אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מדיניות העלייה בשנות ה-30 והשואה - חלק ראשון


פורסם לראשונה בפורום ארץ הצבי

במהלך השואה, כך למדנו בדיעבד, היו שהפנו אצבע מאשימה, כלפי המתכחשים ללאומיותם האנטי-ציונים. לאחר שהתבררו ממדי האסון היו שהאשימו בחורבן את מדיניות העלייה של הנהלת ההסתדרות הציונית. היו שהטילו את האשמה על הסוציאליסטים שהיו בהנהגת התנועה הציונית באותם ימים. הרי, כך הולך הטיעון, היו שידעו והזהירו מפני מה שהולך לקרות. טענות מהסוג הזה הופיעו גם במגרש הפוליטי ובשנים האחרונות הן עולות מחדש בפורומים האינטרנטיים. המאמר עוסק בבחינת העובדות לגבי היכולת של הנהלת התנועה הציונית למנוע את האסון והחורבן של יהדות אירופה. חלק אחד עוסק בשאלה האם היו בידי התנועה הציונית המשאבים כדי להציל את מיליוני היהודים לפני החורבן. חלק אחר עוסק ביכולתה "הפוליטית-מדינית" של התנועה להשפיע על קצב העלייה והרכבה. נבחן גם מה הם, מנהיגי התנועה הציונית, ידעו על העומד להתרחש. 1. מבוא הציונות היא התנועה הלאומית של היהודים. זוהי ההגדרה הרחבה של הציונות שיהודים רבים בישראל ובתפוצות יזדהו איתה ואף ישאפו להיות חלק מהתנועה שכך מגדירה את עצמה. אני הייתי מוסיף שהציונות היא תנועת ההתחדשות של העם היהודי – המהפכה הלאומית שהתייצבה (מתייצבת) לקבץ את היהודים למדינה אחת. הציונות היא תנועה פוליטית שעבורה המדינה הזאת היא מדינת ישראל בארץ ישראל ואליה צריך העם להתכנס. שורשיה של התנועה הציונית נטועים בהוויה היהודית כבר שנים רבות. המשמעות היא שהשאיפה לעלות לארץ ישראל הייתה קיימת במשך רוב שנות הגלות. אנחנו גם יודעים שרוב שנות הגלות היו יהודים בארץ ושעלית יהודים לארץ ישראל הייתה תופעה מוכרת במשך רוב השנים הללו. התנועה הציונית הוסיפה את המשימה המדינית להוויה היהודית. כבר בתחילת הדרך היה ברור למנהיגי התנועה הציונית כי כדי להקים מדינה יהודית בארץ יש לפעול בנחישות על מנת: 1. להשיג רוב יהודי בארץ ישראל, 2. לרכז את העם היהודי בארץ ישראל.

האמצעי העיקרי להשגת מטרות אלו הייתה כמובן העלייה. לא פלא שעליית יהודים לארץ ישראל וביסוסה הייתה אחד הביטויים המעשיים החשובים של המעשה הציוני. חשיבות הנושא הזה קיבלה ביטוי במחלוקות קשות כבר מתחילת הדרך. אחת המחלוקות הראשונות, אולי הראשונה מכולן, הייתה סביב התוכנית לפתרון בעיית היהודים שפרסם הרצל בספרו אַלְטְנֵיילַנְד. הפתרון הזה זכה לביקורת חריפה מצידו של אחד העם. ראשית הוא טען שהפתרון הזה מתעלם מהמחסור בקרקעות פוריות ומתושביה הערבים. שנית, גם אם מניחים שהארץ ריקה ואין מחסור בקרקעות פוריות, הוא הסביר, שהתכנית של הרצל אינה ברת הגשמה בגלל מגבלות כספיות. לבסוף, לדבריו של אחד העם קצב התהליכים והאירועים המתוכננים מנותק מן המציאות גם הוא (אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות). מה שעשה אחד העם היה להבהיר לאנשי החזון שלחולל מהפכה אידיאולוגית מהסוג הזה דרוש לא מעט זמן. אם רק נחשוב, כפי שעשה אחד העם, על הקצב האפשרי בהקמת התשתיות הנחוצות לקליטת מיליוני היהודים נגלה שזה לבדו עשוי להוות מכשול. אם גם נחשוב על אפשרות של תקלות ומשברים נגלה שהסיכוי לבצע תכנית כזו בהצלחה בתוך 20 שנה היה אז קטן ביותר. בדיעבד אנחנו יודעים שההערכות של אחד העם היו הרבה יותר מציאותיות. בכל זאת התנועה הציונית התארגנה והחלה לפעול כדי לבצע את המשימה – הקמת מדינה יהודית. בהמשך הדרך, בשנות ה-30 של המאה העשרים, הייתה המחלוקת סביב הרכבה וקצבה של העלייה אחת הסיבות לפילוג בתנועה הציונית. אנחנו גם יודעים שלא כל מי שרצה וניסה להצטרף לעולים הצליח. אבל כנראה שמרבית העם לא ניסה אפילו להצטרף למגמה. היה איש אחד שמתוך השואה הפנה אצבע מאשימה לעברם של אותם יהודים שהתכחשו ללאומיותם. בראש רשימת האשמים הוא הציב את האנטי-ציונים כמו מפלגת הבוּנד, ו"האגודה", ארגונים שלא חסכו במאמצים לגרור אחריהם את המוני ישראל. אבל הוא לא חסך ביקורתו מכל השאר שלא נלחמו, או לא נלחמו מספיק, נגד המגמה (יצחק קצנלסון – מקונן השואה). יותר מאוחר, במיוחד לאחר השואה כאשר התבררו ממדי החורבן והרצח הופיעו גם טענות שקשרו את המדיניות של ההנהלה הציונית עם אשמה באסון השואה. היו שהאשימו את מדיניות העלייה של ההנהגה הציונית בכך שגזרה את גורלם של יהודים רבים. היו שמיקדו את ההאשמות על הסוציאליסטים שלמעשה הובילו את התנועה הציונית באותן שנים. "ההנחה" שעמדה בבסיס הטענות הללו הייתה ש'אילו רק רצתה ההנהגה הציונית, זה היה בהישג ידה להוציא בעוד מועד את מיליוני היהודים מאירופה'. מה היה אומר על כתב אשמה כזה אדם כמו אחד העם? מטרת המאמר היא להציג תשובות לשאלה הזאת בדיוק. בהמשך נעסוק בבחינת היכולת של התנועה הציונית לשנות את הגורל האכזר של יהדות אירופה. נבחן את היכולת של התנועה הציונית להשפיע על המגמות שקשורות בעלייה בשנות ה-30 – בעשור לפני מלחמת העולם השנייה. ראשית נבדוק את היכולת של ההנהגה הציונית לגייס משאבים (תקציבים) ויכולת לוגיסטית כדי להאיץ את קצב העלייה. נבדוק אם היה בסיס סביר לטענות שאפשר היה להציל את מיליוני היהודים. שנית, ולא פחות חשוב, נבחן את מידת ההשפעה שהייתה להנהגת התנועה על מדיניות העלייה בשנות ה-30: מי עולה, באיזה קצב ועל מאפיינים אחרים. נסיים בבחינת השאלה, מה ידעו מנהיגי הציונות (בעיקר בן-גוריון וז'בוטינסקי) על העתיד להתרחש באירופה ומתי?2. מגמות בהגירת היהודים במהלך רוב המאה ה-19 מרבית היהודים חיו באירופה. בשנת 1880 היו בעולם 7.75 מיליון יהודים כאשר 6.86 מיליון מהם התגוררו באירופה. גלים של פרעות ופוגרומים שהחלו בסביבות 1880 גרמו לגלי הגירה. במהלך כ-30 השנים עד מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, עזבו את אירופה 2.4 מיליון יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הספיקו עוד כמיליון יהודים לעזוב. מרבית העוזבים נהרו לארצות אמריקה, בעיקר לארה"ב, דרום אפריקה וגם לארץ ישראל הגיעו כמה מאות אלפים (world jewish population ). מה שחשוב לנושא שלנו הן שתי עובדות: 1. במהלך קרוב ל-60 שנה עזבו את אירופה כ-3.4 מיליון יהודים. 2. רק חלק קטן מזרם המהגרים הזה הגיע לארץ ישראל. למרות שסיבה עיקרית לזרם ההגירה היו הפרעות, רוב היהודים בחרו להגר דווקא אל העולם החדש (חלמיש 2006, עמ' 27 – 31). מאמצי התנועה הציונית והמסורת היהודית לא הובילו את הזרם אל ארץ ישראל. צריך לציין שמגבלות על ההגירה שהטילו האמריקאים מתחילת שנות העשרים שינו את היחסים בין זרמי ההגירה כך שחלקה היחסי של ארץ ישראל בזרם ההגירה היהודי החל לעלות (וזה של ארה"ב לרדת) באופן משמעותי מאז. כדאי כאן להזכיר שקצב העלייה, ביחס לאוכלוסיה היהודית בארץ, בתקופת המנדט (1922 – 1947) היה גבוה באופן משמעותי מאלו שנרשמו בארצות אחרות שהצטיינו בקליטת הגירה כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה (מצר, 2006, עמ' 5). על פי הקריטריונים של המנדט עד אמצע שנות השלושים מי שהיה יכול להראות שהוא בעל הון יכול היה לעלות ללא הגבלה. מי שהיה מוגבל הם אלו מהתנועות החלוציות (החלוץ, בית"ר ועוד) ואחרים שלא היו בעלי הון ולכן נזקקו לסרטיפיקטים שמספרם היה מוגבל. למרות המגבלות שהציבה ממשלת המנדט על העלייה הרי שלמעשה עד אמצע שנות השלושים הן לא ממש הגבילו את מספר העולים ( metzer, pp. 67). באמצע שנות השלושים המציאות באירופה והמגבלות על הגירה בארצות יעד רבות הגבירו בין היהודים את הרצון להגר-לעלות לארץ ישראל והפכו את המגבלות הבריטיות לקריטיות. עם זאת ראוי לציין שדווקא בארץ היעד "הנבחרת", ארה"ב, מגבלות ההגירה על ידי מכסות לא היו אפקטיביות. משמעות הדבר היא שהגירת יהודים לארה"ב הייתה קטנה מהרמות האפשריות.יחד עם זאת כדאי לשים לב שעל אף המצוקה קצב ההגירה, של כ-73 אלף יהודים בשנה עד שנת 1914 ושל כ-40 אלף עד מלחמת העולם השנייה, לא מנע גידול משמעותי באוכלוסיה היהודית באירופה. למרות גלי ההגירה לאוכלוסיית היהודים באירופה נוספו עוד כ-2 מיליון בני אדם. התוצאה הייתה שערב מלחמת העולם השנייה, ערב השואה, התגוררו באירופה למעלה מ-9.7 מיליון יהודים. אם מורידים מן החשבון הזה את יהודי רוסיה ובריטניה מתקבל שכ-6 מיליון יהודים נותרו בארצות שבמהרה נכבשו על ידי הצבאות הנאציים (נספח 2). אליהם נוספו אלפי יהודים שהיו בחלקים המערביים של בריה"מ מאז שפלש הצבא הנאצי ביוני 1941.----- 3. כלכלת ארץ ישראל

נקודת המוצא שלנו בארץ ישראל היא בשנת 1918, בסיום מלחמת העולם הראשונה שפגעה במשק ובאוכלוסיה היהודית. במהלך המלחמה המצב הכלכלי היה קשה ולא מעט אנשים מתו ממחלות ומרעב. הנפגעים העיקריים היו החרדים (ואחרים) שהיו תלויים בתרומות שזרימתן פסקה במהלך המלחמה. חלק אחר מהפגיעה והנזקים נגרמו ממדיניות ההחרמות והגירוש שנקטו התורכים. בנוסף היו גם אלפי יהודים שבחרו לעזוב לארצות המוצא שלהם וארצות אחרות. שלושת התהליכים הגירוש, הרעב וההגירה הקטינו את מספר היהודים בארץ ישראל ביותר משליש. רק בשנת 1922 חזרה אוכלוסיית היהודים לגודלה מלפני המלחמה. עם הרגיעה והגידול באוכלוסיה היהודית החל המצב הכלכלי להאיר פנים. בארץ ישראל של שנות העשרים והשלושים המשק צומח במיוחד חלקו היהודי.בטבלה מוצגים הנתונים החשובים שמייצגים את שקרה במשק היהודי בתקופת המנדט הבריטי. לצורך העניין שלנו נתמקד בשנים עד 1940. נשים לב שבמהלך השנים האלה האוכלוסייה היהודית (טור 1) הוכפלה ביותר מפי 5, כאשר עיקר הגידול מתרחש במהלך שנות ה-30 כאשר הגיעו כ-240 אלף עולים (חלמיש 2006, עמ' 47, ועופר, עמ' 27). המשתנים העיקריים הנוספים הם התוצר המקומי, התוצר הלאומי, התוצר לנפש והשקעות הון.התוצר המקומי היהודי הוא הערך המוסף של כל הפירמות שהרכיבו את המשק היהודי, לרבות תוצרי שירותי נכסי דלא-ניידי ששכרו יהודים מבעליהם הערביים (הלא-יהודיים). התוצר הלאומי הוא התוצר המקומי ממנו הופחתו תשלומים לערבים (ללא יהודים) בשכר, שכירות ועוד (מצר וקפלן, עמוד 15). בולטת העובדה שבמהלך השנים, עד 1940, התוצר המקומי והתוצר הלאומי צמחו במהירות, בשיעור של כ-900%. במילים אחרות היקף היצור גדל פי 10. כל זה קרה במשק שקלט עלייה, שהייתה גורם עיקרי לכך שהאוכלוסייה היהודית גדלה פי 5 ויותר, ולמרות המשבר הכלכלי העולמי שפגע במשק היהודי רק בשנים 1936 – 1938. במציאות הזאת רמת החיים, התוצר לנפש (טור 6), "רק" הכפילה את עצמה במהלך 18 השנים. העלייה תרמה לצמיחה הכלכלית באופן משמעותי כי יצרה גידול בביקושים וגם דרך הגדלת כוח העבודה מצד ההיצע והגידול המשמעותי בהשקעות ושיפור הפריון (בן-פורת, 1989, עמ' 9). גורם נוסף לצמיחה הכלכלית והשגשוג היה זרם יבוא ההון להשקעות (טור 10) שגבר והלך עד 1935. סך ההשקעות בין השנים 1922 – 1939 הגיע לכדי 101.5 מיליון לא"י (53.7 במונחים ריאליים). שיעור ההשקעות ביחס לתוצר המקומי הוא גבוה מ-20% במשך רוב התקופה. למרות השונות הגבוהה, אלו שיעורים גבוהים יחסית לצפוי במשקים מתפתחים כמו שהיה המשק היהודי באותה התקופה. גורמים נוספים לצמיחה היו ירידת יחס התלות באוכלוסיה הכללית (גיל צעיר יחסי של העולים) ורמת ההון האנושי של העולים. עוד כדאי לנו לשים לב שיותר מ-75% מזרם ההון הגיע ממקורות יהודיים פרטיים. בין אלו היו כמובן העולים שקיבלו את רישיונות העלייה שלהם בזכות היותם בעלי הון (עולים שהביאו איתם 1,000 לא"י ומעלה). סכומים גדולים נוספים הגיעו מיהודים שנשארו בחו"ל למטרת השקעות (אוליצור, עמ' 246 – 247). חלק ניכר מהסכומים הושקעו בבניה למגורים עבור העולים, בתעשייה, בחקלאות (מטעים ומשק מעורב) ובקניית קרקעות. שאר הסכומים הגיעו ממקורות התנועה הציונית - הקרנות הלאומיות (קק"ל, קרן היסוד ועוד) ומקורות ציבוריים אחרים (רוטשילד ופיק"א, הג'וינט ועוד). למרות חלקן היחסי הנמוך של הקרנות הלאומיות הן היוו את הכוח המניע של זרם ההון הפרטי. בעתות מצוקה הן היוו גם תחליף לזרם הזה שנטה אז להיחלש (אוליצור, עמ' 250). בכל זאת המציאות של היהודים בארץ ישראל בתקופת המנדט לא הייתה כל כך ורודה. כמו בכל משק ובמיוחד בכזה בו העלייה היא כלי מאד משמעותי, היו לנו גם משברים כלכליים וכדאי שנעיף מבט על משמעות הנתונים. המרד הערבי שהחל בשנת 1936 הוליד את המשבר הכלכלי שנמשך עד סוף 1938. המרד גם גרם לירידה המאד משמעותית במספר העולים באותן שנים (חלמיש, 2006, עמ' 47) ולירידה חדה ביבוא ההון. אלו היו שתי הסיבות הישירות למשבר הכלכלי עצמו. דוגמה יותר מוקדמת למשבר כלכלי מהסוג הזה יש לנו מתקופת העלייה הרביעית, 1924 – 1929. במהלך השנתיים הראשונות פרח המשק והגיעו כ-60 אלף עולים – לראשונה עלייה המונית. המשבר הכלכלי האט מאד את העלייה והאיץ את הירידה עד כדי הגירה שלילית, שפל בעלייה שלא היה כמותו בכל תקופת המנדט (גלעדי, 1973 עמ' 38 – 39). אחד הגורמים למשבר היה גידול לא מבוקר בהשקעות ממונפות מאד (הסתמכות על שיעור אשראי גבוה מידי) בבניה כתגובה לביקוש לדיור שגאה בגלל גלי העלייה. הגורם השני היה צמצום יבוא ההון.במשבר זה התבטאה אי-יכולתו של המשק היהודי לקלוט בתקופה קצרה מספר כה רב של עולים, חסרי הון וידע הדרושים להתבססותם... לא היה כל גוף ציבורי שיעמוד בפרץ... הממשלה, כתמיד, לא התערבה ; בתקציב הציוני לא היו רזרבות למקרה של משבר... תלותו של הישוב העברי במקורות כספיים מבחוץ הייתה מוחלטת... וההפחתה הפתאומית של יבוא ההון גרמה בהכרח תוצאות מרחיקות לכת. גלעדי, 1973, עמ' 175

-----4. שאלת המשאבים כעת אנחנו מוכנים להציג פתרון לשאלת היכולת של ההנהגה הציונית להציל בעוד מועד את מיליוני יהודי אירופה. נבדוק אם היה ביכולתה של ההנהגה לגייס משאבים (תקציבים) ולהקים את המערך הלוגיסטי הנדרש לביצוע המשימה. כדי שהבדיקה שלנו תהיה בעלת משמעות היה עלינו לבחון את שאלת המשאבים להצלת יהודי אירופה בתקופה שבין 1933 לבין 1939 לאחר שהיטלר תפס את השלטון. הרי לפני כן אפילו לא כל יהודי גרמניה גילו סימני דאגה ורצון להגר. אלא שאז ספק אם היה איזה סיכוי להוציא מספיק יהודים לפני בוא המלחמה. לכן לצורך הבחינה אנחנו מניחים שהסימנים הראשונים על הסכנה כבר היו ברורים מאד בראשית העשור. מסתבר שמשקלן היחסי של הוצאות ההסתדרות הציונית על עלייה וקליטה היה נמוך והן לא תמיד שיקפו את ממדי העלייה. יותר מכך, מקורם של חלק ניכר ממשאביה הכספיים של מחלקת העלייה היה מעודפי המקורות שניגבו מן העולים עצמם. סעיפי ההוצאות של המחלקה כללו גם לא מעט הוצאות לא ישירות כמו, תקציבי הכשרה בחו"ל, מסי כניסה לארץ וזריקות, דמי הורדה מהאניות, בתי עולים ודירות ארעיות וגם תמיכות למוסדות עלייה אחרים (ההסתדרות הכללית, הפועל המזרחי, עולי יוון, התאחדות התימנים וכו'). בתקופה שבין תרפ"ב עד תרצ"ז כיסתה ההסתדרות הציונית רק 47% מסך הוצאות הקשורות בעלייה ואת השאר, את הרוב, מימנו העולים (אוליצור, עמ' 54). משתמע שהיכולת הכספית של בעלי הסרטיפיקטים הייתה תנאי למימוש העלייה. לקראת סוף שנות העשור השתנו מאפייניה העיקריים של העלייה כאשר עלה מאד מספרם של הפליטים והמעפילים (בלתי לגאליים). עלייתם של אלו הייתה יקרה יותר אבל רובם לא כיסו את הוצאות הדרך וראשית הקליטה כפי שעשו קודמיהם. בחלק מהתקופה, תרצ"א – תרצ"ג, עקב הרעת המצב הכספי של ההסתדרות הציונית פסק המימון באמצעות מחלקת העלייה כמעט לגמרי. בעת ההיא התגייסו ארגונים יהודיים לא ציוניים ובעלי הון יהודיים ותרמו סכומים ניכרים למימון הוצאות הדרך עבור העולים (חלמיש 2006, פרק 13). אפשרות אחת לטפל בשאלת המשאבים היא לנסות לברר את עלות העלייה לאדם בשנות השלושים וממנה להעריך את סך הסכומים הנדרשים כדי להעלות עוד מיליוני יהודים באותה התקופה. כאשר לוקחים את תקציב הסוכנות לעלייה, 636.3 אלף לא"י (מזה שילמו העולים 417.2 אלף) ומחלקים אותו במספר העולים (אותם שירת התקציב) באותו עשור מקבלים עלות לאדם של 6.36 לא"י (ראה נספח 3). מדיווחים על מחירי ההובלה מהתקופה מסתבר שאין בהערכה הזאת התייחסות להשפעת הגידול המשמעותי בביקוש לאמצעי תחבורה (ביחס להיצע) כאשר נוספים כ-600 (או 300) אלף משתמשים בשנה. אין כאן גם התייחסות לעלייה במחירים בגלל מצב החירום לקראת סוף התקופה. הנחות אלו ואחרות מאפשרות לנו לקבל הערכה התחלתית של עלות הבאת 6 מיליוני יהודים לארץ. בחרנו בדרך הזאת כי אין בידינו נתונים יותר מבוססים על מה שהיה בפועל, או על 'אילו החליט הממסד הציוני שזה מה שצריך לעשות'. תוצאות החישוב הן שעלות הבאת 3 מיליון עולים (300 אלף בשנה) היא כ-19.1 מיליון לא"י ועלות הבאת 6 מיליון היא כ-38 מיליון לא"י. אבל הבעיה הראשונה שצצה היא שעל פי נתוני אוליצור סך ההון ממקורות התנועה הציונית שנכנס לארץ בעשור הזה הגיע לכדי 9.4 מיליון לא"י ( לוח נ.1, נספח 1). הבעיה הראשונה שעולה היא שלממסד הציוני לא היו מקורות כספיים לממן כמות של 6 ואפילו 3 מיליון עולים, שלא לדבר על מימון החזקתם בחודשים הראשונים. לפי הנתונים שבידינו מקורות המימון של התנועה הציונית היו יכולים לממן עלייה של כ-1.5 מיליון יהודים לכל היותר. אם נזכור שמספר היהודים בארץ ישראל של שנת 1930 היה כ-165 אלף הרי שמדובר בהכפלת מספר היהודים פי 9 ויותר בתוך עשור. כפי שכבר טענו מדובר במשק שקלט קצבי שיא של הגירה, כ-240 אלף בעשור. אלא שהתכנית שלנו מסיטה את מקורות התנועה הציונית מן המשק כדי להביא עוד הרבה יותר עולים. לכן עולה האפשרות שיבוא ההון יקטן, בלפחות 9.4 מיליון לא"י, במקום לגדול בכמה מונים. הרי יבוא ההון נחשב לכלי באמצעותו תורמת או תרמה ההגירה לצמיחה במשקי היעד, צמיחה שאפשרה לקלוט את המהגרים ללא ירידה כלשהי ברמת החיים. מכאן עולה הבעיה השנייה שלנו: כנתון יש לנו רק את זרמי העלייה, עם השינויים באוכלוסיה המקומית, וזרמי ההון שהגיעו בפועל (טבלה). מנתונים אלו רואים שהמשק היהודי התנסה בירידה משמעותית ביבוא ההון שהייתה גם בין גורמי המשבר הכלכלי שנרשם בשנים 1936 – 1938. בתוך שלוש שנים אלו ירד התוצר ביותר מ-17% ובמקביל ירד גם התוצר המקומי לנפש (רמת החיים). האם העובדות שהצגנו כאן מעידות על היכולת של המשק היהודי להשלים תהליך של קבלה וקליטה של 1.5 מיליון עולים במהלך עשור שנות ה-30 ללא משבר כלכלי חמור ביותר? אחד התנאים החשובים למניעת משבר כלכלי הוא גידול בזרמי (יבוא) ההון כדי שבאמצעותם ניתן יהיה להשקיע בהרחבת מפעלים ובהקמת חדשים כדי לספק מקומות תעסוקה ופרנסה לעולים החדשים. יעוד נוסף לכספים הללו הוא להבטיח את קיומם בכבוד עד יצירת מקומות העבודה החדשים וקליטתם בכוח העבודה. הניסיון מלמד שכאשר ההון האנושי של העולים לא כל כך מתאים למציאות במשק, הרי שתקופה כזאת יכולה להיות ארוכה - להימשך הרבה זמן. גם גידול בתוצר החקלאי צריך להיות חלק מתהליך הצמיחה הזה כדי לספק את הנדרש בעקבות הגידול בביקושים שנובע מהגידול באוכלוסיה. ללא קליטת העולים בשוק העבודה ואספקת הביקושים שנובעים מהצטרפותם לכלל הצרכנים עשוי להתחולל משבר כלכלי כבד. המשברים הכלכליים בזמן העלייה הרביעית ובזמן המרד הערבי מהווים דוגמאות מצוינות למשבר כלכלי מהסוג הזה. כפי שציינו כבר הגורמים למשברים האלו היו ירידה משמעותית ביבוא ההון וכתוצאה ירידה בקצב העלייה. מכאן שבתקופת "מבחן" כמו הבאת 1.5 מיליון עולים, משבר כזה מאותן סיבות הוא אפשרות מאד ריאלית ויותר מסוכנת. זה במיוחד נכון כאשר מדובר על קצב עלייה גדול פי 5, כאשר זיכרון המשבר הוא מאד טרי. מכאן שהסיכוי להתרחשות משבר כלכלי מעמידה את אפשרות הפקת תועלת מרעיון הסטת המקורות של הקרנות היהודיות בספק גדול. את החישוב המתמטי ביססנו על מספר הנחות שמפשטות אם הדיון כדי לקבל תוצאה. להלן ההנחות שלנו:

1. סימני הסכנה היו ברורים מאד (מובהקים) כבר בשנת 1930. 2. מבצע העלייה הגדול הזה לא השפיע כלל על התנהגות שוק ההובלה. 3. זרמי יבוא ההון נמשכים ללא הפרעה ואף מתגברים באופן משמעותי. כפי שנראה בהמשך סימני הסכנה לא היו מספיק מובהקים בעיני מנהיגי התנועה הציונית במהלך רוב התקופה. הם גם לא היו מספיק מובהקים כדי לשכנע את רוב היהודים בגולה לצאת לדרך. ראינו שגם ההנחה על זרמי ההון לא הייתה כל כך מציאותית. ראינו שתנודות משמעותיות בהיקפי יבוא ההון הן אפשרות מאד ריאלית. האפשרות שעלייה מאד משמעותית בביקוש לשירותי הובלה (ביבשה ובים) של מאות אלפי יהודים לא תשפיע על שוק ההובלה גם היא מאד לא מציאותית. מכאן שהקביעה שמקורות הקרנות הלאומיות, 9.4 מיליון לא"י, יאפשרו הבאת 1.5 מיליון עולים היא באוויר גם היא מאד לא מציאותית. ביטול ההנחות הללו, כפי שמשתמע, מסבך מאד את החישובים שלנו והופך אותם למשימה מאד לא מציאותית וחסרת סיכוי. אבל המציאות הציבה בעיה נוספת מאד מוחשית ומציאותית: הנחישות של שלטונות המנדט להגביל את קצב העלייה, ל"כושר הקליטה הכלכלי", הייתה גבוהה מאד ונמשכה עד פרוץ המלחמה. ממעט הניסיון עם מבצעי ההעפלה של ראשית שנות השלושים וסופן, אנחנו יודעים שהם השקיעו מאמצים והצליחו למנוע עלייה שלא ברשותם או לקזז ממספר האישורים במקרה שהעולים כבר ירדו לחוף (חלמיש 2006, עמ' 347 – 355 ; עופר, עמ' 20). הטענה שאפשר היה להציל את ששת מיליוני יהודי אירופה מן השואה לא ממש מתיישבת עם המציאות של העם היהודי ושל היהודים בארץ ישראל. התרגיל המתמטי שלנו הראה שגם האפשרות להציל רק מיליון וחצי יהודים מבוססת על הנחות לא ריאליות. מכאן שספק גדול אם החלטה, של הנהגת התנועה הציונית, על קיום מבצע להבאת סדר גודל של מיליוני עולים הייתה משנה משהו באופן מעשי ומהותי. ----- 5. שאלת ההשפעה 5.1 רקע

הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1897, היה הביטוי להתארגנות גלובלית של התנועה הציונית על חלקיה. תוכנית באזל , שנכתבה על ידי מכס נורדאו, ניסחה אז את המטרות והיעדים של התנועה. מטרת העל הייתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. אלא שהחשש מתגובת השלטון העות'מאני, בשעה שהרצל ניהל איתו משא ומתן, והרצון לא לפגוע בהישגי העלייה הראשונה וגם ב-300 אלף יהודי הממלכה הכתיבו ניסוח יותר זהיר כפי שנורדאו הסביר שנים אחר כך, בשנת 1920 (נורדאו, עמ' 90). לכן נקבע שהתנועה הציונית שואפת להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל לפי משפט הכלל – בהסכמת אומות העולם. זו הייתה הצהרת כוונות של ארגון נחוש אבל בהחלט לא בטוח בכוחו להשפיע על המדיניות בארץ ישראל.באותה תקופה הייתה להנהגת התנועה הציונית במרכז אירופה השפעה רבה על המתרחש בתנועה כולה. האנשים האלו הושפעו מתנועת הקואופרציה שהתפשטה אז באירופה והניסיונות לבצע רפורמות אגראריות. הם במיוחד הושפעו ממפעל ההתיישבות שיזם ביסמארק בחבל פוזאן. ממרום מעמדם בתנועה הייתה להם השפעה רבה על התפתחות העקרונות של מעשה ההתיישבות בארץ ישראל ( אַלְטְנֵיילַנְד – שורשים, חזון ומציאות ). על הרקע הזה צמחו שני עקרונות שליוו את התנועה הציונית במשך הרבה שנים. העיקרון הראשון היה שההגירה לארץ ישראל תיעשה בשלבים. בשלב הראשון תוכן הארץ לקליטה של עלייה המונית על ידי בעלי מלאכה ואיכרים שיקימו תשתית חקלאית ותעשייתית. העיקרון השני קבע שחלק ניכר מהתקציב שגייסה התנועה יושקע בתשתיות ובהקמת ההתיישבות הכפרית המבוססת על עקרונות הקואופרציה. 5.2 ראשית המנדט – שנות העשרים על פי העקרונות הללו התנהלו ענייני התנועה הציונית בעצלתיים עד מלחמת העולם הראשונה. במהלך התקופה נוספו לא מעט ישובים והגיעו כמה עשרות אלפי עולים. המלחמה עצרה את תהליך הגידול, רבים מתושביה היהודים של הארץ עזבו או גורשו על ידי התורכים. אבל בסופה של המלחמה, על אף הנזקים הכבדים, השתנתה המציאות המדינית באופן מאד משמעותי. בנובמבר 1917 פורסמההצהרת בלפור שמשמעותה הייתה שהממשלה הבריטית תומכת בהקמת הבית הלאומי בארץ ישראל ותעשה את המיטב כדי שמטרה זו תוגשם. אלא שהדי ההצהרה עוררו חששות בקרב האוכלוסייה הערבית בפלשתינה ולא רק בקרבם. גם בצבא הבריטי חששו מתגובות שליליות שעשויה ההצהרה לעורר בקרב האוכלוסייה המוסלמית במזרח התיכון (רובינשטיין, עמ' 17). אחת הסיבות הטובות לכך הייתה ההבטחה שנתנו הבריטים לשריף ממכה בשנת 1915, כאשר רצו לגייס תמיכה במאבק נגד בתורכים (the husain-mcmahon letters (excerpt) ). המכתבים פורשו כהבטחה להקמת ממלכה ערבית מהרי הטאורוס בצפון ועד ערב. השריף נטה לפרש שגבולות הממלכה הזאת יכללו גם את ארץ ישראל המערבית. במציאות הזאת שהערבים וחלק מהמנגנון הבריטי פועלים לנטרול המסקנות המתבקשות מהצהרת בלפור התגייסה הנהלת ההסתדרות הציונית לפעול למניעת הסכנה שהפרשנות של השריף ממכה תהפוך לעובדה בלתי הפיכה.

לוייצמן כבר הייתה אז תוכנית נרחבת, דרך, להגשמת הבית היהודי הלאומי. בין השאר היו שם דרישה שהשלטון יכיר בזכויות הלאומיות של היהודים, יכיר בזכותם על ארץ ישראל, יכיר בזכותם להגירה חופשית, יכיר בזכותם לרכוש או לקבל קרקעות ממשלה או קרקעות אחרות שאין עליהן בעלות פרטית. כן תבעה התכנית אוטונומיה לציבור היהודי בארץ (רובינשטיין, עמ' 20, 184). זהו הרקע להתארגנות "ועד הצירים" בראשותו של וייצמן כדי לצאת לארץ ישראל ולפעול בכמה רמות. – בעיקר בנושא הקרקעות.

אבל וייצמן לא הסתפק בכך, לא שקט על השמרים, ועסק הרבה בנושא המדיני – הזכויות על ארץ ישראל וגבולותיה. אחד ממסלולי הפעילות של וייצמן היה המשא ומתן שניהל במהלך 1918 – 1919 עם הנסיך פייצל, בנו של השריף ממכה. ההסכם ( faisal-weizmann agreement ) שנחתם בראשית 1919 ותוך מספר חודשים נתבטל, נתן ביטוי גיאוגרפי ברור להשקפתו של וייצמן איך צריכים להיראות גבולות ארץ ישראל שעליהם הוא נאבק באותן שנים. המפה של פלשתינה (ארץ ישראל) על פי ההסכם הזה אינה מייצגת גישה מינימליסטית כלל וכלל.

למרות שברור היה שכבר שנים רבות השטחים ממזרח לירדן אינם חלק מנהלי מארץ ישראל, פעל וייצמן רבות ונאבק על כך שיכללו בה שטחים נרחבים ממזרח לירדן. הכוונה להצעות קונקרטיות ומנומקות היטב מבחינה אסטרטגית גם בהיבט הביטחוני-מדיני וגם בהיבט הכלכלי-חקלאי. המעניין הוא שהדרישות הללו המשיכו להנחות את ועד הצירים למרות שכבר לפני סוף המלחמה הבינו חבריו שהבריטים שואפים ליצירת מסגרת מדינית נפרדת לשטחי עבר-הירדן. כמו בימי המשא ומתן עם פייצל, וייצמן דרש שהגבול המזרחי של ארץ ישראל יעבור כמה ק"מ ממערב לקו הרכבת החיג'זית (לפחות 60 ק"מ ממזרח לירדן) או אפילו יותר מזרחה על גבול המדבר. כדרכו הצליח וייצמן לגייס תמיכה של הלורד בלפור ואישים בריטיים אחרים. הפעילות הזאת נמשכה קרוב ל-5 שנים מאז ימי הצהרת בלפור (ביגר, עמ' 160 – 182). במקביל פעלה ההסתדרות הציונית במסגרת דיונים על הסכמי השלום כדי שההצהרה תקבל הכרה בינלאומית. בהמשך פעלו אנשי ההסתדרות הציונית כדי להכליל את הצהרת בלפור בכתב המנדט. שילובה של ההצהרה, בסעיף 4 ( article 4 ),בכתב המנדט הבהיר שבעצם גם חבר הלאומים מכיר בקיומו של העם היהודי ושחברותיו תומכות בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. אלא שבניסוח הסופי שנחתם בתאריך 24.7.1922, שובץ גם סעיף נוסף ( article 25 ) שמאפשר ... לא להחיל על שטח עבר-הירדן סעיפים מסויימים, שהתייחסו לבית הלאומי היהודי. אפשר להגיד שזו העז ששימשה את צ'רצ'יל כדי להוציא את השטחים בעבר-הירדן ממסגרת המנדט על פלשתינה (הספר הלבן).בינתיים, הארץ הייתה תחת משטר צבאי שהתיר רק את חזרתם של תושבים שגלו ממנה בעת המלחמה. הבריטים לא מיהרו לנהוג כפי שמשתמע מהצהרת בלפור והנהגת ההסתדרות הציונית הסכימה להמתין לתוצאות המשא ומתן המדיני על הסכמי השלום. אבל סבלם של יהודי מזרח אירופה לא חיכה – בין השנים 1917 – 1920 נהרגו שם כ-75 אלף יהודים ועוד רבבות נפצעו, נשדדו וכו'. לא פלא שהביקוש לעלייה התרחב והלך בעיקר בקרב צעירים (חלמיש 2006, עמ' 15 - 18). לקראת סיום המשטר הצבאי, כבר בשנת 1919, החלו האקטיביסטים בתנועה הציונית לפעול לשינוי המדיניות: הגיעה השעה, שנדרוש בקול רם, בלא כל היסוסים, לפתוח לפנינו את שערי-הארץ בלא מעצור. אנו צריכים להיכנס אליה בפעם אחת, בהמונים גדולים, בלא דיחוי. במשך שנים אחדות נהא זקוקים לתמיכתם של אחינו בחוץ-לארץ, שישאו בהוצאות של השתרשות-העולים הראשונים לארץ. אחר כך נעשה כל המאמצים האפשריים, כדי להשתחרר מזיקה כזו. נורדאו, עמ' 65 בריטניה, כך נורדאו, חייבת לנהל את הארץ כך שתהיה לנו הזדמנות לכונן בה בית לאומי (שם, עמ' 84). נורדאו גם תבע מהנהגת התנועה הציונית שהייתה מעורבת בניסוח הצהרת בלפור לנצל את ההזדמנות ולחולל שינוי מהותי באסטרטגיה של התנועה הרי:

"היימשטטה" ("בית לאומי") – היה במשמעו בשבילנו בעבר, וזוהי משמעותו גם עכשיו – מדינה יהודית אוטונומית בארץ ישראל, ולא שום דבר אחר. נורדאו, עמ' 91 לפיכך, לאחר הצהרת בלפור אין סיבה שאנגליה תפרש את הדברים אחרת. אבל, לדברי נורדאו, לא יהיה זה ראוי לחכות שאנגליה תעשה את הדברים עבורנו וכי הגיע הזמן לפעול בכוחות עצמנו. הוא טען שעלינו להעמיד למבחן את עמדת אנגליה וחבר הלאומים ותוך זמן קצר ביותר לישב בארץ לפחות 500 אלף איש, "חיל החלוץ" לפני המיליונים. המטרה, כמובן, הייתה לקבוע במהירות רוב יהודי בארץ ישראל כדי שלא יופרעו צעדי ההמשך. תפקידו הראשון של "חיל החלוץ" יהיה לבנות בתים למגורים ולהכין תשתיות לקליטת המיליונים. נורדאו לא רואה כל בעיה בעלייה של כמות עולים כזאת ולא בעניין פרנסתם-כלכלתם. הניסיון של שנות המלחמה שרק הסתיימה, כאשר מיליוני חיילים נשלחו לאזורים מרוחקים, הראה לטענתו, שהדבר בהחלט אפשרי. הבעיה הממשית היחידה, כך נורדאו, היא שאלה של ממון – גיוס מידי של 200 עד 250 מיליון לירות. אבל גם לבעיה הזאת יש יותר מפתרון אחד. דרך אחת היא גיוס הלוואות מהיהדות העולמית שאנגליה תערוב להן (שם, עמ' 91 – 94). לדעתו של נורדאו על הבריטים להעביר לידיה של ההסתדרות הציונית את כל הקרקעות הציבוריות, קרקעות הממלכה, כי אחרת כל הסיפור של הכרה בזכות להקמת בית לאומי הוא חסר משמעות. מאחר שכך אפשר להטיל משכנתא על הקרקעות הללו ולגייס הלוואה למימון הבניה, הקמת התשתיות והעלייה ההמונית (שם, עמ' 201). למרות שנורדאו לא מפרט קשה להשתחרר מהתחושה שתוכניתו המפורטת של הרצל שהוצגה בשני ספריו, מדינת היהודים ו אַלְטְנֵיילַנְד, הייתה לנגד עיניו אלא שמימד הזמן התכווץ. לבסוף, נורדאו מדגיש את החובה לעודד את המתאימים ביותר להצטרף לחיל החלוץ ו להניא מן הנסיעה את הלא מתאימים או בלתי רצויים (שם, עמ' 135). גם הוא לא כופר בעיקרון שצריך לבחור את העולים. למעשה הגישה של נורדאו ושאר המכונים [[מכסימליסטים]] נדחתה. מדוע? כפי שצפה נורדאו הבריטים לא יצאו מגדרם לקדם את האינטרסים של התנועה הציונית. ובהנהגת התנועה בחנו בעיון רב את ההצעות של נורדאו ואחרים והתייחסו אליהן בכבוד. רופין שכבר משנת 1908 ניהל את נושא ההתיישבות בארץ ישראל (והשתתף בהובלת משימות רבות אחרות) היה בין המבקרים של הגישה המכסימליסטית. על פי התוכנית שלו אפשר יהיה להגיע לרוב יהודי בארץ רק בתוך 20 שנה: המספרים שקבעתי אני אינם מגיעים בגדלם למספרים שנראו אפשריים על ידי אחרים. הללו חשבו על התיישבות מהירה או התיישבות המונית שתסלול את הדרך למיליונים הרבים של היהודים במזרח-אירופה המוכנים להגר, ותרכז במשך זמן קצר 5 – 6 מיליונים יהודים בארץ ישראל. רופין, עמ' 74 - 75 ראשית, הגישה המכסימליסטית עוסקת בנושא בצורה טכנית מדי וההתייחסות לגורם הזמן היא חד ממדית (דברים מתרחשים כהרף עין). שנית, הקרקעות עליהן מסתמכת הגישה, קרקעות הממלכה, אינן ברשות התנועה הציונית, ואלו שברשותה אינן קרקעות עידית. שלישית, בעם היהודי אין מספיק בעלי מקצוע איכותיים שנדרשים להובלת מבצע כזה במהירות גבוהה. במיוחד אמור הדבר לגבי מחסור בחקלאים בעלי מקצוע ברמה גבוהה. רביעית, הארץ מוזנחת מבחינה כלכלית. לכן, לא מדובר בבעיה טכנית גרידא. מאחר שחקלאות היא הבסיס לפיתוח כלכלי הרי שהענף צריך לשמש בסיס לתוכנית ההתיישבות. השפעתה של תוכנית ההתיישבות של ביסמארק בולטת בדברי רופין. התשובה לשאלה מהו כושר הקליטה של ארץ ישראל תלויה בקצב התארגנות הייצור החקלאי, כולל ההתיישבות הכפרית. המציאות, מחסור בחקלאים וקרקעות ראויות לעיבוד, מכתיבה את הצורך בביצוע הכשרת קרקע יסודית ; מכתיבה את הצורך בהכשרת אנשים למקצועות החקלאות. לפיכך אפשר במשך עשרת השנים הבאות ליישב 20 אלף משפחות חקלאיות – 100 אלף נפש. למספר הזה אפשר להוסיף את מספר התושבים הבלתי חקלאיים כמו רופאים, סוחרים, בעלי מלאכה, תעשיינים והפועלים הנדרשים, פקידים, מורים ועוד – סך הכול 300 אלף עולים. בעשור השני אפשר יהיה לקלוט על פי העיקרון הזה עוד 600 אלף. כך, יחד עם הריבוי הטבעי אפשר אולי להגיע לרוב יהודי בתוך 20 שנה (שם, עמ' 75 - 78). יש די והותר יהודים מהם אפשר לגייס מועמדים לעלייה. אבל כדי להתאים את העולים ואת המציאות לנדרש (הכשרת קרקע ואנשים) נחוץ זמן. אי אפשר לכווץ את הזמן – אין קיצורי דרך, מקורות קיום ופרנסה לא נוצרים יש מאיין. כמה שנים אחר כך, בעת הקונגרס הציוני הי"ג בשנת 1923, הובהר: עליכם להבין שאדמות הממשלה יכולות להיות רק אלו שמעולם לא עובדו או שהיו מונחות במשך שלש שנים בור. בימי המשטר התורכי היה יכול כל אדם ליטול קרקע בתולה אל רשות היחיד שלו... מכיוון שכך, נשארו ברשות הממשלה רק הקרקעות שלא היו ראויות לעיבוד. רופין, עמ' 105 כל זה בהנחה שהמימון זורם כנדרש. בקונגרס התברר שהתנועה הציונית לא הצליחה לגייס מספיק מקורות מימון כדי לאפשר עלייה רחבה, אפילו בהתאם לתוכנית הצנועה יותר של רופין (שם, עמ' 100 - 101). כפי שטענו בפועל המציאות בארץ הייתה אחרת ולכן לא היה ראוי להמתין יותר לפני שקובעים מדיניות. עקרונות מדיניות העלייה של התנועה הציונית שהתגבשו אז בזמן ההמתנה (לשינוי עליו נאבק וייצמן) היו: 1. קצב העלייה, והרכבה יקבע על פי התנאים בארץ ישראל, 2. יכולתו הכלכלית של המועמד תהווה את הקריטריון לבחירה בין המועמדים לעלייה. 3. ההסתדרות הציונית תנהל את ענייני העלייה. כמובן מאליו נקבע כי מקורות המימון של מפעל העלייה יגויסו ברחבי העם היהודי. בעצם נקבע שסיכויי העלייה של יהודי יהיו תלויים בקריטריונים כלכליים ולא על פי המציאות בגולה. עם סיום השלטון הצבאי, ביולי 1920, הותרה העלייה בתנאי שההסתדרות הציונית תבטיח את פרנסתם במשך השנה הראשונה שלהם בארץ (חלמיש 2006, עמ' 18). כך התחילה הפעלתו של עיקרון 'העלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית' שהפך לבסיס המדיניות הרשמית שנתיים אחר כך עם פרסום הספר הלבן של צ'רצ'יל. בנושא אחד שקשור בעלייה הייתה בשנות העשרים הסכמה רחבה. גם למכסימליסטים (נורדאו, עמ' 135) וגם לנהגת התנועה הציונית (רופין, עמ' 63 - 65) היה ברור שאת משתתפי "חיל החלוץ" צריך לבחור לפי המשימות שעומדות לפניו: השגת רוב יהודי והשבחת התנאים בארץ ישראל כדי לרכז את העם היהודי בה. כבר בראשית התקופה התברר לעוסקים במלאכת ההתיישבות שלא היו בנמצא מועמדים מתאימים להתיישבות בעלי אמצעים משלהם. מועמדים ראויים ללא אמצעים היו לא מעט. המועמדים שרכשו ניסיון חקלאי בארץ ישראל, היו בעלי מוטיבציה אבל היו חסרי אמצעים (שם, עמ' 83 – 84)). לכן לא כל כך מפתיע שחסרי האמצעים, הפועלים, קיבלו "העדפה". גם ז'בוטינסקי הסכים שההעדפה שניתנה לפועלים וקואופרטיבים בעלייה ובהתיישבות, ועוררה התנגדות ברחבי התנועה הציונית, הייתה ראויה לפחות בשנים 1919 – 1923. החומר האנושי הזה נתגלה כיסוד יקר ערך רב. לטענתו, הדרך הזאת הייתה היחידה במציאות של אז ומנעה את 'הריגת הצהרת בלפור בעריסתה' (ז'בוטינסקי, הרוויזיוניזם הציוני בהתגבשותו, עמ' 94). אבל את הקריטריונים לפיהם הוחלט מי יכול לעלות קבעו הבריטים ובעיקרון להנהגה הציונית הייתה השפעה קטנה על התוצאה (כמות וסוג הויזות שהונפקו). ממשלת המנדט קבעה וניהלה את עניין עלייתם של בעלי האמצעים, קטגוריה a , של התלויים, d (תלות במפרנס אחר) ושל העולים שהוזמנו על ידי גורם שהבטיח את קיומם מבלי שיצטרכו להצטרף לשוק העבודה, b . הקטגוריה הרביעית, c , הייתה 'העלייה העובדת' והיא הייתה מאד תלויה ביכולת הקליטה הכלכלית לפי הפרשנות הבריטית. המעמד הסטטוטורי שכתב המנדט העניק להסתדרות הציונית בענייני עלייה התממש רק בצורה חלקית מאד ביחס לקטגוריה c . לפני שקבעו בעצמם את מכסות 'העלייה העובדת' הסכימו הבריטים "להתייעץ" עם ההסתדרות הציונית. לאחר שהם קבעו את המכסות הם התירו להסתדרות הציונית לחלק את רוב הרישיונות, ה"סרטיפיקטים". אל הקטגוריה הזאת, c 'העלייה העובדת', התנקזו רוב המאבקים שבלטו לאורך השנים הבאות. בכל מקרה הייתה הסכמה על העיקרון כי החלוקה של הסרטיפיקטים תתנהל על פי הייצוג בקונגרסים הציוניים (עופר, עמ' 46). אבל בכל אלו לא תמו בעיות המציאות במהלך שנות העשרים התנסה המשק היהודי במיתון ובמשבר כלכלי חריף. המיתון של 1923 נגרם בגלל ירידה ביבוא ההון וגרם לאבטלה גדולה וירידה מהארץ (ירידה בקליטה). המיתון היה מעין הקדמה למשבר הכלכלי של השנים 1926 – 1928 (גרוס, עמ' 264). כפי שכבר ציינו המשבר היה בעל תוצאות דומות אך יותר חריפות: העלייה כמעט נעצרה והירידה הואצה עד כדי הגירה שלילית. -----האם הנהגת התנועה הציונית לא פעלה על פי הגישה המכסימליסטית או שפשוט הייתה יותר מציאותית? ז'בוטינסקי לא הסתיר לאיזה צד במחלוקת הוא נוטה. כפי שכתב בערך באמצע שנות העשרים דרישתו של נורדאו, ה"רואה", לבחון את הצהרת בלפור ואת כתב המנדט על ידי הצבת תביעה קטגורית של התנועה הציונית כנראה לא התממשה. התנועה הציונית נשארה על תוואי הפעילות שהכירה או כפי שהמכסימליסטים (נורדאו, ז'בוטינסקי) כינו כ"חיבת ציון" מצומצמת (ז'בוטינסקי, רוויזיוניזם..., עמ' 38). הדרישה לשינוי אסטרטגי מהותי, למהפכה, לא גברה, בפועל, על הגישה שמבוססת על הכרת המציאות בארץ ישראל ועל הנסיון. למרות הביקורת של המכסימליסטים, האסטרטגיה של הנהגת התנועה הציונית לא הייתה שונה בהרבה. נכון שהנהגת התנועה הציונית לא הציגה אולטימטום לבריטים כפי שהמליץ נורדאו, אבל היא בהחלט שינתה את גישתה האסטרטגית מימי העות'מאנים באופן מהותי. גם מובילי הפעולות בשטח (בארץ ישראל) הציגו תשובות ענייניות טובות לגבי פרטי הביקורת. הם הבהירו היטב את הקשיים וחוסר היכולת לפעול אחרת ממה שנהגו. ההבהרות האלו היו מבוססות על הכרת המציאות והניסיון המעשי הרב שהיה להם ועל העובדה הפשוטה שמקורות המימון היו, בלשון המעטה, מאד מצומצמים וקצב זרימתם היה איטי מידי, גם כדי להגשים את התוכנית המינימליסטית יותר (שהציג רופין) ובודאי לא זו של המכסימליסטים. בהקשר הזה נאמנים עלי דבריהם של הפרופסורים יוסף נדבה ומרגלית שילה: ...חסרו גם האמצעים הכספיים, שנדרשו להרמת מנוף ההתיישבות הגדולה. כיסיהם של אֵילי-הממון היהודיים לא נפתחו וקופת ההסתדרות הציונית נשארה במידה רבה ריקה. ד"ר חיים וייצמן השמיע את שאלת-הזעקה ההיסטורית: 'עם ישראל, איכּה!', אך הד-מענה כמעט לא היה לה. השעה הגדולה הוחמצה. בני הדור לא היו כשרים לגאולה. נדבה, עמ' 7 בניגוד ל'חלומות הגדולים', שאפיינו את השנים 1921-1918, קיצצה המציאות של ראשית שנות העשרים את כנפי החזון. קופתה הריקה של התנועה הציונית, שניצבה במלוא חדלונה מול המתדפקים על שערי הארץ, הייתה הגורם החשוב ביותר בעיצוב המדיניות הציונית.ד"ר ארתור רופין וההתיישבות באזור ההר העם היהודי לא התגייס למלא את הקופה הציבורית. כמו שטען נדבה, לתנועה הציונית היה חסר המנוף הכספי כדי לשנות את המציאות בארץ ישראל ואת האסטרטגיה באופן מהותי. המציאות הכתה את התקוות הגדולות ומה שקבע למעשה הייתה יכולת הקליטה הכלכלית של התנועה הציונית. גם בשנות ה-20 היה קצב ההגירה היהודית לארה"ב גדול באופן משמעותי מקצב העלייה. בשנות ה-20 לא הייתה לתנועה הציונית השפעה גדולה על מדיניות העלייה של שלטונות המנדט ועל קצב העלייה. ----- 5.3 שנות השלושים עד כאן מצאנו שכל עוד יכלו העדיפו היהודים יעדי הגירה אחרים מאלו שלהם הטיפו שליחי ומנהיגי התנועה הציונית. לא רק שהעם היהודי לא בא בהמוניו, אלא שגם היה מחסור במקורות מימון כדי לקלוט את המעטים שבאו ולהכין תשתית מתאימה לעתיד. בשנות העשרים החלק הזעיר מזרם ההגירה הזה שכבר הגיע לארץ ישראל הושפע מאד מהמציאות הכלכלית. באופן לא מפתיע נחלשו מאד המאבקים על סרטיפיקטים במיוחד לאחר המיתון (1923) והמשבר הכלכלי (1926 – 1928). גם מאורעות תרפ"ט, שהיו ביטוי אלים של התנגדות הפלשתינאים להתפתחות המעשה הציוני הרחיקו עולים פוטנציאליים. במציאות הזאת בשנים 1929 – 1931 נמסרו כ-80% מהסרטיפיקטים לחלוצים שהמשיכו לבוא כבעבר (חלמיש 2006, עמ' 191 – 192).5.3.1 עלייה לגאלית כתוצאה מהמאורעות התרחב הבסיס העממי של התנועה הלאומית הפלשתינאית.

באוקטובר 1930 פורסם הספר הלבן של פאספילד (שר המושבות) בכוונה לגרום להנצחת הרוב הפלשתינאי, בין השאר על ידי הפסקת העלייה היהודית (מאורעות 1929 ). אלא שראש הממשלה הבריטי קלט את גלי המחאה בארצו ואת הביקורת בארה"ב ובתנועה הציונית והבין שהספר הלבן היה טעות. לאחר משא ומתן עם וייצמן פורסמה "איגרת מקדונלד" שלמעשה ביטלה את עיקר הגזרות של הספר הלבן. למרות אי-הודאות בעקבות המאורעות, והספר הלבן, העלייה החמישית שהחלה בשנת 1929, לא נפסקה. ברור שהפלשתינאים והערבים בארצות השכנות הטביעו את חותמם, לרעה, המדיניות כלפי העלייה של יהודים, אחד מעיקרי המנדט, התחזקה. למרות שהאיגרת אימצה מחדש את עיקרון כושר הקליטה הכלכלי משנת 1922, השיקול המדיני החל להתבלט עד כדי ביטול השיקול הכלכלי. בינתיים החלו יעדי ההגירה המועדפים על היהודים להיסגר. בנוסף הבריטים שינו לרעה את הקריטריון לגבי בעלי ההון (קטגוריה a ): הסכום הנדרש הועלה מ-500 ליש"ט ל-1,000 (חלמיש 2006, עמ' 152). לכאורה הבריטים ביקשו לפגוע בקצב העלייה הכולל משיקולים פוליטיים. עולים פוטנציאליים מאנשי המעמד הבינוני החלו לדרוש סרטיפיקטים - עלייה במכסת 'העלייה העובדת' במקום עלייה על פי קטגוריה, a , ללא הגבלה כמותית. התוצאה של שינויים אלו הייתה עודף ביקוש (ביקוש גדול מההיצע) בולט לסרטיפיקטים ולכן באופן טבעי התחדש המאבק על חלוקתם. להנהגת ההסתדרות הציונית היה ברור שמן הראוי לקבוע כללים לחלוקת סרטיפיקטים, שייקחו בחשבון את השינויים בביקוש לעלייה ובמצב הכלכלי של המשק היהודי בארץ. הזיכרון הטרי של השפעתו השלילית של המצב הכלכלי על קצב העלייה (הירידה) בשנות העשרים היווה גורם חשוב בקביעת הכללים הללו. גם היכולת של ההנהלה הציונית להבטיח את קיומם של העולים, כפי שהתחייבה בעבר לגבי 'העלייה העובדת' (קטגוריה c ), השפיע על מערכת השיקולים לקביעת הכללים החדשים. כמו בכל ארגון פוליטי גם כאן שיחקו השיקולים המפלגתיים תפקיד מרכזי. על דבר אחד הסכימו כל הזרמים בתנועה הציונית. זה היה העיקרון שיש להקצות סרטיפיקטים על חשבון החלוצים למעמד הבינוני (חסר האמצעים ויכולת לעלות על פי קטגוריות אחרות). אבל חילוקי הדעות בין הארגונים הפוליטיים מנעו גיבוש רשימת קריטריונים ברורה לגבי חלוקת הסרטיפיקטים שהוקצו לעניין. כך יצא שבשנת 1932 הראשונה ליישום השינוי לא חולקו כל הסרטיפיקטים. השיקולים הפוליטיים התחזקו על חשבון עיקרון כושר הקליטה הכלכלי. בבחישה (הפוליטית) השתתפו נציגי הימין, נציגי המזרחי ונציגי הפועלים. במצב הזה היו גם מקרים בהם נאלץ המועמד "לתרום" למפלגה שהמליצה שיקבל סרטיפיקט. בהמשך לאחר עליית היטלר לשלטון באביב 1933 למועמדים לעלייה מגרמניה ניתנה עדיפות בהקצאת סרטיפיקטים. אנשים הצטרפו לארגונים החלוציים כדי להגביר את הסיכוי שלהם לזכות בסרטיפיקט. לא תמיד הציונות גייסה אותם אלא הסיכוי להגר למקום עם רמת חיים יותר גבוהה או למקום שסכנת החיים בו נמוכה יותר. המפלגות מצידן לא דקדקו בתהליכי הקבלה כי הן זכו לחלק סרטיפיקטים לפי מספר חבריהן. רבים מן העולים הללו עזבו את ההכשרות החלוציות והארגונים האחרים עוד לפני העלייה, לאחר שזכו לקבל את הסרטיפיקט. היו גם רבים שעזבו את קבוצת העלייה עם הגיעם אל חופה של ארץ ישראל. עבור רבים מהאנשים הללו ארץ ישראל החליפה את אמריקה. בן-גוריון שבראשית שנות השלושים כבר חשב ופעל להפוך את מפא"י למפלגת דומיננטית בהסתדרות הציונית, הבין שפירוש הדבר להרחיב את השורות על חשבון אידיאולוגיה. בהקשר שלנו הוא ביקש להציג את המפלגה כנותנת ותומכת בפתרונות לכל שכבות הציבור היהודי. לגישה שלו היו מתנגדים נחושים, אנשי הקיבוץ המאוחד, שהעדיפו להגן על האינטרסים של "החלוץ". אבל זה לא עזר להם ובמהלך שנות השלושים הצטמק חלקה של העלייה החלוצית ובמקביל נחלשה שליטת הממסד הציוני בקביעת מספר העולים במסגרת 'העלייה העובדת' (קטגוריה c ). המגזר הזה היה החלק האחרון בו אפשר היה ליישם עקרונות של בחירה, ברירה, בין עולים לפי כישוריהם ומניעיהם (ציונות או סתם הגירה) ולפי שיקול כלכלי. המאבק על סרטיפיקטים הפך למעין מקח וממכר פוליטי-מפלגתי.

ההשתייכות התנועתית כאמת מידה לקבלת סרטיפיקטים התחזקה על חשבון הנאמנות לרעיון הציוני (חלמיש 2006, פרק 6).5.3.2 עלייה בלתי לגאלית והעפלה תמיד, מתחילת העלייה הציונית, הייתה גם עלייה בלתי לגאלית. כמו בתקופות קודמות העלייה הזאת גברה כביטוי ללחצים על וצרכים של המבקשים לעלות.למרות שעלייה הלגאלית בכל הקטגוריות גדלה בהתמדה עודף הביקוש לא ממש נחלש. בנוסף כמו בשנות העשרים המצב הביטחוני בארץ החליש את זרם העולים. בשנות השלושים השפיעו גם גורמים נוספים. ראשית, אלפי אנשי התנועות החלוציות (כמו החלוץ, השומר הצעיר, המזרחי והרוויזיוניסטים) חשו מקופחים בתהליך חלוקת הסרטיפיקטים. באופן טבעי הם חשבו שאותם צריך להעדיף על פני אנשי המעמד הבינוני. שנית, היו גם שיקולים פוליטיים-מדיניים כמו הטענה שעליית יהודים לארץ ישראל לא יכולה להיות בלתי חוקית (חלמיש 2006, פרק 6). כבר בשנת 1932 עודד ז'בוטינסקי עלייה בלתי לגאלית וטען כי לבריטניה אבדה הזכות לתבוע יחס של צל שבכבוד מוסרי כלשהו לתחיקתה בארץ ישראל. כל פעולתה בארץ ישראל הינה פגיעה במוסר וביושר (כץ, עמ' 869). שלישית, פעלו כאן גם שיקולים פוליטיים פנים-ציוניים. כזה היה הגורם שהניע את יהושע השל פרבשטיין, חבר ההנהלה הציונית (מטעם "המזרחי") לארגן "עליה תיירותית" משלו. אבל פרבשטיין לא היה היחיד שהשתמש בתרגיל התיירותי. עשו זאת גם אנשי החלוץ וארגונים חלוציים אחרים שניצלו את אירועי המכבייה (1932, 1935) כסיפור כיסוי (חלמיש 2006, עמ' 347). במהלך שנות השלושים הייתה גם תנועה ערה של גונבי גבולות במזרח ובצפון (חלמיש 2006, עמ' 339 ; כץ, פרק 103). בדרכים הללו (תיירות, גניבת גבולות ונישואין פיקטיביים) עלו כמה אלפי יהודים. אבל כמו תמיד, בעקבות ההצלחה להערים על השליט באו צעדי מניעה והענישה: 1. דרישה מתיירים להפקיד עירבון. 2. גירוש מהגרים בלתי-חוקיים (כולל ערבים). 3. כאשר הגירוש לא עזר עברו הבריטים לניכוי מספר הסרטיפיקטים במספר הבלתי לגאליים שנתפסו, הקטנת מספר הסרטיפיקטים כעונש.

העלייה הבלתי-לגאלית עוררה פעולות מחאה של פלשתינאים וכדי להרגיע אותם החריפה הממשלה את המגבלות וצעדי המניעה. אלא שאז באו פעולות המחאה של היהודים שהולידו הקלות. אבל בסופו של דבר המגמה של צעדי הממשלה הייתה לרעת היהודים ולכן לרעת התנועה הציונית. גם העלייה הבלתי לגאלית פגעה במעמדה של הנהלת ההסתדרות הציונית ובסמכותה. אבל כצפוי היא נשארה עם האחריות כלפי הבריטים וכלפי העולים בשנתם הראשונה בארץ. יחד עם זאת , ההנהלה נהגה כמי שלא מערערת על זכותו של היהודי להישאר בארץ ולא משנה איך הגיע. צעדי הענישה והמניעה של הממשלה רק עצרו את התהליך באופן זמני. גורם שעצר את העלייה הבלתי-לגאלית היו סימני המשבר הכלכלי בסוף 1935. כפי שניתן לראותמהטבלה , טורים 4 – 6, התוצר והתוצר לנפש ירדו באופן משמעותי במהלך המשבר. גם המצב הביטחוני - המרד הפלשתינאי שהחל בשנת 1936 השפיע לרעה על קצב העלייה כולל הבלתי לגאלית (חלמיש 2006, עמ' 351 - 355). ----- תחושת הקיפוח ומצוקת האנשים הממתינים בהכשרות מספר שנים לסרטיפיקטים הולידה דרך חדשה לעלייה בלתי-לגאלית: העפלה בדרך הים. הראשונים לפעול בעניין היו שליחי הקיבוץ המאוחד לתנועת החלוץ ביולי 1934 (עופר, עמ' 20 ; אבנרי, עמ' 21). אז היה בכך בעיקר ביטוי למאבק בין שני חלקי מפא"י ובין מפלגות ציוניות (חלמיש 2006, עמ' 365). המבצע הראשון נערך על ידי שליחי החלוץ במזרח אירופה שגייסו כספים מהמועמדים לעלייה ושכרו אוניה, וֶלוֹס, ביוון שבאמצעותה קיוו להביא לארץ מאות עולים. ההפלגה הראשונה עברה בהצלחה, אבל ההפלגה השנייה נתפסה בחופי הארץ וגורשה ללב ים. הפרשה הסתיימה בכך שההנהלה הציונית הוקצתה לעולים סרטיפיקטים והם הגיעו לארץ. המבצע השני היה של הבית"רים גם כן מפולין. גם המסע הראשון שלהם, האוניה אוניון, עבר בשלום כאשר הביא לארץ כמה עשרות עולים. בעקבות ההצלחה קנו אנשי התנועה אוניה נוספת וביקשו לשלח בה כ-50 בית"רים נוספים. אלא ש'ואנדה' לא הרחיקה מהנמל לפני שטבעה. הכישלונות הללו של החלוץ והרוויזיוניסטים והביקורת הוציאו את הרוח ממפרשי היזמים. 50% הצלחה וגם ההפסד הכספי הניכר כאשר קיים מחסור קשה במקורות מימון עצרו את המבצעים הללו (אבנרי, עמ' 31 ; עופר עמ' 21). הם יכלו להתנחם בכך שלחץ עודף הביקוש נרגע מעט כאשר בשנים 1934 – 1936 הצליחו להגיע לארץ כ-140 אלף עולים (אבנרי, עמ' 32). ההעפלה התחדשה בשנת 1937 בגלל מספר גורמים. הראשון היה קשור במצבם הקשה של יהודי גרמניה ואלו שכבר יצאו ממנה. הגורם השני היה הירידה בכמות חברי החלוץ בפולין. הרי עמדנו על כך שרבים הצטרפו לתנועות החלוציות כדרך לקבלת סרטיפיקטים. תקופת ההמתנה הארוכה גרמה לעזיבת התנועה. מצד שני ראינו גם שבמהלך התקופה ירד מספרם של הסרטיפיקטים שקיבלו החלוצים בכלל ואנשי החלוץ בפרט. לכן בנובמבר 1936 החליטו בהחלוץ פולין לתבוע מן הסוכנות היהודית לחדש את ההעפלה – ה"עלייה העצמאית". החלטת הקיבוץ המאוחד לתמוך בחידוש הושפעה גם מההתנגדות לרעיון החלוקה ומעמדתה העוינת של הממשלה לרעיון הבית הלאומי (עופר, עמ' 22 – 23). גורם נוסף הייתה הירידה הדרסטית במספרם של רישיונות העלייה לסוגיהם בשנת 1937 – ירידה משמעותית של מספר העולים הלגאליים (חלמיש 2006, עמ' 370). בעצם כל הגורמים הללו משתייכים לקבוצת הגורמים הפוליטיים (פנים ציוניים) והמדיניים. מה שחידש את תנועת המעפילים באביב 1937 היו הפלגות "אף-על-פי" של משה גלילי והתנועה הרוויזיוניסטית שהיו יותר זריזים בתהליך קבלת ההחלטות מאחרים. להם היה הרבה יותר קל לפעול נגד עמדת ההסתדרות הציונית ממנה פרשו שנים מספר קודם לכן. עד פרוץ המלחמה באירופה הצליחו המבצעים הללו להביא ארצה כ-20 אלף מעפילים. יותר מ-50% הגיעו בהפלגות של התנועה הרוויזיוניסטית ועסקניה לשעבר. כרבע מהמעפילים שהגיעו הובאו על ידי תנועת העבודה והשאר באו בהפלגות עסקיות. עשרות ההפלגות שבוצעו עד תום 1938 עברו בשלום – בהצלחה. אבל כבעבר עם התגברות ההעפלה התגברו צעדי המניעה של הממשלה ובשנת 1939 נתפסו אוניות רבות והמעפילים נעצרו או גורשו. היו גם לא מעט מעפילים שנספו בדרך ארצה (אבנרי, נספחים ; חלמיש 2006, עמ' 370 – 371). הנהלת התנועה הציונית בראשותו של בן-גוריון שמרה על עקרונותיה (התנגדות להעפלה, אבל 'שעה שיהודי הגיע לחוף...') כפי שנהגה בראשית העשור. חלק ניכר מהפעילות שלה הוקדשה למשאים ומתנים עם שלטונות המנדט להקל את ולתקן את גזירותיו השונות. שני גורמים יצרו שינוי כיוון במדיניות במהלך 1939. הראשון היה פוגרום "ליל הבדולח" בראשית נובמבר 1938. הגורם השני היה פרסום הספר הלבן במאי 1939 שהבהיר לכל הספקנים שעוד נותרו, שבריטניה מתנערת מרעיון הקמת המדינה היהודית או למצער רעיון הבית הלאומי.

 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד סיון