירה את היהודים לפרעות ולנישול... והם נדונו למות [ב]רעב או לבריחה.

בינואר 1934, בועידת ההסתדרות אמר בן-גוריון כי שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו... מי יודע, אולי רק ארבע או חמש שנים, אם לא פחות, עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא (שם, עמ' 6). על איזה יום נורא הוא דיבר? בדיעבד, קל לטעון שבן-גוריון ניבא את פרוץ מלחמת העולם השנייה ביוזמת הנאצים. אלא שבכלל לא ברור מהי מהות ה"סכנה" עליה דיבר אז ומהו "היום הנורא" ממנו חשש. העובדות המוצגות בהמשך מפוררות את הטענה הזאת.

במרץ 1936 בישיבת הועדה המדינית של מפא"י קרא בן גוריון להתחיל במדיניות של "מדינת היהודים". בעצם זה ביטוי למהפך בגישה שלו שנבע ממצוקת היהודים באירופה והאיום הבריטי לסגירת שערי הארץ או לצמצם את קצב העלייה. במקום שבאמצעות עלייה יושג רוב יהודי ולכן תיפתר הבעיה הפלשתינאית ותוקם המדינה היהודית, הרי כעת בצוק העיתים יש לדאוג להקמת המדינה שתאפשר עלייה המונית, שתביא לפתרון השאלה הפלשתינאית... הוא מציע לנהל מערכה גלויה על דעת הקהל העולמית שתתבע מהבריטים לסייע באופן פעיל להעלאת מיליון יהודים ולקליטתם, תוך 5 עד 10 שנים. הצורך הזה, כך בן-גוריון, אינו תיאוריה אלא הכרח המציאות (שם, עמ' 134 – 135).

הוא מציג רעיון לפעולה ולא תכנית כפי שעשה ז'בוטינסקי בכנסיית היסוד של הצ"ח. יחד עם זאת יש בדבריו ביטוי ברור להבנה שמצב היהודים בעולם מחריף והולך כאשר במקביל הלחץ הערבי מצליח להוביל את עמדת שלטונות המנדט לחסימת העלייה. יש כאן ביטוי לרעיון שיעסוק בפתרון שתי בעיות קריטיות ודחופות של היהודים.

אירועי המאורעות גרמו לבן גוריון לחליף דיסקט ביחסו לבעיה הפלשתינאית ומנסח "קיר ברזל" משלו. מדבריו עולה שהוא מכיר בקיומה של האומה הפלשתינאית ואומר שהשלום יושגאך ורק אם הם יתייאשו מהאפשרות למנוע שארץ ישראל תהיה יהודית (שם, עמ' 153). במסגרת מדיניות "מדינת היהודים" הכוח יושג בעזרת גורם חיצוני, בריטניה.

הרעיון לנהל מדיניות "מדינת היהודים" חוזר ועולה בדבריו גם בסוף שנת 1936. גם תחושתו של בן-גוריון שלגבי פתרון ליהודי אירופה, הזמן הולך ואוזל מתחזקת (שם, עמ' 179). בדצמבר 1936 הוא אומר לוייצמן:

במרכז מלחמתנו המדינית עומד ההכרח להחיש את קצב פעולתנו – כלומר גידול העלייה ולא רק התנגדות לצמצומה. רק בהחשת הקצב יש פתרון לקושי הערבי. ואשר למטרה – לא מיליון יהודים בארץ, אלא פתרון מלא של שאלת העם היהודי.טבת, כרך ג, עמ' 191

בן-גוריון הבין שאסון מתקרב והעם היהודי בסכנה. במהלך השנים 1933 – 1939 הוא משתמש בביטויים חריפים כדי לתאר את מצבם של היהודים: כיליון גופני ורוחני, חורבן, קטסטרופה, פרעות ונישול, אבדון, ימי האינקוויזיציה ומסעות הצלב. בשנת 1938 הוא דיבר על מלחמת השמד נגד העם היהודי. וגם שמיליונים מבני עמנו עומדים בפני השמדה. ומטרה אחת של היטלר היא השמדה גמורה, והשמדה פיסית, של העם היהודי. לא בגרמניה בלבד אלא בעולם כולו. בקיץ 1939 טען בן-גוריון שיכולה להיות מלחמה שתמיט עלינו שואה ושאפשר לסמוך על היטלר שאם תהיה מלחמת-עולם הוא יבצע את זממו (שם, עמ' 437).

שבתאי טבת טוען ש ככל שקרבה סכנת המלחמה העולמית התחזק בן-גוריון בתחזיתו. (שם). למרות חריפות הביטויים אפשר בקלות לטעון, ברוח דבריו של שמואל כץ על ז'בוטינסקי, שבן-גוריון לא חזה את השואה בה"א הידיעה. אבל אני מעדיף להיות יותר קטגורי: ברוח דבריו של פרופסור יעקב כ"ץ, אומר שאף רוח חזונו ותחזיותיו של בן-גוריון לא היו יכולים לפרוץ את שערי העתיד (כ"ץ, עמ' 56).

6.3 מה ידעו וחשבו האחרים?

צורת ההתבטאות והביטויים בהם השתמשו ז'בוטינסקי ובן-גוריון בשנות השלושים לא היו ייחודיים רק להם. מנהיגים ציונים דיברו הרבה על הקשיים של יהודי אירופה המזרחית, ויהודי גרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון. ביטויים כמו חורבן, קטסטרופה, פרעות ונישולהיו בשימוש נרחב בדבריהם. אבל לא רק הדאגה מאבדן הבסיס הכלכלי-הקיומי של יהודי הגולה הייתה בדבריהם. יותר מששיקפו הערכת מצב שקולה, נועדו [תחזיות אלה] לשמש כלים חינוכיים לשכנוע הציבור היהודי בצדקת השקפת העולם של אומריהן. לעיתים גם הדאגה לגורל המפעל הציוני שיחקה תפקיד באמירות הללו. וגם ההבנה שהזמן דוחק ואצה השעה הייתה נחלת רבים במנהיגות הציונית (חלמיש 2006, עמ' 437). אלא כאשר הם מחשבים את הזמן הנחוץ להגירה ולקליטה בארץ (או בארצות יעד אחרות) מתברר שהם לא ממש מדברים על עליית הצלה.

בהרצאתו בקונגרס הציוני הי"ח, בשנת 1933, אמר רופין שארץ ישראל היא נקודת האור הכמעט יחידה באסון, הרס כלכלי, שהומט על יהדות גרמניה כתוצאה מחקיקה.בתקופה הרת-גורל זו, כשחורבן היהדות הגרמנית משווה לנגד עינינו שוב את הגורל המיוחד של עמנו... אין רופין מסיק את המסקנות שכאילו משתמעות מהביטויים החריפים. הוא טורח ועושה חישוב כמה יהודים לא יוכלו להתפרנס בגרמניה ועבורם הוא מציג מעין תוכנית הגירה וקליטה "מסודרת" שאמורה להימשך כ-10 עד 15 שנה. מאחר ולפי התוכנית ארץ ישראל אמורה לקלוט רק חלק מהעלייה הזאת הרי שבהקשר הזה הביצוע המצופה עשוי להיות מהיר יותר (רופין, עמ' 263 – 274).

רופין מתמצא היטב במגבלות ההגירה לארץ ישראל ולארצות אחרות ועורך חישוב "קר" של קצב ההגירה. בהרצאתו בקונגרס הציוני הבא, בשנת 1935, הוא מסכם 25 שנות התיישבות בארץ ואומר: מי יכול היה לשער, שכיום, בתקופת הקטסטרופה האיומה ביותר בתולדות העם תהיה ארץ ישראל עוגן-ההצלה היחידי? (שם, עמ' 313). על כן העם צריך לרכז את המאמץ לפיתוח ארץ ישראל ולסיים את המלאכה. ברור לגמרי שכושר הקליטה הכלכלי ויכולת המימון שולטים בחישוביו ולא הצורך בעליית הצלה של יהודים. כמו אחרים הוא לא ראה מה צפוי ליהודים שיישארו באירופה ולא העריך כמה מהר זה יקרה.

אבל לעיתים עניין ההצלה הוא שבלט בדבריהם. כך למשל משתמע מדברי ברל כצנלסון בנובמבר 1933: לא ארץ ישראל היא עכשיו גוּלת הכּוֹתרת... אלא ארץ ישראל היא אִי-ההצלה היחידי בּשביל המוֹני ישראל, הנמלטים על נפשם(כצנלסון, עמ, 128, 369). הדברים האלה ודומים להם הציגו ביסוס חזק וטוב לתמיכת הקיבוץ המאוחד והרוויזיוניסטים בעלייה העצמאית (העלייה הבלתי לגאלית) בדרך הים שהחלה בשנת 1934.

למרות הדאגה הכנה של מנהיגי התנועה הציונית לגורל יהודי אירופה ונכונותם לפעול לשינויו, הם לא חשבו על כיבוש פולין בידי הנאצים כלל. מה שהדאיג אותם יותר באותם ימים הייתה האנטישמיות שהשתוללה בפולין והדאיגה גם את ז'בוטינסקי ובן-גוריון. עבור מנהיגי הציונות בארץ ישראל, פתוח הארץ והכנתה לפתרון השאלה היהודית היה גולת הכותרת. הביטוי המספרי לקצב העלייה הרצוי-האפשרי התאים יותר לקצב הפיתוח של הארץ מאשר לצרכי ההצלה של יהודי הגולה כפי שעלו מדבריהם (חלמיש 2006, עמ' 436 – 438).

-----

7. סיכום

פרעות ומצוקה בקרב האוכלוסייה היהודית במזרח אירופה הניעו גלי הגירה גדולים. עד מלחמת העולם השנייה, במהלך של כ-60 שנה, עזבו את אירופה כ-3.4 מיליון יהודים. למרות המצוקה רק טיפות בודדות מהנחשול האדיר הזה הגיעו לארץ ישראל. עם זאת זרמי העלייה הקטנים (יחסית) שהגיעו לארץ הושפעו מאד מהמגמות במשק היהודי בארץ. משברים כלכליים כמעט עצרו עליית יהודים ולעיתים מאזן ההגירה היהודי הפך שלילי.

העם היהודי לא התגייס כדי לתת לתנועה הציונית מנוף כספי כדי לשנות את המציאות בארץ ישראל ואת האסטרטגיה באופן מהותי. החישוב שלנו הראה שהסטת כל תקציבי שנות השלושים למימון מבצע עלייה, לא הייתה יכולה להציל יותר ממיליון וחצי יהודים. אבל החישוב היה מבוסס על הנחות מאד לא מציאותיות שביטולן היה מקטין את המספר המחושב בהרבה. לכן גם החלטה מפורשת של הנהלת התנועה הציונית בראשית שנות השלושים לארגן מבצע מהסוג הזה, לא הייתה משנה דבר.

התנועה הציונית לא הצליחה להשפיע על מדיניות העלייה של שלטונות המנדט. המחסור באמצעים כספיים היה אחד הגורמים החשובים למציאות הזאת. את המדיניות ואת כמויות העולים לפיה קבעו הבריטים בעצמם. בהצהרה המדיניות הזאת הייתה מבוססת על "כושר הקליטה הכלכלי", אלא שלעיתים קרובות הושפעה מאד משיקולים פוליטיים. להנהגת התנועה הציונית נותר התפקיד להציע לבריטים את גודל מכסות בקטגוריה של העלייה העובדת ולחלק את הרישיונות.

מאז ימי הרצל קיננה במנהיגי התנועה הציונית תחושה רעה שפגעי האנטישמיות יחריפו וילכו. אבל למרות השימוש הנפוץ בביטויים חריפים כמו כיליון, אסון, חורבן קטסטרופה ועוד לא חזו מנהיגי התנועה הציונית את שעומד להתרחש. הם לא צפו את השואה.

-----

ביבליוגרפיה

1. אבנרי, א., ל., מוֶלוֹס עד טאוּרוּס, עשור ראשון להעפלה 1934 – 1944, יד טבנקין, 1985.

2. אוליצר, א., ההון הלאומי ובנין הארץ, עובדות ומספרים תרע"ח – תרצ"ז, קרן היסוד, ירושלים, ת"ש, 1939.

3. ביגר, ג.,ארץ רבת גבולות, מאה השנים הראשונות של תיחום גבולותיה של ארץ-ישראל, 1840 – 1947, המרכז למורשת בן גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001.

4. בילסקי בן-חור, ר., כל יחיד מלך, המחשבה החברתית והמדינית של זאב ז'בוטינסקי, זמורה-ביתן, תל-אביב, 1988.

5. בלע, מ.,עולמו של ז'בוטינסקי, מבחר דבריו ועיקרי תורתו, אגודת חשמונאי, 1984.

6. בן-פורת. י. (עורך), המשק הישראלי – חבלי צמיחה, המכון למחקר כלכלי על שם מוריס פאלק, עם עובד, 1989.

7. בראגינסקי, י., עם חותר אל חוף, חמש-עשרה שנה בשירות עליה ב', הקיבוץ המאוחד, 1965.

8. גורביץ, ד., גרץ, א. ובקי, ר., העלייה, הישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסייה בארץ-ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ירושלים, תש"ה.

9. גלעדי, ד., הישוב בתקופת העלייה הרביעית, עם עובד, תל-אביב, 1973.

10. גרוס, נ.,לא על הרוח לבדה, עיונים בהיסטוריה הכלכלית של ארץ, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1999.

11. הנהלת ההסתדרות הציונית, דין וחשבון של הנהלת ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, אב-אלול, תרצ"ז.

12. הרצל, ב. ז, אַלְטְנֵיילַנְד, אם תרצו אין זו אגדה, 1903.

13. הרצל, תיאודור, מדינת היהודים – ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים (1896), קשתרבות, 1996.

14. ז'בוטינסקי, ז.,כתבים נאומים: 1927 - 1940, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש"ח.

15. ערי ז'בוטינסקי, כתבים בסער, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים.

16. י. נדבה,הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו, קובץ מאמרים ב"ראזסוויט" לשנים 1925 – 1929, בעריכת י. נדבה, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, תשמ"ה, 1985.

17. חלמיש, א., "עלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית", כלכלה וחברה בימי המנדט, עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, בעריכת בראלי, א. וקרלינסקי, נ., המרכז למורשת בן-גוריון, 2003.

18. חלמיש, א., במירוץ כפול נגד הזמן, מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2006.

19. טבת, ש.,קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, כרך ג', שוקן, ירושלים, 1987.

20. כצנלסון, ב., כּתבי בּ. כּצנלסוֹן, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ח.

21. כץ, ש.,זַ'בּוֹ, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, זמורה-ביתן, תל-אביב, 1993.

22. כ"ץ, י.,לאומיות יהודית, מסות ומחקרים, הספריה הציונית, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, 1979.

23. מצר, י., "מעבר ל'כושר הקליטה': עלייה וכלכלה בתקופת המנדט", הרצאה לכבוד ספרה של חלמיש, 7 לנובמבר 2006.

24. מצר, י. וקפלן, ע., משק יהודי ומשק ערבי בארץ ישראל: תוצר, תעסוקה וצמיחה בתקופת המנדט, המכון למחקר כלכלי בישראל על-שם מוריס פאלק, ירושלים, 1990.

25. מרכז, ברית פקוח של הקואופרציה, הלוח הקואופרטיבי תרצ"ז.

26. נדבה, י., "לקראת התמודדות", הקדמה לאוסף המאמרים של ז'בוטינסקי,הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו, שערך, 1985, עמ' 7 – 18.

27. נורדאו, מ., כתבים ציוניים, ספר ד', נאומים ומאמרים (1915 – 1920) בעריכת ב. נתניהו, הספריה הציונית, הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשכ"ב.

28. נתניהו, ב., מקומו של ז'בוטינסקי בתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה, 1981.

29. עופר, ד.,דרך בים, עלייה ב' בתקופת השוטה 1939 – 1944, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1988.

30. פרילינג, ט., חץ בערפל, דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, המרכז למורשת בן-גוריון, 1998.

31. רובינשטיין, ש., ברקיע הציפיות, המדיניות הקרקעית של "ועד הצירים, הוצאת ירון גולן[ ירושלים, 1993.

32. רופין, א., שלושים שנות בנין בארץ-ישראל, הוצאת שוקן, ירושלים, תרצ"ז.

33. שביט, י. ושטייר-לבני, ל., "מי קרא זאב?" איש בסער,עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, בעריכת בראלי, א. וגינוסר, פ., המרכז למורשת בן-גוריון, 2004, עמ' 345 - 369.

office of statistics,united kingdom, statistical abstract of palestine, the government press,jerusalem, 1941.

metzer, j.,the divided economy of mandatorypalestine,cambridgeu. press, 1998.

-----

נספח 1: קרנות התנועה הציונית

א. על פי מסמכי הנהלת ההסתדרות הציונית (3. דין וחשבון..., עמ' 179 – 243):

1. הקרן הקיימת לישראל(קק"ל) מיועדת לעסוק ברכישת קרקעות ופיתוחן לחקלאות והתיישבות, אספקת מים, ייעור ועוד. ב-4 השנים תרצ"ג עד תרצ"ו הקק"ל גייסה 218,344, 283,429, 348,414 ו-405,372 לא"י בהתאמה (סה"כ: 1,381,433 לא"י).

2. בתקופה 1.4.1921 עד 31.3.1937 גייסה קרן היסוד 6,036,692 לא"י (מזה, 2.68 מיליון בארה"ב ו-1.54 מיליון לא"י באירופה). הכספים הללו שימשו כמקור מימון לפעילויות הבאות (במיליוני לא"י):

2.1 התיישבות חקלאית 2.055,

2.2 חינוך ותרבות 1.046,

2.3 עלייה 0.716,

2.4 עבודה ושיכון 0.565,

2.5 התיישבות עירונית ומסחר 0.481,

2.6 ארגון לאומי וביטחון 0.464,

2.7 בריאות ועזרה סוציאלית 0.321,

2.8 אדמיניסטרציה ושונות 0.389.

ב. על פי סטטיסטיקה רשמית ממשלתית (statistical abstract of palestine, עמ' 137, 138), בין השנים 1918 עד 1940 גייסו הקרנות היהודיות 21.791 מיליון לא"י. סעיפי ההוצאה העיקריים היו:

עלייה והכשרה 1.286,

התיישבות חקלאית 8.530,

עבודות ציבוריות, עובדים ושיכון 1.210,

התיישבות עירונית, מסחר ותעשייה 1.686,

חינוך 4.279,

בריאות ועזרה סוציאלית 2.776,

ארגונים לאומיים, ביטחון וסיוע חירום 1.359,

אדמיניסטרציה ושונות 0.892,

סה"כ 22.017.

קרן היסוד והקק"ל השקיעו 9.547, ו-5.720 מיליון לא"י בהתאמה (סה"כ 15.267). מכאן ששתי הקרנות האלו גייסו והשקיעו כ-70% מסך ההשקעות והרכישות שעשתה התנועה הציונית.

ג. על פי הנתונים שנאספו ונערכו על ידי אברהם אוליצור (1939, עמ' 273) לקראת סוף 1939 מתקבלים הסכומים הבאים (אוקטובר 1917 עד ספטמבר 1939):

עלייה והכשרה 1.182,

התיישבות חקלאית 7.678,

עבודות ציבוריות, עובדים ושיכון 1.079,

התיישבות עירונית, מסחר ותעשייה 1.567,

חינוך 3.847,

בריאות ועזרה סוציאלית 2.635,

ארגונים לאומיים, ביטחון וסיוע חירום 1.202,

אדמיניסטרציה 0.546

ושונות 0.289 ,

סה"כ 20.025

מקור הנתונים בשני המקרים (א' ו-ב') הוא אוליצור וההבדלים נובעים מגודל התקופה הכלולה בחישוב. הלוח הבא מציג את זרם ההכנסות שהעבירו הקרנות הלאומיות לארץ בניקוי סכומים שניגבו כמסים ציוניים, כעלות שירותים שונים (כמו ארגון עלייה ועוד).

לוח נ.1: הכנסות (נטו) של הקרנות הלאומיות שהגיעו לארץ ישראל (במיליוני לא"י )

 

תר"ץ

תרצ"א

תרצ"ב

תרצ"ג

תרצ"ד

תרצ"ה

תרצ"ו

תרצ"ז

תרצ"ח

תרצ"ט

סה"כ

הכנסות

1.005

0.788

0.468

0.478

0.670

0.732

0.977

1.230

1.315

1.758

9.421

המקור: עמ' 138, statistical abstract of palestine.

-----

נספח 2: נתוני אוכלוסיה יהודית בעולם

world jewish population

table 1. world jewish population (thousands)

 

1800

1840

1880

1900

1914

1938

1948

europe (incl. russia)

1,500

3,950

6,858

8,900

9,100

9,500

3,700

asia

-

300

370

510

500

1,000

1,300

africa, middle east

1,000

198

250

375

400

600

700

north & south america

-

50

250

1,200

3,500

5,500

5,800

australia

-

2

10

15

-

-

-

total

2,500

4,500

7,738

11,000

13,500

16,600

11,500

 

נתוני אוכלוסיה יהודית באירופה

1939

1936

 

 

60.0

270

אוסטריה

1

90.0

44

בלגיה

2

50.0

43

בולגריה

3

305.0

400

צ'כוסלובקיה

4

7.0

6

דנמרק

5

5.0

5

אסטוניה

6

300.0

250

צרפת

7

210.0

500

גרמניה

8

75.0

90

יוון

9

150.0

150

הולנד

10

404.0

485

הונגריה

11

57.0

50

איטליה

12

95.0

96

לטבייה

13

150.0

170

ליטא

14

1.5

2

נורבגיה

15

3,300.0

3,150

פולין

16

850.0

900

רומניה

17

3,200.0

2,800

רוסיה

18

75.0

64

יוגוסלביה

19

 

21

שוויץ

20

 

6.5

שבדיה

21

 

9

גדנסק

22

 

6

ספרד + פינלנד

24

300

300

בריטניה

25

9,384.5

9,817.5

סה"כ

 

5,884.5

6,717.5

ללא רוסיה ובריטניה

 

מקורות: נתוני 1936, הלוח הקואופרטיבי תרצ"ז, jewish population .

-----

נספח 3: עלות ההצלה של יהדות אירופה לפני המלחמה

נושא הנספח הוא חישוב כמה היה עולה מבצע הבאתם ארצה של ששת מיליוני יהודי אירופה במהלך שנות השלושים. לשם החישוב אנחנו מניחים שכל אותם יהודים לא היו מתנגדים לעלות לארץ במהלך התקופה. הנחה נוספת היא שאותם יהודים שבסופו של דבר נותרו מאחור, ונספו בשואה, היו חסרי יכולת לממן בעצמם את העלייה (הוצאות הנסיעה).

בלוח נ.2 מוצגים תקציבי מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) משנת תרפ"ב עד סוף תרצ"ט. "הוצאה נקייה" היא ההוצאה נטו של ההסתדרות הציונית על נושא העלייה. על

לוח נ.2: העלייה - תקציב, הוצאות, הכנסות ומספר עולים

 

 

 

 

 

 

 

 

תקציב

גביה

הוצאה

מספר

עלות

 

 

העלייה

מעולים

נקייה

עולים

לאדם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרפ"ב

74,180.0

3,984.0

70,196.0

 

 

 

תרפ"ג

57,238.0

8,324.0

48,914.0

 

 

 

תרפ"ד

46,683.0

9,377.0

37,306.0

 

 

 

תרפ"ה

80,151.0

28,642.0

51,509.0

 

 

 

תרפ"ו

90,323.0

21,766.0

68,557.0

 

 

 

תרפ"ז

49,987.0

7,082.0

42,905.0

 

 

 

תרפ"ח

12,534.0

2,980.0

9,554.0

 

 

 

תרפ"ט

15,300.0

4,606.0

10,694.0

 

 

 

סה"כ לעשור שני

426,396.0

86,761.0

339,635.0

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תר"ץ

50,989.0

10,705.0

40,284.0

3,436

14.84

1930

תרצ"א

27,079.0

6,988.0

20,091.0

2,172

12.47

1931

תרצ"ב

18,638.0

9,713.0

8,925.0

3,708

5.03

1932

תרצ"ג

57,686.0

51,487.0

6,199.0

18,953

3.04

1933

תרצ"ד

77,112.0

77,827.0

(715.0)

22,035

3.50

1934

תרצ"ה

112,759.0

134,658.0

(21,899.0)

27,729

4.07

1935

תרצ"ו

101,625.0

96,510.0

5,115.0

11,477

8.85

1936

תרצ"ז

68,141.0

29,275.0

38,866.0

3,151

21.63

1937

תרצ"ח

49,927.0

n. a.

n. a.

4,235

11.79

1938

תרצ"ט

72,436.0

n. a.

n. a.

2,960

24.47

1939

 

 

 

 

 

 

 

סה"כ לעשור שלישי

636,392

417,163

96,866

99,856

6.37

 

סה"כ כללי

1,062,788

503,924

436,501

99,856

 

 

מקורות: לגבי מספר העולים חלמיש עמ' 47; לגבי נתונים כספיים אוליצר, עמ', 43,45, 271.

 

 

 

 

 

 

 

 

עלות ל-3 מיליון עולים

19.12

מיליון לא"י

 

 

 

 

עלות ל-6 מיליון

38.24

מיליון לא"י

 

 

 

 

סמך סך נתוני ההוצאה במהלך העשור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נערךחישוב של העלות התקציבית לאדם – ממוצעת לעשור. מאחר והטיפול של מחלקת העלייה ניתן רק לעולים בעלי סרטיפיקטים (חלמיש עמ' 378) הרי שסך התקציב בעשור, 636,392 לא"י מחולק במספר העולים (בעלי סרטיפיקטים), 99,856 נותן לנו את עלות העלייה לאדם – 6.36 לא"י. זה כמובן בהנחה שמעבר למעורבות התקציבית לא הייתה עלות נוספת לעלייה. על בסיס זה חושבו הערכות מהי העלות הכולל של הבאת 3 מיליון עולים או 6 מיליון עולים במהלך העשור. התוצאה בהתאמה היא כ-19.1 מיליון ו-38.2 מיליון לא"י.

--

נספח 4: חלקה של העלייה העובדת

ברוטו – חלקה של העלייה העובדת שכולל את בעלי הרישיון-הסרטיפיקט וכל התלויים בהם (חלמיש 2003, עמ' 180). נטו – חלקה ללא התלויים.

 

ברוטו

נטו

1922

42.0%

 

1923

59.0%

 

1924

41.5%

 

1925

48.0%

 

1926

70.0%

 

1927

48.0%

 

1928

32.0%

 

1929

68.0%

 

1930

69.0%

 

1931

53.0%

39.3%

1932

39.0%

23.8%

1933

62.5%

36.8%

1934

52.0%

25.7%

1935

44.8%

23.7%

1936

38.6%

25.5%

1937

29.9%

17.7%

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד סיון