אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קדוש קדוש קדוש - על ספרו של דורון בר לקדש ארץ – חלק ראשון


רמי נוידרפר's picture

מבוא

ימי ראשית מדינת ישראל – העם שומע ורואה את הקולות: בד בבד עם הקמתה ההרואית של המדינה, נוצרים גם סמלים, מיתוסים, וריטואלים השובים את ליבו של העם היושב בציון. כ"ט בנובמבר [1] 1947- אזרחיה היהודיים של פלשתינה (א"י) המנדטורית צמודים למקלטי הרדיו. העצרת הכללית של האו"ם מחליטה על הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. ה' באייר תש"ח – "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל!!" קורא דוד בן גוריון. מלחמת השחרור פורצת מייד לאחר החלטת האו"ם. צבאות ערב פולשים למדינה הצעירה. שינויים דרמטיים חלים במצבו של העם היהודי, לא עוד עם גולה, נרדף המובל כצאן לטבח, כי אם עם חופשי בארצו המתחדשת, הנלחם על חירותו. ניצחון.

אלפים רבים נופלים בקרב למען המולדת. עצמאות, דגל המדינה, סמל המנורה וענפי הזית. הקמת כנסת ישראל. יום הזיכרון לחללי צה"ל והמערכה – צפירת הדומיה, תלונה על החרדים שאינם עומדים בעת צפירת הדומיה. ערב יום העצמאות – השיר המושמע בטקס הוא "אנו נושאים לפידים" – שיר שכולו התרסה נגד המסורת והדת היהודית הופך להמנון המושר מדי שנה בטקס הדלקת המשואות על "הר הרצל". המשוריינים בדרך לירושלים – באב אל וואד – זכור לנצח את שמותינו. מצעד צה"ל. המפגן האווירי – טנקים עבריים שועטים ברחובה של עיר עברית. קצינים וחיילים – רב אלוף, אלוף משנה, רב סרן. משטרה עברית – גונדר! רב פקד!! יום השואה והגבורה. העלאת עצמות הרצל. הר הרצל , ולידו הר הזיכרון, מוקמים כמרכז הפולחן הלאומי הציוני של מדינת ישראל כל אלה סמלים אדירי כוח, מקומות וטקסים של פולחן חילוני, שנבראו, כמעט בבת אחת, יש מאין ותפסו בבת אחת מקום מרכזי בתודעתם של רוב אזרחי ישראל היהודים, כשהם נוספים אל טקסים אחרים של הפולחן הציוני: יום תל חי, ל"ג בעומר – חג "ניצחון היהודים על הרומאים" [2] וחג החנוכה בגרסתו הציונית – (מי ימלל גבורות ישראל!! הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם!!!) "דגלנים, תפוס מקום!!!" "המשמר ידגל את נשקו ד----גל שק!!!!" נראה היה כי דבר לא יעצור את הפולחן הישראלי החדש מלדחוק את רגליו של הפולחן היהודי, הגלותי , זה הישן. רוב אתרי הפולחן היהודי ומחוזות הכמיהה בארץ ישראל נותרו מחוץ לשטחה של מדינת ישראל המתחדשת – הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה וירושלים העתיקה ובה גם הר הזיתים, יד אבשלום, גיא בן הינום , ואתרים רבים אחרים, כל אלה שגם קודם למלחמת השחרור הייתה אחיזת היהודים בהם רופפת וחלקית ביותר נותרו מחוץ לשטח הריבונות הישראלית, ובלב רוב העם הישוב בציון הוחלפו בסמלי התקומה הציונית.

לא כולם מקבלים עליהם את עול המצוות הישראליות: ערביי ארץ ישראל, מעטים ונרדפים, צופים בזוועה כיצד גולה עמם מארצו ונפוץ לארבע רוחות השמיים , כפריו חרבים וזרים יושבים בהם או נמחים כליל מתחת פני השמים, ומתי מעט הנותרים נתונים לשלטון צבאי נוקשה. עמי ערב וממשלותיו, עליהם סמכו, מתגלים כמשענת קנה רצוץ, ואין בכל העולם כולו , בעיניהם, מכאוב כמכאובם. החרדים לדבר השם, בני היישוב הישן, ועמם קומץ , אוד מוצל מאש של ניצולי שואה, מוכים ואבלים, ופצעם אנוש – השם יתברך טבח בחסידיו ובמאמיניו, ועולם התורה והישיבות חרב ואיננו. ואילו הישות הציונית המשוקצת מקימה מדינה "יהודית" בארץ ישראל שכל כולה כפירה בשם ובתורתו. אין להם כוח, אין להם כוח להלחם בכפירה הציונית, והם נאלצים לחרוק שן כאשר מונפים דגלי ההתרסה אל על, כאשר נשמעת הצפירה המשוקצת, וכאשר חייל יהודי גלוח פנים וגלוי ראש צועד ונשק בידו בחוצות עיר הקודש. ארץ ישראל הופכת לעיר מקלט לעם היהודי הנרדף. מאירופה החרבה עולים מאות אלפי יהודים, אך גם מארצות האיסלם מגיעה עלייה המונית. יהודי ארצות האיסלם, לא ציונים במובן ה"קלאסי" של העולם, הם אנשים הדבקים במסורת – לא יהדות חרדית במובן האשכנזי הקפדני של המילה, אלא יהדות מסורתית, מאמינה, שלה חגים ופולחנים רבים הקשורים למקומות קדושים. על רקע זה קמה קבוצה קטנה, אך בעלת חשיבות מרובה, הציונות הדתית, לקום ולעשות מעשה – לנסות וליצור פולחן יהודי ישראלי מקורי, פולחן אלטרנטיבי, או לפחות משלים, הכולל טקסים ואמונות, מקומות קדושים ומועדים מקודשים, בו ימצא לעצמו איש הציונות הדתית במדינת ישראל המתחדשת, ביחד עם העולה זה מקרוב בא, מקום קדוש וזמן מקודש ייחודי משלו. היה זה עוד בטרם "מהפכת דור הכיפות הסרוגות" של שנות השבעים. אנשי הציונות הדתית דאז היו ברובם הגדול יוצאי אירופה, ובמיוחד פולין, משכילים בחלקם הגדול, חובשי מגבעות או כיפות שחורות המפד"ל של אז, יורשתה של תנועת "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", לא הייתה עדיין אותה ישות מיליטנטית, הרואה ביישוב ובהתנחלות בארץ ישראל את ייעדה העיקרי והכמעט בלעדי של הציונות הדתית, אלא הייתה שותפה (לימים קראו לזה "שותפה היסטורית") לממשלות המפלגה השלטת – מפא"י. הם ראו בהקמת מדינת ישראל, גם בגבולות שביתת הנשק, אירוע מכונן, בעל משמעות דתית עמוקה, ושאפו לתת לדבר ביטוי דתי, טקסי ואמוני.

האיש המזוהה יותר מכל עם הקמתם וטיפוחם של המקומות הקדושים במדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה הרב ד"ר שלמה זנוויל כהנא, ממייסדי משרד הדתות ולימים מנכ"לו במשך שנים רבות. כהנא, כפי שנראה, היה אדם מיוחד במינו ששילב נפש רומנטית, ידע היסטורי רב עם יכולת ביצוע מחד, ודמיון עשיר מאידך.

במקומות הקדושים וטקסי הפולחן במדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ובמהפך שהתחולל בתחום זה לאחר מלחמת ששת הימים עוסק ספרו המרתק שלדורון בר: לקדש ארץ המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל(הוצאת יד יצחק בן צבי ומכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007 , 274 עמודים)

מהם מקומות קדושים?ומהו בכלל 'מקום קדוש'? הגדרת 'מקום קדוש' אינה פשוטה. לא ברור גם מדוע 'מקומות קדושים' מסוימים מצליחים לטפס מעלה מעלה במפת הקדושה, בעוד אחרים נשכחים ונעלמים..כדי שמקום יהיה קדוש צריכים להתקיים , לדעתי, מספר תנאים: ראשית, צריכה להיות מסורת הקושרת למקום הזה התגלות אלוהית, או אירועים הקשורים לאישים בולטים שזכו להתגלות או השראה כזו. שנית, צריך המקום להיות קשור לאמונה, שהביקור בו מקנה למאמין תחושות של התגלות והעצמה רוחנית, ובמקרים רבים גם תכונות ניסיות של סיוע לעולה לרגל למקום הקדוש בריפוי מחלות, פתרון בעיות וחילוץ ממצוקות. כותב דורון בר: "הרכיב העיקרי המבדיל בין מקום קדוש לבין סביבתו הבלתי קדושה הוא ההקשר התרבותי של האנשים היחידים ושל החברה הפועלת בתוכו, והחלטתם של בני האדם להבחין בו ולקדש אותו, הכול כמובן על פי ההנחיה האלוהית. בפעילות זו מבחינים בני האדם את המקום הקדוש מסביבתו, הופכים אותו למעין עדשה הממקדת את תשומת הלב אל המנהגים הקשורים בו, אל החפצים המצויים בו ואל הפעולות הנעשות בו ומפרסמים אותו כבעל משמעות דתית עמוקה" [3]. בהשאלה, ניתן כמובן לדבר על מקום קדוש חילוני. מקומות כאלה קשורים בדרך כלל למיתוסים מכוננים לאומיים – אתרים הקשורים להיסטוריה הלאומית, לשחרורו מעול זרים, או למקום מנוחתם של מכונני הלאום. ככל שהלאומיות היא אידיאולוגית יותר, ככל שהמיתוסים המכוננים את הלאומיות קשורים יותר למאבק, ככל שהאידיאולוגיה הלאומית (או המעמדית) משמעותית יותר, כך יהיו יותר 'מקומות קדושים' חשובים בדעת הציבור. בעידן הפוסט מודרני, עם שוך האידיאולוגיות, פוחתת מצד אחד חשיבותם של 'מקומות קדושים' לאומיים וחילוניים, אך מצד שני גוברת ומעצמת עד מאד חשיבותם של 'מקומות קדושים' דתיים במקומות בהם מתחולל רנסנס דתי עם נפילתם של משטרים לאומיים חילוניים וחזרתו של הפולחן הדתי (ראו לדוגמה מה שקרה ברוסיה, בפולין, בעיראק ובאיראן) קרוב לוודאי כי ארץ ישראל, כוללת בתוכה את הריכוז הגדול ביותר בעולם של מקומות מקודשים למספר גדול של דתות אולם כאן לא נעסוק בכולם. במקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל בין השנים 1948 ו1967 עוסק כאמור מאמר זה, ובחלקה הראשון – הר ציון בירושלים. על הספר והמחבר ד"ר דורון בר מלמד במכון שכטר למדעי היהדות ליהדות, ובמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. הוא מתמחה בגיאוגרפיה היסטורית ותחומי התמחותו הם מקומות קדושים בארץ ישראל והיהודים בתקופה הרומית. מצאתי את הספר קריא ומרתק ביותר, מבלי שהוא מוותר על הדרישות המדעיות הקפדניות – אלפי הערות שוליים, מאות מקורות ביבליוגראפיים, ומעבר מתודי ומפורט על פני הנושאים הנזכרים בו, ביחד עם תמונות מאירות עיניים ומפתח עניינים מפורט, כל אלה מביאים לקורא ספר קריא ומרתק מחד ומחקר מדעי רציני מאידך. הספר מוליך אותנו בצורה מובנית מהרקע ההיסטורי של המקומות הקדושים בארץ ישראל, דרך תהפוכות מלחמת העצמאות ( והאינטרמצו הקצר של מבצע סיני) ועד לתקופה שמייד אחרי מלחמת ששת הימים. הוא סוקר באופן גיאוגרפי את המקומות הקדושים במדינת ישראל, בהם כאלה שהתבססו על מסורות קדומות לעומת אחרים שחודשו על סמך אגדות חסרות בסיס או אף הומצאו על ידי ש.ז כהנא. ש.ז כהנא – האיש ופועלו

הרב ד"ר ש"ז (שמואל זנוויל) כהנא, המוכר גם בשמו הספרותי שז"ך נולד בוורשה בשנת תרס"ו (1905). הפרטים הביוגראפיים להלן, לקוחים, בקיצורים מתבקשים, מןהאתר המעניין שהוקם לזכרו

אביו היה הרב שלמה דוד כהנא זצ"ל, מגדולי הרבנים בוורשה ובפולין כולה, וסבו היה הגאון הרב שמואל זנוויל קלעפפיש זצ"ל (על שמו נקרא), מי שהיה בין שלושת החתומים על 'היתר השמיטה' הראשון וכתב לפי בקשת החפץ חיים הסכמה ל'משנה ברורה'. אחרי מסלול לימודים רגיל של בני תורה בעירו הגיע ר' שמואל זנוויל ל'תחכמוני' שם קיבל 'סמיכת חכמים' מהרב משה סולוביצ'יק ומכאן המשיך את לימודיו התורניים בישיבת מיר. בשלב זה החל לגלות עניין בפילוסופיה ופנה ללימודים באוניברסיטת לייז' בבלגיה. לאחר קבלת תואר ד"ר בלימודי המזרח (בהצטיינות) חזר לוורשה. בשובו לוורשה החל להרצות במכון למדעי היהדות, לפרסם מאמרים בעברית בעיתונות המקומית ולפעול כנציג נבחר בקהילה. ברם את עיקר מאמציו ריכז בגיבוש המערכת החינוכית של רשת בתי הספר 'יבנה' (המזוהים עם הציונות הדתית) . באותם ימים גם הקים את הישיבה החקלאית הראשונה בפולין, 'בית שמואל' (ע"ש הרב שמואל מוהליבר), שבה למדו יוצאי כל הישיבות הגדולות (מיר, ראדין, קלצק וכו') תורה ולימודי חקלאות (בחווה ליד וורשה) והתכוננו לעלייתם ארצה. לפעילות חשובה זו היה המשך עם עליית שז"ך ארצה כשעזר להקים את הישיבה המקצועית הראשונה בארץ בנחלת יצחק. רק ב-1940 – לאחר שהסתכן וחזר לוורשה אחרי הקונגרס הציוני, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כדי להציל את מי שעוד ניתן להציל – עלה שז"ך עם אשתו והוריו ארצה. אביו התמנה לרבה של העיר העתיקה ושז"ך התחיל את דרכו כאיש ציבור דינמי ויצירתי –תחילה כמרכז הסתדרות הפועל המזרחי ולאחר מכן במשך יותר מעשרים שנה כמנכ"ל משרד הדתות. מיד עם עלייתו ארצה התחיל שז"ך בתכניותיו להחזיר עטרה ליושנה ולחדש מנהגים קדומים שנהגו בארץ ישראל. הוא חידש את מפעל 'ירחי כלה' (תש"ב בכפר פינס), יזם "הקפות שניות", ארגן את חגיגות "שירת הים", ובתש"ו, שנתיים לפני קום המדינה, חידש את מעמד 'הקהל' [4] – לראשונה אחרי אלפיים שנה... – וזאת לאחר התייעצויות הלכתיות ובירורים הגותיים על סמך דבריו של האדר"ת [5]. בתקופת כהונתו כמנכ"ל משרד הדתות הונחו היסודות לארגון החיים הדתיים במדינת ישראל שעיקרם מיסוד השירותים הדתיים הניתנים לתושבי המדינה והפיכתם לממלכתיים. אגב כך גם מילא שליחויות ממלכתיות כגון ביקורים בקהילות ישראל בעולם, ארגון ענייני אישות בפרס (לשם כך הוענק לו התואר 'רב ראשי לפרס' ע"י הרבנות הראשית) ומפגשים עם ראשי הדתות כמו המפגש עם האפיפיור פאולוס השני בזמן ביקורו בארץ.

הרב ד"ר ש.ז כהנא מלווה את האפיפיור פאולוס הששי בביקורו בירושלים - 1964

חשיבות מיוחדת ראה בקשר עם יהדות הגולה ותמך בכל דרך אפשרית בחיזוק תיירות יהודית לישראל. הוא ארגן את ה"צוותא" המסורתית – סעודות ליל שבת לתיירים באווירת שבת מיוחדת. וגם לבית הכנסת ביל"ו שעמד בראשו, הגיעו מדי שבת אורחים רבים לשמוע את מקהלת הילדים בשירי תפילה ואת דרשותיו של שז"ך בפרשת השבוע. ברם בתודעה הציבורית קשור מפעלו של שז"ך בארץ בעיקר בפיתוח המקומות הקדושים. ואכן במסגרת תפקידיו זכו האתרים ההיסטוריים במדינה לתשומת לב רבה. המונח 'מקומות קדושים' לא נתפס אצל שז"ך כמונח הקשור לקדושת האבן או האתר. מחשבתו בעניין הייתה מבוססת על הפירוש 'קדושים תהיו' – ייחודיים תהיו. הוא ראה חשיבות רבה בחיזוק הקשר בין הגיאוגרפיה של א"י להיסטוריה היהודית. מימד המקום קיבל תוקף במימד הזמן. סיפוריו על המקומות בישראל – ברובם אגדות המבוססות, באופן יצירתי, על אירועים היסטוריים – רוכזו בין השאר במספר קבצים גדולים שחולקו ע"י משרד התיירות בסדנאות למורי דרך שהבינו באמצעותם את הקשר המיוחד בין דברי ימי ישראל ובין ארצו. אני מוכרח להודות, שתוך כדי קריאת הספר, התרחש בי מהפך – מתחושה של זלזול באיש ובמעשיו באתי לידי התפעלות מפועלו המרתק והבלתי נלאה. את דמותו של ש.ז כהנא הכרתי עוד מילדותי. האיש הצליח להתפרסם בכל כך הרבה עניינים, ובמיוחד בפעילותו הבלתי פוסקת ל"חידוש" מנהגים ( שבחלקם לא היו ולא נבראו) בפרסום אגדות (שרבות מהן בדה מליבו) ובעיקר באיתור והאדרה של מקומות קדושים (שחלקם הגדול מבוסס על מסורות מפוקפקות ביותר, כפי שנראה בהמשך). האיש נראה בעיני תמיד כאיזה עסקן 'מזרוחניק' גלותי, מגוחך משהו, אולם בדיעבד, ובמיוחד בהשוואה לציניות המסחרית השולטת כיום בכל פעילות דתית ותרבותית כמעט, נראה לי פועלו דווקא באור אחר – אדם חדור תחושת אמונה ושליחות ששאף לצקת תוכן חדש לקשר בין מדינת ישראל, ארץ ישראל ודת ישראל, באופן שייצור כאן מערכת של טקסים דתיים ולאומיים, שידגישו את המשמעות הרוחנית במה שראה כחזרת עם ישראל למולדתו ההיסטורית ומדינת ישראל כממשיכתה של העצמאות היהודית הקדומה. כהנא שאף ליצור משקל נגד למערכת הפולחנים הציונית והחילונית. האם הצליח בכך? את זאת נראה בהמשך הכתבה. ראשית הפעילות עוד לפני סיום מלחמת העצמאות, החל כהנא בפעילות נמרצת, להגשמת משאת נפשו – הקמת רשת של אתרים בעלי צביון יהודי מסורתי הקשורים ביניהם בקשרים של טקסים ופעילויות פולחניות, וקשורים למסורות עתיקות (וחדשות..) ולגדולי ישראל מימי קדם. עוד ביולי 1948 פונה כהנא לשר הדתות בעניין ובאוקטובר הוא שולח מכתב לתפוצה רחבה של אנשים עיריות וארגונים בבקשה לספק לו רשימות של "מקומות קדושים" ואכן, כפי שנראה, היה הספקו של כהנא מרשים ביותר. מאות מקומות קדושים הפרוסים בכל רחבי הארץ, אותרו או "נתגלו" מחדש, נוכסו ליהודים תוך נישול עברם המוסלמי במקרים רבים, ובנו סביבם מערכי פולחן ועליה לרגל. כך למשל, התמסדו עשרות "קברי צדיקים" בגליל – קברים לכאורה של נביאים, תנאים ואמוראים. במקרים רבים היו אלה קברים קדושים למוסלמים, שעזבו את כפריהם במלחמת השחרור. כך לדוגמה , קם מושב העולים דלתון בתחום הכפר הערבי הנטוש דלאתה, ואימץ לעצמו את 'קבר רבי ישמעאל בן יוסי הגלילי' שהיה קבר קדוש למוסלמים עד לבריחתם..." פולחן קבר דוד בהר ציון בהיותי ילד קראתי בשקיקה את "אגדות דוד המלך", ואת דמיוני שבה במיוחד תיאורו של דוד המלך, חי וקיים, מוקף גיבורים, במערת קבורתו בהר ציון בירושלים, נכון בכל רגע לחזור ולהושיע את ישראל.

קבר דוד בהר ציון - 1870

אגדת "קבר דוד" בהר ציון הייתה הבסיס למקום הקדוש ביותר במדינת ישראל המתחדשת, אותו טיפח כהנא יותר מכל מקום אחר. על פי התנ"ך, נקבר דוד עם אבותיו בעירו, היא עיר דוד, המסורת העממית, החסרה לדעת כל החוקרים כל בסיס היסטורי או ארכיאולוגי, מזהה אותו במבנה הנמצא על הר ציון סמוך לעיר העתיקה. באותו מבנה נמצא גם הקנקולום, החדר שבו ערך ישו, לפי המסורת הנוצרית, (חסרת הבסיס אף היא) את הסעודה האחרונה.

מקום ה'קבר' היום הוא על פי מסורת בת כאלף שנים לערך שמזהה את מקום הקבר בהר ציון, סמוך לחומה הדרומית של העיר העתיקה. שם, בקומה התחתונה של הבניין בנויה מצבה על-שם דוד, מכוסה בפרוכת. בתקופת הצלבנים (בשנת 1170 לערך) בעקבות סכסוכים בין נוצרים ויהודים, עברה החזקה על הקבר לידי הסולטאן הממלוכי אשר הצהיר (כפי שכותב התייר המפורסם בנימין מטודלה): "הלא אנו המוסלמים מעריצים את דוד כמו הנוצרים והיהודים. גם אנו מאמינים בכתבי הקודש. לפיכך... יהיה המקום הזה לנו". המוסלמים אסרו על נוצרים ויהודים להיכנס אל הבניין שעל קברי בית דוד. את הערצה שיש למוסלמים לדוד המלך אפשר גם לחבר לאגדה מוסלמית אשר מספרת שסולימאן הראשון הוציא להורג את אדריכלי החומה מכיוון שלא הכניסו את קבר דוד לתוכה. מן התקופה הממלוכית ועד לקום המדינה שלטו בקבר דוד ביד רמה בני משפחת דג'אני המוסלמית וביקור יהודים במקום היה נדיר.

הר ציון כיום

העדר כל בסיס היסטורי להיותו של קבר דוד מקום קבורתו האמיתי של דוד המלך לא הפריע כלל לש.ז כהנא להפוך את המקום לאתר הקדוש המרכזי, אליבא דדורון בר של מדינת ישראל.

האמת ניתנת להיאמר, כי מעשה זה נעשה על דעת מנהיגי המדינה הצעירה. דוד בן גוריון כתב ביומנו כי יש לחפור במקום על מנת להוכיח כי זהו אכן קברו של דוד המלך אך במקביל יש 'להקים' שם מקום קדוש, וכי כל עוד לא יוכח אחרת, יש לדבוק במסורת המוסלמית...

את המשימה הזו נטל על עצמו המנכ"ל כהנא בהתלהבות יתר, באמצעות שני גופים: 'האגודה למען המקומות הקדושים בארץ ישראל' ו'וועדת הר ציון' , שני גופים שבראשם עמד, למרבה הפלא, הוא עצמו ובהם היו חברים פקידי משרדו הכפופים לו ששמו להם למטרה 'לחדש את המסורת' (שכאמור לא הייתה ממש קיימת) של פולחן קבר דוד. שר הדתות אף העניק לכהנא את התואר הנכבד 'הממונה על ההר' אותו נשא בגאון.

חייל ישראלי על הר ציון, 1949

מעשיו של כהנא עוררו מחאה חריפה בקרב מדענים. כך למשל כתב הארכיאולוג הנודע פרופסור מיכאל אבי יונה : "יצירת המקומות הקדושים החדשים כגון 'קבר דוד ' ו'סלע הגיבור' או 'סלע החורבן' וכיוצא בזה, היא מעשה זוועה מדעי. הדברים מעוררים צחוק בעולם הנאור וחבל מאד כי ישנם במדינה מוסדות רשמיים אשר מטעמים מובנים נותנים ידם לכך' הראשונים ש'עלו' ל'קבר דוד' מייד לאחר קום המדינה היו חסידי ברסלב שחדרו לחדר התחתון במבנה שכניסת יהודים לתוכו נאסרה לפני כן. החדירה הייתה מלווה ב'נס' שכן פצצה שהייתה במקום לא התפוצצה. טקסים מסורות ומנהגים בחג השבועות תש"ט נחנך המקום הקדוש בטקס חגיגי ו"קבר דוד המלך סופח בטקס חגיגי על הר ציון לנחלת ציון בפעם הראשונה מאז גלות יהודה" [6]. ספר תורה הוכנס למקום מתחת לחופה פרושה על ארבעה רובים של אנשי הרבנות הצבאית והמקום קושט בענפי תמר וארז 'המסמלים את בית דוד ' – עוד מסורת שהמציא כהנא. תקצר היריעה מלמנות את ה'מסורות' וה'מנהגים' אותם המציא כהנא בתפקידו כממונה על ההר, ואציין רק חלק קטן מהם: · בתשעה באב הורשו רק עשרה מ'חכמי ירושלים' לעלות להר ולשבת במערת דוד כל הלילה...· עליה לרגל להר ציון ביום י"ח לחודש ניסן מתחנת הרכבת של ירושלים, שם קיבל את פניהם ראש העיר ועד להר ציון. · תפילה לשלום העולם 'כזר לתפילות ולשבעים הקרבות שהועלו בימי בית המקדש לשלום שבעים אומות העולם'. · טקס ברכת כוהנים בו עמדו בראש ההר עשרות כוהנים וברכו את 'העם' שנאסף למרגלותיו ההר. · טקס ביום העצמאות שבו הונפו דגלי המדינה, הונחו כתרי תורה על קבר דוד המלך ונאמרה תפילה לשלום המדינה. · הטקס המרכזי בהר נערך בחג השבועות - אז עלו רבבות חוגגים להר ציון כשהם נושאים בידיהם ירק ופרחים לקישוט הקבר שהועברו למחרת החג לקישוט מוסדות הממשלה בירושלים.תצוגות ותערוכות

בקבר דוד המלך כיום כהנא לא הסתפק בטקסים והקים על ההר מספר רב של תצוגות ותערוכות אותן שאף להפוך לסמל למלכותבית דוד ולעברו של עם ישראל. דורון בר מפרט רבות מהתערוכות והתצוגות הללו, ביניהן :

· תצוגת 'כלים מקופת המקרא והתלמוד'.

· חדר 'כינור דוד' בו הוצגו ספרי תהילים וכלי נגינה בהם 'השתמשו' בבית המקדש בירושלים,

· 'חדר הקריעה' בו הוצג בגד שנקרע לזכר החורבן.

· 'חדר קיבוץ גלויות' בו הוצג הדגל המיוחד שהמציא כהנא ב'יום קיבוץ גלויות' אותו הנהיג ביחד עם שופר ממחנה הריכוז ברגן בלזן.

אגדות וסיפורים

לא רק טקסים ומוצגים המציא כהנא אלא גם אגדות. כהנא פרסם מספר רב של ספרי אגדות על הר ציון ובהם מאות אגדות עליהן חתם בשם "ד"ר שז"ך"

הנה אגדה נאה לדוגמה:[7]

המלך דוד נולד כקבצן מבחינת הזמן. מלך ישראל, המלך האדיר, המלך המשיח נולד בלי ימים, כמלך בלי תגא. נשמה שיורדת לעולם קובעים לה שנות חיים, ושמים אותן בתרמיל שתולים על צווארה, ואילו לנשמתו של דוד לא הקציבו ימים, התרמיל היה ריק, נשמתו ירדה לעולם ונשארה תקועה ועומדת באוויר, נחנקה מחוסר אויר לנשימה כדמות מלכות ישראל, חזון דורות ללא דור וימי מציאות. לכן נעשה דוד לפושט יד ואוסף נדבות מבחינת הזמן. מה עשתה נשמתו של דוד ? התייצבה על הר ציון והתחילה לאסוף נדבות. תנו שעה להתקיים ! יום לחיות ! שנה למלך ! לא כל אחד רצה לתת לו את נדבתו. אנשים חסים על ימיהם, בעיקר העשירים המבלים בנעימים את חייהם. מי נתן ? נתנו העניים ומהאוסף הגדול של ימיהם ושעותיהם נאספו שבעים שנה, שנוכו משנות חייו של אדם הראשון, שאצלו מרוכזים שנות חייהם של כל בני האדם. המלך הקבצן מבין את הקבצנים ויודע את רגשותיהם ואת סבלם. דוד המלך שילם להם על נדבת לבם ולקחם תחת חסותו, כפי שמסופר "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר נשא לו וכל איש מר נפש" (שמואל א כב, ב). ביתו היה פתוח לרווחה לכל עני. כל אחד יכול היה להיכנס אליו לאכול לשתות ולישון, וכשם שהיה ביתו בחיים כך צריך להיות ביתו לאחר מותו - פתוח לעניים.

הניסיון לשוות ל'קבר דוד' אופי לאומי ציוניבאמצע 1949, הציע הרצל רוזנבלום, עורכו האגדי של העיתון 'ידיעות אחרונות', לטמון את עצמותיו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בקבר דוד שבהר ציון ולאחד בכך את הפן הדתי מסורתי והפן הציוני לאומי. הדבר כידוע לא קרה, ומדינת ישראל בראה, יש מאין, את 'הר הרצל' כמקום קדוש לאומי-ציוני. אולם הדבר לא מנע מכהנא ועמו חלקים רבים בציבור הדתי לאומי לנסות לשוות להר ציון מעמד ציוני לאומי. גם כאן הפליא כהנא ב'חידוש' מסורות ומנהגים כיד דמיונו הטובה עליו, ואנו נמנה חלק מהם, הנזכרים בספרו שלדורון בר:

· תקיעה בשופר שהוצל משואת יהודי אירופה.

· נטיעת סנה[8] 'המסמל את נצח ישראל'.

· אזכרה לעולי הגרדום בעיראק.

· הדלקת מנורה בת ארבעה קנים לזכר ארבעת הנקודות שנפלו בגוש עציון.

· כתיבת ספר תורה 'קוממיות' שיוחדו בו פסוקים לחללי מלחמת העצמאות, ספר שיועד 'להימסר בימי מלחמה לרבנות הצבאית כדי לעודד את הרוחות בהזכרת גבורת ראשונים'.

· הקמת 'חדר הנשיא' על גג מבנה קבר דוד ובו ספר תורה מיוחד שנכתב לרגל יום הולדתו ה75 של הנישא וייצמן והצבת 'כסא הנשיא' שיועד רק לו.[9]

· תפילת הודיה לציון סיום מלחמת קוריאה[10]

בכל אלה לא היה די לכהנא, והוא שאף להקים על ההר את 'היכל כתר שלמה' כמרכז העלייה לרגל של הבונים החופשיים, ולשיא השיאים הגיע בחגיגות העשור למדינת ישראל ב1958. חגיגות אלה נפתחו בטקס חגיגי בהר ציון, בו הונפו זה לצד זה דגלי ישראל ודגלי עשרת השבטים. עשרות אלפי עולי רגל הלכו בתהלוכה אל ההר שם קבל את פניהם ראש עירית ירושלים. דגל ישראל הונף, ההמנון נוגן, ונשיא ההסתדרות הציונית נחום גולדמן נשבע בשם יהודי התפוצות 'לעמוד לימין מדינת ישראל'. כהנא עצמו הכריז 'על דעת ממשלת ישראל, על דעת הרבנים ועל דעת ראש עירית ירושלים' על פתיחת 'שנת העלייה לרגל'.

כהנא מפיץ את בשורת ההר ברחבי המדינה וחוצה לארץ

ברכה בחתימת ש.ז כהנא שקיבלו העולים להר ש.ז כהנא לא נח ולא שקט ושאף להפיץ את בשורת ההר הקדוש ברחבי העולם היהודי כולו. הוא שלח שופרות מהר ציון לקהילות יהודיות בארץ ובעולם ואבנים מן ההר שעליהן נחקקו המילים 'הר ציון' כדי שימשו אבני פינה לבתי כנסת, ישיבות ומוסדות ציבור. בחג העשור יזם כהנא לשלוח אבנים מהר ציון לכל בית כנסת בארץ והקים בהר אתר לשיקום והשלמת ספרי תורה, ובתי מלאכה לייצור מזכרות מקודשות, סיכות שטיחים וקישוטים שנשלחו לרחבי העולם.

בחג החנוכה נשלח מהר ציון לפיד מיוחד שהועבר דרך מודיעין, מקום הולדת המכבים, לארצות הברית, ביום הזיכרון הודלק במקום לפיד ששימש להדלקת אש באתרי זיכרון שונים בארץ ובחגים אחרים היו טקסים רבים ומגוונים שיזם משרד הדתות.

הנצחת השואה בהר ציון והקונפליקט עם יד ושם

כולנו מכירים, ורבים מאיתנו בקרו בחרדת קודש באתר הנצחת השואה של 'יד ושם' ליד הר הרצל בירושלים. רק מעטים מאיתנו יודעים, או זוכרים, כי על הנצחת השואה בשנותיה הראשונות של המדינה התחרו שני אתרים: 'יד ושם' וכנגדו 'מרתף השואה' על הר ציון אותו הקים, עודד וטיפח מנכ"ל משרד הדתות ש.ז כהנא, ששאף להפכו לאתר הנצחת השואה של עם ישראל.

מרתף השואה הכול החל במשלוח שלושים צנצנות זכוכית מווינה על ידי שמעון ויזנטל ובהם אפר של יהודים שנרצחו במחנות ההשמדה באירופה.

ארון הזכוכית ובו הכדים צבועים בצבעי כחול לבן הועבר בטקס רב רושם להר ציון ובו 'הופקדו למשמרת'. בחג הסוכות תש"י קיים משרד הדתות טקס סמלי בו הועלו תשמישי קדושה וספרי תורה מאירופה להר ציון 'כנגד הוצאת כלי המקדש מירושלים לרומי' .

ביום י' בטבת תש"י, יום הקדיש הכללי, אותו שאפה הציונות הדתית לקדש כיום הנצחת השואה כאלטרנטיבה ליום השואה , יזם כהנא ועמו 'הוועדה להנצחת השואה' שהוא עצמו עמד כמובן בראשה והייתה זהה בהרכבה לוועדת הר ציון, העלאת שרידם לגניזה ואפר לקבורה אל ההר. אל ההר הובא גם 'סבון יהודי' (שרוב החוקרים מפקפקים בקיומו בכלל) שיוצר,כביכול, על ידי המרצחים הנאציים משומן יהודים שנטבחו, והשרידים נטמנו בהר בטקס, רב רושם כמובן, שלווה בהקראת 'מגילת

כתובת הנצחה במרתף השואה השואה' שחוברה במיוחד לצורך זה, כנראה על יד שז"ך עצמו.

משרד הדתות עמד על כך שאפרם של נספי השואה המובא לארץ ייטמן אך ורק במרתף השואה ובכך הביא לכך שמרתף השואה יהפוך לקבר מקודש ואתר הנצחה משופע באלמנטים סמליים, שבו הודגש הפן הדתי של שואת יהודי אירופה.

בהמשך ארגן כהנא טקסים ואירועי הנצחה רבים כדרכו. כך, למשל, הניף בטקס יום הזיכרון של 1951 את 'דגל קיבוץ גלויות' - דגל כחול לבן ובמרכזו תמונת צבי דוהר ופניו מופנות אחורה.

לשיא מוזר של טירוף מערכות הגיעו בתקופה זו אחדים ממתנגדי הסכם השילומים עם גרמניה, אנשי תנועת החירות שהציעו להפוך את מרתף השואה והר ציון למקום התבצרות אחרון שאליו 'יגיעו ..שרידי הגטו ויאבדו עצמם לדעת קבל עם לאות מחאה כי לחינם היה הסבל'[11]

ושוב, תקצר היריעה מלפרט את כל היוזמות הרבות, הטקסים המורכבים, הנפת 'דגל המרד' ומועדי ההנצחה הרבים שיזם כהנא על פני כל השנה, שכללו עלייה לרגל, תפילות, וטקסי הנצחה של הקהילות השונות.

מרתף השואה והר ציון שמרו תחילה על בכורתם כמקום ההנצחה המרכזי של השואה, אולם בהדרגה, עם פיתוחו של אתר 'יד ושם' ו'אוהל יזכור' שבתוכו. התפתח מאבק של ממש בין משרד הדתות ובין יד ושם על מקום הטמנתו של 'אפר הקדושים', והדברים הגיעו לידי נתק מלווה בהשמצות. וועדה שמונתה בידי 'יד ושם' קבעה כי 'יצירת אגדות, קביעת תאריכים שאין להם אחיזה בהיסטוריה, סילוף עובדות למען מטרות פולחניות נראים בעיני חברי הוועדה חילול השואה ולא קידושה'

בסופו של עניין הסכים כהנא להכפיף את עצמו ואת מרתף השואה לפיקוח יד ושם כדי לאחות את הקרע בין שני הגופים.

מעמדו של מרתף השואה הלך ופחת, המבקרים הפסיקו לפקוד אותו והוא הוזנח והתפורר

כיום, ניתן למצוא באינטרנט כי "המבנה שבו שוכן מרתף השואה מוזנח בהשוואה למוזיאונים אחרים בארץ. התצוגה במוזיאון מבולבלת והתמונות שפזורות ללא מסגרות בחלל החדרים, מתפוררות. בנוסף, זהו אתר שהתנועה הציונית ומדינת ישראל אינן נזכרות בו."

הר ציון כיום

מאז כיבוש שטחי יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, והחלת השליטה הישראלית על המקומות הקדושים המסורתיים של היהדות בכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה, והשלטת ריבונות יהודית בכל שטחי ירושלים, פחת מאד מעמדו של הר ציון כמקום מקודש.

הר ציון אינו מהווה עוד אתר עליה לרגל, טקסים מרכזיים אינם מתקיימים בו, מספר הפוקדים את קבר דוד קטן מאד יחסית, ו'מרתף השואה' הפך לאתר בעל אוריינטציה חרדית, מוזנח ומתפורר.

סיכום

חיבורו המקיף והמרתק של דורון בר פורש בפני הקורא את ניסיונו של הממסד הדתי לאומי במדינת ישראל, שבראשו אדם אחד, דעתן וחרוץ, משכיל ונחוש, ובעל מוטיבציה דתית וציונית גם יחד, ליצור במדינת ישראל החדשה מרכז דתי של ממש שיהווה מקום משיכה לעם היהודי בארץ ישראל ובתפוצות.

בכתבה ראשונה זו סקרנו את הניסיון הזה, כפי שבא לידי ביטוי באתר המקודש של הר ציון.

ניסיונות אלה נראים לקורא היום אולי כמוזרים , מגוחכים, ואפילו פתטיים, אולם לעניות דעתי לא כן הוא הדבר.

יהודי מדינת ישראל, רבים מהם ניצולי שואה, ובוודאי המסורתיים שבהם, ביקשו למצוא משמעות יהודית דתית לקיומה של מדינת ישראל, במקביל ובנוסף למסורת הציונית חילונית, והאיש כהנא פעל בכל ליבו ובכל מאודו להגשמת צורך חשוב זה.

יתכן מאד כי לולא מלחמת ששת הימים והשינויים הדרמטיים שהתחוללו בעקבותיה, היה הר ציון גם היום אתר מרכזי במדינת ישראל.

לא רק בירושלים פעל כהנא,אלא בעשרות , ואולי מאות אתרים אחרים, ועל כך בכתבתנו הבאה.

--------------------------------------------------------------------------------[1] הצירוף העברי כביכול – כ"ט בנובמבר נוצר כדי לחזק את היותו של המועד יום חג [2] כך למדנו בבתי הספר , "ניצחון" שהיה לאמיתו של דבר תבוסה נוראה [3] כל הציטוטים, אלא אם כן מוזכר אחרת, הם מספרו של דורון בר, בו תוכלו גם למצוא מראי מקום למקורותיו [4] הקהל - ציווי על אספת כל עם ישראל במוצאי שנת השמיטה בבית המקדש, ושיקרא המלך בפניהם פרשיות מספר דברים. [5] הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים (האדר"ת ו' בסיוון ה'תר"ג 1843 - ג' באדר ה'תרס"ה 1905) היה רבם של הערים פוניבז' ומיר שבליטא ובסוף ימיו רב בירושלים. [6] ציטוט מעיתון "הבוקר" [7] מתוך אתר האינטרנט לזכרו של כהנא [8] למרות שאיש לא יודע בדיוק מה היה אותו סנה [9] הנישא וייצמן לא פקד מעולם את החדר שיועד לו אך הנשיא הבא אחריו, יצחק בן-צבי, שהיה מקורב יותר למסורת פקד את הר ציון לעיתים תכופות. [10] מוזר אך אמיתי... [11] העיתון חירות, 14.10.1951

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר