אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדרך אל הפנתיאון - אצל, לחי וגבולות הזיכרון הישראלי / אודי לבל


התמונה של דן לחמן

הדרך אל הפנתיאון - אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי. סדרת שכול ישראלי. / אודי לבל. הוצאת כרמל ירושלים

הזיכרון הלאומי קובע מי בפנים ומי מחוץ להכרה במלחמה על הקמת ישראל. מי יאוזכרו במורשת הקרב. אלו אתרים ייהפכו לחלק מטיולי בתי הספר ואילו יועלמו. אילו ספרי זיכרון יצאו בהוצאות ממלכתיות ויהפכו לחלק מתכנית הלימודים. ליד אלו מצבות יעמדו חיילים דום ביום הזיכרון. אלו משפחות יוכרו כשכולות ואלו משפחות יורחקו ממעגל זכאות השכול.כמה הוצאות ספרים חברו יחד כדי להוציא לאור את ספרו עב הכרס, והראשון מבין שלושה, של אורי לבל העוסקים בזיכרון הלאומי. מכללת ספיר, מרכז מורשת בגין, הוצאת כרמל והמרכז האוניברסיטאי אריאל. כולם חתומים יחד על הוצאת הספר הזה לאור.אודי לבל יוצא לחקור מה שנראה כעוול היסטורי פוליטי של שלטון ימי הקמת המדינה. העלמת חלקם של חברי המחתרות "הימניות" והנצחת ההגנה וצה"ל בלבד. העימותים סביב השאלה הזו התחילו מיד עם הקמת המדינה. כשהפוליטיקה התחילה להכתיב את הזיכרון הלאומי. ה"חיילים אלמונים" של המחתרות נשארו כאלה. המלחמה על הזיכרון גם אם לא התנוססה בכותרות העיתונים הייתה קשה מתחת לפני השטח. מפא"י מפלגת השלטון רצתה להכתיב את מי יזכרו. מי יכנס לרשימת "מגש הכסף" שעליו קמה המדינה. משפחת השכול הלאומית הייתה לכלי פוליטי. נופלי אצ"ל ולח"י נאלצו לחכות עד למהפך 1977 כדי שיזכו לאזכור בבתי יד לבנים, בספרי יזכור ולהיות חלק מההנצחה הממלכתית.אין ספק שבעיני לבל השלטון ומפא"י מתגלמים בשם אחד. איש אחד. בן גוריון. איש הרשע. עם הקמת המדינה נולד הצורך בעיצוב של תרבות אזרחית. קביעת סמלים ומיתוסים. פולחנים וזיכרון קולקטיבי. הזיכרון הקולקטיבי הוא זה בו מתרחש הקרב על הזהות. חלקו ש מי גדול. מי יוקטן או יועלם. מי עמד בצד הצדק ההיסטורי. מן היום הראשון חללי ופצועי "הפורשים" לא הוכרו כחללים ממלכתיים, הקרבות בהם פעלו ונהרגו לא אוזכרו ככאלה. הם נמחקו מנוף התרבות המתעוררת.אודי לבל מתחיל את המחקר שלו בניסיון לקבוע מהי המפלגה הדומיננטית. האם זו שנבחרה לפחות שלוש פעמים ברציפות, או זו שנמצאה במרכזה של תנועה להשגת עצמאות. אחרים טענו שאחוז הבוחרים אם הוא גבוה ב45% קובע את הדומיננטיות של מפלגה מסוימת. אך מפלגה יכולה להיות דומיננטית לא רק במספרים. מפלגה יכולה להיות דומיננטית גם אם בידה בעלות על משאב תרבותי רוחני ופסיכולוגי. פקטור סוציולוגי יכול להשאיר למפלגה את כוחה. כאשר היא מזוהה עם תקופה. דומיננטיות היא שאלה של השפעה,לא רק של כוח. מפלגה בעלת עמדה כזו שאפילו מתנגדיה שאינם מצביעים עבורה מכירים במעמדה העליון.אם במחקרים נטען שמפלגה דומיננטית היא חלק מ"רוח התקופה" ורוח התקופה היא משתנה שאינו בר שליטה, לבל מוסיף להגדרה גם את האלמנטים המביאים לשרידות ולביטחון.בפרק הבא סוקר לבל את ההיסטוריה של המאבק בין מפא"י והרוויזיוניסטים. רוח התקופה הייתה מלחמות לשמאל נגד ימין. שאחת האחרונות בהן הייתה מלחמת האזרחים בספרד שבו בסוציאליסטים נלחמו בחוגי הימין. לא אכנס לכל ההיסטוריה בהתהוותה מה גם שחלק גדול ממנה כבר זכור. אך בספר לבל עוקב אחרי התרחשויות היסטוריות והשפעתן על שתי תפיסות העולם המפלגתיות.היהודים הצטיינו בתחומי חיים רבים, אך הצבא לא היה אחד מהם. גם אצל הרצל הצבא הוא רק סמלי ולא פונקציונאלי. במלחמת העולם הראשונה שבה נעשה ניסיון ראשון לשתף יהודים במלחמה עם האנגלים נגד העותומאנים. מי שהקים את הגדודים היהודיים הללו היה ז'בוטינסקי.ז'בוטינסקי פנה לטרומפלדור ויחד הגו את רעיון הקמת גדוד יהודי לעזרת הצבא האנגלי. גדודו נהגי הפרדות. סוקולוב וצ'לנוב התנגדו ליזמה. גם החוגים הציוניים ברוסיה היו נגד מחשש שהסתבכות במלחמה תמיט אסון על הציונות. כתגובה פרש ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית. בעוד ז'בוטינסקי עמל על הקמת הגדוד בלונדון בני יורק פועלים שני פעילים ציוניים, יצחק בן צבי ודוד בן גוריון לאסוף גם מתנדבים אמריקאים, כך בסופו של דבר שני אלו הפכו לחיילים בגדוד שהוא יצירת מוחו של ז'בוטינסקי.אחרי מלחמת העולם הראשונה, בני המעמד הבינוני היו ציונים אך לא מאורגנים. לעומת זאת הפועלים הציוניים עם המחשבה הסוציאליסטית הקימו מפלגה שהפכה להיות "אחדות העבודה" הוקמה ההסתדרות, ואלו שכנעו את העולם שהם הנציגים המאורגנים של הציונות. ב1923 הקים ז'בוטינסקי את תנועת הנוער בית"ר, וב 1925 את המפלגה בציונית הרוויזיוניסטית צה"ר. בקונגרסים הציוניים בשנים ההן זכו הרוויזיוניסטים ברוב קולות, אך ב1933 אחרי רצח ארלזורוב התהפך הגלגל. הרוויזיוניסטים קיבלו רק 14% והפועלים זכו ב 44% זו הייתה שנת המפנה. בארץ כוחה של ההסתדרות עלה פלאים. קופת חולים, סולל בונה בנק הפועלים ועוד מפעלים הבטיחו חינוך בריאות ועבודה לחברים, אך ובעיקר יצרו את הממשלה שבדרך. בהסתדרות נוצרו מוסדות השלטון הראשוניים. לרוויזיוניסטים לא היה מה להעמיד מולם מלבד התנגדות ומאמרי נגד של ז'בוטינסקי.ב1931 פרשו הרוויזיוניסטים מההגנה והקימו את " ארגון" ממנו צמח האצ"ל. ב1934 עזבו את ההסתדרות והקימו ארגון מתחרה משלהם וב1935 פרשו מהתנועה הציונית וייסדו אגודה ציונית חדשה. בקרע הושלם. בן גוריון התחיל לראות ברוויזיוניסטים פשיסטים לפי הדגם האירופאי. המהפכות עליית היטלר לשלטון ומה שקרה בספרד גרם לו לחשוב שכוחות קטנים יכולים לאיים ולהפיל כוח גדול. הוא התחיל להתייחס אליהם כפשיסטים. חשוב היה לציין את ההתחלה.בשנות המלחמה נפער הקרע האידיאולוגי והפך רחב יותר, כשהא"צל המשיך לראות במלחמה בבריטים עיקר ואנשי הפלמ"ח לא רצו לפגוע בבריטים בעת מלחמתם בגרמנים.דבר אחד חשוב למדי מאבחן לבל כבא מן ההתחלה. בעוד שלאני שעבודה הייתה כבר מן ההתחלה ראיית עולם פוליטית והם החלו להכין את מוסדות השלטון, מנהיגי האצ"ל והלחי ראו במאבק עצמו את העיקר, ולא הכינו תכנית שלטונית ליום שאחרי. השמאל הפועלי התחיל במלחמה נגד הימין שנחשב לפשיסטי. המלחמה שהייתה מוכרת מאירופה שלפני המלחמה הגיעה לארץ. עוד לפני שהמדינה הייתה באופק המציאות החלו המאבקים האידיאולוגיים. מלחמת מעמדות ורעיונות.בן גוריון אימץ את הקו הממלכתי. אך גם אז הוא המשיך לקבוע דרך הקו המפלגתי מי ראוי להיכלל במהלכים הממלכתיים. לא רק שאנשי "חרות" לעתיד לא נכללו ברעיון ובשיתוף, אלא גם כשפירק את הפלמ"ח והקים את הצבא הממלכתי הלאומי חלק מותיקי הפלמ"ח אלו שהיו חברי מפ"ם הורחקו. הוא לא סמך על נאמנותם וחשב שנאמנותם למוסקבה תהייה גדולה יותר מאשר למדינה. המדינה היא ממלכתית אך את דמות המדינה והשלטון קובעת המפלגה. מפא"י = בן גוריון.עם קום המדינה החל בן גוריון לדאוג לא רק לעתיד אלא לפרש גם את העבר, ממנו דחק את פועלם של האצ"ל והלח"י והעמיד את ההגנה והפלמ"ח כלוחמי החרות היחידים כמעט. הוא התחיל במסע דה לגיטימציה של חברי חרות.כשקמה המדינה והחל הטיפול במשפחות החללים ובנפגעים עצמם בן גוריון הדיר את חברי המחתרות הפורשות. לא רק בשל ההווה. אלא בהבנת העתיד. מי שלא משתתף בטקסים, מי שלא יוזכר בספרי הלימוד יעלם מהתודעה הציבורית.אודי לבל פורט אחת לאחת החלטות של הממשלה בהשראת בן גוריון להרחיק את המחתרות. אני מניח שבהיותו מגובה במסמכים של כל הבחנה שלו נכונה. והספר עב הכרס הזה יעניין להבא חוקרים היסטוריונים, וקרוב לוודאי את ותיקי המשפחות ההן שנפגעו. מכיוון שנקודת המוצא שלו ברורה מלכתחילה, מכיוון שחלק מהדברים כבר ידוע לקורא הממוצע יספיקו רק חלק מהדברים. לא כל החלטה, כל תאריך, כל ישיבה מוסיפה אלא למי שענינו היסטוריה מדויקת. הקורא הרגיל ימצא את הספר מהר יותר. כל קורא יוכל לדלג לנושא המעניין אותו כי הספר מקיף נושאים רבים. מי שמתעניין בסיפור אלטלנה מהצד הימני ימצא כאן את הסיפור שלו. רצח ארלזורוב. דיר יאסין. ימי זיכרון ובתי קברות צבאיים. העלאת עצמות ז'בוטינסקי. הוספת שמם של חברי ניל"י לפנתיאון הלוחמים לחרות והשינוי שחל אחרי המהפך. כספר שהוא בעיקרו מחקר היסטורי הוא מעניין ומייגע חליפות. בעיקר מפני שהנושא נעשה ברור די מהר, והתוספות הרבות ונקודות הראות השונות על אותם נקודות כבר אינן מוסיפות עניין. המשוכנע כבר משוכנע ממילא. ומי שלא לא ישתכנע גם אחרי שני הכרכים הנוספים שבדרך.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן