אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השמדת יהודי אירופה- מיקומו של היטלר -האשם הבלעדי?


המחקר המדעי בנוגע לאחריות לרצח יהודי אירופה מחולק למספר תקופות. מסוף המלחמה ועד שנת 1957 התמקד המחקר בעיקר בתזת "האשמה הקולקטיבית" שהופיעה לאחר המלחמה בניסיון שמרני ועיקש להוכיח את קיומה של "גרמניה שונה" – בעיקר הוצאת ה- ss וזרועותיו מחוץ לחברה הגרמנית והצגתה כאנורמאלית ביחס לחברה הגרמנית תוך הטלת האחריות כולה על תכנון עמוק מעמיק ובלעדי של היטלר. המחקרים שלאחר המלחמה ביקשו להציג את אזרחי גרמניה כקורבנות הן של השתלטות המפלגה הנאצית והטלת מרותה על העם הגרמני והן כקורבנות של הפצצות אוויריות וגירוש על ידי בעלות הברית.

עם הגילויים החדשים שצצו חדשות לבקרים של הפשעים הנאציים, השתנתה משנת 1958 גישת המחקר ותוך שנים מעטות הפכה שאלת הנאצים לחבית נפיצה, בין היתר בעקבות משפטים של פושעים נאצים כגון משפט אייכמן בירושלים ומשפט אושוויץ בפרנקפורט. הרוח החדשה שנשבה בקרב החוקרים המערב גרמנים ביקשה להציף את המידע שעד כה הוצל על ידי גרמניה. תרומתו של דור החוקרים החדש בא לידי ביטוי בניתוח מפוכח של מבנהו ודרכי פעולתו של המשטר הנאצי ובכך הדפו את רעיון האשמה הקולקטיבית ופתחו פתח למחקר מעמיק יותר בנושא המבניות הארגונית של הנאצים, תהליכי קבלת ההחלטות ויישום הביצוע. עם זאת עד אמצע שנות השמונים לא עמדה השואה עצמה במרכז חקר ההיסטוריה בת-זמננו באירופה וההנחה שרווחה בקרב החוקרים עד לאותה עת עדיין הייתה כי היטלר, בתכנון עמוק ומעמיק, פקד מפורשות על ההשמדה. הפופולאריות הגוברת של נושא השואה במחצית שנות השמונים הובילו להולדתם של תיאוריות חדשות במחקר עצמו, בכללן הויכוח בין ה"היטלריזם" לבין ה"פוליקרטיה" [1] במשטר. הדיונים שהתמקדו בעיקר במבנהו הפנימי של המשטר, בתפקיד שמילאו האליטות המסורתיות ובתהליכי קבלת ההחלטות הן בעניינים פנימיים והן בנושאי חוץ, פינו עתה מקום גם לדיון על קבלת החלטות הנוגעות לשואה והשמדת יהודי אירופה. החוקרים שכונו עתה סטרוקטוראליסטים או פונקציונאליסטיים טענו כי צמצום תהליך קבלת ההחלטות לאידיאולוגיה, להשקפה ולפקודותיו של היטלר אינן עולות בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית שהוצגה על החוקרים שכונו "אינטנציוליסטים" ושלטו בכיפת המחקר עד כה. הסטרוקטוראליסטיים במחקריהם גילו כי רשויות שלטוניות רבות וקבוצות אינטרסים לא ממשלתיות השתתפו במדיניות ההשמדה והסיקו שההבלטה החד-צדדית בנושא זה לא רק שהייתה מוטעית אלה אף תרמה לבריחה מאשמה של גופים וארגונים שהיו שותפים הן במישרין והן בעקיפין להשמדת היהודים. הטענה המרכזית שלהם הייתה כי לא ניתן לייחס ליוזמה חד פעמית גם אם היא של הפיהרר הצלחה לביצוע רצח מאסיבי של עם שלם, על כן טוענים הפונקציונאליסטיים כי ההשמדה מקורה בתהליך של הקצנה מצטברת שהתפתחה לכדי "הרמפה באושוויץ". הוויכוח האינטנציונליסטי-פונקציונאליסטי מהווה עד היום את סלע המחלוקת בשאלת האחריות להשמדה. בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר", מתנגד גולדהגן [2] למסקנות של חוקרים פונקציונאליסטיים המאמינים כי המדיניות הנאצית התנהלה באורח לא רציף כלומר שלא הייתה יד מכוונת אחת, וההחלטה להשמיד את היהודים נבעה מאילוצים מקריים ולאו דווקא מכוונה תחילה של היטלר ומהשקפת העולם הנאצית. הוא טוען כי המדיניות האלמיניציוניסטית הייתה רציפה ודבקה במטרותיה במידה ניכרת ולא זאת בלבד כי אם הייתה מונעת על ידי תפיסה אידיאולוגית שכבר הייתה מושרשת בתוך התודעה הגרמנית כולה. הוא מחזק את דבריו בטענה כי לאורך כל שלטנו לא מיתן היטלר את תביעתו לסלק את "המפעל היהודי" והצהיר עוד בשנת 1920 מול קהל של 1,200 איש כי "מפעמת בנו הנחישות חסרת המעצורים להגיע אל שורש הרע (היהודים) ולעקרו גם אם יהיה צורך לכרות בשל כך ברית עם השטן". אותה אמירה לא השתנתה לדידו של גולדהגן והמהות של חוסר השינוי הזה היא ראייה מראש של מטרה סופית שאמורה להיות מושגת בסוף התהליך שתחנותיו הבולטות הן "רצח חברתי", "הפרדה פיזית" ורצח העם בפועל כשיתאפשר במצב נוח יותר – קרי מלחמה שהייתה אף היא בלתי נמנעת מבחינת היטלר. כפי שעומדים רוב האינטנציונליסטים, כהוכחה ניצחת לאחריותו של היטלר מזכיר גולדהגן את "הנבואה ההיטלראית" מ 30 בינואר 1939 : "אם שוב תוביל היהדות הבין-לאומית את העולם למלחמה התוצאה תהייה לא ניצחון של היהדות כי אם מחיקת היהדות מאדמת אירופה".מול התהייה כיצד מצליח אדם אחד לגרום לאומה שלמה לבצע, לסייע או לפחות להעניק הסכמה שבשתיקה למאורעות שהיו מנת חלקה היומיומית של גרמניה בין השנים 33-45 19, טוען גולדהגן שאמנם היטלר היה האדם שתכנן והורה על ביצוע ההשמדה בפועל אך הקרקע האנטישמית הייתה פורייה ודעת הקהל הגרמנית קיבלה בברכה את הפקודה. השנאה האלימינציוניסטית כלשונו פעפעה בחברה הגרמנית והתעצמה עם השנים. גולדהגן מוסיף כי מקורה עוד במאה 19 והיא התפתחה עד כדי רעיון לגיטימי שאפשר את הרצח ההמוני בשנות המלחמה. בראונינג [3] ( browning ), מאידך גיסא, טוען כי על אף שבהחלט ניתן לומר כי "גרמניה חופשייה מיהודים" הייתה אחת המטרות הבולטות של המפלגה הנאצית לא ניתן לומר כי שהיא הייתה ידועה מראש מאז עליית הנאצים לשלטון – קל וחומר ביצוע השמדתם של היהודים. הידרדרות היחס אל היהודים הורע בהדרגה ולא כפי שטוענים האינטנציונליסטים. ניתן בהחלט לומר כי ההשמדה הייתה ההצעה האחרונה לפתרון שאלת היהודים אך בהחלט לא הראשונה ועל כן לא ניתן לומר שהיה תכנון מחושב וארוך טווח כפי שטוענים האינטנציונליסטים.חלקו של היטלר בהשמדת היהודים כפי שטוען בראונינג היה התוויית רצונו על ידי רמיזות, נבואות והצהרות אידיאולוגיות אך בפועל התבצע תכנון המהלך על ידי הדרגים הנמוכים יותר שהתייחסו אל הצהרותיו כאל הזדמנות לשפר את מעמדם הפוליטי ולעלות את קרנם בעיניי הפיהרר. כל דרג ניצל את רצונו להשמדת היהודים לצרכיו האישיים. מבצעי האידיאולוגיה ניצלו את רצון הפיהרר למימוש מטרותיהם, הטכנוקרטים ניצלו את המצב על מנת להפגין את יכולתם המקצועית וכן הלאה. המשותף בין כל הגורמים הללו הוא הרצון "לכוון לדעתו של הפיהרר" מהלך שנוצר עקב חוסר בפקודות ברורות והצורך לנסות להבין את רצון הפיהרר ולקלוע אליו בצורה הטובה ביותר. מהלך זה של כיוון לדעת הפיהרר יצר תחרות בין גורמים שונים שהתחרו על אהדתו ובכך יצרו את אשר קרוי "רדיקליזציה מצטברת" שהיא כאמור מעיין מרוץ למציאה ויצירה של דרכים יעילות יותר לביצוע אותם רעיונות אמורפיים שנרמזו על ידי היטלר – מרוץ בו המנצח זוכה בחיבתו של הפיהרר ובכך משפר את מעמדו הפוליטי. תיאורית הרדיקליזציה המצטברת לא רק שוללת את רעיון התכנון העמוק של ההשמדה, היא גם מצמצמת את המעורבות האידיאולוגית שהיא טומנת בחובה. בניגוד לאינטנציונליסטים שטוענים כי הדלק שהניע את מכונות ההשמדה היה אידיאולוגי הפונקציונאליסטיים טוענים כי ברובו הוא פוליטי ואופורטוניסטי בעיקרו ושימש כלי להשגת יעדים אישיים של קבוצות ואישיים בולטים במשטר. לא זאת בלבד טוען בראונינג, הוא מצביע על קורלציה בין התקדמות רעיון ההשמדה לבין הצלחת הוורמאכט במערכה הגרמנית נגד בעלות הברית ולאחר מכן נגד ברה"מ. הוא מוצא שככל שהצליח הצבא הגרמני במערכה כן התגברה הרדיקליזציה נגד היהודים. בלהט אופורית המלחמה נולדו מערכות ההשמדה. בכך מבקש בראונינג להוכיח את הפוליטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות במשטר הנאצי ולהפחית מערך הפן האידיאולוגי של מבצעי ההשמדה. עם זאת, בראונינג מטעים כי כל מהלך ששינה בצורה זאת או אחרת את התפיסה הנאצית היה מחויב באישורו של היטלר ועל כן ניתן להניח כי היטלר ידע ואף אישר כל מהלך שתוכנן על ידי מלחכי פנכתו האמונים על הפן הטכני שבהצהרותיו האידיאולוגיות. בדומה לבראונינג, טוען הנס מומסן [4] ( mommsen ) כי ראייה אינטנציונליסטית אפשרית אך ורק בהסתכלות רטרוספקטיבית. בפועל כל שלב ושלב במערכה האנטי-יהודית היה תוצאה של מערכת שונה של נסיבות והיה תלוי מאוד באדם או בקבוצה שבאותו זמן נתון החזיקה בידה את הכוח המרבי ואת אהדתו המרבית של היטלר שהיה במקרים רבים רק "חותמת גומי" לתוכניות מתוכננות היטב. מומסן טוען שלעיתים אישר היטלר תוכניות מבלי לקרוא את תוכנם המלא של הדו"חות שהוגשו לו. האינטנציונליזם והסטרקטוראליזם כפי שהוצגו עד כה מתוארים במאמר זה בצורות הקיצוניות שלהן. המחקר המדעי מנסה לייצב את עצמו על הציר שבין שתי התיאוריות הכה מנוגדות אחת לשנייה. איאן קרשו [5] ( kershaw ), כדוגמה קלאסית לחוקר שכזה, מנסה לשלב בין שתי הגישות וזאת על מנת להבין בצורה הטובה ביותר את אופן קבלת ההחלטות במשטר, מבנה השלטון ובסופו של דבר את מידת אחריותו של היטלר להשמדה. קרשו טוען כי היטלר שאף לראות את היהודים מחוץ לגרמניה עוד לפני עלייתו לשלטון אך עם זאת ההחלטה על השמדת היהודים הייתה כתוצאה מהצלחת הוורמאכט במערכה במזרח וניסיון לקלוע "לדעת הפיהרר" על ידי הסובבים אותו. מצד שני, היטלר לא טמן ידו בצלחת. היטלר עצמו לא עסק בעבודה השחורה של תכנון מערכות ההשמדה אך בהחלט הבהיר למשרתיו הטכנוקרטים את רצונו הברור. מה גם, טוען קרשו, שאותם מלחכי פנכה שהתחרו על הערכתו של הפיהרר לא היו קשיי הבנה וכל פעם שהבינו את הלך רוחו של הפיהרר, עשו כל שביכולתם על מנת לרצותו. הם לא היו זקוקים לשכנוע על מנת לבצע את המלאכה כשהיטלר עשה כל שביכולתו על מנת שחלקו במעשה הנפשע יישאר מינימאלי. אחת הסיבות העיקריות לקיומו של הויכוח בגין אחריותו של היטלר להשמדה טמון בעובדה כי לא נמצא בכתובים אף מסמך המעיד על אישור רשמי של היטלר לביצוע "הפיתרון הסופי". אמנם לא קיים בספקטרום המחקרי הלגיטימי אף חוקר שטוען כי היטלר לא ידע על ההשמדה אך אי-הימצאותו של מסמך שכזה מפתל ומסבך את הויכוח. צ'סלאב מדיצ'יק במאמרו "השפעתו הישירה של היטלר" עורך רשימה שכוללת מספר רב של מסמכים בעלי ערך מחקרי רב שנידונו בכנס שטוטגרט בשנת 84 19 בנושא השפעתו של היטלר על גורל היהודים במלחמת העולם השנייה וקושרים את היטלר באופן ישיר אל ההשמדה אם כי לא באופן רשמי. הכנס אשר לא העלה ממצאים חדשים בנוגע לקשר הישיר של היטלר רק ממחיש את הבעיה הטמונה בויכוח ומגביר את הפרשנות שמקבלת הפוזיציה של היטלר בתוך הדיון בפשעי הנאצים. קרשו טוען כי היטלר עשה הכול על מנת לא לקשור את שמו ישירות לרצח. הוא טוען כי הסיבה לפעולה כזאת מצדו היה פחד מפני כוחה של היהדות ה"בינלאומית" כפי שראה אותה בעיניי רוחו, מהאפשרות שיום אחד ינקמו. השערה נוספת היא כי היטלר לא חשב כי העם הגרמני מוכן" לסוד הקטלני" . את היישום של ההשערה כפי שמשער קרשו ניתן להבין על פי מדיניות החשאיות של המפלגה הנאצית כפי שהיא מוצגת במאמרו של לני יחיל [6] מ 1994. יחיל מתארת כי מסמך הופץ רק לאחר שהוא עבר אישור של היטלר ונחתם בנוכחות גורם בכיר דוגמת הימלר.

לאחר הפצתו דרש היטלר לדעת כמה עותקים ובדיוק מי קיבל אותם. משנת 1942 ככל שהתארכה המלחמה הוקשחו החוקים לגבי צווים ופקודות מודפסות. משנה זו ניהל היטלר מדיניות של "תפוצה מיד ליד" בו מחויבים כל הקצינים אשר מקבלים שדרים לאשר בכתב ידם את קבלתם ולהחזיר בחתימת ידם מסמך שבראש העמוד מצוין כי המסמך עבר "תהליך ביעור" ( vernichungsverhandlung ) ומשמעותו כי המסמך הושמד וקיים עד שיכול להוכיח את השמדתו. דוגמא ליישום התהליך מציגה יחיל בצורת צו שהופץ על ידי קצין המטה הכללי גילהאוזן ב 7 בילוי 1942 , צו זה שיוצרו היה הפיהרר עצמו נמסר לשני קצינים אף הם מהמטה הכללי. מייד עם קבלתו ציינו הקצינים את אישורם לפי הכללים הברורים. הימצאותו של מסמך זה ידוע אך אין שום מידע לגבי תוכנו. לסקירה זו של לני יחיל מתווספת "הפקודה הבסיסית" שפקד היטלר כפי שהיא מוצגת על ידי קרשו. פקודה זו ששוחררה ב 11 בינואר 1940 קובעת בזו הלשון "כי אדם, שום משרד ושום קצין לא יקבלו מידע על מה שחייב להישמר בסוד אם אין הכרח לכך. עליהם לדעת רק את מה שנחוץ להם על מנת לבצע את משימתם וגם זאת לא לפני המועד הדרוש". פקודה זאת טוען קרשו ממחישה את האינסטינקט ובעיקר את היסודיות של היטלר בכל הנוגע לסודיות. קרשו ממשיך וטוען בדומה ליחיל כי היטלר היה אובססיבי לחשאיות. "הסוד המפואר של תולדותינו", כפי שתיאר הימלר את ההשמדה, מורה על הצורך בצמרת הגרמנית לשמור על חשאיות מרבית בנוגע להשמדת יהודי אירופה. ייתכן אם כן כי דווקא העובדה כי לא נמצא אפילו עותק אחד הקושר את היטלר באופן רשמי להשמדת יהודי אירופה היא באופן אירוני ההוכחה להצלחתה של מערכת שמירת הסודיות הנאצית וכן ההוכחה הניצחת ביותר לקיומה של פקודה שכזאת שגם אם לא ניתנה במועד אחד מוגדר ניתנה בהדרגה וקיבלה את אישורו של הפיהרר שבלעדיו לא יכול היה לצאת פרויקט שכזה אל הפועל. הרדוקציה שנעשית בדבר אחריותו של היטלר הינה רדוקציה פושעת ומטופשת. הדעת נותנת כי למיקומו לשאלת מיקומו היטלר בתוך כל המארג הנאצי אין כל חשיבות ואין זה משנה אם אי פעם הוציא הוא תחת עטו אישור או אפילו תכנון פרטני של ההשמדה – ברור לכל כי היטלר לא אחז במכונת ירייה וטבח בעצמו בששת מיליון היהודים. את המשימה ביצעו פקודיו שאף הם לא עשו את המלאכה בעצמם כי אם בעזרתו של החייל הקטן במערכה ובעזרתם הבלתי מוגבלת של קבוצות אינטרסים הן מסיבות כלכליות והן מסיבות פוליטיות. ועל כן ניתן לומר בעזות מצח כי הויכוח האינטנציונליסטי-פונקציונליסטי לא עונה על שאלת האחריות להשמדה מכיוון שויכוח כזה הוא כלל לא בר-שאלה. בין אם היטלר שלט ביד רמה בתכנון או בין אם הפוליקראטיה שהייתה סביבו הגשימה את הסיוט, לא יכולה הייתה השואה לצאת אל הפועל ללא תמיכתן של הקבוצות האינטרסים הכלכליים והעם הגרמני. צדק לא ייעשה לניצולי השואה בעולם הזה וזאת מכיוון שהאשמים האמיתיים הם לא המתכננים שטירופם העביר אותם על דעתם אלא המוציאים לפועל בשטח והתומכים הכלכליים שפעלו ובחרו לפעול תוך דעה צלולה ועניינית תוך שהם רואים בהשמדה מקור כלכלי קר וריווחי. מקורות: בנקיר, דוד. " הניחוש הכפוי- איתותי התעמולה הנאצית על הפתרון הסופי" 2000 . דפים לחקר השואה : 7-25:17 . גולדהגן,יונה דניאל. "תליינים מרצון בשירות היטלר" 1998 משכל,ת"א יחיל, לני. "הערות למעורבותו של היטלר במדיניות כלפיי היהודים " 1994 יד ושם כ"ג: 199-209 . מדיצ'יק, צ'סלאב. "השפעתו הישירה של היטלר על הכרעת גורלם של היהודים בימי מלחמת העולם השנייה" 1990 יד ושם כ' : 44-55 . קרשו, איאן. "היטלר היבריס: 1936-1889 " 2003 עם עובד, ת"א. קרשו איאן. "היטלר נמסיס: 1936-1945 " 2003 עם עובד, ת"א.

browning, christopher. " the originsof the final solution":2004 university of nebraska . mommsen, hans. " from weimar to aushwits":1991 cambridge,uk . tobias, jersak., blitzkrieg revissited: a new look at natzi war and extermination planning; 2002 the historical journal: vol: 43, 565-582 . yehuda, bauer: who was responsible and when? some well-known documents revisited, holocaust and genocide studies [great britain] 1991 6(2): 129-149 .

-------------------------------------------------------------------------

[1] שלטון מרובה שליטים - העורך [2] דניאל גולדהגן – היסטוריון יהודי אמריקני. [3] כריסטופר בראונינג – היסטוריון שואה אמריקני [4] האנס מומסן – היסטוריון גרמני שמאלני [5] היסטוריון בריטי, ידוע בביוגרפיה שלו על היטלר [6] פרופ' לני יחיל – חוקרת שואה ישראלית, ילידת גרמניה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עומר אסדו