אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קירות זועקים – פשקווילים בירושלים – חלק שני – המאבק בציונות הטמאה


התמונה של רמי נוידרפר

אנו מבקשים הגנה בינלאומית להצלת היהדות החרדית מהדיכוי הציוני האכזרי", כרזת ענק זו , בעברית ובאנגלית, מתנוססת לרוחבו של רחוב מאה שערים בירושלים.

לא הרחק ממנה, מצאנו בפשקוויל אחר כי:

מילים אלה הן אולי תמצית ייעודו ההיסטורי העיקרי של הפשקוויל: הפשקוויל הינו הנשק המופעל על ידי שומרי החותם, הקנאים שבחרדים, כנגד שלטון הכפירה הציוני. כשצילמתי את הפשקוויל הנ"ל, לא שמתי לב , למה שניתן לראות בו בהגדלה: באותיות קטנות קטנות, בחותמת של מחבר הפשקוויל כתוב "שפוך חמתך על הציונים אשר לא ידעוך, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'"..

בכתבתנו הקודמת "קירות זועקים – פשקווילים בירושלים – חלק ראשון – ימים ראשונים" סקרנו את מקורה של תופעת הפשקווילים בירושלים, בראשית המאה הקודמת, כמחאה של היישוב הישן בירושלים כנגד הופעת הציונות. בכתבה זו , נרחיב ונעמיק את סיפור המאבק הנ"ל, כפי שהוא משתקף בפשקווילים ישנים, וכפי שהוא נצפה על קירות ירושלים של ימינו אנו.ושוב נספר לכם כי מקור חשוב ביותר לחקר התופעה ותיאורה הוא הספר המרתק (בעיני כותב מאמר זה) "פשקווילים – מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי" שיצא לאור בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל בתל אבי ביד יצחק בן צבי, בשנת 2005, וליווה תערוכה גדולה של פשקווילים שהוצגה במוזיאון באותה שנה. את פרקו הראשון של הספר – מאמרו המצוין של פרופסור מנחם פרידמן בנושא, תוכלו למצוא כאן. ראשית המאבק עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי החל עידן חדש בתולדות ארץ ישראל. הצהרת בלפור שהכריזה על הכרת ממשלת הוד מלכותה בבית לאומי ליהודים בארץ ישראל, נתקבלה בשמחה ובהתרגשות על ידי רבים מיהודי העולם, אך נראתה ליהודי "היישוב הישן" בירושלים, כתבוסה קשה במאבקם נגד הציונות הכופרת. החרדים סברו, וחלק גדול הם סובר כך עד עצם היום הזה כי הניסיון להשתלט על ארץ ישראל באמצעים מדיניים וצבאיים הוא כפירה בה' , חילול הקודש ועברה חמורה על חוקי התורה.על פי אמונת החרדים, השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל ואת אומות העולם בשלוש שבועות - לפי האמור במסכת כתובות דף קיא, חלים על עם ישראל בזמן הגלות שני איסורים: שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ואת אומות העולם השביע האל שלא ישעבדו את בני ישראל האומות יותר מדי. העלייה בחומה , כלומר העלייה לארץ ישראל חרף התנגדות יושבי הארץ ומדינות העולם, ההתרסה הציונית להקים בכוח שלטון עצמאי בארץ ישראל, נתפסות לא רק ככפירה נוראה , אלא אף כמעשה שימיט אסון על עם ישראל, כמעשי בני ישראל במדבר שניסו לעלות על הארץ כאשר "אין יהוה בקרבם" .המאבק החל עוד בטרם היות המנדט הבריטי. בין השנים 1918 ו1922 הייתה ארץ ישראל תחת שלטון צבאי בריטי. ב1918 ביקשו עסקנים ציוניים בירושלים להקים "ועד עיר כללי" משותף לכל העדות והקבוצות השונות, אולם קיצונים ורבנים ביישוב הישן שחששו למעמדם הקימו כתגובה ועד מתחרה "ועד העיר האשכנזי" . המאבק בין שני הוועדים היה סוער ומלווה בפשקווילים חריפים, אולם הקיטוב רק הלך והחמיר. בסוף 1918 פרשו הגורמים המתונים, ואלה שהסכימו לדו קיום עם הציונות ף מוועד העיר האשכנזי, וזה הפך לעדה חרדית נפרדת. "העדה החרדית" של ימינו היא ממשיך ישיר של ההולכים בדרכו של אותו ועד. (נציין במאמר נוסגר כי השימוש במושג "העדה החרדית" מטעה לעיתים תכופות את הציבור החילוני העדה החרדית היא קבוצה קיצונית , קטנה יחסית בתוך קהילות החרדים לכיתותיהם ולמחלוקותיהם, וכל האמור להלן בקשר למעלליהם של חברי קבוצה זו, נכון רק באופן חלקי ובעירבון מוגבל לגבי כלל החרדים בארצנו) .בראש העדה החרדית עמד הרב יוסף חיים זוננפלד, שהיה ידוע בקיצוניותו, ובין עסקניו המובהקים נמצאו ראובן שלמה יונגרייז, משה בלוי , שעליו ועל בנו עמרם בלוי עוד נספר, ויעקב ישראל דה האן [1] מאבקם של הקיצונים לא עלה יפה. באותם ימים השתייכה העדה החרדית לתנועה החרדית העולמית האנטי ציונית "אגודת ישראל" ונקראה "אגודת ישראל הירושלמית/ועד העיר האשכנזי/העדה החרדית.

ב1924 חל, מבחינת הקיצונים, מפנה לרעה. החלה העלייה הרביעית מפולין, ובין העולים היו חרדים לא מעטים, אנשי אגודת ישראל בפולין, רבים מהם חסידי גור. אלה היו מתונים בהרבה מקנאי ירושלים. רובם התיישבו בתל אביב, העיר הציונית החטאה, בחיפה ובמושבות, וחלקם, חלוצים ממש, הקימו לימים את ק"ק בני ברק – יישוב יהודי חרדי בארץ ישראל. גם בקרב אנשי העדה החרדית עצמה פשה הנגע ורבים מבני משפחותיהם, נעשו ציונים, הצטרפו לימים לתנועות המחתרת הציוניות או אפילו גרוע מכך , נידרדרו לחילול שבת ואכילת נבלות וטרפות בפרהסיה. הראי"ה קוק – האויב המר בפשקווילים החרדיים האויב המר ביותר של העדה החרדית, ונשאר במידה רבה כזה עד עצם היום הזה, היו אותם רבנים ויהודים שומרי מצוות, שהשלימו עם הציונות החילונית ואף שתפו פעולה עמה. הרבנות הראשית הפכה לגביהם לסיטרא אחרא ויותר מכולם הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק , הרב האשכנזי הראשי ליהודי ארץ ישראל. הסיבה שבגללה עורר הראי"ה קוק את זעמם של הקנאים היה יחסו לציונות ולחילוניות: הרב קוק היה למעשה האידיאולוג הדתי והתיאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח וקץ הגאולה, ועודד את מפעליה. הוא התייחס ברגשות מיוחדים אל הרצל והספידו במותו במאמרו המפורסם, "המספד בירושלים" (מאמרי הראי"ה עמ' 95), שבו הוא משווה את הציונות של הרצל למשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב). אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, אהבם ותמך בהם רבות, ואף ביקש "לחטוא" באהבת חינם כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי, דבר שנחשב לנועז בתקופתו. בתקופות שונות של חייו אף יזם מספר מסעות של רבנים שונים, אף כאלו שהתנגדו לציונות, למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע למצבם והן במטרה לחזקם מוראלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות. חלק מפעילויותיו של הרב קוק עורר במיוחד את חמתם של החרדים נגדו – הנאום שנא בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, ודרש עליה את הפסוק "כי מציון תצא תורה" , נחשב לכפירה נוראה בעיניהם, וקריאתו לציבור הדתי לתרום לקרן היסוד – שממנה את ההתיישבות הציונית, החילונית ברובה הגדול, בארץ ישראל, גם היא עוררה את חמתם של קנאי ירושלים.ספרה של יד בן צבי, מתאר פרופסור פרידמן כמה מן הפשקווילים המפורסמים, שהציתו מהומה ומחלוקת קשה בקרב בני העדה. בחודש יוני 1927, סיוון תרפ"ו, ביקר בארץ ישראל האדמו"ר מגור – רבי אברהם מרדכי אלתר הידוע בכינויו "האמרי אמת". הרבי מגור , מנהיגה הרוחני אגודת ישראל בפולין, בא לארץ, ולא רק שנפגש עם הרא"ה קוק אותו הוקיר והעריך, אלא אף הביא עמו בעלי הון שבדקו אפשרות השקעה בארץ. באותו חודש הגיב הרב קוק באופן פושר על חגיגות הביכורים החילוניות שנערכו אז לראשונה בקיבוץ עין חרוד, ועל כך יצא קצפם של הקנאים, ואחד מהם מאיר הלר-סמניצר פרסם פשקוויל בזו הלשון "במקום שיש חילול שבת אין חולקין כבוד לרב המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל אברהם אברהם לגזירה שווה – לא לחינם הלך הזרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינות יום ד' לסדר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת."את הפשקוויל המקורי לא נביא כאן, אולם מעניין לציין, כי כשמונים שנה לאחר אותו מעשה, משתמשים הפשקווילים באותה לשון ממש, הפעם כנגד חברי הכנסת החרדים שיזמו את חוק טל:

לנו החילונים קשה לבין מה נורא כל כך בשורות אלה, והרוצים להבינן מזמנים לעיין בספר או במאמרו של פרידמן, אולם מספיק אם אומר שכאן הוטח עלבון קשה ביותר ברבי מגור. לא רק שנאמר כי הוא , כמו הרב קוק, כופר, אלא אף הושווה לקורח ועדתו ונרמז כי חובה לפגוע בו, כמו בפרשת פנחס. העלבון היה נורא. בני העדה החרדית נקרעו בין תמיכתם האידיאולוגית בכרוז המשפיל, לבין ההכרה כי הדבר מזיק מבחינה פוליטית. בסופו של דבר נאלץ הרב זוננפלד לפרסם מודעה בגנות ההתקפה על הרבי מגור, אולם עשה זאת בלב ולב, והסכסוך בין חסידי גור לבין הפרושים , לא נרגע מאז ועד עצם היום הזה. הזעם נגד הרב קוק לא פסק, ובשנת 1931, לאחר הברכה שנשא הראי"ה קוק בקונגרס הציוני בבאזל ב1931, הגיע לשיאים חדשים: תחת הכותרת "להזהיר גדולים", נאמר בפשקוויל בין השאר: " ואותו האיש [2] בקולו המר צורח לעזרתם בקול קורא עבור קרניהם [3], קורא בכל כוחו ומתלהב וגוזר להשתתף בהקונגרס שלהם, בנאומיו מאמריו ובחבוריו מפיץ דעותיו הכוזבות, כפירה ומינות ונצרות מחזיק החפשים המרימים יד בתורת משה בכל פרטי פעולותיהם מחרף ומגדף גדולי חכמי ישראל אשר היו לפנינו כהבעש"ט והחת"ם [4] ולשונו תהלך גם נגד סנהדרי גדולה אשר חיו בזמהמ"ק עפל"פ [5]...נועץ טלפיו הטמאות בכל חומות היהדות להרסם..." וכו' וכו'..."

מדוע השנאה הזו לרב קוק? לכאורה מדובר ברב הנראה ומתנהג כחרדי לכל דבר, שומר מצווה קלה כחמורה, חבוש שטריימל ולבוש קפוטה? השנאה הנוראה כלפיו נובעת משום העובדה שנחשב כבוגד. תמיד שונא הציבור את הבוגד מקרבו , המשתף פעולה עם האויב, יותר מאשר את האויב החיצון, שממנו אין ממילא למה לצפות. מדהים אותי להיווכח עד כמה קיצוניים יכולים להיות הדברים, והם אכן הידרדרו לתהומות שנאה עמוקות יותר. בספר של יד בן צבי מתוארות שתי פרשות מוזרות: "המשחק הידוע" – ו"הברחת מיטת המת".באירוע הראשון נערך בפורים מעין "משפט" נגד הרב קוק שבסיומו "הוצא להורג" בליווי מצהלות ו"התעללות בגופה". באירוע השני, מדובר בהלווייתו של אחד הרב אליהו קלצ'קין, רב שהיה מקורב לקנאים ונודע בפסיקתו נגד צפייה במשחקי כדורגל ר"ל. ובכן להלוויית הנ"ל הגיע, ר"ל הרב קוק ואף נתבקש לשאת דברי הספד. משראו זאת צעירי "אגודת ישראל" נושאי מיטת המת, הבריחו את מיטתו לעבר בית העלמין בהר הזיתים, דבר שנחשב לעלבון קשה מנשוא ופגיעה בכבודו של רב בישראל. שערורייה נוראה זו עוררה מחאות חריפות בקרב אגודת ישראל, בחו"ל, והאברכים שעשו את המעשה אף נקנסו על ידי הישיבה בה למדו, אולם המעשה הזה זכה לתמיכה של ממש בקרב הקנאים, ובמאמרו של פרופ' פרידמן תוכלו למצוא את הפשקוויל המצדיק את המעשה .הקנאים צפו בתסכול כיצד כל מחאותיהם מתנפצות על קיר המציאות, והחריפו עוד ועוד את דברי השטנה שלהם. בפשקוויל התפרסם בינואר 1933, לאחר שהרב קוק שלח ברכה , שומו שמיים , לועידת "מכבי", נכתב לאמור: "אותו האיש המין החנף והצבוע כחזיר נובר באשפות ומעלה סרחון.. .ועוזריו... ומלחכי פנכה שלו מסריחים ומחריבים את העולם...." על הכרוז חתומים "שלומי אמוני ישראל"

קיצוניות קשה זו לא יכלה שלא להביא לבסוף לפילוג בתוך העדה החרדית, בין הקיצוניים ובין אלה שדגלו בהתנהלות מתונה יותר. הפילוג בעדה החרדית המתח בקרב החרדים הלך וגבר עם שינוי פניו של הישוב היהודי בארץ. העלייה בשנות השלושים של יהודי גרמניה הגבירה עוד יותר את חלקם של החילונים בקרב יהודי הארץ. חילול השבת בתחבורה , בבידור ובמשחקי הכדורגל המשוקצים, החינוך המודרני שאף שומרי המצוות מקרב העולים (כמו סבו של כותב שורות אלה, יהודי חרדי שעלה מגרמניה ב1935) שקדו להעניק לילדיהם. ב1935 פרשו קיצוני העדה החרדית בירושלים מ"אגודת ישראל" והקימו את הקבוצה שנקראה "החיים" ומאוחר יותר , ב1939, שנתה את שמה לנטורי קרתא. ("שומרי העיר, בארמית) הקבוצות המרכיבות את העדה החרדית הן: הקבוצה המרכזית והגדולה היא של בני היישוב הישן שאינם חסידים, המכונים "פרושים", שבהם גם "נטורי קרתא", לצידם חברות בעדה חסידות סאטמר [6], חסידות שומרי אמונים, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות פינסק-קרלין, חסידות דושינסקיא ועוד גם קבוצות קטנות יותר של אנשי ברסלב, ספרדים ואחרים. כאמור, חלק מאנשי העדה נמנים על חסידות סאטמר, שכמו העדה, המאפיין אותה הוא ההתנגדות המוחלטת למפעל הציוני וראייתו כשורש כל רע בחיי העם היהודי בדורות האחרונים. בשל זהות ההשקפות יש כאלו המחליפים בין המושגים "סאטמר" ו"העדה החרדית", אך דבר זה אינו מדויק. לא כל בני העדה החרדית מחשיבים עצמם לחסידי סאטמר, גם אם הם מושפעים מהשקפת מייסדה, רבי יואל טייטלבוים, על הציונות, ויש מהם שהם "מתנגדים" מובהקים, כלומר הולכים בשיטתו של הגאון מווילנה ששלל את תנועת החסידות. בלבול דומה יש בין המושגים "העדה החרדית" ו"נטורי קרתא". אין שני אלו זהים. "נטורי קרתא", כלומר "שומרי העיר", היא קבוצה קיצונית יותר מהעדה, של אנשים שקיבלו על עצמם ללחום נגד הציונות והחילוניות, בהפגנות ובפעילויות למיניהן. יש יותר מקבוצה אחת המכנה עצמה "נטורי קרתא", יש מהן הקרובות יותר לעדה החרדית ומשתפות עמה פעולה, ויש הנאבקות בה בגלוי, בראותן בה גוף פשרני. ראשית "נטורי קרתא" בעימות בין קנאי העדה לבין אנשי אגודת ישראל בשנות השלושים והארבעים. העימות הסתיים בניצחונם של הראשונים ובפירוד בין אגודת ישראל לעדה שאימצה את אידיאולוגיית "נטורי קרתא" .לא רק הציונים, והדתיים הלאומיים מהווים מטרה לחיצי הפשקווילים. גרועים מן השטן הם "אנשי שלומנו" המשתפים פעולה עם הממסד הציוני. בשעתו היה זה הרבי מגור – ראש החסידות החשובה ביותר ב"אגודת ישראל" שעליו יצא קצפם, והים אלה חברי הכנסת החרדים, וגרוע מהם, אדם כמו ראש עירית ירושלים אורי לופוליאנסקי, , אדם חרדי שתחת חסותו מתקיימים אירועי חילול שבת איומים, ושאר שיקוצים ותועבות איומים בעיני בני העדה.

מדה האן, הספר הלבן, ועד אחמדיניג'אד קנאי העדה החרדית לא היססו מעולם לשתף פעולה עם אויבי ישראל, או לפחות לשמוח על כל פעולה המזיקה ופוגעת בעתיד הציונות הפושעת ויורשתה, מדינת ישראל המשוקצת. נתחיל ביעקב ישראל דה האן. לא נעמוד כאן על כל דמותו המוזרה והמורכבת של משכיל זה, לשעבר סוציאליסט וציוני, שחזר בתשובה והפך לדוברה הרהוט ביותר של העדה החרדית. דה האן פעל באופן נמרץ נגד התנועה הציונית. האיש היה דמות יוצאת דופן בסביבתו, משכיל אירופי בלב העדה החרדית. עד מהרה הפך לקיצוני יותר מראשי החרדים. הוא נלחם בציונות וביישוב בכל גזרה אפשרית, פתח במסע נגד המסים שהנציב העליון אישר לוועד העיר של יהודי ירושלים לגבותם, ונלחם לביטול המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא ניהל מאבק עיקש נגד הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק והגיש נגדו תלונות ותביעות משפטיות בכל עילה אפשרית. מתנגדיו האשימוהו גם שפעל על מנת לסכסך בין היישוב היהודי לבין הערבים. דה האן הרכיב משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד שיצאה ב-23 ביוני 1923 לעבר הירדן, להתייצב בפני האמיר עבדאללה (לימים המלך עבדאללה הראשון מירדן), ולהיפגש עם אביו של עבדאללה, חוסיין בן עלי, שביקר אז בעבר הירדן. המשלחת הייתה משקל-נגד למשלחת ציונית בראשות הקולונל פרדריק קיש שיצאה להיפגש עם אנשי השושלת ההאשמית. משלחתו של דה האן הגישה תזכיר ובו מפורטת התנגדות החרדים לציונים ולשאיפותיהם, ותוכנית לברית בין החרדים ובין הערבים, שמטרתה מניעת הקמת הבית הלאומי היהודי. דה האן השמיץ באופן קבוע את הציונות ואת מנהיגיה. בכתבותיו בעיתוני החוץ נקט נגדם בביטויים קיצוניים שגבלו באנטישמיות. את הרב קוק ומנהיגי היהדות הדתית לאומית של תנועת המזרחי תיאר כפושעים. כר נוסף לפעילותו האנטי-ציונית מצא דה האן בקשריו כעיתונאי חוץ עם אילי עיתונות נודעים. ב-1922 ביקר בארץ הלורד נורת'קליף, שהיה בעליו של העיתון "דיילי מירור" ואחד מבעליו של "הטיימס של לונדון". הלורד, שתמך בהצהרת בלפור, התחיל באותה עת להסתייג ממנה. דה האן הצטרף לנסיעה ברכבת שבה נסע הלורד ממצרים, הצליח להיפגש עמו, והוציא בפניו את דיבת הציונים. בשנת 1923 ביקר בארץ הלורד ביוורברוק, בעליו של העיתון "דיילי אקספרס". דה האן נפגש עמו, ובעקבות הפגישה התיר לו הלורד לפרסם את מאמריו האנטי-ציוניים בעיתונו. כתוצאה מכל אלה, החליטו בכירים בהגנה, אברהם תהומי, ויש אומרים כי הדבר אושר בידי ראשי ההגנה ויצחק בן צבי, "להוציאו להורג". דה האן נרצח ב30 ביוני 1924. מדי שנה, ביום הזיכרון לרצח, מתפרסם בירושלים פשקוויל אבל, המוצג כאן לפניכם, האומר בין השאר :"העצה היחידה להצלת היהדות מפני רודפי ועוקרי נפש אלה ( הכוונה לציונים הרשעים) "לעשות חזית מאוחדת של היהודים הנאמנים לד' ולתורתו יחד עם העם הערבי"

בדרך כלל נוחלים הקנאים במאבקם רק מפחי נפש. מדינת ישראל קמה על אפם ועל חמתם, הכפירה הציונית נמשכת, והציונים אף משגשגים ופורחים יחסית לקנאי ירושלים החיים חיים פרימיטיביים בדלות רבה. ב1930, לעומת זאת , חגגו קנאי ירושלים את מפלת הציונות, שבאה , לדעתם עם פרסום הספר הלבן של פאספילד [7]: "קרני רשעים אגדע" צוהל הפשקוויל "הרואה מקום עבודה זרה אומר ברוך שעקר ע"ז מארצו :היות שהיום נתקבלו ידיעות שנתבטלו הציונות והלאומיות שהייתה מקור כל הפריצות והחציפות חילו שבת נבלות וטריפות... עליכם לקחת חלק ולהשתתף בשמחה זו, להודות ולהלל לד' על הטוב אשר גמלנו". . "זה היום עשה אדוני, נגילה ושמחה בו"

שמחתם, של החרדים הייתה מוקדמת. שבעים ושבע שנים חלפו מאז, והציונות המשוקצת לא רק שהצליחה במשימתה – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אלא הביאה לכאן מיליוני עולים והגיעה לשגשוג ופריחה כלכלית לא מבוטלת. הקמת המדינה החריפה את העימות בתוך הקהילה החרדית. הרוב בקרב הקהילה הזו, השכילו להשתלב במדינת ישראל, לצבור כוח פוליטי רב, לקבל תמיכות וכספים רבים לישיבות ולמוסדות התורה החרדיים, לאפשר קיומה של חברת לומדים, החיה על חשבון הקופה הציבורית, נמנעת מעבודה יצרנית, ופטורה מחובת הגיוס לצה"ל.הישגים מרשימים לכל הדעות? לא אם תשאלו את בני העדה החרדית ומקורביהם, כמו נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אלה נמנעים מכל שיתוף פעולה עם מדינת ישראל. הם אינם מקבלים תמיכות למוסדות הלימוד שלהם, נמנעים משלם מיסים או לקבל תמיכות מן הביטוח הלאומי, אינם חברים בקופות החולים הציוניות, ולאחרונה נתבשרנו שהם אף נמנעים מלחסן את התינוקות שלהם בחיסונים ציוניים. אחת המחלוקות הקשות, מזה למעלה משמונים שנה, נוגעת להשתתפות בבחירות של הציונים. בעוד המפלגות החרדיות מגבירות כוחן ומגיעות כיום לקרוב ל20 מנדטים בכנסת, נמנעים אנשי "העדה" מלהשתתף בבחירות ומפיצים בכל הזדמנות כרזות חריפות נגד הבחירות הטמאות, בהן מואשמים אנשי ה"אגודה" בבגידה.

כרזה נגד הבחירות, שנות הששים של המאה ה20

גרוע במיוחד בעיני הפשקווילים הוא ראש העיר של ירושלים, מר אורי לופוליאנסקי. נועם הליכותיו, הפלורליזם שהוא מפגין ואירועי התרבות החילונית, המלווים לפעמים בחילול שבת, הנערכים בחסות עירית ירושלים, הם לצנינים בעיני הקנאים, ואלה מגדפים אותו בכרוזיהם חדשות לבקרים. "לופוס הרשע" מכונה לופוליאנסקי בפשקווילים, והרמז ברור ליודעי ח"ן [8]

יש הבדלים בין הקבוצות השונות בעדה החרדית ובנטורי קרתא אך העקרונות המשותפים לכולן הם: אסור להשתתף בבחירות לכנסת אסור לקבל תקציבים למוסדות החינוך והתורה אסור לדבר בשפה העברית למי שאינו מבני עדות המזרח. הדברים שבהם יש הבדלי גישה בין הארגונים השונים: האם יש איסור לבקר בקברי צדיקים במקומות שכבש צה"ל במלחמת ששת הימים האם מותר ליהנות מתקציבי ביטוח לאומי האם מותר להיות חבר בקופת חולים האם מותר להשתמש בשירותי תחבורה של אגד האם מותר להשתמש במוצרי תנובה האם מותר להשתתף בבחירות מוניציפאליות האם מותר לקבל שטחים מהעירייה לשימוש ציבורי האם מותר לעבוד במשרדים ממשלתיים האם יש חובה להשתתף בהפגנות כנגד הממשלה האם יש איסור להנפיק תעודת זהות או דרכון ישראליים. אנשי נטורי קרתא מגדירים עצמם כפלסטינים ולא כאזרחי מדינת ישראל. קבוצה מאנשי נטורי קרתא, מפגינה לעתים תכופות נגד מוסדות ציוניים בארצות הברית ואנשיה מזדהים עם המאבק הפלסטיני (אך מתנגדים לפגיעה בחיי אדם). בשנת 2006 ביקרו נציגים מהפלג הקיצוני בנטורי קרתא -מאירופה ומארצות הברית- באיראן, ונפגשו עם בכירים בממשל האיראני, ביניהם שר החוץ וכן הנשיא מחמוד אחמדינג'אד. באחת הפגישות באיראן שהתקיימה בדצמבר 2006 השתתפו בכנס להכחשת השואה, כדי להוכיח לטענתם את המניפולציה של הציונים שהשתמשו בטרגדיה של שואת היהודים כדי להצדיק את הקמתה של מדינת ישראל. מעשה קיצוני זה, של השתתפות בכנס של הכחשת השואה, ותמיכה באדם שחרת על דגלו את השמדת מדינת ישראל, ולכל מי שעיניו בראשו, גם של יהודיה, עורר מחלוקת קשה אפילו בקרב הקנאים. על כרוז אחד, שחלק ממנו מובא להלן, חתומים "נטורי קרתא" ובו נאמר בין השאר: "והננו להביע בריש גלי את התנגדותינו הגמורה לזה, ולהודיע צערנו וכאבנו הרב מחילול השם הנורא מסוף העולם ועד סופו ואי אפשר להחריש על זה ולשתוק כלל. ומן השמים ירחמו עלינו וישמחנו בהתגלות כבוד מלכותו עלינו ובביטול הע"ז [9] הציונית..."

ואילו כרוז אחר, גם הוא בחתימת נטורי קרתא קורא לאמר: "העדה החרדית!! התנערי מעפר קומי!! חדשי ימיך כקדם, קדשי את שמו הגדול יתברך!! קבלי את עול גלות העם הפלסטיני באהבה והתבדלי משלטון המינים והכופרים – באמת"

מאידך, אפילו קנאי סאטמר, החסידות הידועה ביותר במלחמתה בציונות, פרסמו פשקוויל ובו מכונים חבריו של אחמדיניג'אד בשם "העושים מעשי טירוף ללכת שלובי זרוע עם הערבים " וקורא להתרחק מהם ולגנות את מעשיהם.

סיכום בכתבה זו סקרנו את המלחמה בציונים ובעוזריהם כמוטיב מרכזי בפשקווילים של קנאי ירושלים, בשמונים השנה האחרונות. מקריאת הפשקווילים נדמה אולי כאילו לא נס ליחם, וקצפם המר כנגד הכפירה הציונית עז כיום כפי שהיה בתחילת המאה ה20, אולם כפי שראינו בכתבה זו, גודלה והשפעתה של הקבוצה הזו בחברה היהודית בארץ ישראל הולכים ומתמעטים.על מרכיבים חשובים אחרים של הפשקווילים , בכתבה הבאה.

מקורות · פרופ' מנחם פרידמן וניצה בהרוזי ברעוז, פשקווילים - מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי, יד יצחק בן-צבי ומוזיאון ארץ-ישראל, 2005. תודות ליד בן צבי על הרשות להשתמש בפשקווילים המופיעים בספרויקיפדיה - הערכים :דה האן, הראי"ה קוק, נטורי קרתא, העדה החרדית.· הפשקווילים המודרניים צולמו ברובם על ידי המחבר על גבי קירות ירושלים.

-------------------------------------------------------------------------------

-[1] מאבקו של דה האן נגד הציונות נראה לעומדים בראש היישוב הציוני כה מסוכן, עד שהחליטו "להוציאו להורג". רצח דה האן מהווה לדעת כותב שורות אלה כתם חמור על התנהגות ההנהגה הציונית בראשית תקופת המנדט.[2] אותו האיש - כינוי גנאי חמור. בתלמוד מכונה בשם זה ישו הנוצרי[3] קרן היסוד, רמז לפסוק "וקרני רשעים אגדע"[4] החת"ם סופר - הרב משה סופר (1762 - 1839), הידוע בכינויו החת"ם סופר, ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית. מאבותיה הרוחניים של היהדות החרדית.[5] בזמן המקדש , עפרא לפומיה (עפר לפיו)[6] ההולים בדרכן של האדמו"ר המנוח יואליש טייטלבוים , מאויביה המרים ביותר של הציונות[7] הספר הלבן של פאספילד, או הספר הלבן השני, פורסם ב1929, וקרא להגבלת מכירת קרקעות ליהודים ועלית יהודים לפלשתינה.[8] רמז לרפוס הרשע, משרי הצבא הרומיים במסורת היהודית ואויב העם היהודי.[9] העבודה זרה

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר