אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המרד על הבאונטי


קטגוריה: 

וויליאם בליי. קברניט ה"באונטי"

סיפור משפטם הצבאי של מורדי ה-"באונטי"

by courtesy of famous trials

תרגום: זיו מגן

 הסיפור האמיתי אודות המרד על ה-באונטי בשנת 1789 מורכב הרבה יותר מן המוצע בגרסאות המוסרטות העוסקות במאורע, המדגישות את האכזריות חסרת ההצדקה של קברניט הספינה, וויליאם בליי (bligh). הדרמה הפסיכולוגית שהתרחשה בים הדרומי בכיכובו של בליי, משליט המשמעת היעיל וידידו, פלטשר כריסטיאן הרגיש והגאה הובילה, בין השאר, לאחד מביצועי הניווט המדהימים ביותר בהיסטוריה הימית, להקמת מושבה בריטית הממשיכה ומתקיימת עד עצם היום הזה ולמשפט צבאי שענה על השאלה מי מתוך עשרת המורדים שנתפסו זכאי לחיות – ועל מי למות – בעבור מעשיהם.

מסעה מר הגורל של הבאונטי לעולם לא היה יוצא אל הפועל אלמלא התגלתה, בשנת 1769, התופעה הבוטאנית המסקרנת שזכתה לשם "פרי הלחם", באי טהיטי. על סיפון האנדוור (endeavor), תחת פיקודו של ג'יימס קוק המהולל, בעוד זו מפליגה אל תוך מימי טהיטי, היו כמה מן הכישרונות המדעיים הטובים ביותר של אנגליה ובכללם הבוטניקאי ג'וזף בנקס. לאחר שהמושבות האמריקניות זכו בעצמאותן ואספקת הדגים הזמינה אותה ייצאו לאנגליה הפכה בלתי זמינה, הגיע בנקס (שזכה בשנת 1778 לתואר נשיא האגודה המלכותית) למסקנה כי פרי הלחם עשוי למלא את התהום שנפערה לפתע בתזונתם של העבדים האנגלים שעבדו במטעי הסוכר שבג'מאיקה ובאנטילים הקטנים (קבוצת איים בים הקריבי – ז.מ). החלה להיווצר תמיכה במשלחת שתשיג ותעביר את פירות הלחם לשתילה מחודשת, תודות לבנקס שדחף את הרעיון באופן בלתי-נלאה, ובשנת 1787 שטח בנקס בהצלחה בפני המלך את בקשתו למימון המאמץ. לרשות זו הועמדה ספינה ולה נבחר קברניט, וויליאם בליי. המסע, לעומת זאת, לא זכה למקום גבוה בסולם העדיפויות של הצי הימי – הספינה הייתה קטנה, ומבליי נמנע התואר "אדון ומפקד" ושאר תקני הקצינים וכוחות האבטחה המוענקים בדרך כלל לקברניט המופקד על מסע באורך שכזה.

לקריירה של וויליאם בליי על הים היה מסלול נסיקה ראוי לציון. כשהגיע לגיל 22, מונה לרב הספנים (האדם האחראי על ניהול הספינה היומיומי) של הרזולושן (resolution), בפיקודו של ג'יימס קוק. לאחר שסבה סביב כף התקווה הטובה, בילתה הרזולושן שנה בחקר האוקיינוס השקט, מן האיים הדרומיים ועד לצפון הקר. באיי הסנדביץ' (הוואיי של ימינו אנו), חזה בליי בילידים חובטים בקוק למוות על חוף הים – מאורע מזעזע שייתכן ועיצב בעוצמה את רעיונותיו שלו בנוגע למשמעת.

בשנת 1786 זכה בליי בפיקוד על ספינה משלו, הבריטניה (britania) והביא עימו את פלטשר כריסטיאן כמלח צעיר ובריא-גוף, אדם שהיה מקושר למשפחת בליי המורחבת. בעשרים באוגוסט, 1787, נטל סגן בליי לידיו את הפיקוד על הבאונטי. כשהחל מצייד ומאייש את הספינה, היה פלטשר כריסטיאן אחד מן האנשים הראשונים אותם גייס.

בעשרים ושלושה בדצמבר, 1787, לאחר שבועות של עיכובים, הפליגה הבאונטי מספיטהד (spithead), אנגליה, כשמסלולה מיועד לטהיטי דרך קייפ-הורן (cape horn). כשהגיעה לקצה דרום-אמריקה לקראת סוף מרץ, נתקלה הבאונטי ביום אחר יום של גלים גדולים כהרים שאילצו את בליי להורות לבסוף על עיקוף בן עשרת אלפים מילין מסביב לכף התקווה הטובה שבאפריקה. הבאונטי הגיעה לקייפ-טאון בעשרים וארבעה במאי, שם נותרה במשך שלושים ושמונה ימים בעוד היא מצוידת ומשופצת לחלוטין. בליי כתב, "ייתכן ומסע בן חמישה חודשים כגון זה אותו ביצעתי זה עתה מבלי לעגון במקום כלשהו מלבד טנריף [שבאיים הקנריים] לא הושלם לעולם במספר זעום כל כך של תאונות ובמצב בריאותי שפיר כל כך בקרב המלחים תחת תנאי מזג אוויר גרועים וממושכים כל כך". במהלך חודשי השהייה הקשים על פני הים ובחנייה בקייפ-טאון, נותרו היחסים בין בליי לכריסטיאן טובים כשהיו. בקייפ-טאון, לאמיתו של דבר, הלווה בליי כסף לכריסטיאן, פעולה שלא הייתה נטולת חשיבות בבואה מאדם שנאלץ להשגיח בעצמו על כל פרוטה.

רישום

רישום של הבאונטי

שבעה שבועות לאחר שעזבה את קייפ-טאון, עגנה הבאונטי לחופה הדרומי של טסמניה. בכף ההרפתקה שבטסמניה החלו הסימנים הבעייתיים הראשונים צפים ועולים אל פני השטח. בליי ביקר את הנגר שלו, וויליאם פורסל, על חיתוך מגורי עץ עלובים. פורסל הגיב כי בליי ירד אל החוף "כדי למצוא כשלים" והפך כה חצוף עד שבליי פקד עליו לחזור אל הספינה. בליי קונן כי ידו קצרה כל כך במשאבי כוח אדם עד שלא יכול היה להרשות לעצמו לרתק או לשפוט את פורסל על סירובו לפקודות (והלקאתו של הלה לא הייתה, בהיותו קצין מיופה-כוח, אפשרות זמינה עבורו) – עובדה שנדמה היה כי פורסל זיהה, בהמשיכו במסלול מחושב של חוסר-ציות. ג'יימס מוריסון, סגנו של רב המלחים, כתב כי בכף ההרפתקה "נזרעו זרעי הצרימה הנצחית בין סגן בליי והנגר, ולא תהיה זו אלא האמת אם ייאמר, בינו ובין הקצינים כולם באופן כללי". כף התקווה הביאה עימה גם את המוות הראשון במסע. המלח המנוסה ג'יימס וולנטיין חלה במחלה שהובילה להקזת דמו בידי רופא הספינה, תומס האגן. לרוע המזל, גרמה הקזת הדם לזיהום שהוביל להזיות ולמותו של וולנטיין. בליי האשים את חוסר כישוריו של האגן במותו של וולנטיין, כמו גם את אדישותם של הקצינים אשר, לאמונתו, אמורים היו לזהות את סימני המחלה מוקדם יותר.

טהיטי

טהיטי

טהיטי - 1777. ציור מאת ג'ון וובר

28,086 מילין לאחר שעזבו את אנגליה, בעשרים וארבעה באוקטובר, 1788, סבה הבאונטי סביב שונית אלמוגים בנקודת וונוס שבטהיטי. ילידי האיים, בציים של סירות קאנו, בירכו לשלום את הספינה, ו"בתוך עשר דקות", כתב בליי, הייתה הבאונטי מלאה כל כך בטהיטיים עד ש"בקושי יכולתי למצוא את אנשיי שלי". מקץ מספר ימים, העסיק בליי את עצמו בקבלת רשות מראשי שבטים שונים שבאיים לאסוף ולהעמיס על הספינה את פרי הלחם. יחסיו של בליי עם הילידים היו לבביים והוא אהב את המקום, כמתחוור מהרשומה הבאה ביומנו: "[מפרץ מטאבאי (matavai bay) שבטהיטי הוא] ללא ספק גן העדן של העולם, ואם האושר עשוי לנבוע ממצב ומנוחיות, הרי שכאן ניתן למצוא אותו באופן המושלם הגבוה ביותר בנמצא. ראיתי חלקים רבים של העולם, אך בכוחה של אוטהייטה (otaheite – טהיטי) להיות עדיפה על כולם".

העונה הגשומה שהגיעה גרמה לעגינתה של הבאונטי בטהיטי במשך חמישה חודשים. חברי הצוות הקימו מחנה ששימש חממה לפרי הלחם ובליי העניק לפרויקט פרי הלחם את תשומת ליבו המלאה כמעט. בעיות המשמעת היו מועטות יחסית (אם כי חוצפתו של פורסל המשיכה להוות נושא בפני עצמו) במהלך החודשים הספורים הראשונים לשהותה של הבאונטי על האי, אך פקודתו של בליי שאסרה על חברי הצוות את רוב המסחר עם הילידים גרמה לרטינות משמעותיות. למרות זאת, לא יכלו חברי הצוות להיות ממורמרים יתר על המידה, בייחוד בהתחשב באספקה נרחבת של נשים מקומיות, שרובן נדמו שבעות רצון בהחלט לקיים יחסים מיניים תכופים עם אורחיהן חיוורי הפנים במחיר מסמרים ספורים.

הבעיה הרצינית הראשונה במהלך השהות בטהיטי אירעה בחודש ינואר, כאשר שלושה מחברי הצוות (צ'ארלס צ'רצ'יל, ג'ון מילוורד ו-וויליאם מוספראט) ואיתם כמות נכבדת של כלי נשק ותחמושת התגלו חסרים. בליי דרש כי ידידיו הטהיטיים יעזרו בהשבת העריקים ואספקתם. הוא הזהיר כי הוא "יגרום לארץ כולה לסבול בשל כך" אם ייכשלו במשימתם "להשיב את העריקים בחזרה". מזג רוחו של בליי התפרץ מספר ימים לאחר הנטישה, כאשר גילה כי המפרשים החלופיים, אותם הורה להוציא מאחסון, הותרו למאכל האזוב ונרקבו. "מועטות הן הזנחות התפקיד המשתוות ברמת פשען לזו," רתח ביומנו. שלושה שבועות לאחר שנעלמו, אותרו העריקים בכפר, מרחק חמישה מילין מן הבאונטי. על הגברים ניתכו מלקות חוזרות ונשנות והם הושמו בשלשלאות, אך נותרו אסירי תודה על כך שבליי רמז כי לא ימליץ על העמדתם למשפט צבאי, הליך שייתכן והיה לצפות כי יסתיים בהוצאתם להורג.

בליי האשים בחלקה הגדול של העריקה את סגן משנה תומס הייוורד, שנרדם על משמרתו בזמן הרה הגורל. בליי החל עורך רשימה ארוכה של תלונות בראשו שלו, של התנהגות בלתי ראויה והזנחה על ידי קציניו. הוא קבל: "קצינים קטנוניים, מזניחים וחסרי ערך שכאלה, אני מאמין, מעולם לא היו על ספינה כפי שהם נמצאים על זו. אף אוסף של פקודות למשך שעות ספורות אינו זוכה לציות מצידם והתנהגותם באופן כללי היא רעה כל כך, עד שלא ניתן להפקיד בידם שום אמון או בטחון."

כש-1,015 פירות לחם נחים לבטח על סיפונה, הוכנה הבאונטי לעזיבתה לאחר עשרים ושלושה שבועות בטהיטי. רבים מן הגברים לא חלקו את עניינו של בליי בעזיבת תענוגות האי שלהם מאחוריהם. בשעות הצהריים המוקדמות בחמישה באפריל, הפליגה הספינה מערבה.

מרד

באחד-עשר באפריל עגנה הבאונטי באי שהילידים כינו וויטוטאקי (whytootackee), אחד מן האיים הידידותיים. מעט לאחר שעזבו את וויטוטאקי, מדווח מאסטר ג'ון פרייר, נקלעו בליי וכריסטיאן לוויכוח מר. לפי פרייר, בסביבות שעת חצות בערים ואחד באפריל, קבל כריסטיאן בפני בליי, "המפקד, התעללותך קשה כל כך עד שאיני יכול למלא חובתי בכל עונג שהוא. הייתי בגיהינום במשך שבועות איתך." הבאונטי המשיכה והפליגה מערבה, כשהיא חונה באנמוקה (anamooka) בעשרים וארבעה באפריל. בליי החליף שוב מילים עם כריסטיאן באנמוקה, כשהוא מכנה אותו "בן-בליעל מפוחד" על כי נתן לפחד, בעודו שוהה על החוף, מפני "חבורת פראים עירומים", להפריע בעבודת הפיקוח על מילוי חביות המים שהוטלה עליו. חמתו של הקברניט בערה בו, בנוסף, כאשר צוללן מקומי הצליח להחליק את העוגן הקטן (grapnel) מכבלו. בליי החליט לעכב מספר ראשי שבטים ששהו על סיפון הבאונטי עד שהעוגן יושב. בזעמו על העוגן האבוד גער בליי גם בקצינים ובאנשי הצוות בכנותו אותם "גלמים מנוולים" שחמישה אנשים המצוידים "במקלות טובים" יוכלו לפרוק מעליהם את נשקם בקלות. העוגן מעולם לא התגלה ובליי, שלא באמת היה להוט להוביל את ראשי השבטים חזרה לאנגליה, השיב אותם לסירות קאנו מקומיות. הבאונטי המשיכה צפונה על פני ים רוגע אל עבר האי טופואה (tofua).

בבוקר העשרים ושבעה באוגוסט, הסיק בליי כי מספר אגוזי קוקוס היו חסרים מן הערימה שהונחה למשמר בין התותחים. "האין אתה חושב כי אגוזי הקוקוס הללו הצטמקו מאז אמש?" שאל את פרייר. בליי הכריז כי ימצא ויעניש את גנב הקוקוס. הוא תחקר אדם אחר אדם בנוגע לאגוזים החסרים. על פי סגן הקצין הזוטר האחראי על בטן הספינה (boatswain’s mate) ג'יימס מוריסון, השיב כריסטיאן לחקירתו של בליי אותו באומרו, "אני מקווה שאינך חושב כי הנני אשם בגניבה". בליי השיב, "כן, כלב ארור שכמוך, כך אני חושב- היית חייב לגנוב אותם ממני, אחרת יכול היית לספק הסבר ממצה יותר אודותם...אני מניח כי בקרוב תגנבו את תפוחי האדמה המתוקים שלי, אך אקיז מכם זיעה בעבור כך, נבלים שכמותכם. אגרום לחצי מכם לקפוץ מן הסיפון לנגד עיניכם, דרך מיצרי אנדוור". הוא סיים את העימות במתן פקודות לצמצום מנות תפוחי האדמה המתוקים לכדי חצי. כריסטיאן נותר שבור מן התקרית. וויליאם פורסל דיווח כי כריסטיאן עזב את בליי כשדמעות "זולגות במהירות מעיניו בטיפות גדולות". בליי נדמה היה כמתנער מן התקרית, ומאוחר יותר הזמין את כריסטיאן לסעוד עימו – כפי שהיה נוהג מדי ערב שלישי – באותו הלילה.

בליי תיאר את שהתרחש בשעות שלפני השחר בעשרים ושמונה באפריל: "ממש לפני עלות השמש, מר כריסטיאן, מלווה בקצין המשמעת, סגן התותחן ותומס בורקט, מלח, נכנסו לתאי בעודי ישן ואחזו בי, קשרו את ידיי בכבל מאחורי גבי, ואיימו עליי במוות מיידי באם אדבר או אשמיע ולו את הרעש הקטן ביותר". המורדים גררו את בליי – שהיה נתון עדיין בכותונת הלילה שלו ועירום מן המותניים ומטה – ממיטתו ואילצו אותו לעלות אל הסיפון. בעוד האחרים נאספים על הסיפון, הורו המורדים לקצין האחראי על בטן הספינה להוריד את סירת המשוטים של הבאונטי אל המים. שמונה עשר אנשים עלו על הסירה בכוח או מרצונם. בליי הבין כעת כי הוא עומד להישלח לצוף על פני הים. מיני אספקות נאספו, ובכללן כבלים, בדים, חבלים, מפרשים, חבית בת עשרים גלונים של מים, כשבעים קילוגרמים של לחם, ארגז כלים, מצפן וכמות קטנה של רום. בליי הפציר בכריסטיאן להיזכר כי, בעודם באנגליה, הקפיץ את ילדיו על ברכיו. כריסטיאן, כשהוא עונה ברגש, אמר, "אני בגיהינום – אני בגיהינום". בליי, לאחר שהורה לרדת אל הסירה, ביקש נשק, אך זכה רק לצחוק. ברגע האחרון הושלכו ארבע חרבות מעוקלות אל הסירה, שישה מטרים אורכה. בליי דיווח: "לאחר שספגנו מנה נכבדת של גיחוכים והשפלות, והושארנו שם במשך זמן מה על מנת לספק שעשוע לאותם עלובים חסרי רגש, הושלכנו בסופו של עניין לצוף בים הפתוח". לשלושה מנאמניו שהוחזקו על הבאונטי בניגוד לרצונם, קרא בליי, "אל חשש, נעריי; אעשה עימכם צדק אם אגיע אי פעם לאנגליה!"

איתור המורדים

אחד-עשר חודשים לאחר המרד, וכנגד כל הסיכויים, הגיע וויליאם בליי לחופי מולדתו אנגליה. בליי רווה גאווה מוצדקת מהישגו, וב"סיפור המרד", שראה אור חודשים ספורים לאחר שובו, הקדיש שישה עמודים זעומים למרד ושמונים לסיפור מסע ההמשך הבלתי רגיל, בן 3,618 המילין שלו, בסירה מועמסת יתר על המידה ובלתי-מצוידת. בעיתון "תיעוד אנגליה" (the english chronicle) כונה ניווטו של בליי את "רפסודתו הקטנה בים מסוכן כל כך" "פועל...שאין לו אח ורע מעבר לגבול הסבירות". המשפט הצבאי, נוהל שהיה שגור במקרים בהם איבדו קברניטים את ספינותיהם, מצא אותו חף מכל עבירה. האומה כינתה את בליי גיבור ובתוך שנה מונה לקברניט משלחת חדשה של פירות לחם, זו מצוידת במצבה מלאה של סגני-משנה ונחתים, לאבטחה משופרת.

בקיץ 1790 נטל הקברניט אדוורד אדוורדס את הפיקוד על המשחתת בת עשרים וארבעה התותחים, פנדורה, כשפקודותיו היו להפליג אל האוקיינוס השקט ולהשיב עימו את כל מורדי הבאונטי אותם יצליחו הוא ואנשיו לרכז. על הסיפון, כקצינו השלישי, היה תומס הייוורד, קצין מתלמד על הבאונטי שליווה את בליי במסעו האגדי בסירת ששת המטרים. הפנדורה הגיעה לטהיטי ביום בהיר בחודש מרץ, 1791. שלושה מחברי צוות הבאונטי, להוטים לבנות מחדש את חייהם באנגליה, שחו אל הפנדורה. פטר הייווד, שהיה רק בן שבע-עשרה בעת המרד, ג'וזף קולמן וג'ורג' סטיוארט, לאחר הכרזתם כי נמנו בעבר על הבאונטי, נאסרו והושמו בשלשלאות.

קולמן הודיע לקברניט אדוורדס על המאורעות שלאחר המרד. הוא הסביר כי פלטשר כריסטיאן הותיר שישה עשר אנשים בטהיטי ואז עזב עם המורדים האחרים בחיפושם אחר מקלט טרופי בטוח. מתוך השישה עשר שנותרו בטהיטי, אמר קולמן, שני גברים, צ'רלס צ'רצ'יל ומתיו תומפסון, נרצחו. משיחותיו עם טהיטיים סקרנים שטיפסו על סיפון הפנדורה, למד אדוורדס את מיקומם המשוער של אחד עשר הפליטים הנותרים על האי.

אדוורדס החל במאמץ איסוף בעזרתם של מנהיגים מקומיים. כבר ביום השני היה המלח המנוסה ריצ'רד סקינר נתון בשלשלאות. משלחת ששוגרה לאסור קבוצה שהפליגה, זמן קצר קודם לכן, בספינה קצרה לאורך החוף הדרומי, גילתה כי המורדים, מששמעו אודות הגעתה של הפנדורה, נמלטו אל היערות שעל צלע ההר. משלחת החיפוש מצאה שלושה מורדים, ג'יימס מוריסון, צ'רלס נורמן ותומאס אליסון, כשהם ישנים במקלט והשיבו אותם אל הפנדורה, שם הושמו בבקתת כלא שנבנתה זמן קצר קודם לכן על סיפון הירכתיים. השטח בן השלושה על שישה מטרים כונה "תיבת פנדורה". בערך באותה העת הפך מייקל בירן (byrn), כנר שהיה עיוור כמעט, לאיש הצוות השמיני מן הבאונטי שנתפס. בתוך עשרת הימים הבאים רוכזו אחרוני הפליטים הטהיטיים. המחפשים גילו את הנרי הילברנט ואת תומס מקינטוש באדמת הגבעות שליד פאפארה. באותו האזור בלילה שלאחר מכן, הם מצאו את ארבעת האנשים הנותרים: תומס בורקט, ג'ון מילוורד, ג'ון סמנר ואת וויליאם מוספראט, עוזר הטבח.

מיומנים שנלקחו מן השבויים, חיבר הקברניט אדוורדס יחדיו את הסיפור שהתרחש לאחר המרד. מתחים התפרצו, נראה היה, מעט לאחר שכריסטיאן נטל את הפיקוד על הבאונטי, כשחלק מן האנשים התלוננו כי כריסטיאן וחבריו הקרובים "שורתו תמיד טוב יותר מאותם שהניחו שלא היו בעלי השפעה". הספינה עגנה ראשית באי טובואי (tubuai), מרחק כשלוש מאות וחמישים מילין דרומית לטהיטי. המריבות בין האנשים הלכו וגברו, כשטענות בדבר זכויות על נשים מקומיות היו מקור חוסר ההסכמה העז ביותר. בתוך שבוע, הפליגה הבאונטי חזרה מן האי הקטנטן לטהיטי כדי לאסוף אספקה. מצויידת במטען שכלל חזירים, עיזים, צמחים, תרנגולות ו – חשוב מכל – תשע נשים טהיטיות, שמונה גברים טהיטים, שבעה ילדים וילדה אחת, הפליגה הספינה בחזרה אל טובואי. במשך שלושה חודשים נאבקו המורדים לבנות קהילה בטהיטי, אך משהגיע חודש ספטמבר הפכו המתחים בלתי נסבלים בקרב המחנות השונים. נפלה החלטה להתפצל, כשחלק מן האנשים מובלים בחזרה לטהיטי, בעוד האחרים מפליגים עם כריסטיאן בחפשם מקום מבטחים חדש. בעשרים ואחד בספטמבר, 1789, לאחר שהורידו לחוף שישה עשר בני אדם, כל אחד מהם מצויד באקדח ובשמונה קילוגרמים של אבקת שריפה, נפרדו כריסטיאן ושמונה ממאמיניו לשלום מטהיטי באופן סופי. לאן הפליגו ומה ארע להם, איש לא ידע. הוא אמר לאנשים כי "אחפש אחר אי בלתי מוכר או בלתי מיושב שבו אין כל נמל עגינה" ושם יקרקע את הבאונטי על החוף – אך היה זה הרמז היחיד אותו הותיר אחריו בנוגע למיקום הקבוצה.

משפט צבאי בגין בגידה

לורד

לורד הוד.

כל עשרת אסירי הבאונטי (בורקט, בירן, קולמן, אליסון, הייווד, מקינטוש, מילוורד, מוריסון, מוספראט ונורמן) ניצבו בפני אותה האשמה: מרד. תחת חוקי אנגליה, לא היה זה משנה באם אדם השתתף באופן פעיל בנטילת הפיקוד על הספינה או שלא נקט כל פעולה כדי להתנגד למרד. כפי שהזכירו לנסי הייווד, אחותו של אחד מן הנאשמים, פטר היווד, במכתב, "האדם העומד מנגד שווה באשמתו לזה אשר מניף את ידיו כנגד קברניטו". נשיא בית המשפט הצבאי הכריז כי כל עשרת האנשים יישפטו יחד. כשהוא דוחה בקשות למשפטים נפרדים, טען הלורד הוד, אפילו עוד טרם החלו ההליכים: "מורדי הבאונטי מואשמים והיו אשמים באותו הפשע המחריד, שבוצע באותה העת".

משפטם הצבאי של מורדי הבאונטי נפתח בבוקרו האפרורי של השנים עשר בספטמבר, 1792, בתאו הגדול של הקברניט על ספינתו של הלורד הוד, הדוכס, שעגנה בנמל פורטסמאוט' (portsmouth) לחופה הדרומי של אנגליה. וויליאם בליי, שהיה כבר גיבור לאומי, נמצא רחוק מפורטסמאוט' באותו היום: כקברניט הפרווידנס (providence), היה בדרכו חזרה לדרום האוקיינוס השקט במסגרת משלחת איסוף פירות לחם נוספת. עשרת הנאשמים במשפט הצבאי, שכל אחד מהם הואשם בהפרת סעיף xix לסעיפי המלחמה, ידעו כי הרשעתם משמעותה מוות ככל הנראה. לשון החוק הייתה: "והיה ואדם כלשהו הנמצא תחת פיקוד הצי או שייך לו יבצע או ינסה לבצע כל אסיפה למטרת מרד בכל אמתלה אשר תהייה, יוטל על כל אדם המבצע עבירה כגון זו המפורטת בזאת, ואשר יורשע בכך על ידי גזר דין בית המשפט הצבאי, גזר דין מוות".

השופט הטוען מוזס גריטהאם, שטיפל בתיק מטעם הצי הבריטי, פתח את ההליכים בתיאורו את שרשרת המאורעות הארוכה, כשהוא מתחיל במשימת פירות הלחם, שהובילו למשפט הצבאי. חבר המושבעים שמנה עשרים קציני צי במעילים כחולים וכפתורי זהב האזינו בעוד גריטהאם ממשיך בקריאתו מתוך דיווחו המפורט של וויליאם בליי אודות המרד.

תיק התביעה ארך רק מספר ימים. עדי המפתח, באופן בלתי מפתיע, היו מנאמני הבאונטי. לאחר מתן עדותו של כל אחד מן העדים, ניתנה לנאשמים עצמם – שהיו חבורה בלתי מלומדת למדי ללא ידע מיוחד באשר לחוק ומשפט – ההזדמנות לבצע חקירה נגדית. אחד מן הנאשמים, יחד עם זאת, היה מצויד הן בקשרים שימושיים והן בעצה משפטית מבוססת. פטר הייווד הצעיר (שהיה רק בן חמש עשרה בעת המרד), בפועלו על סמך אותה עצה משפטית, שמר את זכותו להגנה עד אשר סיימה התביעה את התיק.

התביעה ביססה את טענותיה כנגד המורדים על שלוש טעויות בסיסיות אותן בצעו. ראשית, לראיית התביעה, לא נקטו אלה בכל פעולות שמטרתן מניעת המרד באופן ישיר. שנית, הם לא נכנסו לסירת המשוטים של הבאונטי יחד עם הקברניט בליי. לבסוף, העירה התביעה, אף אחד מן האנשים לא ביצע כל מאמץ נחוש לחזור לאנגליה לאחר המרד, אלא שבמקום זאת התחבאו רבים מהם בטהיטי.

מאסטר הבאונטי, ג'ון פרייר, העיד ראשון מטעם התביעה. פרייר, שתאו היה למול תאו של בליי, תיאר כיצד הוער על ידי צעקות טרם עלות השחר בליל העשרים ושמיני באפריל, 1789. המורד מתיו קווינטאל נכנס אל תאו והזהיר אותו כי אם יאמר דבר מה הרי שהוא נחשב למת. פרייר העיד כי הביט מחוץ לדלת תאו וראה את כריסטיאן מחזיק בכבל שקשר את ידיו של קברניטו עטוי כותונת הלילה. "ארורות עיניו," הוא נזכר כי שמע את אחד מן המורדים אומר לבליי, "שימו אותו בסירה, ותנו לנבל לגלות אם הוא יכול לחיות על שלושת רבעי הפאונד תפוח אדמה מתוק ביום". פרייר סיפר לבית המשפט כי התחנן בפני כריסטיאן לזנוח את דרכיו המורדות, אך כריסטיאן השיב כי עליו "לנצור את לשונו" וכי "בליי הביא את כל זאת על עצמו".

פרייר הציג עדות מרשיעה באשר לכמה מן הנאשמים. ג'ון מילוורד, הוא אמר, שמר עליו כשהוא חמוש. כשהציע פרייר למילוורד ש"יפיל מרגליו" את המורד העומד לצידו, אמר פרייר, טען מילוורד את אקדחו וכיוון אותו אל פרייר בליווי האזהרה "מר פרייר, היה שקט; איש לא יפגע בך". פרייר דיווח גם כי ראה את תומס בורקט נושא נשק במהלך המרד. מאסטר הבאונטי סיפר לבית המשפט כי כאשר עודד את ג'יימס מוריסון לפנות כנגד המורדים, ענה מוריסון, "מאוחר מדי". לבסוף דיווח פרייר כי צפה בתומס אליסון מציית לפקודתו של כריסטיאן לשחרר את המפרשים העליונים.

עדותו של פרייר סייעה, לעומת זאת, בידי כמה מן הנאשמים האחרים. פרייר ציין כי ג'וזף קולמן "קרא מספר פעמים על מנת להזכיר כי לא הייתה לו כל יד בעסק", והעיד כי במהלך המרד ראה את תומס מקינטוש וצ'רלס נורמן כשהם שעונים על מעקה, נראים כבוכים.

וויליאם קול (cole), אחראי בטן הספינה, היה הבא להעיד. הוא תיאר את ביקורו במגורי המלחים על מנת להעיר שלושה מן הנאשמים, מוריסון, מילוורד ומקינטוש, לאחר שגילה כי כריסטיאן נטל לידיו את הספינה. אף אחד מהן, הוא אמר, לא רצו כל קשר למרד, אך בעוד הוא משוחח עימם פסע אחד מן המורדים, צ'רלס צ'רצ'יל, אל תוך החדר ו"קרא למילוורד, ברצונו כי יעלה אל הסיפון מייד על מנת להצטייד באקדח". מילוורד, העיד קול, נענה לבקשה. קול זכר גם כי ראה את האסיר וויליאם מוספראט "כשאקדח בידו". משנשאל על ידי בית המשפט באם ראה מישהו מן הנאשמים מתנגד למרד באופן פעיל, ענה קול כי לא ראה זאת. בית המשפט שאל את קול גם, "אמרת כי קולמן, נורמן ומקינטוש הוחזקו על הבאונטי בניגוד לרצונם – האם יש לך סיבה להאמין כי מישהו מן האסירים האחרים הוחזקו בניגוד לנטיות ליבם"? קול הגיב, "אני מאמין כי מר הייווד היה אחד מאלה".

למחרת השביע בית המשפט את וויליאם פקאוור (peckover). פקאוור העיד כי בורקט, שנשא נשק, קרא מן הבאונטי אל הסירה המועמסת יתר על המידה בכדי לראות אם הוא זקוק לדבר מה נוסף. כשאמר פקאוור כי יש לו "רק את אשר ענדתי לגופי, חולצה וזוג מכנסיים", עזב בורקט וחזר עשר דקות מאוחר יותר מצויד בגדים נוספים, אותם השליך אל תוך הסירה. פקאוור העיד כי למעט קולמן, נורמן, מקינטוש ובירן, לו "הייתה כל סיבה להניח" כי ששת הנאשמים הנותרים תמכו במרד.

העד ווילאם פורסל תיאר, בעדותו, כיצד הצליח לשנות את דעתו של כריסטיאן, כשהוא משכנע את ראש המורדים להרשות לנאמני הבאונטי לקבל לרשותם את הגדולה והבטוחה שבין שתי הסירות הזמינות. כריסטיאן נענה גם לבקשתו של נגר הספינה כי יורשה לו ליטול עימו את ארגז כליו. וויתורו של כריסטיאן בדבר ארגז הכלים גרם למורדים אחרים להפציר כי יורה לפורסל להישאר על הבאונטי, משום שכשהוא מצויד בארגז כליו הוא עשוי להשיג לנאמנים "ספינה נוספת בתוך חודש ימים".

פורסל היה העד הראשון שהציג עדות שהרשיעה את פטר היווד הצעיר. פורסל העיד כי ראה את הייווד על פיגומי הספינה כש"ידו על חרב". משקרא הנגר אל היווד, "בשם האלוהים פטר, מה אתה עושה עם זה?", היווד "הפיל אותה באותו הרגע". פורסל תיקן מעט מן הנזק שעשה לתיקו של הייווד, לעומת זאת, כשתיאר אותו כ"אדם מבולבל וכזה שלא ידע כי הנשק היה בידו". לנציגי בית המשפט היה מספר רב של שאלות שנגעו לחרב, ובכללן אחת באשר לדעתו של פורסל באשר להרשאת המורדים לאדם "כה מוכר לקברניט" לגעת בנשק שכזה.

מספר עדים נוספים סיכמו את תיק התביעה. אלה כללו את אנשי הספינה התיכונה תומס היוורד וג'ון האלט (hallett), המלח המנוסה ג'ון סמית' וסגני המשנה לארקאן וקורנר מן הפנדורה. התביעה סיימה את טענותיה ביום שישי, ובית המשפט נתן לנאשמים את סוף השבוע, כפי שכותבת קרוליין אלכסנדר בספרה הבאונטי (2003), "על מנת להכין ולחזור על המילים אשר ירשיעו או יצילו אותם".

ההגנות

כל אחד מתוך ארבעת האנשים אותם תיאר בליי קודם לכן כמי שהוחזקו בניגוד לרצונם, נורמן, מקינטוש, קולמן ובירן, הציגו הגנות קצרות ומוכנות מראש. ההגנות כללו – בעבור נורמן ומקינטוש – מכתבים אישיים מבליי שהכריזו עליהם כחפים ממרד. בתיקיהם של גברים אלה, היה המשפט הצבאי הליך רשמי יותר מאשר איום, וזיכויים לבסוף היה מובטח כמעט לחלוטין.

בעבור שלושה גברים אחרים, הייתה ההוצאה להורג לא פחות סבירה מאשר הזיכוי עבור ארבעת הנאמנים המוחזקים. תומס בורקט, לדוגמא, עמד בפני עדותם המרשיעה של יותר מאשר עד תביעה אחד כי הוא, אקדח בידו, ליווה את הקברניט בליי אל מחוץ לתאו. הגנתו חסרת הסיכוי כמעט הייתה מורכבת מהאשמות כנגד פלטשר כריסטיאן כי זה אילץ אותו להשתתף במרד בניגוד לרצונו ורמיזות כי רצה להשתלט מחדש על הבאונטייבאונטיי בהזדמנות המתאימה, אך הרגע לעולם לא הגיע. לרוע מזלו של מילוורד, כשהתבקש עד התביעה וויליאם קול לאשר את סיפורו בדבר שיחה שנגעה להשתלטות מחדש על הספינה, לא הצליח קול להיזכר בשום דיון שכזה.

רוב תשומת הלב הציבורית התמקדה בתיקו של פטר היווד, הקצין הבודד שהואשם. גילו הצעיר של הייווד והעובדה כי התחנך במשפחה בריטית עשירה ומקושרת היטב (אחד משופטי בית המשפט הצבאי, למען האמת, היה מקורב בנישואין למשפחת הייווד), היוו מקור להשערות בלתי מבוטלות. קשריו של היווד היו אחראיים גם להצבתו בעמדתו על הבאונטי, מכתב המלצה בשמו הגיע מאבי אשתו של וויליאם בליי עצמו, ריצ'רד בת'האם (betham). את הייווד ייצג הפרקליט המכובד ביותר, פרנסיס קונסט.

גזרי הדין

העדויות במשפטה הצבאי של הבאונטי הסתיימו בשמונה עשר בספטמבר, ושנים עשר הקברניטים-לשעבר החלו במה שעתידות היו להיות מספר שעות של התדיינות באשר לגורלם (של הנאשמים – ז.מ). עשרת הנאשמים התאספו בתא הגדול כדי לשמוע את הלורד הוד מכריז על גזרי הדין של בית המשפט. כצפוי, קולמן, נורמן, מקינטוש ובירן זוכו. ששת הנאשמים האחרים נמצאו אשמים ונגזרה עליהם תלייה. בתיקיהם של היווד ומוריסון, לעומת זאת, "המליץ בחום" בית המשפט "מחמת נסיבות שונות" למסור את שניהם "לחסדו של הוד מלכותו". מספר שבועות מאוחר יותר, חנן המלך את שני הגברים. מוספראט, גם הוא, זכה לבסוף בשחרורו, עם קבלת בקשתו לחנינה שהתבססה על שלילת ההזדמנות שהייתה בידיו לקרוא לעדיו המבוקשים.

בעשרים ותשעה באוקטובר, 1794, בשעה 11:26 בבוקר, נתלו בורקט, מילוורד ואליסון מן התורן על ספינת הצי הבריטי בראנזוויק (brunswick)

האי פיטקאירן

בחמישה עשר בינואר, 1790, ניווטו פלטשר כריסטיאן וחבורת המורדים שעימו, כמו גם נשותיהם הטהיטיות ושישה משרתים גברים, את ההבאונטיפיטקאירן (pitcairn)) הבלתי ממופה, שם התרסקה. עשרים שנים צפויות היו לחלוף בטרם ישמע עליהם שוב העולם החיצון.

יומן האדמירלות הסקירה הרבעונית (quarterly review) הכיל, בשנת 1810, הודעה לפיה ספינת ציד כלבי הים האמריקנית טופז, תחת פיקודו של הקברניט פולגר (folger)באונטיי. סמית' הציג לקברניט פולגר שעון ניווט (כרונומטר) שהוכח כי היה השעון שהוצב על הבאונטי, מאשר בכך את סיפורו הבלתי סביר. הדו"ח כלל את טענתו של סמית' (הידוע גם בשם אדמס) כי כריסטיאן היה "המנהיג והסיבה היחידה" למרד. כריסטיאן, לפי סמית', נרצח "בצווארו בכדור אקדח" בסביבות שנת 1793 במהלך התקוממות של גברים טהיטיים קנאים. שלושים וחמישה השורדים שעל פיטקאירן "מכירים בסמית' כאביהם ומפקדם כולם" ובנוסף, ציין הדו"ח, אלה "חונכו על ידו בדרך דתית ומוסרית". בין השלושים וחמישה היה ת'רסדיי אוקטובר כריסטיאן (thursday october), בנו בן העשרים של פלטשר, ותושב האי הראשון מלידתו.

כיום, מונה אוכלוסיית פיטקאירן כחמישים איש, כמעט כולם צאצאי המורדים המקוריים. כהי עור ובעלי תווי פנים בעלי אפיון אירופאי ודרום האוקינוס השקט כאחד, עושים ילידי פיטקאירן שימוש בשפה ייחודית המשלבת רכיבים אנגליים וטהיטיים. האימפריה הבריטית סיפחה את פיטקאירן בשנת 1838.

פיטקאירן כיכב בחדשות שוב בשנת 2004, עם הרשעת שבעה מגברי האי בעבירות מיניות שונות. אחד מן השבעה היה סטיבן כריסטיאן, צאצא ישיר של פלטשר כריסטיאו, וראש העיר הנבחר של פיטקאירן. כריסטיאן הודה בקיום יחסים מיניים עם לפחות שלוש נערות שגילן תחת שש עשרה שנים.

זכויות היוצרים שייכות לאתר famous trials<a

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת