אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה


יחידי סגולה - על הצלת ילדים יהודים בפולין בזמן השואה מנקודת מבטם של המצילים מיד לאחר השחרור.

הסתרת ילדים יהודים בשואה תוארה כבר בהזדמנויות אחדות בעיקר מן הצד היהודי. דומה, כי מנקודת מבטם של המצילים לא בוררה דיה. במרוצת הזמן השפיעו נסיבות אלה ואחרות זיכרון, הנצחה, פוליטיקה על חלק מהתיאור. לפיכך, עדויות ראשוניות של מצילים שנמסרו במועד קרוב לתום המלחמה הן מקור שראוי לבדוק להבהרת מניעי ההצלה וקשייה.

בין העדויות הרבות השמורות בארכיון ההיסטורי היהודי (zydowski instytut historyczny z.i.h. , להלן: ז'יך) בוורשה נמצאות עדויותיהם של אזרחים פולנים שהצילו ילדים יהודים בתקופת מלחה"ע ה- ii ושנמסרו בשנים 1947-1945. מתוך עדויות אלה בחרתי לדון במדגם של 16 עדויות, שיש בהן עדות טרייה על חווית מעשה ההצלה מנקודת ראותם של המצילים.[1] חלק מן העדויות מתייחס לתקופת המלחמה בלבד ואילו באחרות העדות כוללת גם את התקופה שלאחר המלחמה, עד למועד מסירתה. העדויות הן מבעם האישי של המצילים ויש בהן ביטוי לזיקותיהם האישיות והחברתיות ולתפיסת עולמם - מעשה ההצלה הפרטי הוא הפריזמה דרכה שטחו העדים את סיפורם. אם ניבחן את מרכיבי העדויות נראה שגם אם בחלקן ישנה 'כוונה' או 'תכלית' למסירתן, אין היא נחבאת ואינה פוגעת באמינותן. הילד היהודי שעבר במחיצתם את 'סמבטיון המלחמה' הוא הוא העדות למעשיהם.[2] בהתייחסותי לעדויות שבדקתי הנחתי מראש שהן האמת של כל מציל ומציל, כפי שהוא חווה את המציאות מרגע שלקח על עצמו, מרצונו, להסתיר נפש שנועדה לכיליון. יתרונן של עדויות אלה, כמו גם חסרונן בנקודות אחרות, הוא בכך שהן מאוד סמוכות לאירועים ולא כהתה בהן עוצמתה הרגשית של חווית ההצלה. ניתן ללמוד מהן על האירועים כפי שנחרטו בזיכרונם של המצילים. עיון ודיון בעדויות מאפשר לנו ללמוד על אורח חייהם, רשמיהם וחוויותיהם של המצילים בתקופה הנידונה בכל אחת מהן. כל העדויות, למעט אחת, נכתבו אל 'הוועד המרכזי היהודי בפולין' (centralny komitet zydow w polce להלן: הוועד) או נמסרו בסניפיו. ועד זה הוקם בסוף בקיץ 1944 (בתחילה כזמני ואחר כקבוע) לאחר שחרור שטחי מזרחה של פולין והוכר ע"י הממשלה הפולנית כנציגות הרשמית של יהודי פולין.[3] בערים שונות בפולין פעלו וועדים מחוזיים, או מקומיים, שהיו כפופים לוועד המרכזי ובאמצעות מחלקותיו השונות טיפלו בצורכי היהודים הניצולים.נתונים כלליים המספרים המוצגים בכל אחת מן העמודות בטבלא שלהלן מציינים את מספר העדויות מתוך 16 העדויות שבדקתי.[4]

שנת מסירת העדות

אופי המסמך

המניע לכתיבה/למסירת העדות

מצב משפחתי של המצילים

1945 - 1

1946 - 10

1947 - 3

ללא תאריך- 5

(עדות מוקדמת ע"פ התוכן)

מכתב לוועד היהודי - 7

עדות בכתב 2

עדות שנמסרה בוועד - 5

מכתב לילד הניצול - 1

עדות שנמסרה ע"י אחר- 1

מכתב בקשה לסיוע כלכלי מהוועד - 4

עדות בוועד לאחר מסירת הילד - 3

(כנראה ע"מ לקבל סיוע כלכלי מהוועד)

עדות בוועד כשהילד עדיין אצלם - 3

(כנראה כדי לקבל סיוע כלכלי מהוועד)

מסירת עדות לתיעוד האירועים 4

עדות שנכתבה לילד הניצול 1

עדות שנכתבה ע"י אחר מתוך הערכה - 1

בני זוג עם ילד/ים - 7

בני זוג ללא ילדים - 3

אלמנה עם ילדים - 2

אלמנה ללא ילדים - 1

פרודה עם ילדים - 1

רווקה - 1

אלמנה (בני משפחתה נרצחו כשהתגלו הורי הילד)- 1

מניתוח אופיים של המסמכים אנו למדים שלמעט שתי עדויות, כל השאר, אלה שנמסרו במשרדי הוועדים היהודיים ואלה שהופנו אליהם בכתב, היו ביוזמתם של המצילים. תשובה חלקית לסיבות לכך, ניתן למצוא בניתוח המניעים לכתיבה: המצב הכלכלי הקשה בפולין והתקווה שמעשה ההצלה יזכה אותם בסיוע כלכלי וכן ברצונם של המצילים לזכות בהכרה ובהערכה מצד הגופים העוסקים בטיפול בציבור היהודי שניצל מן המלחמה. בממצאי טבלא זו ובממצאים נוספים אדון בהמשך המאמר. בכל זאת, ברצוני להסב את תשומת לב הקורא לנתון שלעשרה מבין המצילים היו בזמן המלחמה ילדים משל עצמם. נתון זה הוא מעניין ביותר בעיני, נוכח הסכנה לחייהם ולחיי בני משפחתם מצד מוסדות הכיבוש הגרמני.

מועד ואופן קבלת הילדים החל מסוף 1939 כונסו יהודי פולין בגטאות שבודדו אותם, ברמות שונות של בידוד, מן האוכלוסייה. המצב הכלכלי והתברואתי בגטאות היה מחפיר ביותר. ביוני 1941 פלש הצבא הגרמני לבריה"מ וזמן לא רב לאחר מכן החל רצח יהודים באזורים שנכבשו. בדצמבר 1941 החלו שילוחים של יהודי פולין למחנות השמדה שהוקמו על אדמת פולין. שנת 1942 הייתה השנה בה הושמד רוב יהודי פולין.[5] על פי רובן של העדויות שבדקתי נאסף הילד היהודי לבית מציליו בשנים 1942 או 1943 בעת או לאחר הגירושים הגדולים של היהודים למחנות השמדה וכשרק מיעוט מן היהודים, אלה שנחשבו באותה עת עדיין כיעילים, נותר בחיים וחי למעשה על זמן שאול.[6]

מאחר והשלטונות הגרמניים היו מודעים לכך שהשמועות על חיסול הגטאות ייגרמו ליהודים לנסות ולהציל את חייהם, או את חיי ילדיהם, הוצאו החל מסוף 1941 צווים המאיימים בעונש מוות על מי שייתן מחסה, או יסייע, ליהודי. במקומות שונים ברחבי פולין בוצעו הוצאות להורג פומביות על מנת להוכיח את תקיפותן של ההוראות ולהרתיע את האוכלוסייה הפולנית להושיט יד ליהודים שיצליחו להימלט מהגורל שיועד להם.[7] על כך שהמצילים היו מודעים לסכנה שבמעשיהם ניתן ללמוד מעדות זו כדוגמא:אינני יודעת אם כך רצה האלוהים, או שהועמדנו בניסיון, אך זה היה ניסיון קשה ומסוכן, משום שסיכנו את שלושת הילדים שלנו בשביל ילדה קטנה בת שנה וחצי, שמוצאה יהודי. ילדים צעירים בפריחתם, והיו אלה ילדים שלנו. [?] התייעצתי עם בעלי והילדים. הילדים כולם אומרים לקחת! ואנחנו? שתי ברירות לנו: לקחת, מסכנים את כל המשפחה, ומי שהיה שם באותה תקופה יודע מה זה אומר. להשאיר במצב כזה את הילדה לגסיסה איטית, ממש על ידינו אי אפשר. ללכת לגסטאפו כדי שירצחו אותה? אין לנו רשות, הרי זה בן אדם [?] אנחנו לא נלכלך את ידינו בדם הטהור שלה.[8]לאחר ההתלבטות החליטה המשפחה לאסוף לביתם את הילדה היהודייה, אך החשש והפחד לא שכחו. כך סופר בהמשך העדות: "לקחתי את הצרור הקטן מתחת למעיל בלי להסתכל, [?] כשיצאתי למרפסת הרגשתי פתאום פחד גדול. אלוהים מה יהיה אם לילדונת הזאת יהיו פנים יהודיות? מה יהיה על הילדים שלנו? אבל היה כבר מאוחר להתחרט".[9] למצילה שטיפלה בשלושה ילדים יהודים עוד טרם המלחמה, הייתה תקופת הגטו והידיעה שהילדים 'שלה' סובלים, מעין תהליך של הבשלה לקראת החלטה 'בלתי נמנעת'. מדי פעם נהגה להוציא מהגטו את אחד הילדים כדי להיטיב עמו ולהקל על האם. באחד הימים, בעת שצעיר הילדים נמצא בביתה, הלכה עמו לגטו כדי לפגוש את אמו ושני אחיו. בהגיעה ראתה מהומה רבה; שוטרים קיבצו את תושבי הגטו לעבר השערים. משהבחינה האם במטפלת, האיצה בבתה לרוץ אליה. וכך העידה המצילה: "סלוסיה לא חשבה הרבה וכמו עכבר חמקה מבעד מגפיהם הכבדים של האוקראינים שבנס לא ראו אותה. בזרועות פתוחות רצה אלי". המטפלת והילדים שמו פעמיהם לעבר כפר הולדתה.[10]

לא תמיד היה מעשה ההצלה תוצאה של התלבטות והחלטה מודעת הכוללת את חישוב הסיכונים. כך למשל סופר באחת העדויות על ידידות קרובה בין שכנים יהודים ללא-יהודים. בעת הקמת הגטו יעצו האחרונים לשכניהם שלא לעבור לתחום הגטו אלא להתחבא במרתף הבית. בעקבות הלשנה באו אנשי גסטאפו לערוך חיפוש במקום. בנם הפעוט של בני הזוג היהודי נמצא באותה עת בזרועותיה של העדה מחוץ למרתף. משראתה העדה שהגרמנים יודעים על מקומו המדויק של המחבוא ושמעה את איומיהם, התרחקה עם הילד מן המקום. וכך, בלשון לקונית ויבשה, היא תיארה את שראו עיניה לאחר יומיים: "מששבה לדירתה ראתה שכולם נהרגו. היו מונחות שם גוויותיהם של שני בני הזוג היהודים, בתה, חתנה של העדה, שני בניה, כלתה וילדם בן השמונה". העדה עזבה את הדירה ונסעה עם הילד לכפר.[11] בכל העדויות שבדקתי ישנה התייחסות, קצרה או ארוכה, לאופן קבלת הילד. מעיון בהן אנו למדים שבשישה מקרים נמסר הילד לידי המצילים ע"י בן משפחת הילד (חלקם על סמך הכרות מוקדמת מלפני המלחמה; חלקם על סמך הכרות מזמן המלחמה; וחלקם בלא שהכירו כלל את ההורים טרם המסירה). בשבעה מקרים הילד היהודי הגיע לבית מציליו באמצעות מתווך פולני.

בחלק מן המקרים הייתה היכרות מוקדמת בין המתווך להורי הילד ואילו באחרים, המתווך פגש בילד בעת ששוטט בדרכים והוא זה ש'סימן', 'בחר', או איתר את המצילים כאנשים שיסכימו לתת מחסה לילד בודד.

במקרה אחד הושאר ילד על מפתן ביתם של המצילים, (ע"פ תוכן העדות ניתן להניח שגם במקרה זה אותרו המצילים ע"י האם כאנשים שיחמלו על הילד הנטוש).[12] עדות אחת על תינוק בן ימים שנמצא מונח בקצה כפר ובין אלה שבאו לצפות ב'מחזה' נמצאה משפחה שאספה אליה את התינוק. על מעמד זה חיוותה דעתה המצילה: "לא היו מתנדבים לקחת את התינוק. כידוע, איכר בכפר היה לוקח פרה, סוס, חזיר, את זה היה לוקח היות ועבור זה תהייה לו הכנסה כספית, אבל תינוק! שעליו יש הוצאות כספיות וצריך לטפל בו, זה לא התאים להם".[13] ועדות של משפחה שלקחה ילד יהודי ממשפחה פולנית אחרת לאחר שנודע לה שמטפליו הזניחו אותו.מגוון הסיבות שהניעו אנשים אלה להסתכן ולאסוף לביתם ילד יהודי הוא כמעט כמספר העדויות; החל מסיבות הומניטאריות רגשות חמלה[14] וכלה בסיבות כלכליות, גם אם לא נאמר כך בעדות במפורש.[15] ובין שני קצוות אלה קיים מגוון של מניעים אישיים: כך למשל, משפחה פולנית שבתם הבכורה (מארבעת ילדיהם) נלקחה לעבודת כפיה בגרמניה, ואם המשפחה קיוותה: "[?] שאולי אלוהים ירחם וזוכה (zocha) שלנו שם [בגרמניה] תמצא אנשים טובים שיעזרו לה".[16] או, כפי שהעידה אם שבנה בן ה- 4 נפטר זמן קצר לפני שאספה לביתה תינוק יהודי: "לנו לא שינה מוצאו של הילד כיוון שהאמנו שאלוהים נתן לנו אותו במקום זה שנפטר."[17] כשנשאלה אחת המצילות, אלמנה מבוגרת שהייתה שכנתם של הורי הילדים שהחביאה, לסיבה להסתרתם, ענתה בפשטות: "[?] כשנותנים ליתום פרוסת לחם אלוהים יפצה".[18] משלוש עדויות אלה אנו למדים שהאמונה באלוהים היוותה גורם מרכזי שהשפיע על ההחלטה לאסוף ילד יהודי לביתם ולהצילו - לפחות לגבי מי שהאמינו במידת החסד והרחמים שבמעשה האלוהי וסייעה להם בעתות משבר. והיו מבין המצילים גם כאלו שחשבו לזכות בילד שלא היה להם משל עצמם.[19]

ההתרשמות מהעדויות שבהן הרחיבו המצילים בתיאור המפגש הראשוני עם הילד היא שרישומו היה מכריע והשפיע על היחס אליו בהמשך שהייתו אצלם. מצבו של הילד וחוסר האונים שהקרין, עוררו רגשות חמלה כפי שרק ילד יכול כנראה לעורר.

להלן מספר דוגמאות: מצילה שנודע לה שבביתו של שכן פולני נמצאת תינוקת יהודיה ובהסתר הלכה עם שתי בנותיה, נערות בוגרות, לראותה, העידה: כל עוד אני חיה לא אשכח את הדבר שראינו! [?] אני התנדנדתי וברחתי משם. זו הייתה גוויה, משהו נוראי! השערות שלה עמדו סמורות, הידיים כמו תפרים מורמות למעלה, שלד לבן היא התנועעה בתנודות, כאשר האור נכנס מבעד לדלת היא לא עצמה את עיניה, רק מלמלה משהו. אני לא יודעת, ואולי רק היה נדמה לי, שהיא קראה לי "אימא", חזרנו הביתה בהרגשה קשה, על כך אני לא אכתוב." הילדה, ששכבה קודם לכן בעריסה שתחתיתה רופדה קש וגופה היה מכוסה בצואה שהתקשתה, הוכנסה מיד לאמבטיה. כך סיפרה המצילה בהמשך עדותה: "כשהייתה בתוך המים נתנו לה את החלב. אלוהים! איך שהקטנטונת הזאת הכניסה את הספל לפה, לא באצבעות, אלא ממש עם הטפרים. היא תפסה את הספל ולא נתנה להפסיק ואנחנו דאגנו שזה יזיק לה. הלבשנו אותה בכותונת ובסוודר שהורדנו מהבובות של הבנות. היא הייתה כל כך קטנה והרי כבר הייתה בת שנתיים פחות חודש. הכנסתי אותה לחדר האוכל שלנו והושבתי אותה על הספה כבן בית חדש. זרם חשמלי כאילו עבר בנו. רזון מחריד, עור ועצמות, והעור תלוי כמו שקיות, וצוואר ארוך ודקיק. ראש עגלגל כולו תלתלים בהירים שלפני כן עמדו סמורים, גבות כהות, עיניים כחולות גדולות בולטות כמו כדורי זכוכית. את הראש והצוואר לא הזיזה, רק העיניים עוקבות אחרינו, כמו הכושי על השעון.[20] מצילה שנכנסה לגטו ורשה כדי לקבל תינוקת מאמה הורתה תיארה כך את הפגישה: כאשר ראיתי את 'הפירורונת' מיד התאהבתי בה. [?] אוי! כמה שאימא זו בכתה! כמה קשה היה לה למסור את הילדה. [?] היא חיתלה את הילדה ושוב פתחה את החיתולים. היא חבשה כובע כאילו שהיא הולכת אתנו ושוב מורידה. והיא בכתה ובכתה. "תהיי טובה לילדתי, תדאגי לה" אמרה.[21] ועוד עדות: "כשהלכנו לראות את התינוק הזרוק וראיתי אותו, פרצתי בבכי על שתינוק כל-כך קטן נזרק לגורל בלתי ידוע. [?] הייתה עלי מטפחת צמר. קשרתי את התינוק באותה מטפחת והבאתיו הביתה".[22] ועוד: היא [גיסתה של המצילה] הביאה את המסכנה הזאת, שבקושי נשמה, במצב כזה היא הייתה, מותשת וחולה, רק העיניים שלה הסתכלו בבקשה כזאת, במבט מבקש, כאילו אמרה קבלו אותי, תאספו אותי [?] היא הייתה מבוהלת כל-כך, רק בעיניים שלה הייתה בקשה אילמת תשאירו אותי אצלכם. עם העיניים התמימות והטהורות היא השפיעה על הלבבות שלנו [?] היא כל כך קטנה ובודדה.[23] מעדויות אלה ומאחרות אנו למדים, שהיה משהו מאוד לוכד ושואב בחוויה הראשונית שהותירה הפגישה עם הילד היהודי הבודד וחסר האונים. אותם אנשים שהייתה בהם היכולת להיות קשובים למצוקתו של האחר מצאו עצמם מעורבים רגשית באקט ההצלה. באופן זה הם קיבלו חיזוק למעשיהם.

מצבם של הילדים היהודים ותקופת השהיה בבית המצילים כבר מן התיאורים שהובאו לעיל אנו למדים על מצבם של הילדים בעת שנלקחו ע"י המצילים. רוב הילדים הגיעו לבית המצילים כשלוש שנים לאחר תחילת המלחמה. בהיותם ילדים פעוטים הם חוו תחושות של פחד וחרדה בעצמם או באמצעות הוריהם. גם ההתדלדלות החומרית והרעב ששרר בגטאות, נתנו בהם אותותיהם. שנים אלו הותירו בילדים משקעים שהשליכו על מצבם הנפשי והפיזי. אדם שהחליט לאסוף לביתו ילד יהודי צריך היה להתמודד עם מצבים שדרשו ממנו התגייסות ומאמץ. על פי תיאורי המצילים סבלו הילדים מחרדות שלא הרפו מהם גם כשנמצאו כבר בחיק המשפחה המצילה. כך למשל בעדות אחת: "היא הרבה זמן [?] השתמשה באותה תנועה. ברגע שהייתה נשארת לבד הייתה מתחילה להתנועע. [?] והיא הייתה מבוהלת כל כך שהרבה זמן רק עקבה אחרינו בעיניים, כפי שאמרה אחת המכרות שלנו: "היא מפחדת להזיז את הראש כדי שהמגבעת לא תיפול לה". אף פעם היא לא בכתה בקול רם, רק הייתה מקבלת צמרמורת ומחווירה.[24]

וכך באחרת: לושיה מתלוננת שיש לה כאבים בידיים וברגליים, משהו קורה אתה. גם אני עצבנית, לא יודעת למה. את לושיה אני מרפאה לבד, עושה לה מסז'ים בידיים וברגליים [?] אני שרה ומחבקת אותה." בהמשך העדות תיארה המצילה את תקופת סיום המלחמה כשהקרבות התרחשו סמוך לביתם: "לושיה מבוהלת, בוכה ומקבלת חום, אחר כך קר לה, הראש כואב לה, הרופא אמר שהמצב הנפשי שלה לא טוב [?] לושיה לא מוכנה לרדת מהידיים, כך שאני כל הזמן אתה. [?] מתוך פחד לושיה מחבקת אותי חזק [?] לושיה מנדנדת, לא יכולה לאכול והרופא שוב מרגיע אותי שזה יעבור לה, שכל זה נובע ממצבה הנפשי.[25] נמצאנו למדים שלפחות אצל חלק מן הילדים הזמן לא ריפא את החרדות ואלה היו בני לוויתם לאורך כל תקופת המסתור. לא תמיד ידעו המצילים את קורותיו של הילד טרם הגיעו אליהם; אף כי בנסיבות התקופה ניתן היה לשער את שעבר עליו. היה על המצילים לחדור מבעד למסך החרדה והפחד מזרים כדי שייווצר אמון והילדים ייפתחו בפניהם.[26] היו ילדים שסבלו מבעיות בריאות בנוסף לבעיות הנפשיות, לעיתים כתוצאה מהן ולעיתים בעקבות תנאי המחייה והמסתור. כך למשל ילדה שחלתה בגרדת (וכל בני משפחת המצילים נדבקו במחלה),[27] או, כפי שהעידה אחת המצילות: "לקח הרבה זמן עד שהיא [הילדה] התאוששה. חום ושיעול הציקו לה מאוד. היה צורך לטפל בה הרבה זמן ולדאוג שתחזור לחיים."[28]

המצילים נזדקקו להרבה אורך רוח וסבלנות בתהליך ריפוי הילד; הפתרונות לא תמיד היו קצרי טווח. כך למשל בעדותה של אחת המצילות: "אחר כך [לאחר שנפתרו בעיות בשלפוחית השתן] התחילה פריחה יבשה ולאחריה פצעי מוגלה. הרופא קבע שזו בעיה של חילוף חומרים, כי הגוף כבר היה בגסיסה ושוב קם לתחייה. היינו מחזיקים אותה שעות בשמש [?]"[29] כשלא יכלו המצילים להתמודד לבדם עם ריפויו של הילד הם נאלצו לפנות לרופא. בעתות המלחמה היה בכך סיכון גדול מפני החשש מהלשנה. כל עוד ניתן היה, העדיפו לקבל טיפול מאדם שהיה מוכר להם ואמון עליהם, אך אם מצבו של הילד החמיר, הם נאלצו לשלם סכום נכבד שבנוסף לטיפול 'יקנה' גם את שתיקתו של הרופא המטפל.[30] מצבו של הילד, הן מן הבחינה הנפשית והן מן הבחינה הפיזית, העמידו במבחן תמידי את שאלת מחויבותו של המציל לילד. צריך היה הרבה נחישות וסבלנות כדי להמשיך ולטפל בילד שבנוכחותו דרשה תשומת לב מיוחדת. אנו למדים שמעשה ההסתרה לא היה רק אקט של החלטה חד-פעמית.

כל יום נוסף העלה התמודדויות חדשות וההתמדה הייתה קשה ביותר. מבין העדויות שבדקתי ישנן כאלה שאין בהן תאור מפורט על חיי המשפחה ואופן התמודדותה עם הבעיות שצצו ועלו בזמן החבאת הילד היהודי. לעתים מסתכמת התייחסותם במשפט אחד. כך למשל: "אני הסתרתי את הילדה ככל יכולתי."[31] ובעדות אחרת: "הייתי נתון לסכנת מוות מצד הגרמנים אך השתדלתי להחזיק בחיים את הילדה בת ה- 9".[32] לעומת זאת, יש מי שתיאר בהרחבה את מהות ההתמודדויות היום-יומיות, את הקשיים והסכנות שנערמו על סף ביתם, כמו את התערות הילד והתאקלמותו בחיי המשפחה. מעמדו של הילד בבית מציליו היה תלוי במידה רבה בסיפור הכיסוי שנבנה לו; באופן שניתן היה להסביר לסביבה את הצטרפותו של ילד למשפחה. מאחר ובעת המלחמה נפגעה גם אוכלוסייה פולנית היו מבין המצילים שהסבירו את הופעתו של הילד כאילו הוא בן משפחה שנמצא בחסותם, או שהוא יתום פולני שנכמרו רחמיהם עליו. כל למשל העידה מצילה: "נהגתי לומר לאנשים שלקחנו אותה מעגלה של פולנים [שברחו מכפרם מפחד האוקראינים במזרח פולין לשעבר] במצב של גסיסה וזה נשמע סיפור אפשרי".[33] והייתה מי שבחרה בדרך אחרת; מצילה שעל סף ביתה הושארה ילדה, חזרה וטענה "שאת הילדה מצאנו בוכייה, אבל אנחנו לא יכולים להישבע שזו ילדה יהודיה משום שכאן בסביבה הסתובבה בחורה [פולניה] בין חיילים גרמנים וכל שנה זרקה ילד והשכנים אומרים שזו בטח ילדה שלה".[34] משהשיגה מן הרשות המחוזית את האישור המיוחל לגדל את הילדה, ושוב ושוב הוזמנה לחקירה בגסטאפו, שינתה אך במעט את הנוסח וטענה: "ואני לא אשבע שהיא לא יהודיה", ובכך ניסתה לבנות מסך ערפל בפני החוקרים ולערער את ביטחונם. לא די היה בסיפור הכיסוי; צריך היה להסדיר את הימצאותו של הילד באופן רשמי כדי לעמוד במבחן ביקורת שלטון הכיבוש. בחמש מן העדויות דווח על סידור 'ניירות' לילד. בשלוש מן העדויות העידו המצילים שהילד הוטבל וקיבל מעמד של ילד נוצרי.[35] לעיתים סייע אישור אחד בהשגת האישור השני, אם כי לא בהכרח. כך העידה מצילה: "אחרי ההחלטה הלכתי מיד לכומר המקומי. הוא אמר לי שיעזור לנו ככל יכולתו, אבל לייעץ לנו אם לקחת את הילדה או לא, אינו יכול, כי זאת אחריות גדולה מדי. הוא נתן לי מיד תעודה, לוועדה בברודי (brody) שיש לנו חמישה ילדים."[36] במקרה זה הילדה לא הוטבלה באותה עת, האישור היה פיקטיבי, אך איפשר את רישומה ברשויות. במקרים אחרים המצילים או הכומר עמדו על כך שהילד יעבור הטבלה כדת וכדין והאישור ניתן רק לאחריה.[37

] להטבלה היו שתי פנים: הפן המקנה אישור לנצרותו של הילד והפן הדתי, אקט קבלת הנצרות. במקרה הנדון, אישור הכומר ניתן למראית עין והילדה הוטבלה רק "כאשר הצבא האדום התקרב ושבע פצצות התפוצצו בחצר שלנו והכל נשפך לנו על ראשנו. הוצאתי אז מים קדושים והטבלתי אותה, כי חיי כולנו היו בסכנה." טכס מאולתר זה קיבל אישור רשמי בטכס שנערך בכנסיה רק לאחר המלחמה.

סידור זהות חדשה, או 'ניירות' המקנים לאדם אפשרות להשתייך לחברה הפולנית כחוק, יכול היה להיעשות ע"י אישור ממוסד מוכר או ע"י זיוף תעודה.[38] ברוב המקרים פניה לאדם שהייתה באפשרותו לארגן זהות חדשה ליהודי שנמצא מחוץ לגטו, הייתה כרוכה בתשלום גבוה יחסי. במקרים שילדים הועברו או נלקחו ע"י פולנים בלא שהוכנו עבורם התעודות מראש, נפלו הוצאות השגתן על המציל.[39] במקרה שלא נמצא לילד אישור כלשהו הייתה מידת הסכנה שבהסתרתו גדולה יותר והכתיבה כמובן את אופן הסתרתו.[40] לעומת זאת, חלק מן הילדים, בעיקר אלה שסיפור הכיסוי שלהם התקבל ע"י הסביבה, או שרישומם סודר ברשויות כחוק, חיו כבני המשפחה והיו חופשיים להסתובב מחוץ לבית. כך למשל מעידה מצילה שהצליחה להסדיר את רישום הילדה: "התנהגנו באופן כזה שלא הסתרנו אותה. להפך, כל הזמן היא הייתה על הידיים שלי גם כשהלכתי העירה, וגם כשהייתי עם הפרה במרעה".[41]

הסתרתו של ילד לאורך זמן חייבה את המציל לדאוג להעסקתו במידה זו או אחרת - במשך שעות היום כדי שלא לעורר את חשדם של השכנים.[42] מידת יכולתם של המצילים להקל על תהליך היקלטותם והסתגלותם של הילדים, הורידה את רמת הסיכון שבהחבאתם. כך למשל בעדותה של מצילה שאספה לביתה ילדה ששוטטה בין כפרים: "טיפלתי בסבינה כמו בבת שלי. לימדתי אותה אותיות, אחר כך לכתוב ולקרוא ולהתבטא יפה (היא דיברה בעגה כפרית), לאכול יפה, להיות אדיבה לכולם [?]".[43] היו גם התמודדויות שהיו תוצר לוואי של מעשה החבאה; כך למשל גרם החשש שייודע שהילד יהודי והרצון למנוע חיטוט יתר בנסיבות הימצאותו במחיצתם, להסתגרותם של המצילים בתוך עצמם והביא להתבדלותם החברתית מן הסביבה בה הם חיו.

להמשך המאמר: יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

הערות:

[1] . העתק ותרגום של חלק מן העדויות נמצא בארכיון 'יד-ושם' בירושלים. [2] . לדיון בנושא ראה: מנדל פייקאז', "על ספרות העדות כמקור היסטורי לגזירות "הפתרון הסופי"", כיוונים 20, אוגוסט 1983, עמ' 130; וגם: אנרי פירן, "מה מנסים ההיסטוריונים לעשות?", בתוך: אליעזר וינריב (עורך), חשיבה היסטורית ב', האוניברסיטה הפתוחה, 1985, עמ' 18, (להלן: וינריב, חשיבה היסטורית ב'). [3] . על 'הוועד המרכזי' ראה: ישראל גוטמן, היהודים בפולין לאחר מלחמת העולם השניה, מרכז זלמן שזר, תשמ"ה, עמ' 20, 86-81; חנה שלומי, "ההתארגנות של שרידי היהודים בפולין לאחר מלחמת העולם השניה, 1950-1944", בתוך: ישראל ברטל, ישראל גוטמן (עורכים), קיום ושבר, יהודי פולין לדורותיהם, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז, עמ' 526, (להלן: ברטל, גוטמן, קיום ושבר) . [4] . הסיכום הכולל של העדויות בטור 'שנת מסירת העדות' הוא 19. זאת מאחר שמריה אסטנר (astner), ז'יך 301/5104, פנתה לוועד היהודי פעמיים: בפעם הראשונה ביולי 1945, ובפעם השניה באפריל 1946; ואוולינה קוניארסקה (koniarska), ז'יך 301/5180 פנתה לוועד שלוש פעמים: פעם אחת ביולי 1946, ופעמיים נוספות לא מתוארכות. [5] . ישראל גוטמן, "יהודי פולין בשואה", בתוך: ברטל, גוטמן, קיום ושבר, עמ' 474-466, 485-476 [6] . על הסיבות להעברת ילדים לידי מצילים בשנים אלה, ראה: עבודת דוקטורט: אמונה נחמני גפני, הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין בשנים הראשונות שלאחר השואה, אוניברסיטת בר אילן, תשס"א, עמ' 22-16, (להלן: נחמני גפני, הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין); וכן נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין, יד-ושם, ירושלים, תשס"א, עמ' 56-39. [7] . עמנואל רינגלבלום, כתבים אחרונים. יחסי פולנים יהודים, ינואר 1943 אפריל 1944, יד ושם, בית לוחמי הגטאות, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 247, 265; bartoszewski, lewin, the samaritans. heroes of the holocaust, twayne, new york, 1970, pp. 12, 420-433; ;אריה באומינגר, חסידי אומות העולם, ת"א, תשל"ח 1978, עמ' 124-123. [8] . תיק מסמכים שנמסר בסוף שנות ה- 90 ע"י בתה של המצילה רוזטרופוביץ' נ. (roztropowicz) מכפר ליד ברודי (brody) בשטחי מזרח פולין לשעבר, לארכיון המכון ההיסטורי היהודי בוורשה, ע"י בתה של המצילה ולא תויק עדיין בארכיון. (יצוין במאמר זה כ- ז'יך r ). התיק כולל עדות על מעשה ההצלה משנת 1947, מכתב לילדה משנת 1948, תמונות וציורים של הילדה, מכתבים רבים שעניינם ניסיונות לאיתור הילדה לאחר שנמסרה לארגון יהודי, אישורים ועוד. משפחה פולנית שנאלצה לעזוב את ביתה בכפר לאחר כניסת הצבא הגרמני, מחמת פגיעתם של אוקראינים. על מנת לפרנס את משפחתו המשיך האב להגיע לשדותיו ולאסוף את התנובה. לאחר המלחמה הגיעה המשפחה למערב פולין במסגרת הרפטריאציה. [9] . שם [10] . עדות קרולה ספט (sapet) איו"ש /579e49m, הילדים היו בגטו ודוביצה (wadowice) והמטפלת לקחה אותם ב- 1943 לכפר הולדתה ויטנוביצה (witanowice), האם נשלחה עם בכור ילדיה; עדויות המסומנות בציון איו"ש e49m הן עדיות מארכיון הז'יך שהעתקן הועבר לארכיון יד- ושם והן תורגמו לעברית. מספר העדות זהה בשני הארכיונים.

[11] . עדות וולקוטרןפ קטז'ינה (wolkotrop) איו"ש /1959e49m, העדה גרה בשכנות להורי הילד בברנוביצ'ה (baranowicze). העדות כתובה בגוף שלישי מאחר ונרשמה ע"י מ' טורק יו"ר הוועד היהודי ההיסטורי בביאליסטוק (bialystok).[12] . עדות פוגלגסנג פלגיה (vogelgesang), ז'יך 301/4875, בני זוג ללא ילדים מהעיר ונגרוב (wegrow) מזרחית לוורשה, הבעל שימש כמנהל בי"ס. אין להקיש ממקרה על מקרים אחרים. לרוב, במצוקת העיתים, לא היה להורה זמן לבחור היכן להניח את ילדו. ילדים הונחו על סף דלתם של פולנים כמוצא אחרון סיכוי לחיים. [13] . עדות קוניארסקה אוולין (koniarska), ז'יך 301/5180. העדה עברה בזמן המלחמה עם משפחתה מוורשה לכפר הולדתה פופיילוב (popielow), מזרחית לוורשה ועסקה במסחר מהכפר לעיר. [14] . עדות ינישבסקה מיכלינה (janiszewska), איו"ש /163e49m. העדה שבנה יחידה נהרג בתחילת המלחמה ע"י גרמני גרה בכפר ז'ולווין (zolwin) דרומית מערבית לוורשה; /579e49m; עדות לנצ'בסקה מריה (lenczewska), ז'יך 301/5196, העדה גרה עם משפחתה בזלשייה-דולנה (zalesie-dolny) דרומית לוורשה; עדות אסטנר מריה (astner), 301/5104, העדה גרה עם שני ילדיה בוורשה. בעלה גוייס בתחילת המלחמה ולא חזר לאחריה.; עדות דרצ'וק קלמנטינה (darczuk), 301/2937, אלמנה מבוגרת שהייתה שכנה של הורי הילדים שהצילה באוטבוצק (otwock). [15] . עדות סוחוצקה הלינה (suchocka), ז'יך 301/5192, העדה, פרודה עם ילד, חיה בורשה. אף כי לא נאמר במפורש, כנראה שהעדות נמסרה גם כדי לקבל סיוע כלכלי (יש רשימת דברים שקיבלה לכיסוי ההוצאות ואזכור הוצאותיה); עדות קוניארסקה א' (koniarska), 301/5284, העדה נשואה ושימשה כשוערת-בית בוורשה. כנראה שבתחילה החביאו את הילדה תמורת כסף, אך כשהאם נתפסה ונפסקה התמיכה המשיכו להחזיק בילדה. [16] . ז'יך r. [17] . ז'יך 301/5180, בעדות נוספת שמסרה המצילה, מופיע נוסח דומה: "דימינו שחזר הבן שנפטר". [18] . ז'יך 301/2937. [19] . עדות ירומירסקי סטניסלב (jeromirski), איו"ש /1468e49m, בני-זוג ללא ילדים מהכפר חובוטקי (chobotki) ליד ביאליסטוק. [20] . ז'יך r [21] . איו"ש /163e49m . [22] . ז'יך 301/5180.

[23] . עדות פופלבסקה ל' (poplawska), ז'יך 301/5221, בני זוג מוורשה, הורים לילדה קטנה. בעת המלחמה עבדה כקופאית בבית מרחץ בוורשה ובעלה עסק במסחר.

[24] . ז'יך r. [25] . ז'יך 301/4875; ראה גם: ז'יך 301/5221, כך העידה המצילה: "הרבה זמן [הילדה] הייתה מבוהלת וסגורה. לא לחצתי עליה בשאלות. חיכיתי שתתאושש ותירגע ותיתן בנו אמון. הבנתי שעבר עליה זעזוע גדול והיא סובלת, לא יודעת, או, שהיא מפחדת לגלות את האירוע". [26] . ז'יך 301/5196, "בתחילה הייתה חשדנית מאוד, פחדנית ושותקת, אבל בראותה כי אנו שותפים לרגשותיה ושהילדים מתיידדים עמה היא קיבלה אמון ובטחון וסיפרה לנו על כל ייסורי הגהנום שלה. כל זה סופר במשך כמה ימים עד השעות המאוחרות בלילה"; ו- 301/4875, ילדה שחוותה את הטיפול המסור בה ואהבת המצילים אליה, סיפרה להם על מקום המסתור הקודם שהיה צפוף, חשוך ומחניק. בהכרת תודה הוסיפה ואמרה: "אצל הדודה כל כך טוב ונקי". [27] . ז'יך 301/5196.

[28] . ז'יך 301/5221. [29] . ז'יך - r; ראה גם: איו"ש /579e49m [30]. ז'יך 301/5192. [31] . ז'יך 301/5104. [32] . עדות סוליי יאן (sulej), ז'יך 301/6328, בני זוג עם חמישה ילדים מהכפר טז'צ'ינייץ (trzciniec) מזרחית לוורשה. [33] . ז'יך r [34] . ז'יך 301/4875. [35] . על ניצור ילדים יהודים בתקופת השואה והבעיות שנוצרו בשל כך לאחריה, ראה: נחמני גפני, הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין עמ' 218-208. [36] . ז'יך r, מאחר והמשפחה הייתה פולנית-קתולית, ניתן לשער שגם הכומר שהנפיק את האישור היה פולני קתולי - אף כי מידע זה לא צוין בעדות. [37] . איו"ש /1468e49m, מאוחר יותר, כשבעקבות הלשנה הגיעו לביתו שוטרים, אמר להם המציל שהילדה הוטבלה לנצרות בידיעת המושל הקודם וכך נתן להם להבין שכבר נעשתה בדיקה בעניינם; ו- /163e49m, המצילה העידה שבהטבלה קיבלה הילדה את שם משפחתה "כי כך רצתה אמה [של הילדה]"; ראה גם: ז'יך 301/5180 [38] . ז'יך 301/4875. [39] . ז'יך 301/5284. [40]. ז'יך 301/4875 ; איו"ש /579e49m ; ראה גם: נחמני גפני, הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין עמ' 35-25. [41] . ז'יך r, המצילים לקחו לביתם בכפר ליד ברודי את הילדה בת השנתיים בשנת 1943. הם השיגו תעודה שאישרה שהילדה היא בתם.

[42] . ז'יך 301/5104; 301/5196; 301/5221 [43] . ז'יך 301/5221; ראה גם: ז'יך 301/5104, "היה קשה עם הילדה מפני שהיא הייתה מפונקת מבית אמיד, היה לה חדר משלה ואומנת צמודה. אני קצת שיניתי אותה."

קריאה נוספת - אימגו

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

חיים בזהות שאולה

מצעד החיים

מחשבות על השואה והבנייה חברתית

החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

מסע לפולין

הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

יום שואה

התיתכן שואה בימינו?

אדם בן כלב / תיאטרון גשר

צחוק של עכברוש / האופרה

אהבה כלואה / ז'יל רוזייה

פורום וירטואלי כמרחב נפשי

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אמונה נחמני גפני