אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קירות זועקים – פשקווילים בירושלים – חלק ראשון – ימים ראשונים


התמונה של רמי נוידרפר

שמועה שמענו ותרעש ותרגז הארץ מקול המון רשעים הרוצים לטמא את עיר הקודש ירושלים פלטרין של מלך בתועבה וכיעור מהגרועים באומות העולם. אוי לאוזניים שכך שומעות ואוי לנו שכל עלתה בימינו" .

כרוז קיר זה צילמתי לפני כחודשיים בחוצות ירושלים ולא הבנתי בדיוק במה מדובר. איזה קולות? מדוע רגשה הארץ? מיהם הרשעים הרוצים לטמא את היכל המלך? על הכרוז הזה היו חתומים, בניגוד למקובל בסוגת תקשורת זו ה"ה עובדיה יוסף (מנהיג ש"ס והסמכות העליונה בציבור החרדי הספרדי), יוסף שלום אלישיב מנהיג הציבור החרדי ליטאי. כיום מחשיבים אותו רבים לבכיר הרבנים בקרב החרדים האשכנזים, המכנים אותו "פוסק הדור"), יוחנן סופר (האדמו"ר מערלוי, רב חסידי חשוב), חיים פנחס שיינברג, והרב שמואל אויערבך, מגדולי התורה הליטאים. כך בצניעות – שם ושם משפחה, קוראים כל ה"גדוילים" הללו, למחות נגד התועבה הנ"ל. בררתי ומצאתי כי התועבה והכיעור הנוראים המתרגשים ובאים עלינו ר"ל, שכנגדם רעשה ורגזה הארץ, אינם אלא מצעדם של ההומוסקסואליים והלעסביות שר"י, בחוצות ירושלים תובב"א, אותו הם מכנים "מצעד הגאווה". אלא מאי? אותם גדולי תורה חשובים לא ההינו לתאר במילים את גודל התועבה המתרגשת ובאה עלינו, והותירו את הסתום רב על הנגלה, לפחות אצל חילוני, תינוק שנשבה, כמוני. מזה שנים רבות שאני מצלם ואוסף את כרזות הקיר הללו, המכונות פשקווילים ( יש לבטא פַּצְ'קֶווילים), ומשתאה כל פעם מחדש לנוכח ניסוחיהם התוקפניים והקיצוניים, האלימות המילולית הקשה, לשונם הנפתלת והמוזרה, אבל יותר מכל, תחושת המצוקה הקשה והאסון הנורא העולה מאותם פשקווילים.

במאמר זה , אנסה לסקור את התופעה, תוך הדגמתה בצילומים מן האוסף שלי, וממקורות אחרים. מקור חשוב ביותר לחקר התופעה ותיאורה הוא הספר המרתק (בעיני כותב מאמר זה) "פשקווילים – מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי" שיצא לאור בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל בתל אבי ביד יצחק בן צבי, בשנת 2005, וליווה תערוכה גדולה של פשקווילים שהוצגה במוזיאון באותה שנה. את פרקו הראשון של הספר – מאמרו המצוין של פרופסור מנחם פרידמן בנושא,תוכלו למצוא כאן. מהו פשקוויל

כל מי שמבקר בשכונות החרדיות של ירושלים, ובמידה מועטה ביותר, גם בשכונות חרדיות אחרות, בארץ ובעולם, לא יכול שלא להבחין במספר העצום של כרזות קיר, בדרך כלל בשחור לבן, העוסקות בכל תחומי החיים – מודעות אבל ושמחת חתונה, ביקורו של אדמו"ר חשוב, או גמילות חסד למשפחתו של אברך שנפטר, אך בעיקר כוללים הפשקווילים מחאות נמרצות, זעקות שבר, יציאת חוצץ, מספד מר, אזהרה חמורה וכיוצא באלה – מחאות כנגד כל מה שהוא מודרני, לא צנוע, מסוכן, מנוגד להלכה כפי שהיא נתפסת על ידי הכותבים, או למסורת ישראל סבא, או לחומרה כזו או אחרת שנטלו עליהם שלומי אמוני ישראל.

פסקווינו - חיתוך עץ, המאה ה17

מקורה של המילה פשקוויל יפתיע אולי חלק מקוראינו. במרכז רומא, סמוך לפיאצה נאבונה הידועה, נמצאת פיאצה אורסיני, שבאחד מפינותיה פסל חסר גפיים, פסל עתיק והרוס למחצה רומי הנקרא pasquino ונקרא כך על שם בעל מלאכה מן המאה ה-16 , יש האומרים מורה, ויש האומרים סנדלר, 16 שחנותו הייתה סמוכה לפסל. על הפסל נהג פסקווינו לתלות חרוזים עוקצניים, מנהג שמייד קמו לו מחקים בכל רחבי העיר. על פסלים שנודעו בכינוי "הפסלים המדברים" היו תושבי העיר תולים כתבי פלסתר נגד השלטונות והכנסייה. מאז pasquillo היא באיטלקית מילה לתיאור טקסט סאטירי. התופעה של עלוני הקיר אומצה בכל אירופה, ושמשה בעיקר למאבקים הבין כנסייתיים בין פרוטסטנטים וקתולים. בגרמניה נפוצו הכרזות ונקראו בשם pasquill , ומשם המילה אומצה ליידיש, בחילופי אותיות בין סמך ושין (אמשטרדם – אמסטרדם, קושטא . היום נקרא פשקוויל כמעט כל כרוז בשכונות החרדים ולא רק כתבי פלסתר.

פסל פסקווינו ברומא, כיום

בעולם דעכה התופעה במאה ה18 עם הופעת העיתונות החופשית או המחתרתית, אולם, דווקא בארצנו הקדושה, החלו הפשקווילים לשגשג במאה ה20 והם מהווים עדיין אמצעי תקשורת חשוב ברחוב החרדי. מדוע? על כך נעמוד בפרק הראשון של כתבתנו. הפשקוויל והמודרנה מי שקרויים בפינו "חרדים" ונראים לרובנו מין ערב רב אחד של קנאות דתית , זקנים, מגבעות שחורות, שביסים ושנאת המדינה, רחוקים מאד מלהיות מקשה אחת. עד סוף המאה ה19 היו רוב רובו של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל אנשים שומרי תורה ומצוות, רובם ספרדים אך גם אשכנזים לא מעטים. רובם היו מהגרים, חלקם עלו לארץ ישראל בגיל מבוגר כדי לחיות את שנותיהם האחרונות ולמות בה, חלקם תלמידי חכמים, עניים רבים שראו את משטר ה"חלוקה" [1] כפרנסה מובטחת. כל זה הביא לכך שיהודי ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט, לא התפרנסו למחייתם אלא נסמכו על התרומות שהגיעו מקהילותיהם באירופה.

פשקוויל בענייני חלוקה, 1887, באדיבות יד בן צבי

כספי החלוקה, ומשטר הקפיטולציות [2] ששרר באימפריה העות'מאנית, גרמו לפיצול רב בקרב יהודי הארץ. כל יהודי היה נתין אחת ממעצמות אירופה והשתייך בדרך כלל לכולל שעסק בגיוס כספי תרומות לאברכיו, או נסמך על שולחנם של מוסדות צדקה וחסד שאספו כספים עבור חבריהם. במצב עניינים זה לא הייתה ליהודי ירושלים וא"י הנהגה מרכזית. כדי לקבל יותר כספי תרומות, היה זה רצוי להיות עניים יותר, דבקים יותר בתורה ומצוות, וכל המרבה הרי זה משובח. חלק מהיהודים, שנמלטו מפני תועבות ההשכלה והמודרנה שהחלו חותרים תחת המסורת היהודית באירופה, ראו בחלחלה כיצד הרוחות הרעות הללו, בעיניהם, החלו מנשבות גם בארץ ישראל – החל בדמותם של נדיבים המבקשים להקים בארץ בתי ספר ומוסדות חינוך מודרניים, ואפילו בתי ספר לבנות רחמנא ליצלן, המשך בחובבי ציון המבקשים לפרוץ את החומות, תרתי משמע, במחדשי שפת עבר – כופרים המבקשים להשתמש בלשון הקוד שלצרכי חולין, וכלה בצרה האיומה מכולן - הציונים העולים בחומה, וגרועים מהם, שומרי המצוות המשתפים עמם פעולה. על רקע זה צמחה תרבות הפשקווילים. בהעדרם של עיתונים, המוקצים מחמת מיאוס בהיותם חלק מתרבות ההשכלה המודרנית, הפכו עלוני הקיר בהם יכולים היו שלומי אמוני ירושלים להתריע על עוולות נוראות, מעשי שחיתות איומים, פריצת גדרי ההלכה והצניעות, ושאר איומים על חיי המסורת הנושנה, לכלי הביטוי העיקרי של החרד לדבר השם. לבני היישוב הישן – בשם זה נודעו מאז החלו מנשבות הרוחות החדשות בארצנו – היה הפשקוויל לאמצעי תקשורת עיקרי, המספק גם חדשות וגם ריגושים והנאות, שכן אין שמחה גדולה , כידוע מן השמחה לאיד.

פשקוויל מחאה בענייני חינוך בנות, ראשית המאה ה20, באדיבות יד בן צבי

מצב עניינים זה הוא גם הסיבה לכך שהפשקווילים היו תמיד, ועודם, כתובים בשפה חריפה כל כך, גסה כל כך, התוקפת בניבולי פה איומים את כל מי שנחשב אויבם של הכותבים. האנונימיות של הכותב מאשפרת לו להטיל את אשפתו המילולית במי שהוא רואה כאויב.מצד שני, הקיר צר, והמלאכה מרובה. אורך חייו של הפשקוויל קצר, ולמחרת כבר יכוסה בחדש, ולכן, טוב יעשו הכותבים אם יחריפו את מהלומותיהם המילוליות מחד, אך יתהדרו בו זמנית באמתלה של חסידים, שומרי תורה ומצוות, היוצאים להגנת קודשי ישראל. ראינו איפה, כי מכלול של נסיבות כלכליות, גיאוגרפיות והיסטוריות, ששררו בארץ בסוף התקופה העות'מאנית הביא לפריחת תרבות הפשקווילים ולסגנונם המיוחד. פרופ' מנחם פרידמן, שחקר את הנושא טוען גם כי "קיומם של בתי הדפוס היה תנאי חוש להתפתחותה של ספרות הפשקווילים....ענף זה שימש את עיקר התעשייה בעיר ועובדיו היו הפרולטריון היחיד כמעט "גם אורח החיים של התושבים", מוסיף פרידמן, התאים לשגשוגה של ספרות הקיר ו"מנקודת מבט זו, ניתן להגדיר את בני היישוב הישן כעילית אינטלקטואלית משועממת, שקריאת פשקווילים ופמפלטים היוותה את אחת מדרכי הבילוי והבידור שלה. הופעת הציונות, וחמור מכך, קבלת מוסדותיה על ידי ממשל המנדט הבריטי, וחמור אף יותר, הופעתם של "משתפי פעולה" – חרדים בחיצוניותם , עם הממסד הציוני הכופר, הגבירו והעצימו את תחושת המצור של היישוב הישן, ועמה את מלחמות הקודש של הפשקווילים.

העתק פשקוויל, עלון בענייני צניעות, שחולק לח"מ בל"ג בעומר האחרון

על מלחמות נוראות אלה בעבר והשתקפותן במודעות הקיר של ימינו, בכתבתנו הבאה. אנו מודים ליד בן צבי על שהתירה לנו להשתמש לצורך מאמר זה בפשקווילים מתוך האלבום הנזכר לעיל.

[1] החלוקה היא המונח שנטבע בתקופת היישוב הישן ל כספים שנהגו יהודי הגולה, וליתר דיוק יהדות אשכנז, לאסוף לצורך תמיכה בעניי ארץ ישראל [2] קפיטולציות הן זכויות יֶתר שהוענקו לקונסולים של המעצמות באימפריה העות'מאנית. מקורן במדיניות שהנהיג השלטון העות'מאני כבר משנת 1535, אבל במאה ה-19, עם היחלשות האימפריה, ניצלו המדינות האירופיות את חולשתה, והרחיבו את תנאי הקפיטולציות. במסגרת הקפיטולציות במאה ה-19 היו נתונים נתיני המעצמות למרוּתם של הקונסול ושל החוק הנהוג במדינה שאותה ייצג הקונסול, ולא למרוּת החוק העות'מאני והשלטון העות'מאני.

תגובות

אזהרה ליצר הרע: "להסיר הפריצות הנוראה מפלטרין של מלך"

אזהרה ליצר הרע: "להסיר הפריצות הנוראה מפלטרין של מלך" אנחנו כבר יודעים משנים שעברו שבחדשי הקיץ ובפרט בתקופת בין הזמנים מתמלאים רחובותינו בכל שכונות החרדים בארץ ישראל ובחו”ל במבקרים לא רצויים למחנינו, שמפריעים לכל דבר שבקדושה, ודרוסים ברגל גאוה בחוצפה ובריש גלי את התורה ומצוותיה, [לא מדובר כאן רק על הפאות, ולא רק על מצעד התועבה] אלא גם על הבגדים צרים וקצרים כו' שהוא באמת איסור ותועבה, שיש בזה איסור תורה וגילוי ערוה ר"ל, ובזמן הקיץ גדרי הצניעות והקדושה צריכה חיזוק ועמידה ביותר, לכן על כל קהל הקודש שרוצים הזכות לקרב הגאולה, בכל העולם ובפרט מירושלם עיה"ק "פלטרין של מלך", ובני ברק, אלעד, בית שמש, צפת, מירון, אשדוד, וכו’ נקראים בזה לעמוד חזק, לצאת במחאה אדירה, לא להתבייש "בעזות דקדושה" לקנות קנאת השם צבקות, ולמחות בקול בכח מכל הלב, בכל תופעה של פריצות המשמר, "נֶגֶד הַסִּטְרָא אָחֳרָא", ולגרשם תיכף ומיד מחוץ למחנינו, כמ"ש והיה מחניך קדוש וגו’!

כתב המהר``ל מפראג ז``ל, גם עלינו לדעת שהזלזול בצניעות, במוסר ובקדושה הוא הדבר הגורם לכל הצרות והנסיונות הפוקדות אותנו לאחרונה, ולכן כולנו יחד בלב אחד כאיש אחד נתבצר כחומה בצורה להגן בתפילה ובזעקה על קדושת עם ישראל.

כעת גם ראוי לעורר נשים צדקניות, שלצערינו רוב נשי החרדים, אפי’ אצל הקנאים, במקומות הנ”ל צריכים חיזוק גדול בצניעות שלהם משום שהם מתלבשות כדומה לחילונית, זה נורא ואיום, הם מתלבשות ממש כמו "שיקסעס", כואב הלב לראות איך אצלנו החרדים התדרדרנו בקדושה וטהרה, היו צריכים לעצור את נשי הפרוצות, הם מעכבות את הגאולה לכל כלל ישראל. חייבים לזכור בכל מקום ובכל זמן, שאי צניעות היא מאיסורים הכי חמורים שבתורה וגורמת צער לשכינה הקדושה ח”ו. ובגלל לבושן הבלתי צנוע של נשים אלו ישנם מחלות ר"ל, הפריצות היא עיקר הסיבה לכל התלאות והגזירות הניתכות עלינו. העולם אינה הפקר יש דין ויש דיין ומנהיג לבירה, עליהם כתוב ``ותבואו ותטמאו..ארצי ונחלתי שמתם לתועבה``

יש להתעורר ולמחות ולפעול שהדבר ייפסק בהקדם ממש, וכל מי שיש בליבו קצת יראת שמים מבין עד כמה חובה עליו לפעול להסיר הפריצות הנוראות. בדרך כלל כדאי לעשות שלום בעולם, כמ"ש חז"ל, גדול השלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום, שנאמר: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: אבל "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ד' לָרְשָׁעִים" דהיינו "לפרוצות" אין שלום. ובזה נזכה לראות בבנין ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה בב"א".

התמונה של צביאל רופא

יהודי יקר, הגיע הזמן שתפעלו בנקודה הנכונה למען אחדות ישראל...

אפרופו המחלוקות הניטשות במקומותינו בין חילוניים לדתיים ...

המרצה - בחור צעיר, אינטליגנטי ורהוט, שלראשו כיפה סרוגה ענקית - הרים מעט את קולו כאשר התחיל לדבר על החברה הישראלית החוצה את עצמה, שלא בצדק, לשני מחנות: דתיים וחילונים.
למעשה אין דבר כזה... אמר ועיניו נוצצות. שהרי יש תרי"ג מצוות וכל יהודי `דתי` כמו גם כל יהודי `חילוני` מקיים רק חלק מהן ולא את כולן, ואין אפשרות אפילו לאמוד מי מקיים יותר ממי. והמשיך בשאלה רטורית: כלום יוכל מישהו לקבוע מי מבינינו קרוב יותר לבורא עולם ומי פחות?
כך מן הסתם, ישנם יהודים הנחשבים דתיים ששומרים שבת כהלכתה אך לעומת זאת אינם מקפידים על כיבוד אב ואם ומנגד מצויים יהודים חילוניים, לכאורה, ששומרים בקפידה על כיבוד הוריהם אך אינם שומרים את השבת כהלכתה. והמשיך המרצה וקבל מרות על הפיצול שקיים בחברה הישראלית בין `דתיים` לבין `חילוניים`. פיצול שאין לו הצדקה ממשית, פיצול שהוא אם כל חטאת, פיצול המביא לפירוד, לשנאת חינם ולהחלשת כל העם היהודי באשר הוא.

בנקודה זו של ההרצאה נזכרתי שהמילה `דָּתִי` כלל אינה מופיעה בתנ"ך. במקומה, פעמים רבות נוקט ספר הספרים בביטוי `ירא שמיים` כדי לציין מי שמפחד מהאלוה שממעל, כלומר בעצם מפחד לחטוא ולפיכך שומר על קלה כבחמורה. ומי שאינו כזה, גם שטריימל וקפוטה לא יעשוהו לאדם הקרוב לקב"ה.
בינתיים המרצה המשיך ודיבר על שלושה סוגי מצוות הקיימות ביהדות; מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן, מנהגים. הראשונות הן המצוות שכתובות בפירוש בתורה. השניות הן המצוות שתיקנו חכמי ישראל במשנה ובתלמוד במהלך הדורות. ואילו המנהגים כשמם כן הם, והם כמובן בדרגת החומרה הנמוכה ביותר.
המרצה עשה אתנחתא קלה כמי שבוחן את השפעת דבריו על קהל שומעיו ושלח את ידו כדי להזיח קמעה את הכיפה העצומה שלראשו. בלי שנתתי דין וחשבון לעצמי, טיפסה גם ידי בהיסוס מה לגובה ראשי כמנהג המבקשים לשאול שאלה. להפתעתי הוא מיד נענה לי ורמז לי לשאול.

האם הכיפה - שמתנוססת על כל ראש מי שמחשיב עצמו `דתי` - היא מצווה מדרבנן או שהיא בגדר מנהג ותו לא? שמעתי את עצמי שואל.

המרצה ענה כהרף עין ובביטחון רב: מצוות כיסוי הראש היא בגדר מנהג בלבד! הרגשתי שעוד שאלה, מהותית וחשובה פי כמה וכמה, מתבשלת מהר מדי בתוכי, אך בינתיים המשכתי להקשיב בשקט עד לסיום ההרצאה.

בסופה של ההרצאה המוצלחת שאלתי את השאלה שבערה בעצמותיי:
הרי בחברה הישראלית מקטלגים ומפצלים בין יהודים חילוניים ליהודים דתיים בעיקר על פי ראשם הגלוי או לחילופין החבוש כיפה. ועתה, אם אכן כיסוי הראש הוא אך רק מנהג, מדוע גדולי הדור לא יבטלו מנהג זה שגורם נזק כה רב ומוציא יומיום את שכרנו בהפסדנו? הן על ידי כך תרבה בקרבנו האחדות, האחווה, השלום והרעות, לא כן?
תמהני.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רמי נוידרפר